פרק א
חורבן ירושלים
“לוּ יָדַעַתְּ הַיּוֹם גַּם אַתְּ אֶת אֲשֶׁר אֱלֵי שָׁלוֹם! אֶלָּא שֶׁעַתָּה נִסְתָּר הוּא מֵעֵינַיִךְ. הִנֵּה יָמִים בָּאִים עָלַיִךְ וְאוֹיְבַיִךְ יָקִימוּ סוֹלְלָה סְבִיבַיִךְ, וְיַקִּיפוּךְ וְיָצוּרוּ עָלַיִךְ מִכָּל עֵבֶר. וִימַגְּרוּ אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ אֲשֶׁר בְּקִרְבֵּךְ, וְלֹא יַשְׁאִירוּ בָּךְ אֶבֶן עַל אֶבֶן עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ אֶת מוֹעֵד פְּקֻדָּתֵךְ” (לוקס י”ט 44-42). מפסגת הר הזיתים השקיף ישוע על ירושלים. כה יפה ושלֵו היה הנוף שנפרש לפניו. חג הפסח הגיע, ובני ישראל עלו לירושלים מכל קצוות הארץ כדי לחגוג את החג הלאומי הגדול. בלב ליבם של הבוסתנים, הגנים והמדרונות המעטירים, המשובצים באוהלי עולי הרגל, התנשאה בירת ישראל על ארמונותיה המפוארים ומבצריה הכבירים. דומה שבת ציון הכריזה בגאווה: “יוֹשֶׁבֶת אֲנִי, מַלְכָּה; אֵינֶנִּי אַלְמָנָה וְאֵבֶל לֹא אֶרְאֶה” (ההתגלות י”ח 7); כה יפה הייתה וכה בטחה בחסדי השמיים, כמו בימי עברו, כאשר מקהלת הלוויים זימרה: “יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ; הַר צִיּוֹן… קִרְיַת מֶלֶךְ רָב” (תהילים מ”ח 3). בנייני המקדש המפוארים נגלו לעיני כול. קרני השמש השוקעת האירו את כתלי השיש ונצצו משעריהם, מגדליהם וצריחיהם הזהובים. כ”כלילת יופי” (תהילים נ’ 2) ניצבה לה העיר – גאוות האומה העברית. לא היה בן ישראל אחד שצפה במחזה הנשגב וליבו לא עלה על גדותיו משמחה והערצה! אולם, מחשבות אחרות לגמרי חלפו במוחו של ישוע: “כַּאֲשֶׁר הִתְקָרֵב וְרָאָה אֶת הָעִיר, בָּכָה עָלֶיהָ” (לוקס י”ט 41). בעיצומה של השמחה הגורפת על כניסת הניצחון של המושיע לעיר הקודש, כשנפנופי כפות התמרים קידמוהו בברכה, קריאות “הושענה” עליזות הדהדו בין ההרים ורבבות קולות הכריזו כי הוא-הוא מלך המשיח, השתוחח גואל העולם בצער מסתורי שגאה לפתע בליבו. הוא, בן האלוהים, המשיח המובטח של ישראל, שגבר בגבורתו על שר המוות ושחרר את אסיריו מקברותיהם, מירר בבכי והתייפח בצער; לא בצער רגיל, אלא ביגון קודר, עמוק ועז, שלא ניתן היה לדכאו. המושיע לא בכה על עצמו, על אף שידע היטב לאן מועדות רגליו. גן גת שמנים נפרש לנגד עיניו, כשבעיני רוחו הוא חזה בייסורים וביגון העז המתרגשים עליו. שער הצאן נגלה אף הוא לעיניו – השער שדרכו הובלו קורבנות בעלי החיים אל המקדש במשך מאות שנים, ודרכו יוּבָל אף הוא “כַּשֶּׂה לַטֶּבַח” (ישעיה נ”ג 7). לא הרחק משם מוקם אתר הצליבה, גולגולתא. במהרה יפלו אימה נוראה וחושך גדול על הנתיב שבו יפסע המשיח, לכשיקריב את חייו כקורבן חטאת. אך לא ההגות במחזות הללו היא שהעיבה על רוחו של המושיע בשעת שמחתו. לא יגון על-טבעי ומבשר רעות הוא שהעיב על רוחו נטולת האנוכיות. הוא בכה על הגורל המר של רבבות תושבי ירושלים, אשר נגזר עליהם בשל העיוורון וחוסר החרטה שלהם ושל בני עמו, שהוא בא לברכם ולהושיעם. תולדות טיפולו המסור של ה’ בעמו הנבחר והחסד הרב שהרעיף עליו, נגלו לעיני ישוע. נכחו התנשא הר המוריה, שם נעקד בן ההבטחה על גב המזבח כקורבן כנוע – סמל לקורבן התמורה של בן האלוהים [בראשית כ”ב 9.] שם נכרתה הברית עם אבי האומה [אברהם] וניתנו הברכות שיורעפו על העם הנבחר, וההבטחות המהוללות על ביאת המושיע [בראשית כ”ב 18-16.] שם עלו מגורן ארנן להבות הקורבן אלי שמיים, והפכו את חרבו של המלאך המשחית על פיה [דברי הימים א’, כ”א] – סמל הולם לקורבן התמורה של המשיח ולפועלו כמתווך בין אלוהי השמיים לאנושות השרויה בחטא. ירושלים זכתה בכבוד הרב ביותר מאת אלוהים: “כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן; אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ” (תהילים קל”ב 13). שם, לאורך דורות רבים, מסרו נביאי ה’ הקדושים את תוכחותיהם ונבואותיהם. שם הניפו הכוהנים את מחתותיהם וענן הקטורת נישא אל-על והגיע עם תפילות הסוגדים אל האלוהים. שם הוקרב מדי יום דמם של הכבשים השחוטים שסימלו את שה האלוהים. שם התגלה ה’ בשכינתו בענן הכבוד שאפף את הכפורת. שם נחו רגליו של הסולם המסתורי המחבר בין שמיים לארץ [בראשית כ”ח 12; יוחנן א’ 51] – הסולם שמלאכי ה’ עולים ויורדים בו; הסולם הפותח בפני בני האדם את הדרך אל קודש הקודשים. אילו שמרה ישראל אמונים לאלוהי השמיים, ירושלים הייתה ניצבת על תילה לנצח נצחים כעיר הסגולה של אלוהים [ירמיה י”ז 25-21.] אך תולדות עם הבחירה רצופות הידרדרות מוסרית ומרי. בני העם הנבחר גילו התנגדות לחסדי שמיים, ניצלו לרעה את זכויות היתר שהוענקו להם וזלזלו בהזדמנויות שנפתחו בפניהם. על אף שבני ישראל היו “מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים, וּבוֹזִים דְּבָרָיו, וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו” (דברי הימים ב’, ל”ו 15, 16), ה’ המשיך להתגלות בפניהם כ”אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת” (שמות ל”ד 6). חרף מאיסתם בו ובנביאיו חדשות לבקרים, הוא המשיך ברוב חסדו להפציר בהם לשוב אליו. באהבה חומלת, עזה מאהבת אב לבנו יקירו, “וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו, הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ: כִּי חָמַל עַל עַמּוֹ, וְעַל מְעוֹנוֹ” (דברי הימים ב’, ל”ו 15, 16). וכאשר כשלו מאמציו, מחאותיו, תחינותיו ותוכחותיו, שלח להם את מתת השמיים הטובה ביותר; אדרבה, את השמיים כולם הרעיף עליהם במתת יחידה זו. בן האלוהים בכבודו ובעצמו נשלח לעולם כדי להפציר בעיר הסוררת שמיאנה לשוב בתשובה. המשיח הוא זה שהוציא את ישראל ממצרים כגֶּפֶן [תהילים פ’ 8]. במו ידיו גירש את הגויים מלפניה, ואז, נטעה “בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן” [דהיינו, על גבעה דשנה ופורייה (ישעיה ה’ 4-1)]. ואז, הוא גדר אותה וסוכך עליה כשומר נאמן. הוא שלח את משרתיו כדי להשקות ולדשן את אדמתה. הוא זעק: “מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ?” (ישעיה ה’ 4-1). הוא קיווה שכרמו יניב “עֲנָבִים” אך לדאבונו גילה כי “וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים” (שם). ואף על פי כן, בלב מייחל ונכסף ביתר שאת לפרי, הוא בא בכבודו ובעצמו אל גפנו, מתוך תקווה שיעלה בידו להצילה משמד. הוא עדר את האדמה סביבה, גזם וטיפח אותה. הוא לא נלאה ממאמציו להציל את הגפן שנטע במו ידיו. במשך שלוש שנים התהלך אלוהי הכבוד והאור בקרב בני עמו, “כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד וּמְרַפֵּא אֶת כָּל הַנִּדְכָּאִים תַּחַת יַד הַשָּׂטָן” [מעשי השליחים י’ 38; לוקס ד’ 18; מתי י”א 5], מאחה את ליבם של שבורי הלב, מוציא אסורים לחופשי, משיב לעיוורים את מאור עיניהם, מקים את הפסחים והצולעים, מרפא את החרשים מחירשותם, מטהר את המצורעים, מקים את המתים לתחייה ומבשר לעניים את בשורת הגאולה [מה”ש י’ 38; לוקס ד’ 18; מתי י”א 5]. כל בני האדם מכל המעמדות קיבלו את ההזמנה רבת החסד: “בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה” (מתי י”א 28). על אף שבני האדם גמלו למושיע רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתו העזה [תהל’ ק”ט 5], הוא המשיך בנאמנות בביצוע שליחות החסד שלו. מעולם לא הדף את מי שביקשו את חסדו. כנווד חסר בית, שדלות וחרפה היו לחם חוקו, הוא חי כדי לשרת את בני האדם, להקל על משאותיהם וצרותיהם, ולהפציר בהם לקבל את מתת החיים. גלי החסד שנהדפו בידי לבבות קשים אלה שבו בגלים גואים יותר ועוצמתיים יותר של אהבה חומלת עזה, שלא ניתן להביעה במילים. ישראל נטשה את ידידה הטוב ביותר, את עוזרה היחיד. היא בזה להפצרות אהבתו, דחתה בבוז את עצותיו ולעגה לתוכחותיו ולאזהרותיו. שעת התקווה והמחילה עמדה לחלוף במהרה; כוס הזעם של ה’ כמעט התמלאה עד גדותיה. הענן שהלך והתחשר מעל האומה לאורך דורות של כפירה ומרי, היה עכשיו שחור מתוגה, ועמד להמטיר את חרון זעמו על העם הסורר; ואילו המושיע, היחיד שהיה בכוחו להושיע את האומה מגורלה המר הממשמש ובא, זכה לזלזול, לעג, התעללות ודחייה, ובמהרה ייצלב. כשהמשיח יועלה כקרבן על הצלב בגולגולתא, יומה של ישראל כעם נבחר ומבורך, יחלוף. אובדן של נשמה אחת בלבד הוא אסון כבד – כבד לאין ערוך מכל הממון והאוצרות בעולם הזה; אך בזמן שהמושיע צפה בירושלים, נגלה לעיניו הגורל המר שנגזר על העיר והאומה; הוא חזה בעיר הקודש, באומה שהייתה עם הסגולה של ה’ – אוצרו המיוחד, בבת עינו. נביאי ה’ בכו על כפירתה של ישראל ועל החורבן הנורא שפקד אותה בשל עוונותיה. הנביא ירמיהו ייחל שעיניו יהיו מעייני דמעות, וזאת כדי שיוכל לבכות יומם וליל את שחיטתה של בת ציון – בני עמו, צאן המרעית של ה’ שהובל לגלות [ירמיה ט’ 1; י”ג 17.] אם כה עז היה יגונו של בן אנוש, כמה עז היה היגון שאחז בליבו של המושיע, אשר חזה במבטו הנבואי לא בשנים, אלא בעידנים?! הוא חזה במלאך המשחית שחרבו מונפת על עיר הקודש, מקום משכנו של ה’ מזה זמן כה רב. מפסגת הר הזיתים, האתר שבו חנו טיטוס וצבאו, צפה המושיע בחצרות המקדש, והביט בעיניים דומעות בחומות העיר שכותרו בצבאות הפולשים. הוא שמע את קול צעדי הצבאות הנערכים לקרב. הוא שמע את קולותיהם של האימהות והילדים הממררים בבכי וזועקים ללחם בתוך העיר הנצורה. הוא ראה את היכלה הקדוש והיפהפה ואת ארמונותיה ומגדליה עולים באש; הוא ראה את אתר המקדש הופך לעיי חרבות עשנות. בהביטו לאורך הדורות, הוא ראה את בני עם הברית מפוזרים בכל ארצות תבל כ”ספינה טרופה על חוף שומם”. ובקשר לעונש הזמני שעמד לפקוד את בניה של האומה, הוא ראה אך ורק את הטיפה הראשונה מכוס הזעם שממנו תלגום ביום הדין, עד הטיפה האחרונה. הוא קונן על עיר הקודש ברחמים שמימיים ובאהבה נכספת: “יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְסוֹקֶלֶת אֶת הַשְּׁלוּחִים אֵלֶיהָ, כַּמָה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֹלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא רְצִיתֶם!” (מתי כ”ג 37).
“הו אומה נבחרת, אילו יָדַעַתְּ אֶת מוֹעֵד פְּקֻדָּתֵךְ… אֶת אֲשֶׁר אֱלֵי שָׁלוֹם! עיכבתי את מלאך הצדק, קראתיך לשוב בתשובה, אך לשווא. שלחתי אלייך, לא רק את עבדיי, שליחיי ונביאיי, שסירבת לקבלם ומאסת בהם, אלא אף את קדוש ישראל, גואלך. אם תאבדי, תהי האשמה היחידה באובדנך.” “וְאִלּוּ אַתֶּם אֵינְכֶם רוֹצִים לָבוֹא אֵלַי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָכֶם חַיִּים” (יוחנן ה’ 40).
המשיח ראה בירושלים סמל לעולם הסורר אשר הקשה את ליבו בחוסר אמונה ובמרי, ועמד לחוות במהרה את עונשי ה’. הצרות והצער של האנושות החוטאת שהעיקו על ליבו ונשמתו, חילצו משפתיו את הזעקה המרה הזו. הוא ראה את תיעוד תולדות החטא העקוב מדם, סבל ודמעות; רחמיו נכמרו ברחמים אינסופיים על בני האדם למודי הסבל והייסורים אשר חיים בעולם הזה; הוא נכסף להקל על סבלותיהם. אך אפילו ידו לא תעצור את הגל הגואה של הצרה הגדולה שתפקוד את האנושות; רק מתי מעט יחפשו את עוזרם היחידי. הגואל היה מוכן ומזומן להקריב את חייו כדי שהגאולה תימצא בהישג ידם, אך רק מתי מעט יבואו אליו כדי לנחול חיים. הוד מלכותו, מלך מלכי המלכים, ממרר בבכי! רוחו של בן האלוהים הנצחי נסערת והוא משתוחח ביגון עז! המחזה הזה שמילא את השמיים בפליאה, חושף בפנינו את מידת חומרתו של החטא; הוא מראה לנו כמה קשה המשימה, קשה אפילו לגבורת ה’ הכול-יכולה; כמה קשה להציל את החוטאים מהתוצאות המרות של חילול תורת ה’. ישוע, שצפה לאורך הדורות עד הדור האחרון, ראה את העולם שקוע בשקר הזהה לזה שהמיט על ירושלים את חורבנה. החטא הכבד של עם ישראל היה מאיסתו במשיח; החטא הכבד של תלמידי המשיח יהיה מאיסתם בתורת ה’ – התשתית של ממשלת ה’ בשמיים ובארץ. מצוות ה’ יזכו ללעג וביטול. מיליוני בני אדם המשועבדים לחטא, המשמשים כעבדי השטן ונידונים למוות השני, יסרבו לשמוע את מילות האמת לכשיגיע יום פקודתם. איזה עיוורון נוראי! איזו תאווה שיגעונית מוזרה!
