פרק כ”ד
בקודש הקודשים
נושא המקדש היה המפתח לפיענוח חידת האכזבה שנחלו המאמינים ב-1844. הוא פרש לנגד עיניהם שיטה שלמה של תורת אמת צרופה, שחשפה את העובדה שיד ה’ כיוונה את התנועה האדוונטיסטית הכבירה, וכן את החובה המוטלת על חסידי ה’ לאור התפקיד והמלאכה שהוטלו עליהם. כשם שתלמידי ישוע “נִתְמַלְּאוּ שִׂמְחָה כִּרְאוֹתָם אֶת הָאָדוֹן,” אחרי ליל השימורים הנורא של יגונם ואכזבתם, כך שמחים עתה המאמינים המייחלים באמונה לביאת המשיח השנייה. התלמידים ציפו שהמושיע יופיע בגבורה ותהילה כדי לגמול למשרתיו. כאשר נכזבו ציפיותיהם, הם חדלו למקד את מבטם בישוע, וזעקו יחד עם מרים ליד הקבר הריק: “לָקְחוּ אֶת הָאָדוֹן מִן הַקֶּבֶר וְלֹא יָדוּעַ לָנוּ אֵיפֹה הִנִּיחוּ אוֹתוֹ.”
עתה, בקודש הקודשים, הם שבו וחזו בכוהן הגדול הרחמן שלהם, שבמהרה יופיע כמלכם וגואלם. האור שזרח מן המקדש האיר את העבר, ההווה והעתיד. הם ידעו שה’ הנחה אותם ביד השגחתו, שאינה טועה ואינה מכזיבה לעולם. על אף שבדומה לתלמידים הראשונים, הם כשלו בהבנת המסר שנשאו, עם זאת, הוא היה נכון מכל בחינה שהיא. כאשר הכריזו אותו הם הגשימו את תכליתו של אלוהים, ועמלם לא היה לשווא בעיניו. הם נולדו “מֵחָדָשׁ לְתִקְוָה חַיָּה,” וששו “בְּשִׂמְחָה מְפֹאָרָה וַעֲצוּמָה מִסַּפֵּר.” הן הנבואה בפסוק 14 בפרק ח’ בדניאל: ‘עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ,” והן בשורת המלאך הראשון: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ,” הצביעו על השירות בקודש של המשיח בקודש הקודשים בהיכל ה’ בשמיים, ועל המשפט החוקר של ה’, ולא על שיבת המשיח כדי לגאול את חסידיו ולהשמיד את הרשעים. הטעות לא הייתה בחישובי התקופות הנבואיות, אלא בזיהוי האירוע שיתרחש בתום 2300 הימים. המאמינים נחלו אומנם אכזבה בשל טעות זו, אך כל מה שניבאו הנבואות, וכל ציפיותיהם שאוששו בכתבי הקודש, התגשמו. בעודם מקוננים על אכזבתם עקב התנפצות ציפיותיהם התרחש האירוע שנובא במסר האזהרה, שחייב היה להתגשם לפני ביאת האדון כדי לתגמל את משרתיו.
המשיח אכן בא – לא לעולם הזה, כפי שציפו האדוונטיסטים, אלא אל קודש הקודשים במקדש השמיימי, כפי שבושר בשירות בקודש במקדש עלי אדמות. הנביא דניאל מנבא שהמשיח יבוא בעת הזו אל “עַתִּיק יוֹמִין.” הוא אומר: “רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת לַּיְלָה, וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד הַדּוֹמֶה לְבֶן אָדָם,” לא לעולם הזה, אלא “עַד עַתִּיק יוֹמִין הִגִּיעַ וְהוּבָא לְפָנָיו” (דניאל, ז’ 13). גם הנביא מלאכי ניבא על ביאה זו: “הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת” (מלאכי, ג’ 1). ביאת האדון להיכלו אירעה לפתע פתאום, כשחסידיו לא ציפו לו. הם לא ציפו לראותו במקדש. הם ציפו שהוא יבוא לעולם “בְּאֵשׁ לֶהָבָה, לְהָשִׁיב נָקָם לְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים וּלְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם” מצייתים לתורה (תסל”ב, א’ 8). אך חסידי ה’ עדיין לא היה מוכנים לפגוש את אדונם. היה עליהם להתכונן למפגש עימו. האור שיינתן להם יכוון את ליבם אל היכל ה’ בשמיים, ובזמן שהם יעקבו באמונה אחר השירות בקודש של הכוהן הגדול שלנו, ייחשפו לנגד עיניהם חובות קדושות חדשות שהוטלו עליו. מסר נוסף הצופן בחובו אזהרה והוראה יינתן לקהילה. הנביא אומר: “וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ? וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ? כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף, וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים. וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף, וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם, כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף; וְהָיוּ לַיהוָה מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה” (מלאכי, ג’ 2, 3). בני האדם שיחיו עלי אדמות בזמן שתחדל תפילת ההפגעה של המשיח במקדש השמיימי, ייקראו לעמוד לפני האל הקדוש ללא מתווך אשר מפגיע בעבורם. גלימותיהם חייבות להיות צחורות, אופיים חייב להיות צח וטהור, לאחר שטוהר מן החטא באמצעות הזיית דם המשיח. שומה עליהם לנחול ניצחון במלחמה ברוע בעזרת חסד ה’ ומאמציהם השקדניים. בזמן שהמשפט החוקר נערך בשמיים, וחטאיהם של המאמינים אכולי החרטה מסולקים מן המקדש, אמורה להיערך מלאכת טיהור מיוחדת של הסרת חטאים בקרב חסידי ה’ עלי אדמות. מלאכת טיהור זו תוארה ביתר בהירות במסרים שהובאו בפרק י”ד בספר ההתגלות. כשמלאכה זו תושלם, תלמידי המשיח יהיו מוכנים לקראת בואו. “וְעָרְבָה לַיהוָה, מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת” (מלאכי, ג’ 4). או אז, הקהילה שאדוננו אמור לקבל בעת ביאתו תהיה “מְפֹאֶרֶת בְּכָבוֹד, לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה” (אל האפסים, ה’ 27). היא תשקיף לעברו ותביט בו “כְּמוֹ שָׁחַר,” ותהיה “יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת” (שיר השירים, ו’ 10). הנביא מלאכי ניבא לא רק את ביאת האדון להיכלו, אלא גם את ביאתו השנייה כדי לשפוט ולהוציא לפועל את גזירותיו: “וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת” (מלאכי, ג’ 5). יהודה מתייחס לאותו אירוע כשהוא אומר: “הִנֵּה יהוה בָּא בְּרִבְבוֹת קְדוֹשָׁיו, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט בַּכֹּל וּלְהוֹכִיחַ אֶת כָּל הָרְשָׁעִים עַל כָּל מַעֲשֵׂי רִשְׁעָתָם וְעַל כָּל הַקָּשׁוֹת אֲשֶׁר דִּבְּרוּ עָלָיו חוֹטְאִים רְשָׁעִים” (איגרת יהודה, פסוקים 14, 15). ביאת ה’ כדי לערוך משפט וביאת האדון להיכלו, הם שני אירועים נפרדים, השונים זה מזה בתכלית השינוי. ביאת המשיח לקודש הקודשים בתפקידו ככוהן הגדול שלנו כדי לטהר את המקדש, הוצגה בדניאל ח’ 14; ביאת בן האדם עד “עתיק היומין” שנובאה בדניאל ז’ 13, וביאת האדון להיכלו, שנובאה במלאכי, מתארות אירוע זהה, המיוצג גם בביאת החתן לחתונתו, שתוארה בידי המשיח במשל עשר העלמות בפרק כ”ה בבשורת מתי. בקיץ ובאביב של שנת 1844 התבשרה הבשורה: “הִנֵּה הֶחָתָן!” אז נחלקו המאמינים לשתי קבוצות שיוצגו בידי העלמות הנבונות והעלמות הכסילות – הקבוצה הראשונה ציפתה בשמחה לבוא האדון והתכוננה בשקדנות למפגש עימו; הקבוצה השנייה, שפעלה מתוך פחדים ודחפים, הסתפקה בידיעת האמת, אך לא זכתה לחסד ה’. במשל, כאשר בא החתן, “הָעֲלָמוֹת הַמּוּכָנוֹת נִכְנְסוּ אִתּוֹ לַחֲתֻנָּה.” ביאת החתן שתוארה כאן התרחשה לפני החתונה. החתונה מייצגת את כניסת המשיח למלכותו. עיר הקודש, ירושלים החדשה, בירת ונציגת מלכות השמיים, מכונה, “הַכַּלָּה, אֵשֶׁת הַשֶּׂה”. המלאך אמר ליוחנן: “בּוֹא, אַרְאֶה לְךָ אֶת הַכַּלָּה אֵשֶׁת הַשֶּׂה”. הנביא מספר: “הוּא נָשָׂא אוֹתִי בָּרוּחַ, אֶל הַר גָּדוֹל וְגָבוֹהַּ וְהֶרְאָה לִי אֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ, יְרוּשָׁלַיִם, יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת אֱלֹהִים” (ההתגלות, כ”א 9, 10). מכאן עולה בבירור שהכלה מייצגת את עיר הקודש, והעלמות שיצאו לפגוש את החתן מייצגות את קהילת המשיח. על פי החזון בספר ההתגלות, חסידי ה’ יהיו אורחי סעודת החתונה. (ההתגלות, י”ט 9). אם הם האורחים, הם אינם יכולים לייצג גם את הכלה. לדברי דניאל, המשיח יקבל מאת “עתיק היומין” בשמיים, “שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת.” הוא אף ינחל את ירושלים החדשה, בירת מלכותו, אשר היא “מוּכָנָה כְּכַלָּה מְקֻשֶּׁטֶת לְבַעֲלָהּ.” (דניאל, ז’ 14; התג’, כ”א 2). לאחר שינחל את מלכותו הוא יבוא בגבורה ובכבוד כמלך מלכי המלכים, כדי לגאול את חסידיו שיזכו לשבת עם “אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם,” לסעוד עימו על שולחנו במלכותו (מתי, ח’ 11; לוקס, כ”ב 30), ולהשתתף בסעודת חתונת השה. הבשורה: “הִנֵּה הֶחָתָן!” שהוכרזה בקיץ של שנת 1844, גרמה לאלפי בני אדם לצפות לשיבתו המידית של האדון. החתן בא בשעה הייעודה, לא לעולם הזה, כפי שציפו חסידיו, אלא אל “עתיק היומין” בשמיים, אל החתונה, אל קבלת הפנים שנערכה לכבודו בעת כניסתו למלכותו. “הָעֲלָמוֹת הַמּוּכָנוֹת נִכְנְסוּ אִתּוֹ לַחֲתֻנָּה וְהַדֶּלֶת נִסְגְּרָה.” המאמינים לא היו אמורים להשתתף בעצמם בחתונה, שכן היא נערכת בשמיים בעוד שהם חיים עדיין עלי אדמות. תלמידי המשיח אמורים לחכות “לַאֲדוֹנָם בְּצִפִּיָּה, לְבוֹאוֹ מִן הַחֲתֻנָּה” (לוקס, י”ב 36). אך עליהם להבין את פועלו ולצעוד בעקבותיו באמונה בזמן שהוא צועד לפני ה’. מבחינה זו הם אמורים להיכנס לחתונה. במשל, העלמות שהצטיידו בשמן למנורותיהן נכנסו לחתונה. המאמינים שהיו בקיאים באמיתות של כתבי הקודש וניחנו ברוח הקודש ובחסד ה’, אשר בליל המבחן הקשה המתינו בסבלנות בעודם מתעמקים בכתבי הקודש ומחפשים אחר תובנות ברורות יותר, ראו את האמת בקשר למקדש בשמיים ולשינוי שחל בשירות בקודש של המושיע, וצעדו באמונה בעקבותיו בשירותו בהיכל השמיימי. כל מי שקיבלו את אותן אמיתות על סמך עדות כתבי הקודש, צועדים באמונה בעקבות המשיח בעודו בא לפני ה’ כדי לבצע את מלאכת הגאולה הסופית, ובסיומה לנחול את מלכותו – כל אלה מוצגים כמי שהולכים לחתונה.
