פרק כ”א
אזהרה שנדחתה
כאשר ויליאם מילר ועמיתיו בישרו את ביאת המשיח השנייה, הם פעלו כשתכלית אחת לנגד עיניהם: לעורר את בני האדם ולהאיץ בהם להתכונן ליום הדין. הם רצו לעורר את מורי הדת כדי שיראו את התקווה האמיתית של הכנסייה, ואת הזדקקותם לחוויה משיחית עמוקה יותר. הם אף פעלו כדי לעורר את הכופרים ולקרוא להם לחזור בתשובה מיידית. “הם לא ניסו להמיר את דתם של בני האדם או לשכנעם להצטרף לכת או לזרם כלשהו בנצרות. לפיכך, הם פעלו בקרב כל הקבוצות, הזרמים והכיתות [בנצרות], בלי להתערב בארגונם או בשיטתם.” מילר אמר: “בכל מעשיי, מעולם לא הייתה בי תשוקה או כוונה לכונן קבוצה דתית נפרדת, השונה מן הזרמים הקיימים בנצרות, או להועיל לאחד מהם על חשבון האחר. רציתי לפעול לטובת כולם. אילו כל הנוצרים היו ששים על שיבת המשיח הצפויה, ואלה מהם שלא האמינו בשיבת המשיח, לא היו אוהבים פחות את המאמינים שאימצו את המשנה הזו – לא הייתי מעלה בדעתי את המחשבה שיש צורך בפגישות נפרדות. תכליתי היחידה נבעה מן התשוקה לעשות נפשות לאלוהים, להזהיר את העולם מפני המשפט הממשמש ובא, ולגרום לאחיי בני האדם לערוך חשבון נפש ולהכשיר את לבבותיהם כדי להתכונן למפגש שליו עם אלוהיהם. רבים מאלה שהשתכנעו מדבריי, הצטרפו לכנסיות השונות.”
כל עוד פועלו של מילר חיזק את הכנסיות, הן ראו זאת בעין יפה לזמן מה. אך כשראשי הדת והכמרים פסקו נגד תורת ביאת המשיח השנייה, ורצו לדכא כל התעוררות רוחנית בקשר לנושא זה, הם לא רק התנגדו לה מעל בימות הכנסייה, אלא אף אסרו על חברי הכנסייה לשמוע הטפות על שיבת המשיח, או אפילו לדבר על תקוותם וכיסופיהם במפגשים החברתיים של חברי הכנסייה.
וכך, המאמינים מצאו עצמם במצב קשה ומבלבל מאוד. הם אהבו את כנסיותיהם ומיאנו להתנתק מהן, ואולם, כשראו את התנגדותה הנחרצת של הכנסייה לעדות דבר ה’, וכשנאסר עליהם להתעמק בנבואות, הם חשו כי נאמנותם לאלוהים מחייבת אותם לא להיכנע לתכתיבי הכנסייה. הם לא יכלו לראות באנשים שביקשו להשאיר את עדות דבר ה’ מחוץ לשערי הכנסייה, חלק מקהילת המשיח, אשר מהווה את “עַמּוּד הָאֱמֶת וִיסוֹדָהּ.” לפיכך, הם חשו מוצדקים כאשר התנתקו מכנסיותיהם. בקיץ של שנת 1844, כחמישים אלף איש עזבו את כנסיותיהם. בערך באותו הזמן התחולל מהפך כביר ברוב הכנסיות ברחבי ארצות הברית. ברבות השנים, הכנסיות התאימו עצמן לעולם, אומנם באיטיות, אך בקביעות, ובמקביל חלו הידרדרות מוסרית ונטישה של חיי הרוח. ואולם, באותה שנה היו ראיות להידרדרות פתאומית ובולטת של כמעט כל הכנסיות בארצות הברית. אומנם, דומה שאיש לא היה מסוגל להצביע על הסיבה לכך, אך העובדה עצמה צוינה בהרחבה בעיתונות ומעל בימות הכנסיות. במפגש של הכנסייה הפרסבטרית בפילדלפיה, מר ברנס, מחברה של פרשנות תנכ”ית פופולרית ורועה קהילה של אחת הכנסיות הבולטות בעיר זו, אמר ש”הוא משרת בכנסייה מזה עשרים שנה, ומעולם, עד לסעודת האדון האחרונה, לא חילק את סעודת האדון מבלי שקיבל חברים חדשים לכנסייה – לפעמים רבים, לפעמים ספורים. אך עתה לא התרחשו תחיות רוחניות, לא היו חזרות בתשובה, מורי הדת לא צמחו בחן וחסד, ואיש לא הגיע ללשכתו כדי לשוחח על גאולת נשמתו. בדרך כלל, בד בבד עם הגידול והצמיחה בעולם העסקי, ושלל האפשרויות המזהירות הגלומות במסחר ובתעשייה, מתרחשת צמיחה והתעצמות של חומרנות ונהנתנות. זה המצב בכל הזרמים בנצרות.”
בחודש פברואר של אותה שנה, פרופסור פינלי ממכללת אוברלין, אמר: “העובדות הפרושות לנגד עינינו הן, שהכנסיות הפרוטסטנטיות בארצנו מפגינות באופן גורף אדישות או עוינות לכמעט כל תיקוני הדת המוסריים שנערכו בדורנו. אומנם, ישנן כמה כנסיות יוצאות דופן, אך אין די בכך כדי להסיק אחרת. לפנינו עובדה נוספת המהווה הוכחה חותכת: העדרה של תחייה רוחנית, כמעט כלל-עולמית, בכל הכנסיות. האדישות הרוחנית שהפכה כמעט לנחלת הכלל היא מבהילה ומדאיגה – כך מעידות העיתונות הדתית והארץ כולה. כמעט כל חברי הכנסייה נוהים אחרי צו האופנה והבלי העולם, חוברים לאנשים נהנתנים ומשתתפים במסיבותיהם וחגיגותיהם. אך אין צורך להרחיב את הדיבור בנושא כואב זה. די אם נאמר שההוכחות המעידות על הידרדרותן של הכנסיות באופן כללי מתחזקות והולכות ומעיקות על ליבנו. הכנסיות התרחקו מאוד מאלוהים, ואלוהים נסוג מהן.” כותב בשבועון the Religious Telescope, העיד: “מעולם לא חזינו בהידרדרות גורפת כזו. אכן, הכנסייה חייבת להתעורר ולחפש אחר הסיבה לצרה זו, שכן היא חייבת להכאיב לכל אוהבי ה’. כשאנו נזכרים כמה בודדים ונדירים הם המקרים של חזרה בתשובה אמיתית; כשאנו נזכרים בחוטאים המסרבים לעשות תשובה; בקשיות ליבם שאין לה אח ורע, אנו כמעט זועקים: ‘האם שכח ה’ להרעיף את חסדו?’ או, ‘האם ננעלו שערי הרחמים?'” מצב כזה לא נוצר מעולם מבלי שלכנסייה היה יד בו. האפלה הרוחנית שירדה על האומות, הכנסיות ובני האדם אינה נובעת מכך שה’ חדל להרעיף את חסדיו, עזרתו ונחמתו, אלא בשל זלזולם ומאיסתם של בני האדם באור האלוהי. דוגמה חיה לאמיתה זו נמצאת בתולדות עם ישראל בימי ישוע המשיח. עקב התמסרותם להבלי העולם וזניחתם את אלוהים ואת דברו, הואפלה בינתם, ולבבותיהם נעשו קשים, חומרניים ותאוותניים. לפיכך, הם שרו בבורות מוחלטת באשר לביאת המשיח, וברוב גאוותם וחוסר אמונתם מאסו בגואל. אך אפילו אז, אלוהים לא ניתק את עם ישראל מן הידע על הגאולה, ולא מנע ממנו לקחת חלק בברכותיה. אך אלה שמאסו באמת איבדו כל עניין במתת השמיים. הם שמו “חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ,” עד שהאור ששרה בקרבם התפוגג ואפלה אפפה אותם; ועתה, כה עמוקה הייתה האפלה! השטן שבע רצון כאשר בני האדם דבקים בטקסי דת הנערכים ללא רוח של יראת ה’ אמיתית, שכן הדבר עולה בקנה אחד עם מטרותיו. אחרי שעם ישראל מאס בבשורה, הוא המשיך לדבוק בקנאות בטקסי הפולחן העתיקים, ולשמור על ייחודיותו ונבדלותו הלאומית, אך לא יכול היה שלא להודות בהסתלקותה של שכינת ה’ מקרבו. נבואת דניאל הצביעה באופן כה מפורש על מועד ביאת המשיח, וניבאה במילים כה ישירות ונוקבות את מותו, שעם ישראל חדל ללמוד את ספר דניאל, ובשלב מאוחר יותר הטילו הרבנים קללה על כל מי שינסה לערוך חישובים בקשר למועד ביאת המשיח. עם ישראל, ברוב עיוורונו וחוסר חרטתו, הפגין במשך אלף ושמונה מאות שנים אדישות מוחלטת להצעות החסד של הגאולה, לברכותיה של הבשורה, ולאזהרה המפחידה ומעוררת היראה של הסכנה הטמונה במאיסת האור השמיימי.
אין תוצאה בלא סיבה. מי שמתכחש ביודעין לכל מה שהוא יודע ומאמין לגבי תפקידו, וזאת משום שאמונותיו אלה אינן עולות בקנה אחד עם תשוקות לבו, סופו שיאבד את כושר ההבחנה ולא יידע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר. בינתו תחשך, מצפונו יתקשח, ליבו יתקשה ונשמתו תתנתק מאלוהים. בכל מקום שבו מזלזלים באמת האלוהית או דוחים אותה בבוז, שם קהילת המשיח תשרה באפלה; האמונה תדעך, האהבה תתקרר, וניכור, מחלוקות וריבים יחדרו אליה. חברי הקהילה יתמקדו ביתר שאת, בכל מרצם ומשאביהם, ברדיפה אחר הבלי העולם, והחוטאים יקשו יותר ויותר את ליבם וימאנו לחזור בתשובה. בשורת המלאך הראשון בפרק י”ד בספר ההתגלות, אשר מבשרת את בוא יום הדין של ה’, וקוראת לבני האדם לירוא את ה’ ולעבדו, נועדה לנתק את חסידי ה’ מן ההשפעות המשחיתות של העולם, ולעוררם לראות נכוחה את מצבם האמיתי: את הידרדרותם הרוחנית והתבוססותם בחומרנות. במסר זה שלח ה’ אזהרה לקהילת המשיח. אילו הייתה מתקבלת, הייתה מתקנת את דרכיהם הרעות של המשיחיים, ואת הרעות החולות שניתקו אותם מאלוהים. אילו קיבלו את המסר השמיימי, השפילו את לבבם לפני ה’ וביקשו בכנות להתכונן ליום הדין הגדול והנורא כדי לעמוד לפניו מוכנים – רוח הקודש וגבורת ה’ היו מתגלים בקרבם. הקהילה הייתה שבה ומתברכת באחדות ובאהבה ששררו בקהילת המשיח בימי השליחים, כשהמאמינים היו “לֵב אֶחָד וְנֶפֶשׁ אַחַת,” “וְדִבְּרוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים בְּאֹמֶץ לֵב,” “וְהָאָדוֹן הוֹסִיף עֲלֵיהֶם יוֹם יוֹם אֶת הַנּוֹשָׁעִים” (מעשי השליחים, ד’ 32, 31; ב’ 47). אם חסידי ה’ יקבלו את האור הזורח עליהם מדבר ה’, הם ינחלו את “אַחְדוּת הָרוּחַ בְּקֶשֶׁר שֶׁל שָׁלוֹם.” שאול השליח אומר: “הִנֵּה: גּוּף אֶחָד וְרוּחַ אַחַת, כְּשֵׁם שֶׁגַּם אַתֶּם נִקְרֵאתֶם אֶל תִּקְוַת יִעוּדְכֶם הָאַחַת; אָדוֹן אֶחָד, אֱמוּנָה אַחַת, טְבִילָה אַחַת” (אל האפסים, ד’ 5-3). אלה היו התוצאות המבורכות שחוו המאמינים שקיבלו את הבשורה על שיבת האדון הקרובה. הזרמים השונים התנפצו לרסיסים; התקווה למלכות ארצית בת אלף שנים, שלא עוגנה בכתבי הקודש, נזנחה; רעיונות שגויים בקשר לשיבת המשיח, תוקנו; גאווה והליכה בדרכי העולם הזה בוטלו כליל; עוולות תוקנו; לבבות התאחדו בחברותא נעימה, ואהבה ושמחה שרו בכול. אם תורה זו הניבה את התוצאות המבורכות הללו בחייהם של המאמינים הספורים שקיבלוה, אין ספק שהכול היו מתברכים מתוצאותיה אילו היו מקבלים אותה.”
