עתה נגלה המשיח לעיני אויביו. גבוה מעל העיר, על גבי מסד מנצנץ עשוי זהב טהור, ניצב כס מלכות רם ונישא. על הכס יושב בן האלוהים, וסביבו עומדים נתיני מלכותו. את העוצמה, ההוד וההדר של המשיח, לא ניתן לתאר במילים. הכבוד והתהילה של האב הנצחי אופפים את בן האלוהים. זיו שכינתו ממלא את עיר האלוהים, זורם החוצה מבעד שעריה, ומציף את העולם כולו בזוהרו.
האנשים הסמוכים ביותר לכס המלכות, הם אלה שבעבר פעלו במסירות למען השטן והיו קנאים למטרתו. אך מאז שנקטפו כאודים עשנים מן האש, הם צועדים בעקבות מושיעם, בכל ליבם ומאודם, במסירות עמוקה ועזה. לידם ניצבים אלה שפיתחו אופי משיחי מושלם בעיצומם של כפירה ותורות שקר; אלה שכיבדו את תורת ה’ כשהעולם הנוצרי ביטל את תוקפה, ולידם, מיליוני בני אדם מכל הדורות שסבלו ומתו על קידוש אמונתם. מעבר להם, “הָמוֹן רַב, אֲשֶׁר לֹא יָכוֹל אִישׁ לִמְנוֹתוֹ, מִכָּל הָאֻמּוֹת וְהַשְּׁבָטִים וְהָעַמִּים וְהַלְּשׁוֹנוֹת, עוֹמְדִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא וְלִפְנֵי הַשֶּׂה וְהֵם לְבוּשִׁים גְּלִימוֹת לְבָנוֹת וְכַפּוֹת תְּמָרִים בִּידֵיהֶם” (ההתגלות, ז’ 9). מלחמתם הסתיימה; הם נחלו ניצחון. הם השתתפו במירוץ וזכו בפרס. כפות התמרים שהם אוחזים בידיהם מסמלות את ניצחונם, וגלימותיהם הלבנות מסמלות את צדקת המשיח הצרופה שהם נחלו. הגאולים שרים בקול רם וצלול שיר הלל אשר מהדהד ושב ומהדהד בכיפות הרקיע: “הַיְשׁוּעָה לֵאלֹהֵינוּ הַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא וְלַשֶּׂה.” המלאכים והשרפים מצטרפים לשירתם בהלל ובסגידה. כאשר הגאולים חוזים בכוחו ובזדוניותו של השטן, הם מבינים, כפי שלא הבינו מעולם, ששום כוח זולת כוחו של המשיח, לא יכול היה להנחילם ניצחון. איש בקהל הזורח העצום הזה אינו זוקף את גאולתו לעצמו, כאילו ניצח במלחמה בין הטוב לרע בזכות כוחו וטובו. לא נאמר דבר על מעשיהם או סבלותיהם של הגאולים, אך הנושא או הרעיון המרכזי בכל שיר ומזמור הוא: “הַיְשׁוּעָה לֵאלֹהֵינוּ וְלַשֶּׂה.” בנוכחות הקהל העצום של דרי השמיים והארץ נערכת הכתרתו הסופית של בן האלוהים. מלך מלכי המלכים, מתוקף מלכותו, ריבונותו העליונה וגבורתו, מכריז את דינו על המורדים בממשלתו, ומוציא לפועל את גזר דינם של מחלליי תורתו ורודפיי חסידיו. נביא ה’ אומר: “רָאִיתִי כִּסֵּא לָבָן גָּדוֹל וְאֶת הַיּוֹשֵׁב עָלָיו, אֲשֶׁר נָסוּ מִפָּנָיו הָאָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם, וּמָקוֹם לֹא נִמְצָא לָהֶם. וְרָאִיתִי אֶת הַמֵּתִים, הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, עוֹמְדִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא וּסְפָרִים נִפְתְּחוּ. גַּם סֵפֶר אַחֵר נִפְתַּח, סֵפֶר הַחַיִּים. וְהַמֵּתִים נִשְׁפְּטוּ מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסְּפָרִים, לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם” (ההתגלות, כ’ 12-11). ברגע שספרי התיעוד הללו נפתחים, ועינו של ישוע צופה ברשעים, הם נעשים מודעים לכל חטא שביצעו מעודם. הם רואים שרגלם סטתה מדרך הישר והקדושה, ונוכחים לדעת כמה רחוק הובילו אותם גאוותם ומריים בחילול תורת ה’. הפיתויים המפתים שהתעצמו באמצעות התמכרותם לחטא, הברכות שהשחיתו ובזבזו, הבוז שהפגינו כלפי שליחי ה’, האזהרות שדחו על הסף, גלי החסד שהדפו באמצעות ליבם הסורר והעיקש שמיאן לחזור בתשובה – כל אלה מתועדים בספרי השמיים, כמו נחקקו באותיות של אש. מעל הכס נחשף הצלב, וכמו בנוף פנורמי מופיעות בזו אחר זו תמונות הפיתוי והמפלה של אדם וחווה, והצעדים שננקטו בעקבות החטא הקדמון בהתאם לתוכנית הגאולה הכבירה. לידתו של המושיע באבוס; חיי הציות והפשטות שניהל משחר ילדותו; טבילתו בירדן; הצום והפיתוי במדבר; שירותו הציבורי שחשף לפני בני האדם את ברכות השמיים הטובות והיקרות ביותר; ימים עמוסי עשייה, מעשי חסד וניסים שנבעו מאהבה צרופה; לילות של התייחדות עם ה’ ותפילה מתמדת במקומות מבודדים בהרים; מזימות הקנאה, השנאה והרוע, שגמלו לו רעה תחת טובה; היגון הנורא והמסתורי שירד עליו בגן גת שמנים תחת כובדם המוחץ של חטאי האנושות כולה; הבגידה בו ומסירתו לידי האספסוף הזועם והרצחני; האירועים הנוראים של ליל האימה ההוא, כשהפך לאסיר לאחר שלא התנגד למאסרו, נעזב בידי תלמידיו האהובים, והובל והובהל ביד גסה דרך רחובות ירושלים אל ארמון הכוהן הגדול. הנה בן האלוהים מוצג בלעג ושמחה לאיד לפני קיפא הכוהן הגדול, ומואשם על ידו ועל ידי הסנהדרין; הנה הוא עומד לפני פילטוס בהיכל המשפט שלו, ולפני הורדוס השפל והאכזר, בעודו סופג לעג, בוז, מלקות ועינויים ומורשע למוות – כל התמונות הללו מוצגות ברצף מלא חיים. עתה, לפני ההמון הסוער, נחשפות התמונות האחרונות: המושיע המעונה, הנושא את סבלותיו באורך רוח, צועד בדרך לאתר הצליבה בגולגולתא; שליט השמיים תלוי על הצלב; הכוהנים היהירים והאספסוף המלגלג לועגים לייסוריו וליגונו בשעת גסיסתו; העלטה העל-טבעית שירדה על הארץ; רעידות האדמה, הסלעים שהתנפצו והקברים שנפתחו, אשר ציינו את הרגע שבו גואל העולם מסר את חייו. המחזה הנורא נראה בדיוק כפי שהיה אז.
השטן, מלאכיו ונתיניו, אינם מסוגלים להתיק את מבטם מן התמונה המציגה את מעשי ידם. כל אחד מן השחקנים נזכר בתפקיד שהוא ביצע. הורדוס, ששחט את ילדי בית לחם החפים מפשע במטרה להשמיד את מלך ישראל; הרודיה השפלה, שידיה מגואלות בדמו של יוחנן המטביל; פילטוס החלש והאופורטוניסט; החיילים המלגלגים; הכוהנים, ראשי הדת וההמון הזועם, שזעקו: “דמו עלינו ועל בנינו!” – כל הרשעים חוזים בחומרת אשמתם. הם מנסים לחמוק מזיו פניו של המושיע, הקורנים בהוד מלכות, מזוהר כבודו הזוהר יותר מן השמש, בזמן שהגאולים מניחים את נזריהם לרגליו, וקוראים: “הוא מת בעבורי!” בקרב קהל הגאולים עומדים שליחי המשיח, שאול השליח הגיבור, שמעון כיפא הנלהב, יוחנן האהוב והאוהב, אחיהם הנאמנים וקהל עצום של קדושים מעונים. אך מחוץ לחומות העיר עומדים אלה שרדפו, אסרו, עינו ורצחו אותם, ולידם נמצא כל דבר שפל, נתעב ומתועב. ישנו נירון, אותו מפלץ של אכזריות ורשע, המביט בשמחה וצהלה בקורבנות שהוא עינה בעודו מתענג בשמחה שטנית על ייסוריהם המופלגים. אימו עומדת לידו כדי לחזות בפרי מעשיה, וכדי לראות את החותם הרע שהטביעה באופיו של בנה, ואת התאוות הרעות שקנו אחיזה בליבו בזכות השפעתה והמופת שלה, ונשאו פרי בפשעים מזוויעים שהחרידו את העולם.
ישנם הכמרים, הבישופים וכהני הדת הקתולית, שהתיימרו להיות שגרירי המשיח עלי אדמות, ועם זאת, השתמשו במתקני עינויים, בכליאה בצינוק ובהוצאה להורג על המוקד כדי לשלוט במצפון חסידיו. וישנם האפיפיורים היהירים, שרוממו עצמם מעל אלוהים והעזו לשנות את תורתו של אלוהים הכול-יכול. אנשים אלה, שהתיימרו להיות אבות הכנסייה, חייבים למסור דין וחשבון לפני ה’, שהיו מעדיפים שלא למסור אותו. מאוחר מדיי הם נוכחים לדעת שאלוהים הכול-יכול קנאי לתורתו, ושהוא לעולם לא יזכה את האשמים. עתה, הם למדים שהמשיח מזדהה עם חסידיו הסובלים, והם חשים בעוצמת דבריו: “אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם” (מתי, כ”ה 40). כל הרשעים עומדים למשפט בהיכל הצדק של ה’ באשמת בגידה בממשלת השמיים. אין להם סנגור שילמד עליהם זכות; אין להם שום תירוץ; לפיכך, גזר דין מוות, מוות נצחי, מוכרז עליהם. עתה ברור לכל ששכר החטא אינו חיי חירות מעודנים ונצחיים, אלא שיעבוד, הרס ומוות. הרשעים רואים כעת מה הם איבדו בעטיים של חיי המרי שלהם. הם בזו לתהילת הנצח העצומה ולכבוד הרב והנצחי כאשר הוצעו להם, אשר עתה הם נראים להם כה נחשקים. “יכולתי לזכות בכל אלה,” זועקת הנשמה האובדת, “אך העדפתי להתרחק מכל הדברים האלה. אבוי, באיזו אהבה עיוורת ומוזרה הייתי שבויה! העדפתי אומללות, חרפה וייאוש על פני שלווה, אושר וכבוד.” הכול מבינים שהרחקתם מגן העדן מוצדקת. באמצעות חייהם, הם הכריזו: “ישוע לא ימשול בנו.” כמהופנטים מביטים הרשעים בהכתרתו של בן האלוהים. הם רואים שהוא מחזיק את לוחות הברית של תורת ה’, את הדיברות שהם חיללו ובזו להם. הם חוזים בפרץ ההתרגשות העזה, בהתפעמות ובסגידה של הנושעים, וכאשר המנגינה סוחפת את ההמונים הניצבים מחוץ לעיר, הכול מכריזים פה אחד: “גְּדוֹלִים וְנִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, יהוה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת! צֶדֶק וֶאֱמֶת דְּרָכֶיךָ, מֶלֶךְ הַגּוֹיִים!” הם נופלים אפיים ארצה ומשתחווים לשר החיים. דומה שהשטן קופא על מקומו כאחוז שיתוק בעודו חוזה בכבוד, בתהילה ובהוד המלכות של המשיח. הוא, שהיה אי פעם “כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ,” זוכר את רום מעמדו לפני שחטא. הוא היה מלאך שרף שזרח כ”כוכב השחר”. אך מאז הוא כה השתנה, כה הושחת! עתה הוא הורחק לעד ממועצת המלאכים שבעבר חלקה לו כבוד. הוא רואה מלאך הניצב ליד האב השמיימי ומכסה את כבודו. הוא רואה את הכתר שהונח על ראשו של המשיח בידי מלאך רם מעלה ורב הוד, והוא יודע שהמשרה הרמה של המלאך הזה הייתה יכולה להיות שלו. הוא נזכר בתמימותו ובטוהרו, בשלווה ובאושר שהיו מנת חלקו בגן עדן, עד שהחל להתמרמר נגד ה’ ולקנא במשיח. הוא נזכר בהאשמותיו, במרד שלו, ובהונאותיו שנועדו לרכוש את אהדתם ותמיכתם של המלאכים, ובהתעקשותו חסרת הפשרות שלא לתקן את דרכו ולקבל את מחילת ה’ – כל הדברים האלה עולים בזיכרונו בבהירות. הוא סוקר את פועלו בקרב בני האדם ואת תוצאותיו: השנאה הרוחשת בליבם של בני האדם לזולתם, ההרס הנורא של החיים, עלייתן ומפלתן של ממלכות, מפלתם של מושלים וממשלים, המהומות, המלחמות, והריבים והמרידות שבאו בזה אחר זה במשך מאות בשנים. הוא נזכר במאמציו הבלתי פוסקים לעכב ולשבש את מלאכתו של המשיח ולדרדר את בני האדם לשפל המדרגה. הוא נוכח לדעת שנבצר ממזימותיו השטניות להשמיד את חסידי המשיח שתלו את מבטחם במושיעם. כשהשטן מביט במלכותו וחוזה בפרי עמלו, הוא רואה אך ורק כישלון, הרס וחורבן. הוא גרם להמוני בני אדם להאמין שעיר האלוהים תיפול לידיהם כטרף קל, אך הוא יודע שזהו שקר. במהלך העימות הגדול, הוא שב והובס ונאלץ להיכנע. הוא יודע היטב את עוצמתו והודו של האל הנצחי. מטרתו של המורד הגדול הייתה מאז ומתמיד להצדיק את עצמו, ולהוכיח ששלטון ה’ אחראי למרד שפרץ נגדו. להשגת תכלית זו, הוא השתמש בכל יכולותיו השכליות המבריקות. הוא פעל באופן שקול, בשיטתיות ובנחישות, והצליח להוליך שולל קהל עצום, שקיבל את גרסתו לעימות הגדול הממושך. במשך אלפי שנים, אבי הקנוניה הגדולה הציג במרמה שקרים בתור האמת. אך עתה הגיעה השעה שבה המרד ידוכא לבסוף, ותולדותיו ואופיו של השטן ייחשפו. כאשר אבי השקר עושה את המאמץ הכביר האחרון להדיח את המשיח מכס מלכותו, להשמיד את חסידיו ולכבוש את עיר האלוהים – נחשף פרצופו האמיתי. אלה שחברו אליו רואים את הכישלון החרוץ של מטרתו. חסידי המשיח והמלאכים הנאמנים חוזים בהיקף העצום של מזימותיו נגד ממשלת ה’. הוא הופך למושא התיעוב של היקום כולו. הוא מבין שבשל המרד שהוא יזם, הוא אינו ראוי להיכנס לגן עדן. הוא הכשיר את עצמו ואימן את יכולותיו להילחם באלוהים; הטהרה, השלווה וההרמוניה השורים בשמיים יהיו מבחינתו עינוי נוראי. ההאשמות שהוא העלה נגד חסדו וצדקו של אלוהים, הושתקו. החרפה והאשמה שהוא התאמץ להטיל על ה’, מוטלות עכשיו עליו בכל כובדן. עכשיו השטן נופל אפיים ארצה, משתחווה לה’ ומודה בצדקת הדין שגזר עליו. “מִי לֹא יִירָאֲךָ, יהוה, וְלֹא יִתֵּן כָּבוֹד לְשִׁמְךָ? כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ קָדוֹשׁ; הֵן כָּל הַגּוֹיִים יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ; כִּי נִגְלוּ מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ” (ההתגלות, ט”ו 4). כל סוגיה באשר לאמת ולשקר, שהתעוררה במהלך העימות הממושך, מתבהרת כעת. תוצאות המרי, פרי הבאושים של ההתעלמות ממצוות ה’, נחשפות לעיני כל יצירי כפיו התבוניים של ה’. ההבדל החד בין פועל שלטונו של השטן לפועל שלטונו של ה’ מוצג בפני היקום כולו. מעשי ידיו של השטן מרשיעים אותו. החוכמה, הצדק והחסד של אלוהים זוכים לאישוש. ניתן לראות בבירור שכל מעשיו של האל בהתמודדותו בעימות הגדול נעשו מתוך התחשבות בטובה וברווחה הנצחית של חסידיו, ובטובתם של כל העולמות שהוא ברא. “יוֹדוּךָ יְהוָה, כָּל מַעֲשֶׂיךָ; וַחֲסִידֶיךָ, יְבָרְכוּכָה” (תהילים, קמ”ה 10). תולדות החטא יעמדו לנצח כעדות לכך שאושרם של כל ברואי ה’ תלוי בתורת ה’ הנצחית. לנוכח כל העובדות המתבהרות בקשר לעימות הגדול, היקום כולו, הן הישויות הנאמנות והן המורדות, יכריזו פה אחד: “צֶדֶק וֶאֱמֶת דְּרָכֶיךָ, מֶלֶךְ הַגּוֹיִים!” לעיני היקום כולו יוצג בבהירות הקורבן העצום שהאב בשמיים ובן האלוהים העלו בעבור האדם. הגיעה השעה שבה המשיח יישב על כס מלכותו החוקי, יזכה לכבוד ותהילה וירומם מעל “לְכָל שְׂרָרָה וְשָׁלְטָן וּגְבוּרָה וּמֶמְשָׁלָה וְכֹל הַנִּקְרָא בְשֵׁם.” הוא נשא את סבלות הצלב ובז לחרפה שהומטה עליו למען השמחה המצפה לו: הנשמות הרבות שינחילם כבוד ותהילת עולם. ככל שעצומים ובלתי נתפסים היו הצער, הייסורים והחרפה שנשא עלי אדמות, כך גדולים יותר השמחה, התהילה, הכבוד והיקר שהוא חווה בשמיים. הוא מביט בגאולים שנבראו מחדש בצלמו ובדמותו, בכל לב הנושא את חותמו כליל השלמות, בכל פנים המשקפים את דיוקנו של מלכם. הוא רואה בגאולים את פרי עמלו וייסורי נשמתו, והוא מרוצה. ואז, בקול רם שנשמע בקרב המוני הצדיקים והרשעים, הוא מכריז: “ראו את הנשמות שפדיתי בדמי! למענן סבלתי. למענן מתי. כדי שיחיו איתי לנצח נצחים.” ושירת הלל עולה משפתותיהם של עוטי הגלימות הלבנות המקיפים את הכס: “רָאוּי הַשֶּׂה שֶׁנִּשְׁחַט לְקַבֵּל גְּבוּרָה, עֹשֶׁר וְחָכְמָה וְכֹחַ וִיקָר וְכָבוֹד וּבְרָכָה!” (ההתגלות, ה’ 12). על אף שהשטן נאלץ להודות בצדק האלוהי ולהשתחוות למשיח כשליט ריבון, אופיו נותר ללא שינוי. רוח המרי שבה ומתפרצת מקרבו בעוז כנחשול אימתני. בעודו אחוז טירוף, הוא נחוש בדעתו לא להפסיד בעימות הגדול. הגיעה השעה לקרב האחרון הנואש במלך מלכי המלכים. השטן נחפז אל נתיניו, מנסה להפיח בהם את זעמו ולעוררם לצאת לקרב בזק. אך בקרב אינספור רבבות האנשים שהוא פיתה למרוד בה’, אין אפילו אחד שמוכן להודות בעליונותו. הוא איבד את כוחו. ליבם של הרשעים רוחש שנאה לה’, אותה שנאה שממריצה את השטן – אך עתה הם מבינים שלא יוכלו לעשות דבר, שלא יוכלו לגבור על ה’. זעמם מתעורר נגד השטן ושליחיו שהוליכו אותם שולל, והם מתנפלים עליהם בחמת זעם כזעמם של שדים.
