תומס מנצר, קנאי הדת הפעיל ביותר, היה אדם כישרוני למדיי, ואילו נותבו כישרונותיו כהלכה, היה ודאי עולה בידו לעשות טוב; אולם, הוא לא למד את העקרונות הבסיסיים של האמונה האמיתית. הוא דמיין שהוא הוסמך בידי אלוהים לחולל תיקון בעולם, בעודו שוכח, בדומה לקנאי דת נלהבים אחרים, כי התיקון חייב להתחיל בו עצמו. הוא שאף לעמדה רמה ולהשפעה, וסירב לכהן כמשנה, אפילו של לותר. הוא הכריז כי מתקני הדת שהחליפו את סמכות כתבי הקודש בסמכות האפיפיור, כוננו אך ורק שלטון אפיפיורי אחר. לטענתו, הוא עצמו הוסמך בידי שמיים כדי לחולל תיקון דת אמיתי. הוא אמר: “מי שרוח הקודש בו, יש לו אמונה אמיתית, גם אם כל חייו לא יראה אפילו פעם אחת את כתבי הקודש.” המורים הפנאטיים נשלטו בידי התרשמויותיהם, וראו בכל מחשבה ובכל דחף את קולו של האל; כתוצאה מכך, הם נהגו בקיצוניות רבה. אחדים מהם אפילו שרפו את כתבי הקודש, והכריזו: “האות ממיתה, רוח הקודש מחייה.” משנתו של מנצר דיברה אל ליבם של בני האדם, שכן לב האדם שואף למופלא; בעת ובעונה אחת, היא רוממה את גאוותם בכך שהניחה רעיונות ודעות אנושיים מעל דבר ה’. היא התקבלה בידי אלפי בני אדם. במהרה, מנצר גינה את המערך והסדר בשעת התפילה בציבור, ואף הכריז כי ציות לשליטים הינו ניסיון לשרת הן את אלוהים והן את השטן. בני האדם שהחלו להיחלץ מעול שלטון האפיפיורות, החלו להיעשות חסרי סבלנות למגבלות ולאיסורים שהטילו עליהם הרשויות החילוניות. משנתו המהפכנית של מנצר, שלטענתו, אוששה בידי שמיים, גרמה להם להתיר כל רסן ולתת דרור לתאוותיהם ולדעותיהם הקדומות. בעקבות כך, באו מחזות איומים ונוראים של הסתה ומריבות, ושדותיה של גרמניה רוו בדם החללים. ייסורי הנפש שלותר חווה בעבר הרחוק בארפורט, באו עליו עכשיו בעוצמה רבה יותר בזמן שחזה בתוצאות המרות של הקנאות הדתית, אשר יוחסו לתנועת הרפורמציה. מנהיגי הדת הקתולית הכריזו – ואנשים רבים היו מוכנים ומזומנים לאשש זאת – כי המרד היה פרי הבאושים שהניבה משנתו של לותר. על אף שהאשמה הייתה חסרת כל שחר, ולא היה לה אפילו בסיס קלוש, היא הסבה צער רב למתקן הדת. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שעל מטרת האמת הומט קלון, כאשר אויביה העמידוה בשורה אחת עם הקנאות הדתית השפלה ביותר. מאידך, מנהיגי המרד שנאו את לותר, שכן הוא לא רק התנגד לדוקטרינות שלהם והתכחש לטענותיהם על ההשראה האלוהית שקיבלו, אלא אף הכריז על היותם מורדים במלכות. כפעולת תגמול, הם הוקיעו אותו כמתחזה שפל. דומה שהוא המיט על עצמו הן את שנאת המנהיגות והן את שנאת העם. הקתולים צהלו וציפו למפלתה המהירה של הרפורמציה; הם האשימו את לותר אפילו בטעויות שהוא עצמו ניסה לתקן בלהט. הקבוצה הפנאטית שטענה כי נעשה לה עוול משווע, הצליחה לזכות באהדת רוב הציבור, וכפי שקורה לפעמים לאלה המצדדים בצד הלא-נכון, חבריה נחשבו לקדושים מעונים. וכך, דווקא אלה שפעלו בכל כוחם ומרצם נגד הרפורמציה, זכו לחמלה ולדברי שבח כקורבנות של אכזריות ודיכוי. הייתה זו מלאכתו של השטן, שדורבנה בידי אותה רוח מרי שנחשפה לראשונה בשמיים. השטן מנסה ללא הרף להוליך את בני האדם שולל, ולגרום להם לקרוא לחטא צדק, ולצדק חטא. כה צלחה מלאכתו! לעיתים קרובות, משרתי ה’ המסורים זוכים לביקורת, גינוי ותוכחה על שום שהם מגינים בעוז על האמת! אנשים המשמשים אך ורק כלי שרת ביד השטן זוכים לדברי שבח ולמחמאות, ואפילו רואים בעצמם קדושים מעונים, בזמן שאלה האמורים לזכות בכבוד ובתמיכה בשל דבקותם באלוהים, נותרים לעמוד בדד תחת מטר חשדות וחוסר אמון. קדושה מזויפת והתקדשות מלאכותית ממשיכות להוליך שולל את בני האדם. כיום, בעודן עטויות באדרת שונה, הן חושפות את אותה הרוח שפעלה בימיו של לותר; בעודן מסיטות את לב בני האדם מכתבי הקודש, הן מובילות אותם לציית לרגשותיהם ולהתרשמויותיהם במקום לחוקת ה’. זוהי אחת התחבולות המוצלחות ביותר של השטן בניסיונו להכפיש את הצדק, הטהרה והאמת. לותר הגן על הבשורה בעוז מפני המתקפות שבאו עליה מכל עבר. דבר ה’ הוכח ככלי נשק עוצמתי בכל מאבק. בעודו חמוש בדבר ה’ נלחם לותר בשלטון שהאפיפיור חמס לעצמו ובפילוסופיה הרציונלית שלימדו מורי בתי הספר, בעודו עומד איתן כסלע נגד הקנאות הדתית שניסתה להצטרף לרפורמציה כבעלת ברית. כל אחד מן הכוחות המנוגדים הללו זנח את כתבי הקודש ורומם את חוכמת האדם כמקור האמת והידע של הדת. השכלתנות העריצה את השכל, וראתה בו אבן בוחן לדת. הדת הקתולית, שהכריזה על שלטונה העליון כעל מינוי אלוהי שאינו ניתן לשינוי אשר הועבר אליה משושלת השליחים, מעניקה שפע של הזדמנויות להסתיר את הראוותנות, הבזבזנות והשחיתות שלה, תחת אצטלת קדושת השליחות של השליחים. ההשראה האלוהית, שמנצר ועמיתיו התיימרו לה, לא נבעה ממקור גבוה יותר מגחמות ליבם ודמיונם; השפעתה חתרה תחת כל סמכות, אנושית או אלוהית. האמונה המשיחית האמיתית קיבלה את דבר ה’ כבית אוצר כביר של האמת, שניתנה בהשראה אלוהית, וכאבן הבוחן של כל השראה וכל רעיון.
לאחר שובו מווארטבורג השלים לותר את תרגום הברית החדשה; במהרה תגיע הבשורה לאזרחי גרמניה בשפת אימם. תרגום זה התקבל בשמחה רבה בידי כל אוהבי האמת, אך אלה שהעדיפו מסורות וחוקים שכוננו ביד אדם על פני דבר ה’, דחוהו בבוז. הכמרים נבהלו מן המחשבה שבני העם יוכלו עכשיו להתווכח איתם על מצוות דבר ה’, ובתוך כך תיחשף בורותם שלהם. כלי הנשק של שכלם היו חסרי אונים כנגד חרבה של רוח ה’. הכנסייה הקתולית אזרה את כל כוחה וסמכותה כדי למנוע את הפצת כתבי הקודש, אך כל הצווים, החרמות והעינויים היו לשווא. ככל שהיא גינתה את כתבי הקודש ואסרה את הפצתם ביתר שאת, כך התעצם רצון העם לדעת את את הכתוב בהם. כל קוראי ספר היו להוטים ללמוד בעצמם את דבר ה’. הם נטלו עימם את עותק הברית החדשה לכל מקום, ושבו וקראו בה, ולא ידעו שובעה עד ששיננו חלקים גדולים ממנה בעל פה. כשלותר ראה את האהדה שהברית החדשה זכתה לה, הוא החל מיד בתרגום התנ”ך כולו, ופרסם אותו בחלקים מיד עם השלמת תרגומם. כתביו של לותר התקבלו בברכה הן בערים והן בכפרים. “כל מה שלותר ורעיו כתבו, הופץ בכל מקום בידי אחרים. נזירים, שהחלו לראות את חוסר החוקיות של חוקי המסדר שלהם, השתוקקו להחליף את חיי הבטלה שלהם בחיים יצרניים, אך משום שהיו בורים מכדי להטיף את דבר ה’, הם נסעו ברחבי הארץ ומכרו את כתביהם של מתקן הדת ורעיו. גרמניה הוצפה במהרה במפיצי ספרי הדת הנמרצים הללו.” בני העם, עשירים ועניים, משכילים ובורים כאחד, למדו בעניין רב את הכתבים הללו. בלילות, מורי בתי הספר בכפרים הקריאו את כתבי הקודש באוזני קבוצות קטנות שנאספו ליד האח. בכל בישור, כמה נשמות השתכנעו וקיבלו את האמת, ואחרי שקיבלו את דבר ה’ בשמחה, בישרו בתורן את הבשורות הטובות לזולת. המילים שנכתבו בהשראת רוח הקודש הוכחו כאמת לאמיתה: “פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר; מֵבִין פְּתָיִים” (תהילים, קי”ט 130). לימוד כתבי הקודש חולל שינוי כביר בשכלם ובליבם של בני האדם. החוק ששלטון האפיפיורות כונן הטיל עול ברזל על צווארי נתיניו, שכבל אותם בכבלי הבורות וההשפלה. הם ביצעו את טקסי ומנהגי הדת בקפדנות מחמירה שנבעה מאמונות טפלות, אך ליבם ושכלם כמעט שלא נטלו בהם חלק. הטפותיו של לותר, שהציגו את האמיתות המפורשות של דבר ה’ ואת דבר ה’ עצמו, שהופקד בידיהם של בני העם הפשוטים, עוררו את כוחות הנפש הרדומים שלהם, ולא רק טיהרו ועידנו את טבעם הרוחני, אלא אף נסכו בשכלם ובליבם עוצמה חדשה וחיוניות חדשה. אנשים מכל המעמדות התהלכו עם עותק של כתבי הקודש בידם, והגנו על דוקטרינות הרפורמציה. הקתולים, שהשאירו את לימוד כתבי הקודש בידי הכמרים והנזירים, קראו להם עתה לקום ולהפריך את התורות החדשות. אך הכמרים והנזירים, שהיו בורים בכתבי הקודש ואף לא הכירו את גבורת ה’, הובסו בידי האנשים שאותם הוקיעו כבורים וככופרים. מחבר קתולי אמר: “לדאבוננו, לותר שכנע את חסידיו כי אמונתם חייבת להיות מעוגנת אך ורק בתורת כתבי הקודש.” קהל גדול נאסף כדי לשמוע את האמת שבושרה מפיהם של אנשים חסרי השכלה. אפילו תיאולוגים מלומדים ורהוטים התווכחו איתם. הבורות המחפירה של אנשים דגולים אלה נחשפה כאשר טיעוניהם עומתו עם התורות הפשוטות של דבר ה’. פועלים, חיילים, נשים ואפילו ילדים, היו בקיאים בתורות כתבי הקודש יותר מן הכמרים והמשכילים. ההבדל החד בין תלמידי הבשורה לבין תומכי הדת הקתולית, אשר מושתתת על אמונות טפלות, הופגן באופן בולט יותר בקרב המשכילים מאשר בקרב בני העם הפשוטים. “מול מגיני ההיררכיה הזקנים שזנחו את רכישת השפות ואת לימוד הספרות, ניצבו צעירים רחבי אופקים, שרובם הקדישו עצמם ללימוד ולהתעמקות בכתבי הקודש, והתוודעו לאוצרות הספרותיים של ימי קדם. צעירים אלה, שחוננו בתפיסה מהירה ובלב אמיץ, וזכו ובהתעלות הנפש, השיגו במהרה בקיאות ומומחיות כה גדולות, שאיש לא יכול היה להתחרות בהם… וכך, באירועים ציבוריים שבהם מגיני הרפורמציה הצעירים הללו פגשו את הלמדנים הקתולים, הם ערכו את מתקפותיהם בקלות ובביטחון שביישו והביכו את אויביהם, חשפו לעיני כול את בורותם ואת קהות החושים של האויבים, וזיכוהם בבוז.” כשאנשי הכמורה הקתולית ראו שקהילותיהם הלכו וקטנו, הם פנו לעזרתם של שופטי השלום, ובעזרת כל האמצעים שעמדו לרשותם התאמצו להחזיר אליהם את צאן מרעיתם. אך בני העם שמצאו בתורות החדשות את מי החיים שהרוו את נשמתם, פנו עורף לאלה שמזה זמן רב הזינו אותם בקש וגבבה של טקסים ומסורות חסרי שחר, ‘מצוות אנשים מלומדה’, שהתבססה אך ורק על אמונות טפלות. כשהחלה רדיפה נגד מורי האמת, הם צייתו לדברי המשיח, שהזהיר את תלמידיו: “כַּאֲשֶׁר יִרְדְּפוּ אֶתְכֶם בְּעִיר אַחַת, נוּסוּ לְעִיר אַחֶרֶת” (מתי, י’ 23). האור חדר לכל מקום. הפליטים מצאו פה ושם דלת שנפתחה לפניהם לרווחה, נשארו במקום שקיבלם בברכה, בישרו את המשיח בכנסייה, ואם לא זכו להטיף בכנסייה, הטיפו בבתים פרטיים או בחיק הטבע. כל מקום שבו עלה בידם לאסוף קהל שומעים, הפך להיכל קודש. האמת שהוכרזה בעוז ובביטחון התפשטה במרץ בלתי נדלה ובכוח שאין לעמוד בפניו. לשווא ניסו הרשויות החילוניות והדתיות להצמית את הכפירה. לשווא נקטו במעצרים, מאסרים, עינויים, אש וחרב. רבבות מאמינים חתמו את אמונתם בדמם, ואף על פי כן, מלאכת התיקון נמשכה. הרדיפות סייעו רק כדי להפיץ את האמת; הקנאות הדתית, שהשטן עשה כל מאמץ כדי להתחבר אליה ולהעצימה, הביאה להעמקת ההבדל החד בין פועלו של השטן לפועלו של אלוהים.
