האם לא שב על עצמו תהליך זה בכמעט כל כנסייה המכנה עצמה פרוטסטנטית? כאשר מייסדיה, שהיו חדורי רוח תיקון אמיתית, הלכו לעולמם, צאצאיהם קמו ו”עיצבו מחדש את התכלית.” בזמן שצאצאיהם של מתקני הדת דבקו בעיוורון בדת אבותיהם וסירבו לקבל אמיתות אחרות לשם קידום האמונה, הם סטו מאוד ממופת הענווה, ההתכחשות, הצניעות וההתנתקות מן העולם, שאפיינה את חיי אבותיהם. כך “נעלמה הפשטות הראשונית” של הקהילה. שיטפון חומרני שטף את הקהילה, “והביא עימו את מסורותיו, מנהגיו, פולחניו ואליליו.” אבוי, כמה נורא, האנשים שהתיימרו להיות תלמידי המשיח, אימצו עתה בחום את ידידותו של העולם, אשר “עוין את אלוהים”! באיזה קנה מידה עצום נטשו הכנסיות הפופולריות ברחבי העולם הנוצרי את מופת הענווה, הצניעות, הפשטות והחסידות של כתבי הקודש! ג’ון וסלי אמר בקשר לשימוש נאות בכסף: “אל תבזבזו שום חלק מן המשאב היקר הזה רק כדי לספק את תאוות העיניים, לרכוש בגדים יקרים רבים מדיי או עדיים וקישוטים מיותרים; אל תבזבזו שום חלק ממנו על חפצי נוי נדירים לקישוט בתיכם, על תמונות יקרות וחפצים ואביזרים מצופים זהב. אל תבזבזו כסף כדי להזין את גאוותכם, להאדיר את שמכם, להפגין את כבוד עושרכם ולזכות בהערצתם ותשבחותיהם של בני האדם. כל עוד תפגינו את כבוד עושרכם ורווחתכם, בני האדם ידברו עליכם טובות. כל עוד תלבשו כל יום בגדי שני וארגמן ומחלצות הדורות, ועל שולחנכם יעלו מיטב המעדנים והמזונות היקרים, אין ספק שרבים יהללו את טעמכם הטוב, לבושכם ההדור, נדיבות ליבכם והכנסת האורחים שלכם. אך אל תוקירו יותר מדיי את תשואותיהם. אדרבה, הסתפקו בכבוד שחולק לכם אלוהים.” לדאבוננו, בכנסיות רבות בימינו מתעלמים מתורה כזו. אנשים רבים נוהגים להצהיר על אמונתם. מנהיגים, פוליטיקאים, עורכי דין, רופאים וסוחרים מצטרפים לכנסייה כדרך להשגת כבוד, לרכישת אמון הבריות ולקידום ענייניהם ומטרותיהם החומריים. וכך, בעודם מתיימרים להיות משיחיים, הם מנסים לכסות את עסקותיהם הלא-כשרות במסווה של חסידות ויראת שמיים. המוסדות והארגונים הדתיים השונים, שהתחזקו בעזרת העושר והשררה של אנשים חומרניים אלה שנטבלו לנצרות, זוכים באהדה רבה יותר, ואנשים רבים מחזרים אחר פתחיהם ומבקשים את חסותם ותמיכתם. כנסיות מפוארות, מהודרות בקישוטים המרהיבים ביותר, קמות בכל שדרה נודעת. המתפללים מגיעים לכנסייה במיטב מחלצותיהם היקרות והאופנתיות. כוהן הדת המוכשר, שמצליח למשוך אליו קהל מאמינים, זוכה למשכורת נאה כדי לקבל את פניהם ולשעשעם. דרשותיו אינן אמורות לעסוק בחטאים פופולריים, אלא להיות מרגיעות ונעימות לאוזן. לפיכך, שמותיהם של אותם חוטאים אופנתיים נרשמים בכבוד רב בספרי הכנסייה, וחטאיהם האופנתיים מוסתרים תחת מסווה של יראת ה’. עיתונאי חילוני בולט, שדיבר על התנהגותם של נוצרים על פי הצהרתם, אמר: “מבלי משים, הכנסייה נכנעה לרוח הדור ושינתה את פניה ופולחניה בהתאם לצרכי השעה המודרניים. אכן, הכנסייה משתמשת כיום בכל הכלים והאמצעים המסייעים לדת להיות מושכת.” כותב ב”ניו יורק אינדיפנדנט” אמר בקשר לאמונה המתודיסטית: “קו ההפרדה החוצץ בין הדת לחילוניות מתעמעם והולך והופך לסוג של צל, כשהקנאים, הניצבים בשני צידי המתרס, עומלים כדי למחוק את ההבדלים בין אורחות חייהם, התנהגותם והנאותיהם. דומה שהפופולריות של הדת [הנוצרית] צוברת תאוצה ומגדילה את מספר חסידיה, המבקשים לזכות בטובותיה וביתרונותיה, אך אינם מהססים להפר את צוויה.” הווארד קרוסבי אומר: “קהילת ה’ בימינו מחזרת אחרי העולם. חבריה מנסים להורידה לרמה הירודה של הכופרים. אולמות הנשפים, התיאטראות, הגלריות המציגות אומנות גסה, עירומה ותאוותנית, מסיבות החשק חדורות המתירנות מינית – כל אלה סוללים את דרכם אל ‘קודש הקודשים’ בכנסייה; והנוצרים המתענגים על החומרנות הזו מתעקשים לקשט את כנסיותיהם ברוב פאר והדר בתקופת התענית הקודמת לפסחא, ובפסחא עצמה. מדובר בתכסיס ישן של השטן. עם ישראל היכה בסלע הזה; הכנסייה הקתולית התרסקה על הסלע הזה; והכנסייה הפרוטסטנטית עושה את דרכה במהירות לעבר אותו גורל מר. בגל החומרנות הגואה הזה, השטוף ברדיפה אחר תענוגות ומותרות, ההתכחשות העצמית וההקרבה העצמית למען המשיח כמעט פסו מן העולם. כמה מחברי הכנסיות הפעילים, גברים ונשים כאחד, חונכו משחר ילדותם להקריב קורבנות כדי שיוכלו להעלות תרומה או לעשות דבר מה למען המשיח.” ואולם, “כאשר הכספים מתמעטים… איש אינו נקרא לתת ולתרום. או, לא! תערכו יריד, הצגה, משפט מבוים, ארוחת ערב תנכ”ית, ערכו סעודה, עשו כל דבר כדי לשעשע את הקהל.” וושברן, מושל וינסקונסין, הכריז בדרשתו השנתית: “אירועים בחסות הכנסייה, כגון, ירידים, הגרלות למטרות צדקה, התרמות, מכירת כרטיסים לקונצרטים למטרות צדקה ומטרות אחרות, פרסים, ‘הגרלת מתנות’, משחקי מזל, שיעורי שבת ואירועים דתיים אחרים שהכניסה אליהם בתשלום, מהווים חממה לפשע ופשיעה, שכן הם מבטיחים תמורה כלשהי בעבור מאומה; הם מהווים משחקי מזל, ואינם אלא הימורים לכל דבר ועניין.” הוא טוען שאירועים כאלה מקדמים ומעודדים את הרוח ההרסנית של ההימורים, ושומרים על להבת חיותה, ולכן אזרחים טובים אינם מודעים לחומרת השפעתם המזיקה; אלמלא אירועים אלה, אנשים היו מפרים פחות את החוקים שנקבעו נגד הימורים, וניתן היה לאכוף אותם בקלות רבה יותר. הוא מכריז כי “אין לאפשר עוד את קיומם של אירועים כאלה אשר מדרדרים את הנוער.” רוח הקונפורמיזם החומרני חדרה לכל הכנסיות בעולם הנוצרי. רוברט אטקינס הציג תמונה אפלה על ההידרדרות הרוחנית הרווחת באנגליה, בדרשה שנשא בלונדון: “הצדיקים עוזבים את העולם הזה, ואיש אינו שם לב להסתלקותם. ראשי ומורי הדת בימינו, בכל כנסייה, הם אוהבי העולם, אוהבי הנוחות והתענוגות ורודפי כבוד. הם נקראים לסבול למען המשיח, אך הם נרתעים אפילו מתוכחה. המילים, ‘כפירה, כפירה, כפירה,’ חרוטות בשעריה של כל כנסייה; אילו ידעו זאת והבחינו בכך, ייתכן שהייתה להם תקווה; אך אבוי! הם זועקים: ‘עשירים אנו, שופעים כל טוב, ואיננו זקוקים לדבר’.” החטא הגדול שבבל מואשמת בו הוא, שהיא “הִשְׁקְתָה אֶת כָּל הַגּוֹיִים מִיֵּין חֲרוֹן תַּזְנוּתָהּ.” כוס יין החרון שבבל מגישה לעולם מייצגת את תורות השקר שהיא אימצה בעקבות קשריה הלא-כשרים עם שועי הארץ. ידידות עם העולם השחיתה את אמונתה, והיא עצמה משפיעה לרעה על העולם באמצעות תורות השקר שהיא מפיצה, הסותרות את המילים המפורשות של כתבי הקודש. הכנסייה הקתולית הסתירה את כתבי הקודש מן העם, ודרשה מכל בני האדם לקבל את תורותיה במקומם. תנועת הרפורמציה שביקשה להחזיר את דבר ה’ לבני האדם, השיגה את מטרתה; אך האם אין זה נכון שהכנסיות בימינו מלמדות את בני האדם לבסס את אמונתם על עיקרי האמונה שלהן ולא על כתבי הקודש? צ’ארלס ביצ’ר, שדיבר על הכנסיות הפרוטסטנטיות, אמר: “הן מזדעזעות מכל מילה חריפה נגד עיקרי אמונתן, באותה עוצמה שבה אבות הכנסייה הקדושים היו מזדעזעים מכל מילה חריפה נגד הסגידה המתעצמת של הקדושים והקדושים המעונים שהם כוננו… הזרמים האוונגליסטים השונים בכנסייה הפרוטסטנטית כה מחזקים זה את ידי זה, ומשלבים ידיים, שאיש אינו יכול להפוך למטיף, בשום מקום, בלי לקבל ספר דת כלשהו זולת כתבי הקודש… אין שום דבר דמיוני בהצהרה שעיקרי האמונה מתחילים לדחוק בעוצמה את כתבי הקודש ולאסור את לימודם, ממש כפי שעשתה רומא, על אף שבדרך מרומזת יותר.”
כאשר מורים נאמנים מפרשים את דבר ה’, קמים מלומדים וכוהני דת, המתיימרים להבין את כתבי הקודש, מוקיעים כל תורה מבוססת ככפירה, ובדרך זו מרחיקים את מחפשי האמת. אם העולם לא היה שיכור מיינה של בבל, רבבות בני אדם היו משתכנעים מן האמיתות הבהירות והחודרות של דבר ה’. אך האמונה הדתית נראית כה מבולבלת ומלאת סתירות, שבני האדם אינם יודעים במה להאמין, ומהי תורת אמת. החטא של חוסר חרטה שהעולם אשם בו רובץ לפתחה של הכנסייה. בשורתו של המלאך השני בפרק י”ד בספר ההתגלות, בושרה לראשונה בקיץ של 1844. מאז, היא הפכה רלוונטית יותר לכנסיות בארצות הברית, שבה אזהרת המשפט בושרה לאנשים רבים ונדחתה כמעט באופן גורף, והידרדרות הכנסיות התרחשה במהירות עצומה. אך בשורה זו לא התגשמה במלואה עד שנת 1844. בשנה זו חלה הידרדרות מוסרית בכנסיות, כתוצאה מסירובן לקבל את אור הבשורה על שיבת המשיח הקרובה; אך ההידרדרות לא הייתה מוחלטת. ככל שהכנסיות מאסו יותר ויותר באמיתות המיוחדות לימינו, כך הן הידרדרו יותר ויותר. אך באותן שנים עדיין אי אפשר היה לומר: “נָפְלָה בָּבֶל הַגְּדוֹלָה” משום ש”הִשְׁקְתָה אֶת כָּל הַגּוֹיִים מִיֵּין חֲרוֹן תַּזְנוּתָהּ.” בבל הגדולה עדיין לא גרמה לכל העמים לשתות “מיין חרון תזנותה.” רוח של הליכה בתלם בדרכי העולם ורוח של אדישות, שאינן בוחנות את האמיתית שיועדו לימינו, שרירות וקיימות גם היום וכובשות את הכנסיות הפרוטסטנטיות בכל הארצות הנוצריות; התוכחה החמורה והמרה של המלאך השני חלה גם על כנסיות אלה. אך מלאכת הכפירה טרם הגיעה לשיאה. על פי כתבי הקודש, לפני ביאת האדון יפעל השטן “בְּכָל גְּבוּרָה, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתֵי שֶׁקֶר,” ואלה “שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת אַהֲבַת הָאֱמֶת, אֲשֶׁר יָכְלוּ לְהִוָּשַׁע בָּהּ,” יקבלו “מַדּוּחִים לְהַטְעוֹתָם לְהַאֲמִין לַשֶּׁקֶר” (תסל”ב, ב’ 11-9). עד שתנאי זה יתמלא, ואחדות הכנסייה עם העולם החילוני תהיה מוחלטת ברחבי העולם הנוצרי, רק אז תהיה מפלת בבל מוחלטת וסופית. השינוי מתחולל בהדרגה, וההתגשמות המלאה של הנבואה שניתנה בפסוק 8 בפרק י”ד בספר ההתגלות, תתרחש בעתיד. חרף החשכה הרוחנית והנתק מה’ השוררים בכנסיות המרכיבות את בבל, מאמינים אמיתיים רבים בגוף המשיח עדיין מתחברים בכנסיות אלה. רבים מהם לא שמעו מעולם את האמיתות המיוחדות לימינו. רבים מהם אינם שבעי רצון ממצבם הנוכחי, ונכספים לאור בהיר יותר. הם מחפשים בכנסיותיהם אחר מופת המשיח, אך לשווא. כשגופים וארגונים דתיים אלה מתרחקים יותר ויותר מן האמת, ומתחברים יותר ויותר לעולם, ההבדל בין שני סוגי המאמינים הולך ומתעצם, הפער ביניהם הולך וגדל, ויסתיים לבסוף בנתק מוחלט. תבוא שעה שבה אוהבי ה’ בכל ליבם ומאודם לא יוכלו עוד להתחבר עם אנשים “פּוֹחֲזִים, יְהִירִים, אוֹהֲבִים תַּעֲנוּגוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁהֵם אוֹהֲבִים אֶת אֱלֹהִים, לִכְאוֹרָה בַּעֲלֵי יִרְאַת שָׁמַיִם, אַךְ כּוֹפְרִים בְּתָקְפָּהּ.” פרק י”ח בספר ההתגלות מציין את התקופה שבה, בעקבות דחיית שלוש האזהרות שהוצגו בפסוקים 12-6 בפרק י”ד בהתגלות, הכנסייה תגיע למצב שנובא באזהרת המלאך השני, וחסידי ה’ שיישבו עדיין בבבל ייקראו לצאת ממנה ולחדול מקשריהם עימה. מסר זה הוא המסר האחרון שיינתן לעולם, והוא יגשים את תכליתו. כאשר האנשים “אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ לָאֱמֶת אֶלָּא חָפְצוּ בָעַוְלָה” (תסל”ב, ב’ 12), יוותרו לנפשם כדי לקבל הטעיות חמורות ולהאמין לשקר, יזרח אור האמת על האנשים שלבבותיהם יהיו פתוחים לקבלו, וכל חסידי ה’ שנותרו בבבל, ישמעו את הקריאה: “צְאוּ מִמֶּנָּה, עַמִּי” (התג’, י”ח 4).
