בצו אפיפיורי שיצא לאחרונה הובטחה מחילת חטאים לכל מי שיעלו על ברכיהם “במדרגות פילטוס”. [על פי המסורת, המושיע ירד במדרגות הללו כשעזב את היכל המשפט הרומי, והועבר בדרך נס מירושלים לרומא.] באחד הימים, כשלותר טיפס בהתלהבות ובמסירות יתרה ב”מדרגות פילטוס”, הוא שמע לפתע קול רועם שפנה אליו ואמר: “צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (אל הרומים, א’ 17). הוא קם, נעמד על רגליו ונס במהירות מן המקום בבושה ובאימה. הפסוק נחרת עמוק בליבו, ולא איבד מעולם את השפעתו העזה עליו. מאותו יום ואילך ראה לותר בבהירות רבה יותר את האיוולת שבתליית מבטחנו במעשינו הטובים כדי להיוושע, ואת הצורך באמונה צרופה חזקה במעלותיו ובזכויותיו של המשיח. עיניו נפקחו לאמת, והן לא ייעצמו שוב לעולם להטעיות, לתורות השקר ולאשליות של הכנסייה הקתולית. כאשר הסב את פניו מרומא, הוא אף פנה לה עורף בליבו, ומאז ואילך הנתק הלך ונפער, עד שהוא ניתק את כל קשריו עם הכנסייה הקתולית. עם שובו מרומא, הוא קיבל מאוניברסיטת ויטנברג דוקטורט בלימודי דת. עתה עלה בידו להקדיש את עצמו יותר מאי פעם להתעמקות בכתבי הקודש החביבים עליו. הוא נשבע ללמוד אותם בקפדנות ולהטיף בנאמנות את דבר ה’, ולא את הפרשנויות והדוקטרינות של האפיפיורים – וזאת, כל ימי חייו. הוא כבר לא היה אך ורק נזיר או פרופסור, אלא אף מבשר מוסמך של כתבי הקודש. הוא נקרא לשרת כרועה שירעה את צאן המרעית של ה’, אשר רעבו וצמאו לאמת. הוא הכריז בתוקף כי אל למשיחיים לקבל תורות כלשהן, זולת אלה המבוססות על סמכות כתבי הקודש. מילים אלה פגעו בתשתית שלטון הכנסייה הקתולית. הן הכילו את עיקרון היסוד של הרפורמציה. לותר ראה את הסכנה הטמונה ברוממות תיאוריות אנושיות מעל דבר ה’. הוא תקף ללא חת את הבוגדנות הרעיונית של המורים, ויצא נגד הפילוסופיה והתיאולוגיה שהשפיעו כה רבות על בני האדם. הוא הוקיע לימודים כאלה כחסרי ערך ומזיקים, ואף ניסה להפנות את ליבם של מאזיניו מן הפלפלנות של הפילוסופים והתיאולוגים, אל האמיתות הנצחיות שהוצגו בידי הנביאים והשליחים.
המסר שיצא מפיו של לותר אל אוזני ההמונים הלהוטים, היה יקר מפז. הבשורות הטובות על אהבת המושיע, על הוודאות של קבלת מחילה ושלום באמצעות דמו המכפר, מילאו את ההמונים שמחה והפיחו בליבם תקווה לחיי נצח. קרני האור שזרחו בוויטנברג יגיעו למקומות הנידחים ביותר בקצווי התבל, ויאירו את העולם בעוצמה רבה יותר באחרית הימים. אולם, אור וחושך אינם יכולים להתמזג יחדיו. האמת והשקר שרויים בסכסוך שאין להכניעו. לרומם את האחד ולהגן עליו, משמעו לתקוף ולהדיח את השני. מושיענו, בכבודו ובעצמו, הכריז: “לֹא בָּאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם, אֶלָּא חֶרֶב” (מתי, י’ 34). מקץ שנים ספורות מתחילת הרפורמציה אמר לותר: “אלוהים אינו מוביל אותי, אלא דוחף אותי קדימה. איני אדון למעשיי. הייתי שמח לחיות בשקט ובשלווה, אך אני נדחף לתוך מהומות ומהפכות.” עתה הוא יאלץ להילחם על עמדותיו. הכנסייה הקתולית סחרה בחסדי האל. שולחנותיהם של חלפני הכספים [מתי, כ”א 12], מוקמו ליד מזבחותיה, וקריאות המוכרים והקונים הדהדו באוויר. הכנסייה שביקשה מחסידיה תרומות לשם הקמת כנסיית “סנט פיטר” ברומא, מכרה כתבי מחילה על חטאים; כתבי המחילה ניתנו בסמכות האפיפיור. היכל לעבודת האל ייבנה במחיר פשע – אבן הפינה תונח תמורת עוונות. אך דווקא האמצעים שרומא נקטה בהם כדי להעצים את כוחה, הם שהטילו מכת מחץ על כוחה וגדולתה. זה היה הדבר שעורר את אויביה הנחושים והמוצלחים ביותר של הכנסייה הקתולית והובילם למאבק שערער את כס השלטון האפיפיורי ודחף את הכתר מראשו של האפיפיור. טטזל, הכומר שמונה על מכירת כתבי המחילה בגרמניה, הורשע בפשעים השפלים ביותר נגד החברה ונגד תורת ה’; אך לאחר שחמק מן העונש שהוטל עליו בגין פשעיו, הוא הועסק בידי הכנסייה כדי לקדם ביתר שאת את המיזמים הלא מוסריים של האפיפיור, שנועדו לספק את תאוות הבצע שלו. בעזות מצח רבה יותר, הוא שב וחזר על השקרים הבוטים ביותר ועל סיפורי הבדים המופלאים ביותר שנועדו להוליך שולל את העם הבור, התמים וחדור האמונות הטפלות. אילו החזיקו בני העם בכתבי הקודש, לא ניתן היה לרמותם כך. אך כתבי הקודש הוסתרו מפניהם כדי לשמרם בידי הכנסייה הקתולית, ולהעצים את כוחם וממונם של מנהיגיה השאפתניים. בכל פעם שטטזל נכנס לעיר כלשהי, שליח נשלח לפניו והכריז: “חסד האל והאב הקדוש באו בשערייך.” או אז, תושבי העיר קידמו בברכה את המתחזה הכופר, כאילו היה אלוהים בכבודו ובעצמו שירד אליהם מן השמיים. המסחר הבזוי החל להתנהל בתוך הכנסייה, וטטזל שעלה לבמה דיבר בשבחם של כתבי המחילה ואמר שהם המתנה היקרה ביותר מאת ה’. הוא הכריז כי בזכות כתבי המחילה המוסמכים הללו, כל החטאים שהרוכש אותם יחפוץ לבצע לאחר רכישתם, יימחלו לו, וכי “אפילו חרטה אינה הכרחית.” יתרה מכך, הוא הבטיח למאזיניו כי בכוחם של כתבי המחילה להושיע לא רק את החיים, אלא אף את המתים, וכי ברגע שהכסף נתרם לכנסייה, נשמתו של האדם שבעבורו שולם הסכום תיחלץ מכור המצרף ותעשה דרכה אל גן העדן. כאשר שמעון המכשף ביקש לרכוש מן השליחים את הכוח לחולל ניסים, כיפא אמר לו: “כַּסְפְּךָ יְהֵא אִתְּךָ לַאֲבַדּוֹן, מִפְּנֵי שֶׁחָשַׁבְתָּ לִקְנוֹת בְּכֶסֶף אֶת מַתְּנַת אֱלֹהִים” (מה”ש, ח’ 20). ואולם, רבבות בני אדם קיבלו בשמחה את הצעתו של טטזל. זהב וכסף זרמו אל תיבת האוצר שלו. גאולה שנרכשה בממון הייתה קלה יותר להשגה מגאולה הדורשת חזרה בתשובה, אמונה ומאמץ שקדני כדי לעמוד בניסיון ולגבור על החטא. מלומדים בעלי יראת שמיים בקרב הכנסייה הקתולית התנגדו לדוקטרינת כתבי המחילה; בנוסף, אנשים רבים לא האמינו ביומרנות זו, שסתרה הן את ההיגיון והן את ההתגלות האלוהית. איש מאנשי הכמורה, לא העז להרים קולו נגד הסחר הלא הוגן הזה, אך בני האדם החלו לחוש מוטרדים, ורבים תהו האם אלוהים ישתמש בכלי שרת כלשהם כדי לטהר את כנסייתו. לותר, שעדיין דבק בכנסייה הקתולית, נמלא אימה מן ההסכמים המתעים והכופרים שהציעו הכמרים שמכרו את כתבי המחילה. רבים מבני קהילתו רכשו את אישורי המחילה הללו, ובמהרה החלו לבוא אל הרועה שלהם, להתוודות באוזניו על שלל חטאים ולצפות למחילה, לא משום שחזרו בתשובה אמיתית ורצו להשתנות, אלא על סמך כתבי המחילה שרכשו. לותר סירב להעניק להם מחילה, והזהירם שאלמלא ישובו בתשובה וישנו את אורחות חייהם, הם יאבדו בחטאיהם. ברוב מבוכתם, הם פנו אל טטזל והתלוננו על הכומר המוודה שלהם, אשר מסרב לקבל את כתבי המחילה שטטזל הנפיק; אחדים מהם אף העזו לדרוש את כספם בחזרה. טטזל נמלא חימה. הוא הטיל על ה”כופרים” קללות איומות ונוראות, הורה להבעיר מדורות בכיכרות הערים, והכריז כי בידו צו מן האפיפיור “לשרוף את הכופרים שהעזו לצאת נגד כתבי המחילה הקדושים שלו.” לותר החל לבצע בעוז את מלאכת תיקון הדת כלוחם האמת. קולו שנשמע מבימת הכנסייה יצא באזהרה רצינית, כנה וקודרת. הוא הציג בפני מאזיניו את טיבו המזיק של החטא, ולימדם כי נבצר מן האדם להפחית את אשמתו או להתחמק מעונש בכוחות עצמו. דבר לא יועיל כאן, זולת חזרה בתשובה לפני ה’, ואמונה במשיח שבכוחו להושיע את החוטא. את חסד המשיח לא ניתן לרכוש בכסף, שכן הוא מתת חינם. לותר יעץ למאמינים לא לרכוש כתבי מחילה, אלא לשאת את עיניהם באמונה אל הגואל הצלוב. הוא סיפר על חווייתו הקשה והמייסרת כאשר ניסה לשווא לרכוש גאולה באמצעות השפלה וסיגופים, והבטיח לשומעיו כי רק כאשר חדל להתמקד בעצמו ושם את מבטחו ואמונתו במשיח, מצא שלווה ושמחה. כשטטזל המשיך במסחרו וביומרנותו הכופרת, וטען בתוקף כי בכוחם של כתבי המחילה למחול על חטאים, לותר החליט לפתוח במחאה יעילה יותר נגד העוולות המשוועות הללו. במהרה הגיעה שעת כושר. בכנסיית ויטנברג היו שרידים מקודשים רבים, שבימים קדושים מסוימים הוצגו בפני הקהל; מחילה שלמה על חטאים הוענקה לכל מי שביקר בכנסייה בימים קדושים אלה וערך וידוי. לפיכך, קהל רב נהר לכנסייה במועדים אלה. אחד המועדים החשובים היה חג “כל הקדושים” שמשמש ובא. ביום שקדם לחג, לותר, שהצטרף להמונים שעשו את דרכם לכנסייה, תלה על דלת הכנסייה דף ועליו תשעים וחמש השגות נגד דוקטרינת כתבי המחילה. הוא הכריז כי הוא מוכן ומזומן להגן על טענותיו ביום המחרת באוניברסיטה, ולהתמודד עם כל מי שיראו לנכון לתקוף אותן. הצעותיו השיגו תשומת לב עולמית. הן הוקראו שוב ושוב בכל מקום. סערה גדולה קמה באוניברסיטה, והעיר כולה הייתה כמרקחה. השגות אלה חשפו את העובדה כי הכוח להעניק מחילה על חטא ולפטור את החוטא מן העונש על חטאו, לא ניתן מעולם לאפיפיור או לכל אדם אחר. השיטה כולה הייתה פארסה – תחבולה שנועדה לסחוט כספים מן הציבור באמצעות ניצול האמונות הטפלות שהציבור החזיק בהן – תחבולה מאת השטן, שנועדה לחסל את נשמותיהם של אלה שדבקו בשקרים וביומרות של טענותיה הכופרות של הכנסייה. השגותיו של לותר, אף הראו בבירור כי בשורת המשיח היא האוצר היקר ביותר של הקהילה המשיחית, וכי חסד ה’ הנחשף בבשורה מורעף ללא תמורה על כל מי שמבקש להיוושע באמצעות חרטה ואמונה. השגותיו של לותר היוו הזמנה לדיון, אך איש לא העז לקבל את האתגר. הסוגיות שהוא העלה התפשטו בתוך ימים ספורים ברחבי גרמניה, והדהדו בתוך כמה שבועות ברחבי ארצות הנצרות. קתולים אדוקים רבים שראו וביכו את העוול הנורא הזה שרווח בכנסייה, אך לא ידעו כיצד לעצור בו, קראו את ההצעות הללו בשמחה רבה, וזיהו בהן את קולו של האל. הם האמינו כי האדון הושיט את ידו רבת החסד כדי לעצור את גל השחיתות הגואה שנבע מן הכס ברומא. שרים ושופטי שלום שמחו בסתר ליבם על בלימת הכוח היהיר שלא התיר את זכות הערעור על החלטותיו. אך ההמונים הנבערים, אוהבי החטא וחדורי האמונות הטפלות, נבהלו כאשר הפלפלנות המוטעית שהפיגה את חששותיהם, התמוססה. אנשי כמורה ערמומיים שראו כי מלאכתם הופרעה וכי נבצר מהם להמשיך לתת תוקף לחטא, הבינו כי רווחיהם עלולים להתמעט, נמלאו זעם והתלכדו כדי להילחם על עמדותיהם היומרניות. מתקן הדת נאלץ לפגוש את אויביו המושבעים. אחדים מהם טענו שהוא פועל בפזיזות מתוך דחף רגעי. אחרים האשימוהו ביומרנות וטענו שלא ה’ הנחה אותו, אלא גאוותו וחוצפתו הן שדרבנו אותו. הוא השיב להם: “מי אינו יודע שרק לעיתים רחוקות יכול אדם לקדם רעיון חדש בלי שייתפס כגאוותן, ובלי שיואשם בכך שהוא מחרר ריבים? מדוע המשיח וכל הקדושים המעונים הוצאו להורג? – מפני שהם עשו רושם של אנשים יהירים שבזו לחוכמת החכמים של דורם; מפני שהם הציגו אמיתות חדשות בלי שנועצו תחילה באורים ותומים של האסכולות הישנות.” עוד הכריז: “מה שאני מחולל אינו מתבצע בעזרת פיקחותו של האדם, אלא בעזרת עצת ה’. אם מאת אלוהים היא הפעולה הזאת, מי יוכל לעצור אותה? ואם איננה מאת ה’, מי יקדם אותה? לא רצוני, לא הרצון של כולנו, אלא רצון אבינו הקדוש שבשמיים, הוא זה שייעשה!” על אף שלותר הונע בידי רוח אלוהים להתחיל במלאכת התיקון שלו, הוא לא יבצעה בלא מאבקים קשים. הגינויים וההאשמות מצד אויביו, הדרך שבה הם הציגו את מטרותיו באור מסולף וגינו אותן, ומחשבותיהם הרעות והמוטעות על אופיו ומניעיו, כל אלה שטפו אותו כגל גואה והותירו בו את אותותיהם. הוא היה משוכנע שמנהיגי העם, הן בכנסייה והן בבתי הספר, יצטרפו בשמחה למאמצי התיקון שהחל לחולל. מילות עידוד מפיהם של נכבדים אלה הפיחו בליבו שמחה ותקווה. בציפייה ובכיסופים, הוא חזה בשחר של יום בהיר יותר המפציע על הכנסייה. אך העידוד התהפך לתוכחה ולהרשעה. נכבדים רבים, הן בכנסייה והן בשלטון המדיני, השתכנעו באמיתות טענותיו; אך הם הבינו במהרה כי קבלת האמיתות הללו תהיה כרוכה בעריכת שינויים גדולים. לבאר אותן למאמינים וללמדם להיערך לתיקונים הדתיים, הווה אומר לערער על סמכות הכנסייה ברומא, לעצור את הון העתק המתגלגל אל אוצרה, ובכך לקצץ את הבזבזנות, הפאר והמותרות של ראשי האפיפיורות. יתרה מכך, ללמד את בני העם לחשוב ולפעול על דעת עצמם כאנשים אחראיים, להביט אל ישוע בלבד כדי לזכות בגאולה, הווה אומר להדיח את האפיפיור מכיסאו, ולחסל את סמכותו ואת סמכות הכנסייה. מסיבה זו, הם סירבו לקבל את הידע שה’ הרעיף עליהם, ונערכו נגד המשיח ונגד האמת, בכך שהתנגדו לאדם שנשלח אליהם כדי להאיר את עיני רוחם.
