מחנה ישראל בקדש שכן במרחק קצר בלבד מגבולות אדום. משה ובני ישראל השתוקקו לעבור דרך אדום אל הארץ המובטחת; לפיכך, במצוות ה’ נשלחו שליחים אל מלך אדום שנשאו את המסר הבא:
“כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים; וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם, וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה, וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם; וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ, עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ.”
בקשה מנומסת זו נענתה בסירוב שלווה באיום: “לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ.”
מופתעים מן הסירוב, העבירו מנהיגי ישראל בקשה נוספת אל מלך אדום בצירוף ההבטחה הבאה: “בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה.”
“לֹא תַעֲבֹר,” הייתה תשובת המלך. חילות חמושים של צבא אדום הוצבו מבעוד מועד במעברים קשים כדי לא לאפשר שום התקדמות בכיוון ארצם, גם אם פניהם של הבאים היו לשלום, ואילו העברים צוו לא להשתמש בכוח.עליהם לנסוע בדרך הארוכה הסובבת את ארץ אדום.
אילו העם שהועמד במבחן בטח באלוהים, שר צבאות ה’ היה מנחה אותם דרך אדום ומפיל את חיתתם על תושביה. וכך, במקום להפגין עוינות, הם היו נוטים להם חסד. אך בני ישראל לא פעלו מייד על פי מצוות ה’. שעה שהתלוננו והתמרמרו, החמיצו את הזדמנות הפז שנקרתה לידם. כאשר היו לבסוף מוכנים להביא את בקשתם בפני מלך אדום, נדחתה הבקשה על הסף. מאז יציאתם ממצרים שקד השטן על זריעת מכשולים ופיתויים בדרכם במטרה לנשל אותם מנחלתם המובטחת, כנען. בני ישראל שלקו בחוסר אמונה, שבו ונתנו לשטן דריסת רגל בחייהם כדי לפעול נגד תכליתו של אלוהים.
חשוב להאמין בדבר אלוהים ולפעול מיידית על פיו, שעה שמלאכי ה’ עומדים מוכנים ומזומנים לפעול בעבורנו. מלאכי הרוע מוכנים להילחם ולסכל כל התקדמות. כאשר אלוהים מצווה על עמו ביד השגחתו לצעוד קדימה, כאשר הוא מוכן לחולל בעבורם גדולות ונצורות, השטן מדיח אותם להכעיס את ה’ בהיסוס ובהשתהות; הוא חותר להצית רוח של ריב ומדון או לעורר רוח של התמרמרות וחוסר אמונה, ובדרך זו לשלול את הברכות שה’ חפץ להרעיף על עמו. משרתי ה’ אמורים להיות “אנשי הדקה”[1] , תמיד מוכנים ומזומנים לנוע במהירות, ברגע שיד ההשגחה מפנה למענם את הדרך. כל השתהות מצידם נותנת לשטן זמן לפעול כדי להביסם.
בהנחיות שניתנו לראשונה למשה בנוגע למעבר דרך אדום, הכריז ה’ כי האדומים ייראו מפני ישראל, ואסר על עמו לנצל את היתרון הזה נגדם. משום שגבורת ה’ פעלה בעבור ישראל, וכיוון שהפחד שמילא את ליבם של יושבי אדום יגרום להם להיות טרף קל, צוו העברים לא לפשוט עליהם. המצווה שניתנה לישראל הייתה: “וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַלתִּתְגָּרוּ בָם, כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל: כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר” (דברים ב:4, 5). האדומים היו צאצאי אברהם ויצחק, ולכן למען עבדיו אלה נטה ה’ את חסדו על בני עשיו. הוא נתן להם לנחלה את הר שעיר, ואיש לא הורשה להציק להם, אלא אם כן יביאו את עצמם בשל חטאיהם לקצה גבול חסדו של ה’. העברים הצטוו לנשל ולהשמיד כליל את תושבי כנען, אשר סאת עוונותיהם מלאה וגדשה. אך האדומים היו עדיין נתונים במבחן, ולפיכך נדרשו העברים לנהוג בהם ברחמים. אלוהים שש לנהוג בחסד וברחמים, והוא מפגין את רחמיו בטרם יטיל את משפטיו. הוא מלמד את בני ישראל לחוס על אנשי אדום, לפני שידרוש מהם להשמיד את תושבי כנען.
צאצאי אדום וישראל היו אחים. לפיכך, אדיבות ואחוות אחים אמורים היו לשרור ביניהם. על בני ישראל נאסר אז ולעתיד לבוא להתנקם בהם על העלבון והפגיעה שפגעו בהם כאשר סרבו לתת לישראל לעבור דרך ארצם. אל לישראל לצפות לנחול חלק כלשהו מארץ אדום. בני ישראל היו עמו הנבחר של אלוהים, והיה עליהם להישמע לאיסורים ולסייגים שהטיל עליהם. הקדוש ברוך הוא הבטיח להם נחלה נאה ורחבת ידיים; אך אל להם להרגיש כי רק להם יש זכויות בארץ, ולבקש לסלק את כל העמים האחרים. הם צוו להיזהר מאוד שלא לעשות לאדומים עוול בכל מגעיהם עימם. הם הורשו לסחור עימם, לקנות מהם מצרכים לפי צורכיהם ולשלם תמורתם מייד. דברי העידוד הבאים ניתנו לבני ישראל כדי שימשיכו להאמין באלוהים ולציית למצוותיו: “כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ… לֹא חָסַרְתָּ, דָּבָר” (דברים ב:7). הם לא היו אמורים להסתמך על האדומים, שכן היה להם אב בשמיים; אב השופע משאבים בלתי נדלים. אל להם להשיג דבר שאינו שייך להם, בכוח או בתרמית; בכל מגעיהם עם הזולת עליהם לשמש מופת לעיקרון תורת ה’: “ואהבת לרעך כמוך.”
אילו עברו בני ישראל דרך אדום תוך שהם נוהגים על פי הנחיית ה’ ובהתאם לתכליתו, הדבר היה מביא ברכה לא רק לישראל אלא אף לתושבי אדום; כך הייתה ניתנת להם הזדמנות להתוודע אל עמו של ה’ ואל עבודת ה’ ולראות כיצד הביא אלוהי יעקב לשגשוגו של העם שאהב אותו וירא מפניו. אך חוסר האמונה של ישראל מנע את התגשמות הדברים הללו. אלוהים נענה לדרישת עמו והעניק להם מים, אך הענישם על חוסר אמונתם. עתה עליהם לשוב ולנסוע דרך המדבר ולהרוות את צימאונם במי המעיין הנובע בדרך נס. אילו רק בטחו בה’, לא היו נזקקים לו עוד.
[1] על פי המילון: מחויבים לפעול תוך דקה מקבלת הצו
בְּמִדְבַּר כ׳:14-21
וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כׇּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃
וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃
וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהֹוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃
נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃
וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃
וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃
וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃ {פ}
