בעודם עוטים חרפה שוקעים הרשעים לתהום הנשייה הנצחית, שאין בה שום תקווה. כך יקיץ הקץ על החטא, ועל כל הצער, הסבל והחורבן שנבעו ממנו. מחבר מזמורי התהילים אומר: “גָּעַרְתָּ גוֹיִם, אִבַּדְתָּ רָשָׁע; שְׁמָם מָחִיתָ, לְעוֹלָם וָעֶד. הָאוֹיֵב, תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח; וְעָרִים נָתַשְׁתָּ, אָבַד זִכְרָם הֵמָּה” (תהילים, ט’ 6, 7). יוחנן הצופה בחזון [שתועד בספר ההתגלות], מביט בכיסופים בחיי הנצח, ושומע את מזמור ההלל האוניברסלי שאין בו אף תו צורם. כל ברייה בשמיים ובארץ מהללת את ומעניקה לו כבוד (ההתגלות, ה’ 13). לא יהיו עוד נשמות שיחללו את שם ה’, שכן הן תתפתלנה מכאבים בעינויים נצחיים; אף נשמה אומללה השרויה בגיהינום, לא תצטרף לשירת הנושעים. הדוקטרינה על המודעות הקיימת בשעת המוות ולאחריה מושתתת על טעות בסיסית לגבי הטבע האלמותי; הדוקטרינה הדוגלת במודעות האדם בשעת המוות, בהישארות הנפש ובעינויים נצחיים, המבוססת על הטעות הבסיסית בסוגיית הישארות הנפש ואלמותיות האדם, מנוגדת לתורת כתבי הקודש, להגיון ולרגשותינו כבני אנוש. על פי האמונה הרווחת, הגאולים היושבים בגן עדן מודעים לכל מה שקורה עלי אדמות, במיוחד בחיי יקיריהם וחבריהם. אך כיצד יכולות הידיעה על צרותיהם, והצפייה בחטאים שהם מבצעים, בצרותיהם, בייסוריהם ובאכזבותיהם, להוות מקור שמחה למתים? על איזו מידה של אושר שמיימי יתענגו אלה שרוחם מרחפת מעל חבריהם עלי אדמות? כמה מקוממת היא האמונה שברגע המוות, נשמותיהם של החוטאים שמיאנו לחזור בתשובה עולות היישר ללהבות הגיהינום!!! איזה צער עז יחוו אלה שיחזו בחבריהם נטמנים בקבר בלי שחזרו בתשובה, כדי לנחול חיי נצח של יגון, סבל וחטא נצחיים! אנשים רבים איבדו את שפיות דעתם בשל המחשבה המחרידה הזו! מה נאמר בכתבי הקודש בקשר לסוגיות אלה? דוד מכריז כי האדם אינו נמצא בהכרה לאחר מותו. “תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ; בַּיּוֹם הַהוּא, אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו” (תהילים, קמ”ו 4). שלמה תמים דעים עימו: “כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה… גַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם, גַּם קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.” “כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה” (קהלת, ט’ 5, 6, 10). כאשר ה’ נעתר לתפילת חזקיה והאריך את תוחלת החיים שלו בחמש עשרה שנים, המלך אסיר התודה הודה לו בשירת הלל על חסדו הכביר. במזמור זה מוסברת הסיבה לשמחתו: “כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ; לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ. חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ, כָּמוֹנִי הַיּוֹם” (ישעיה, ל”ח 18, 19). תיאולוגיה פופולרית מציגה את הצדיקים שמתו כמי שעלו היישר לשמיים, ועתה הם יושבים בגן העדן, בעודם שרויים באושר ומהללים את אלוהים בלשון נצחית. אך חזקיה רואה ומבין שבמוות אין סיכוי למצב מזהיר כזה. דבריו עולים בקנה אחד עם דבריו של מחבר מזמורי התהילים שאמר: “כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ; בִּשְׁאוֹל, מִי יוֹדֶה לָּךְ?” “לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ; וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה” (תהילים, ו’ 6; קט”ו 17). שמעון כיפא הכריז בחג השבועות כי “דָּוִד אָבִינוּ, מֵת וְגַם נִקְבַּר וְקִבְרוֹ נִמְצָא עִמָּנוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.” ש”הֲרֵי דָּוִד לֹא עָלָה הַשָּׁמַיְמָה” (מה”ש, ב’ 29, 34). העובדה שדוד המלך יישאר טמון בקברו עד לתחיית המתים מוכיחה שהצדיקים אינם עולים לגן עדן בשעת המוות. רק בזכות תחיית המתים ועובדת תקומתו של המשיח יוכל דוד לשבת לבסוף לימין האלוהים. שאול השליח אומר: “וְאִם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה. וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם. וְאָז גַּם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר מֵתוּ בִּהְיוֹתָם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ, אֲבוּדִים הֵם” (קור”א, ט”ו 18-16). אילו עלו הצדיקים המתים היישר לגן העדן בשעת מותם, במשך ארבעת אלפים שנה, כיצד יכול שאול לטעון ש”אִם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה,” אזי “הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר מֵתוּ בִּהְיוֹתָם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ, אֲבוּדִים הֵם”? הרי לא יהיה צורך בתחיית המתים. טינדייל, הקדוש המעונה, שהגן על הדוקטרינה הגורסת כי המתים שרויים בשינה, הכריז באוזני כומר יריב: “כששמים את [נשמות המתים] בגן העדן, הגיהינום וכור המצרף מפריכים את הטענה שעל פיה הוכיחו המשיח ושאול השליח את תחיית המתים.” “אם הנשמות שרויות בגן עדן, אמרו לי, מדוע שלא תהיינה שרויות בטוב כמו המלאכים? ואם הן אכן שרויות בגן העדן, מה צורך יש בתחיית המתים?” זוהי עובדה שלא ניתן להתכחש לה, שהתקווה לאושר נצחי אחרי המוות הובילה לזניחה גורפת של תורת תחיית המתים של כתבי הקודש. ד”ר אדם קלרק הבחין במגמה זו כשאמר בראשית המאה הנוכחית: “דומה שתורת תחיית המתים הייתה חשובה יותר למשיחיים הקדומים מאשר בימינו! כיצד ייתכן הדבר? השליחים שבו והתעקשו על כך, ועוררו את חסידי ה’ לשקוד, לעמוד על המשמר, לציית ולשמור על רוח טובה. אך ממשיכי דרכם עד עצם היום הזה מזכירים זאת לעיתים רחוקות בלבד! כך הטיפו השליחים; כך האמינו המשיחיים הקדומים; כך אנו מטיפים, וכך לבבותינו מאמינים. אין אף תורה בבשורה שזכתה להדגשה רבה יותר, ואין אף תורה בשיטה הדתית בימינו הזוכה להזנחה רבה יותר!” מצב זה נמשך עד שהאמת המהוללת על אודות תחיית המתים כמעט התעמעמה לחלוטין ונשכחה מליבו של העולם הנוצרי. מחבר משיחי מוביל העיר בפרשנותו על דברי שאול באיגרת הראשונה אל התסלוניקים (פרק ד’, פסוקים 18-13): “מכל שיקולי הנוחות, הדוקטרינה על האלמותיות המבורכת של הצדיקים תופסת את מקומה של כל דוקטרינה מפוקפקת על ביאת האדון השנייה. בשעת מותנו, אדוננו בוא יבוא אלינו. אנו מצפים ומייחלים לזה. המתים נוחלים כבוד ועולים השמיימה. אין הם מחכים לתרועת השופר המכריזה את גזר דינם ואת אושרם הנצחי.” אך כאשר ישוע עמד לעזוב את תלמידיו, הוא לא אמר להם שהם יבואו אליו במהרה. הוא אמר: “בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבִּים. לוּלֵא כֵן, כְּלוּם הָיִיתִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם? וְאִם אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַּח אֶתְכֶם אֵלַי לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם” (יוחנן, י”ד 2, 3). שאול השליח מוסיף ואומר: “שֶׁכֵּן הָאָדוֹן עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים, וְהַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ יָקוּמוּ רִאשׁוֹנָה. אַחֲרֵי כֵן, אֲנַחְנוּ הַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים נִלָּקַח יַחַד אִתָּם בַּעֲנָנִים לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר, וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן.” הוא חותם את דבריו אלה באומרו: “עַל כֵּן עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (תסל”א, ד’ 18-16). איזה הבדל חד בין דברי הנחמה הללו לבין דברי כהן הדת האוניברסלית, שצוטטו לעיל! כוהן זה ניחם את חבריו האבלים בעזרת ההבטחה שהמת, חוטא ככל שהיה בעת נשימתו האחרונה, מתקבל בברכה בחברת המלאכים. שאול הצביע בפני אחיו על האמונה בדבר ביאתו העתידית של אדונם המשיח, כאשר קירות הקבר יישברו, “וְהַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ” יקומו לתחייה וינחלו חיי נצח בעולם הבא. לפני שינחלו את מעונות האושר בגן העדן, חייהם חייבים להיבחן, ואופיים ומעשיהם חייבים לעבור תחת עינו הבוחנת של ה’. הכול ייבחנו לפי מעשיהם ודבריהם שתועדו בספרי השמיים, ויתוגמלו בהתאם. משפט זה אינו נערך בשעת המוות. שימו לב לדברי שאול: “שֶׁכֵּן יָעַד [ה’] יוֹם לִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק עַל יְדֵי אִישׁ אֲשֶׁר מִנָּה, וְהִמְצִיא הוֹכָחָה לַכֹּל בַּהֲקִימוֹ אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים” (מה”ש, י”ז 31). כאן מציין השליח מפורשות כי נקבע מועד מסוים בעתיד שבו ייערך יום הדין של ה’, ושבו העולם יישפט. יהודה מתייחס לאותה תקופה כשהוא אומר: “אֶת הַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְרוּ אֶת מַעֲמָדָם הָרָם כִּי אִם עָזְבוּ אֶת מְעוֹנָם, שָׁמַר בְּכַבְלֵי עוֹלָם וּבַאֲפֵלָה לְמִשְׁפַּט הַיּוֹם הַגָּדוֹל.” הוא מצטט את דברי חנוך: “הִנֵּה יהוה בָּא בְּרִבְבוֹת קְדוֹשָׁיו, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט בַּכֹּל” (איגרת יהודה, פסוקים 6, 14, 15). יוחנן מכריז כי הוא ראה “אֶת הַמֵּתִים, הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, עוֹמְדִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא וּסְפָרִים נִפְתְּחוּ. גַּם סֵפֶר אַחֵר נִפְתַּח, סֵפֶר הַחַיִּים. וְהַמֵּתִים נִשְׁפְּטוּ מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסְּפָרִים, לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם” (ההתגלות, כ’ 12). אך אם המתים כבר מתענגים על האושר בגן העדן או מתפתלים מכאבים בלהבות הגיהינום, מה הטעם במשפט עתידי?
הדברים שדבר ה’ מלמד בקשר לסוגיות חשובות אלה אינם עמומים, ואף אינם סותרים; הם פשוטים וברורים, ומובנים לכול. אך איזה אדם בר דעת וגלוי לב יכול לראות חוכמה או צדק בתיאוריה הפופולרית הזו? האם ייתכן שהצדיקים, לאחר שייבחנו חייהם ביום הדין, ישמעו את הפסיקה: “עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן!… בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ” (מתי, כ”ה 21, 41), בעודם שרויים בנוכחות האדון, אולי מזה זמן רב? האם הרשעים ייקראו לעזוב את אתר העינויים כדי לקבל את גזר הדין ששופט כל הארץ יגזור עליהם: “לְכוּ מִמֶּנִּי אֲרוּרִים, אֶל אֵשׁ עוֹלָם!”? (שם, פסוק 41). איזה לעג נוראי! איזו האשמה מחפירה על חוכמתו וצדקתו של ה’! תיאוריית הישארות הנפש (נצחיות הנשמה) הייתה אחת מתורות השקר שכוננה הכנסייה ברומא בהשראת האלילות, ואשר שזרה אותה באמונת העולם הנוצרי. מרטין לותר תייג אותה כאחת מ”אינספור הפלאים של מדמנת צווי וגזרות האפיפיור.” בפרשנותו על דברי שלמה בספר קהלת, שטען כי “הַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה,” אומר מתקן הדת: “זוהי הוכחה נוספת לכך שהמתים אינם שרויים בהכרה. שלמה סבור שלפיכך, המתים פשוט ישנים ואינם הוגים בדבר. הם שוכבים בקברם ללא שום מודעות לחלוף הימים או השנים, אך לכשיקיצו מתרדמתם, הם ירגישו שהם ישנו אך רגע קט.” בשום מקום בכתבי הקודש אין הצהרה שעל פיה הצדיקים יקבלו את גמולם הטוב והרשעים יקבלו את עונשם בשעת המוות. אבות האומה ונביאי ה’ לא השאירו שום הבטחות כאלה. המשיח ושליחיו לא נתנו אף רמז לכך.
בכתבי הקודש נאמר מפורשות שהמתים אינם עולים היישר לגן העדן. הם מתוארים כמי שישנים עד לתחיית המתים (תסל”א, ד’ 14; איוב, י”ד 12-10). ביום שבו יינתק “חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ,” (קהלת, י”ב 6), יקיץ הקץ על מחשבותיו של האדם. המתים שנטמנו בקברם שרויים בדממה מוחלטת. אין הם יודעים דבר על המתרחש בעולם (איוב, י”ד 21). הצדיקים היגעים שרויים במנוחה מבורכת! משך הזמן, בין אם קצר או ארוך, ייראה להם אך ורק כרגע קט. הם ישנים, אך הם יתעוררו מתרועת השופר של ה’ וינחלו חיי נצח מזהירים. הם ישתנו “בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן… וְכַאֲשֶׁר הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל כִּלָּיוֹן וְהַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת, אָז יִתְקַיֵּם דְּבַר הַכָּתוּב: ‘בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח'” (ישע, כה’ 8 ,קור”א, ט”ו 55-52). כאשר הם ייקראו לקום מתרדמתם העמוקה, הם ימשיכו להגות במחשבה שחלפה במוחם בדיוק ברגע שבו נקטע חוט מחשבתם. תחושתם האחרונה הייתה חבלי המוות; המחשבה האחרונה שחלפה במוחם הייתה שהם נכנעים לשר המוות ויורדים אלי קבר. כאשר הם יקומו לתחייה ויצאו מן הקבר, המחשבה המשמחת הראשונה שתחלוף במוחם תהדהד בקריאת ניצחון: “אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת? אַיֵּה נִצְחוֹנְךָ מָוֶת?” (קור”א, ט”ו 55).
