העימות הגדול – יום 70

במשל בפרק כ”ב בבשורת מתי [על מלך שערך חתונה], מוצג אותו דימוי של חתונה, ונאמר בבירור כי המשפט החוקר ייערך לפני החתונה. על פי המשל, מלך המלכים נכנס לאולם לפני החתונה כדי להביט באורחים ולבדוק אם הכול לבושים בבגדי חתונה – בגלימה הצחורה המעידה על אופיים, שכובס בדם השה והפך צח וטהור [ההתגלות, ז’ 14]. מי שאינו לבוש בבגדי חתונה יסולק החוצה, אך כל אלה שהמלך יראה שהם לבושים בבגדי חתונה, יהיו רצויים בעיני ה’, וייחשבו ראויים לחלוק עימו את מלכותו ולשבת עימו על כס מלכותו. מלאכה זו של בחינת האופי והקביעה מי מוכן להיכנס למלכות ה’, מהווה את המשפט החוקר, המלאכה הסופית שתערך בהיכל השמיימי. בתום עריכת הבדיקה במשפט, כשייבחנו ה”תיקים” של חסידי המשיח בכל הדורות וייגזר דינם, אז, ורק אז, תסתיים תקופת המבחן ודלת החסד תיסגר. וכך, במשפט אחד בלבד, “הָעֲלָמוֹת הַמּוּכָנוֹת נִכְנְסוּ אִתּוֹ לַחֲתֻנָּה וְהַדֶּלֶת נִסְגְּרָה,” אנו מגיעים אל השירות בקודש הסופי של המושיע, אל התקופה שבה מלאכת הגאולה הכבירה בעבור האנושות תושלם ותסתיים. כאמור, בשירות בקודש במקדש עלי אדמות נערך טקס שסימל את השירות בקודש במקדש בשמיים. כאשר הכוהן הגדול נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים פסק השירות בקודש [הלשכה הראשונה במקדש]. ה’ ציווה: “וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ, עַד צֵאתוֹ” (ויקרא, ט”ז 17). לפיכך, כשהמשיח נכנס לקודש הקודשים במקדש בשמיים כדי לבצע את מלאכת הכפרה הסופית, הוא חדל משירותו בקודש [הלשכה הראשונה במקדש]. בתום השירות בקודש [הלשכה הראשונה], החל השירות בקודש הקודשים [הלשכה השנייה] במקדש השמיימי. כשבעבודת ה’ הסמלית במקדש עלי אדמות חדל הכוהן הגדול משירותו בקודש ביום הכיפורים, הוא נכנס לקודש הקודשים וניצב לפני ה’ כדי להציג את דמו של קורבן החטאת בעבור כל ישראל שחזרו בתשובה אמיתית. לפיכך, המשיח סיים אך ורק חלק אחד במלאכתו כמי שמפגיע בעבורנו ומלמד עלינו זכות, וזאת כדי להתחיל בביצוע של חלק אחר במלאכתו, ועתה הוא ממשיך להציג לפני ה’ את דמו המכפר למען החוטאים. נושא זה לא הובן לאשורו בידי האדוונטיסטים בשנת 1844. כשחלף המועד שבו ציפו לביאת המושיע, הם עדיין האמינו שביאתו ממשמשת ובאה. לטענתם, הם הבינו שהם הגיעו לצומת דרכים חשובה – כשמלאכת המשיח, אשר מפגיע בעבור האדם ומלמד עליו זכות, פסקה. הם סברו שכתבי הקודש מלמדים כי תקופת המבחן של האנושות תסתיים זמן קצר לפני שיבת האדון בענני השמיים. הם האמינו שהדבר אושש בפסוקים המצביעים על תקופה שבה בני האדם יחפשו את ה’, ידפקו על שערי הרחמים ויתחננו לחסדו, אך השערים לא ייפתחו. הם תהו האם המועד שבו הם ציפו לביאת המשיח מציין אולי את תחילתו של העידן האמור לבוא מיד לפני ביאתו. אחרי שהם בישרו את האזהרה על המשפט הממשמש ובא, הם חשו שיצאו ידי חובתם, ואיבדו עניין בגאולת החוטאים, בזמן שלגלוגיי וגידופיי הכופרים נראו בעיניהם כהוכחה נוספת להסתלקות רוח קודשו של ה’ מן האנשים שמאסו בחסדו. כל הדברים הללו איששו את אמונתם בכך שתקופת המבחן הסתיימה ו”דלת החסד נסגרה” (כפי שהם כינו זאת). [ראו הערה 7 בנספח]. אך הם קיבלו תובנות בהירות יותר כאשר התעמקו בסוגיית המקדש. עתה הם ראו שהם לא טעו כאשר האמינו כי תום 2300 הימים בשנת 1844 ציין צומת דרכים חשובה. אך בעוד שאכן דלת התקווה והחסד, שהעניקה לבני האדם גישה לה’ במשך שמונה עשרה מאות, נסגרה, דלת אחרת נפתחה, ומחילת חטאים הוצעה עתה לבני האדם באמצעות תפילות ההפגעה של המשיח בקודש הקודשים. חלק אחד בשירותו בקודש תם, רק כדי לאפשר לו להתחיל בחלק אחר בשירותו. עדיין הייתה “דלת פתוחה” שהובילה למקדש השמיימי שבו שירת המשיח למען החוטאים. עתה התגשמו דבריו של המשיח בספר ההתגלות, שהופנו לקהילה בדיוק בעת הזו: “אֶת אֵלֶּה הַדְּבָרִים אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ, הָאֲמִתִּי, אֲשֶׁר לוֹ מַפְתֵּחַ דָּוִד, הַפּוֹתֵחַ וְאֵין סוֹגֵר וְסוֹגֵר וְאֵין פּוֹתֵחַ: אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֶׂיךָ. הִנֵּה נָתַתִּי לִפָנֶיךָ דֶּלֶת פְּתוּחָה, אֲשֶׁר אֵין אִישׁ יָכוֹל לסָגְרָהּ” (התג’, ג’ 7, 8). אלה שצעדו באמונה בעקבות ישוע במלאכת הכפרה הכבירה, נהנים מן ההטבות והיתרונות של השתדלותו בעבורם אצל ה’. אך אלה שמאסו באור המבהיר את החלק הזה בשירותו בקודש אינם זוכים ביתרונות אלה. עם ישראל שמאס באור שניתן לו בביאת המשיח הראשונה, וסירב להאמין בו כמושיע העולם, לא היה יכול לקבל מחילה באמצעותו. כשישוע עלה השמיימה ונכנס אל המקדש השמיימי בזכות דמו שלו, וזאת כדי להרעיף על תלמידיו את הטובות והברכות של תיווכו בינם לה’, עם ישראל נותר באפלה גמורה, ובניו המשיכו להעלות את קורבנותיהם ומנחותיהם חסרי השחר. השירות בקודש במקדש עלי אדמות בעידן הסמלים והצללים, חדל. הדלת שדרכה הגיעו בני האדם לה’ נסגרה. עם ישראל מיאן לחפש את ה’ בדרך היחידה שבה ניתן למוצאו: השירות בקודש במקדש השמיימי. לפיכך נבצר מעם ישראל לתקשר עם אלוהים. הדלת נסגרה בעבורו. הוא לא ידע את המשיח כקורבן התמורה האמיתי וכמתווך היחיד לפני ה’. לפיכך, לא יכול היה ליהנות מן הברכות והיתרונות של פועלו. מצבם של היהודים שלא האמינו בישוע ממחיש את מצבם של אנשים המצהירים על אמונתם במשיח, אך אינם מאמינים בו, מפגינים כלפיו אדישות מוחלטת ואינם רוצים לדעת דבר על פועלו ככוהן הגדול הרחמן שלנו. בשירות בקודש הסמלי, כשהכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, כל בני ישראל נדרשו להתקהל במקדש ולהשפיל את נפשותיהם בקדושה לפני ה’ כדי שיוכלו לזכות במחילה על חטאיהם ולא ייכרתו מן העדה. לכן, על אחת כמה וכמה חשוב יותר שנבין את פועלו של הכוהן הגדול העליון שלנו ביום הכיפורים האמיתי, ונדע מה הן החובות המוטלות עלינו. בני האדם אינם יכולים לדחות על הסף את האזהרות ששולח להם ה’ בחסדו, ללא חשש מעונש. מסר נשלח לעולם מן השמיים בימי נוח, וגאולתם של בני האדם הייתה תלויה ביחסם אליו. משום שהם דחו את האזהרה על הסף הסתלקה רוח הקודש מבני האדם, והם איבדו את חייהם במבול. בימי אברהם, חסד ה’ חדל להפציר בתושביה הרשעים של סדום לחזור בתשובה, וכולם, זולת לוט, אשתו ושתי בנותיהם, נשרפו למוות באש שירדה מן השמיים. כך קרה גם בימי ישוע המשיח. בן האלוהים הכריז באוזני היהודים הכופרים בני דורו: “הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם” (מתי, כ”ג 38). כשגבורת ה’ הנצחית הביטה לאורך הדורות עד אחרית הימים, היא הכריזה בנוגע לגורלם של אלה “שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת אַהֲבַת הָאֱמֶת אֲשֶׁר יָכְלוּ לְהִוָּשַׁע בָּהּ: ‘עַל כֵּן אֱלֹהִים שׁוֹלֵחַ לָהֶם מַדּוּחִים לְהַטְעוֹתָם לְהַאֲמִין לַשֶּׁקֶר, לְמַעַן יִדּוֹנוּ כָּל אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ לָאֱמֶת אֶלָּא חָפְצוּ בָעַוְלָה'” (תסל”ב, ב’ 12-10). כאשר הם מאסו בתורת ה’, אלוהים משך מהם את רוח קודשו ועזבם לנפשם, כדי שימשיכו להאמין בשקרים ובהטעיות החביבים עליהם. אך המשיח ממשיך ללמד זכות על בני האדם ולהפגיע בעבורם, ואור יינתן לכל מי שמחפש את האור. על אף שהאדוונטיסטים לא הבינו זאת בתחילה, מאוחר יותר הדבר התבהר להם כשקיבלו תובנות על פסוקים בכתבי הקודש שהגדירו את מצבם האמיתי. כשחלפה שנת 1844, הגיעה תקופת מבחן קשה למאמינים שהמשיכו לדבוק באמונה בביאת המשיח הקרובה. נחמתם היחידה בכל מה שקשור לאישוש עמדתם האמיתית, נבעה מן האור שהאיר את ליבם וכיוון אותו אל המקדש השמיימי. היו כמה אנשים שהתכחשו לאמונתם הקודמת בחישובי הקיצים הקודמים שהם ערכו לגבי התקופות הנבואיות, וייחסו את כוח ההשפעה העצום של רוח הקודש, שנלוותה לתנועה האדוונטיסטית, למלאכי השטן או לאנשים בעלי כוחות שטניים. חברי קבוצה אחרת טענו בתוקף כי ה’ הנחה אותם בחוויה הקודמת, ובזמן שהמתינו והתפללו לדעת את רצון ה’, הם נוכחו לדעת כי הכוהן הגדול העליון שלנו נכנס לקודש הקודשים והחל במלאכה אחרת בשירות בקודש, וכאשר צעדו בעקבותיו באמונה, הם זכו לראות גם את המלאכה הסופית שיועדה לקהילת המשיח. הם קיבלו תובנות בהירות יותר לגבי בשורותיהם של המלאך הראשון והשני, והם התכוננו לקבל ולתת לעולם את האזהרה הרצינית של המלאך השלישי, שצוינה בפרק י”ד בספר ההתגלות. 

צור קשר

    על מנת לקבל את תורת ישראל באמצעות וואטסאפ, הורידו את אפליקציית וואטסאפ. הוסיפו איש קשר חדש ״תורת ישראל״ בנייד שלכם עם המספר:
    1-916-281-8262+
  • שדה זה הינו למטרות אימות וצריך להישאר ללא שינויים.

Posted in

תורת ישראל