יומיים לפני ליל הסדר, כשהמשיח עזב בפעם האחרונה את המקדש לאחר שהוקיע את ראשי הדת על צביעותם, הוא שב אל הר הזיתים בחברת תלמידיו, ואז התיישב על מדרון מוריק שהשקיף על העיר ממרומי הר הזיתים. פעם נוספת צפה בחומותיה, מגדליה וארמונותיה. פעם נוספת חזה בפארו הזוהר והמסנוור של היכל ה’, בנזר היפיפה המעטר את ההר הקדוש. אלפי שנים קודם לכן, מחבר מזמורי התהילים רומם את החסד שהרעיף ה’ על ישראל כאשר בחר את היכלה הקדוש למקום משכנו: “וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ; וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן” (תהל’ ע”ו 3). “וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה; אֶת הַר צִיּוֹן, אֲשֶׁר אָהֵב. וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ” (תהל’ ע”ח 68, 69). בית המקדש הראשון נבנה בתקופה המשגשגת ביותר בתולדות ישראל. דוד המלך אסף שפע עצום של חומרים ואוצרות לבניית המקדש, ותוכניות הבנייה נערכו בהשראת ה’ [דברי הימים א’ כ”ח 12, 19.] שלמה, מלך ישראל החכם באדם, השלים את המלאכה. המקדש היה המבנה המפואר והמרהיב ביותר שראה העולם מעודו. ואף על פי כן, הכריז ה’ מפי הנביא חגי על אודות בית שני: “גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן.” “וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם, וּבָאוּ, חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם; וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד – נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת” (חגי ב’ 9, 7). אחרי חורבן בית ראשון בידי נבוכדנצר הוקם בית המקדש מחדש כחמש מאות שנים לפני הולדת המשיח, בידי בני ציון ששבו משעבוד ארוך בגלות, אל ארצם השוממה. היו ביניהם קשישים שזכו לראות את מקדש שלמה בכל הדרו, ועתה בכו וקוננו בשעת חנוכת המקדש החדש, שהדרו היה פחות מקודמו. הרגש שאחז בלב כול תואר היטב בידי הנביא חגי: “מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר, אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן? וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה? הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם” (עזרא ג’ 12, חגי ב’ 3). או אז ניתנה ההבטחה שתפארתו של המקדש האחרון תהיה גדולה מזו של בית המקדש הראשון. אך בית המקדש השני לא היה זהה לבית המקדש הראשון בפארו ובהדרו; הוא אף לא קודש באותם סממנים גלויים לעין של שכינת ה’ ששרתה במקדש הראשון. בשעת חנוכתו, לא נגלו שום אותות של גבורה אלוהית. ענן הכבוד לא מילא את ההיכל החדש. אש לא ירדה מן השמיים כדי לאכל את הקורבנות שהועלו על המזבח. השכינה לא שכנה בקרב הכרובים בקודש הקודשים; ארון הברית ולוחות הברית לא נמצאו שם. שום בת קול לא יצאה מן השמיים כדי ליידע את הכוהנים שחילו את פני ה’ כדי לברר מהו רצונו. במשך מאות בשנים ניסה עם ישראל להראות כיצד התגשמה הנבואה שניתנה מאת ה’ מפי חגי, אך ניסיונו לא צלח; גאווה וחוסר אמונה עיוורו את עיני רוחם למשמעות האמיתית של דברי הנביא. בית שני לא כובד בענן כבוד ה’ אלא בנוכחותו של המושיע, שמלוא האלוהות שכנה בו – אלוהים בכבודו ובעצמו שלבש בשר ודם. “חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם” בא בכבודו ובעצמו אל היכלו בדמותו של בן האדם מנצרת, אשר לימד וריפא בחצרות ובאולמות הקדושים של ההיכל. בזכות נוכחותו של המשיח, ורק בזכותו, עלה בית שני בפארו ובהדרו על בית ראשון. אך ישראל מאסה במתת השמיים שהוצעה לה וסילקה אותה מעל פניה. כאשר הרב האלוהי העניו יצא משער הזהב הסתלקה השכינה לעד מן המקדש. ברגע זה התגשמה נבואת המושיע: “הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם” (מתי כ”ג 38). התלמידים נמלאו פליאה ויראה כאשר שמעו את נבואת המשיח על חורבן המקדש; הם השתוקקו להבין לעומק את משמעות דבריו. במשך מעל לארבעים שנים השקיעו בוני המקדש ממון, משאבים, עמל ומיומנות אדריכלית כדי להוסיף לפארו. הורדוס הגדול תרם מאוצרות רומי וישראל לבניית ההיכל, ואפילו הקיסר הרעיף את מתנותיו. אבני שיש לבן עצומות בגודלן הגיעו מרומי למטרה זו, ושימשו כאבני בניין בחלק ממבנה המקדש; התלמידים הסבו את תשומת לב אדונם כאשר אמרו: “רַבִּי, רְאֵה אֵיזֶה אֲבָנִים וְאֵיזֶה בִּנְיָנִים!” (מרקוס י”ג 1). ישוע הגיב על דבריהם בהצהרה קודרת ומחרידה: “אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, לֹא תִּשָּׁאֵר פֹּה אֶבֶן עַל אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תֻּפַּל אַרְצָה!” (מתי כ”ד 2). בעת נפילת ירושלים קישרו התלמידים בין אירועי ביאת המשיח (לכשיבוא בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב) לעלייתו על כס מלכותו העולמית, לענישת בני עמם הסוררים ולשבירת עולו של הכובש הרומי. המושיע בישר להם שהוא עתיד לשוב לעולם. לפיכך, כאשר הזכיר להם את העונשים שיפקדו את ירושלים, הם הגו בביאתו השנייה; כאשר נאספו סביבו על הר הזיתים, שאלוהו: “הַגֵּד נָא לָנוּ מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וּמַה הוּא אוֹת בּוֹאֲךָ וְקֵץ הָעוֹלָם?” (מתי כ”ד 3). בחסד ה’ נסתרו צפונות העתיד מעיניהם של התלמידים. אילו הבינו בעת ההיא את שתי העובדות המפחידות האלה לאשורן – את סבלותיו ומותו של הגואל ואת חורבן עירם ומקדשם – הם היו נמלאים אימה. המשיח הציג לפניהם את תמצית האירועים הבולטים שיתרחשו לפני קץ העיתים. דבריו לא היו מובנים להם במלואם, אך משמעותם תתחוור לחסידיו בשעה שהם יזדקקו להדרכה. לנבואה שהמשיח ניבא הייתה משמעות כפולה: היא ניבאה את חורבן ירושלים, ובעת ובעונה אחת, בישרה את איימי יום הדין האחרון. ישוע הכריז באוזני תלמידיו הקשובים את העונשים שיפקדו את ישראל הסוררת, ובמיוחד את הנקם והשילם שיבואו עליה בשל מאיסתה במשיח וצליבתו. סימנים מובהקים שלא ניתן יהיה לטעות בהם, יקדמו ליום ה’ הנורא. השעה המטילה אימה תבוא לפתע פתאום, ובמהירות. המושיע הזהיר את תלמידיו: “לָכֵן, כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת הַשִּׁקּוּץ הַמְּשֹׁמֵם, כַּנֶּאֱמַר בְּפִי דָּנִיאֵל הַנָּבִיא, עוֹמֵד בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ (עַל הַקּוֹרֵא לְהָבִין), אֲזַי הַנִּמְצָאִים בִּיהוּדָה שֶׁיָּנוּסוּ אֶל הֶהָרִים” (מתי כ”ד 15, 16). כשפסלי אלילי רומי המשוקצים יכוננו על אדמת הקודש אשר תשתרע עד מאות מטרים מחוץ לחומות העיר, ייאלצו תלמידי המשיח לנוס על נפשם ולחפש מקום מפלט. כשאות האזהרה יתגלה, בל יתמהמהו הנמלטים. לכשיגיע האות למנוסה בכל רחבי יהודה ובירושלים עצמה, יהיה עליהם לציית ללא דיחוי לצו המשיח. מי שימצא על גג ביתו בל ירד לביתו, ולו כדי להציל את אוצרותיו יקרי הערך; מי שיעבוד בשדה או בכרם, בל יבזבז זמן כדי לעטות את המעיל שהניח בצד בצוהרי היום. בל יהססו לרגע, שמא יושמדו בחורבן הכללי. בתקופת מלכותו של הורדוס, ירושלים לא רק ייפתה מאוד, אלא אף התחזקה מאוד באמצעות הקמת מגדלים, חומות, מעוזים ומבצרים שביצרו אותה והפכוה כמעט בלתי אפשרית לכיבוש. מי שיעז להכריז בעת ההיא קבל עם ועולם על חורבנה, יכונה רואה שחורות מטורף, כמו נוח בשעתו. אך המשיח הכריז: “הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעַבְרוּ וּדְבָרַי לֹא יַעַבְרוּ” (מתי כ”ד 35). בשל חטאיה המיטה ירושלים על עצמה את זעם ה’; חוסר האמונה העיקש שלה המיט עליה את חורבנה. ה’ הכריז באמצעות הנביא מיכה: “שִׁמְעוּ נָא זֹאת, רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים; וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ; וְעַל יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: ‘הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה'” (מיכה ג’ 11-9). מילים אלה מתארות נאמנה את שחיתותם וצדקתם העצמית של ראשי הדת ורבים מתושבי ירושלים. בזמן שהם התיימרו לשמור את חוקי תורת ה’ בקפדנות, למעשה, הם חיללו את העקרונות עליהם מיוסדת התורה. הם שנאו את המשיח משום שחפותו וקדושתו חשפו את חטאיהם; הם תלו בו את האשם לצרות שנחתו עליהם בשל חטאיהם. על אף שידעו שהוא חף מחטא, הם הכריזו כי מותו הכרחי לביטחון האומה. ראשי הדת אמרו: “הֲרֵי הָאִישׁ הַזֶּה עוֹשֶׂה אוֹתוֹת רַבִּים! אִם נַנִּיחַ לוֹ כָּךְ, הַכֹּל יַאֲמִינוּ בּוֹ וְהָרוֹמָאִים יָבוֹאוּ וְיַחֲרִיבוּ אֶת מְקוֹמֵנוּ וְאֶת אֻמָּתֵנוּ.” (יוחנן י”א 47, 48). לדידם, אילו יוקרב המשיח, ישראל תשוב להיות אומה חזקה ומאוחדת. זה היה הלך המחשבה שלהם, והם היו תמימי דעים עם פסיקתו של הכוהן הגדול, שגרס כי מותו של אדם אחד עדיף על חורבנה של אומה שלמה. בדרך זו, מנהיגי האומה העברית בנו את “צִיּוֹן בְּדָמִים; וִירוּשָׁלִַם, בְּעַוְלָה” ועם זאת, בזמן שהם שחטו את מושיעם משום שהוכיחם על חטאיהם, כה גדולה הייתה צדקתם העצמית, עד שהם ראו בעצמם את העם הנבחר, וציפו שה’ יצילם מיד אויביהם. הנביא המשיך: “לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם, צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ; וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר” (מיכה ג’ 12). במשך ארבעים שנה אחרי שחורבן ירושלים נחרץ והוכרז מפי המשיח בכבודו ובעצמו, ה’ השהה את עונשיו על העיר ועל האומה. נפלא היה אורך הרוח שהפגין ה’ כלפי אלה שמאסו בבשורתו ורצחו את בנו. המשל על עץ התאנה שלא הניב פרי, ייצג את הדרך בה נהג ה’ בעמו. הצו יצא: “כְּרֹת אוֹתָהּ! לָמָּה לְהַנִּיחַ לָּהּ גַּם לְדַלְדֵּל אֶת הַקַּרְקַע?” (לוקס י”ג 7). ואולם, רחמי ה’ מנעו את כריתת עץ התאנה העקר לזמן מה. רבים בעם ישראל טרם התוודעו לטיבו ולפועלו של המשיח. הבנים לא קיבלו את האור שאבותיהם מאסו בו, ולא ניצלו את ההזדמנויות שנדחו על הסף. ה’ ישפוך עליהם את אורו באמצעות הטפתם של המבשרים, השליחים ורעיהם המשיחיים; הם יזכו לראות כיצד התגשמו הנבואות, לא רק בלידתו ובחייו של המשיח, אלא אף במותו ובתחייתו. הבנים לא הורשעו בחטאי האבות; אך כאשר הם מאסו באור שניתן לאבותיהם ובאור הנוסף שהוענק להם, הם נעשו שותפים לחטאי האבות, ואף מילאו את מכסת עוונותיהם. אורך רוחו של ה’ כלפי ירושלים, רק חיזק את מרים של אנשי ישראל שמיאנו לחזור בתשובה. ברוב שנאתם ואכזריותם כלפי תלמידי ישוע, הם מאסו בהצעת החסד האחרונה של ה’. או אז, ה’ סילק את הגנתו מן האומה והסיר את כוחו המרסן מהשטן ומלאכיו, וישראל ניתנה תחת חסדי השליט שבחרה בו. בניה מאסו בחסד המשיח שהיה מאפשר להם לגבור על יצר הרע; עתה, יצר הרע ותאוותיהם משלו בהם. השטן עורר בליבם את התאוות העזות והשפלות ביותר. הם חדלו לחשוב בהיגיון, ונשלטו אך ורק בידי דחפיהם וזעמם העיוור. אופיים הפך לשטני עקב אכזריותם. במשפחה ובאומה, בקרב המעמדות הנמוכים והגבוהים כאחד, רווחו חשדות, קנאה, שנאה, ריבים, מרידות ורצח. לא נותר שום מקום בטוח. חברים ובני משפחה בגדו איש ברעהו. הורים שחטו את ילדיהם, ובנים שחטו את הוריהם. מושלי האומה לא הצליחו לשלוט בעצמם. תאוותיהם חסרות הרסן הפכו אותם לרודנים עריצים. אנשי ישראל הסתמכו על עדות שקר כדי להרשיע את בן האלוהים החף מפשע. עתה ערערו האשמות שווא את ביטחונם ואיימו על חייהם. מעשיהם העידו על רצונם מזה זמן רב: “הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל!” (ישעיה ל’ 11). עתה, תשוקתם התמלאה. יראת ה’ לא טרדה עוד את מנוחתם. השטן עמד בראש האומה, ורשויות הדת והשלטון ניתנו תחת שליטתו.
