בני ישראל חצו את נחל ארנון והתקדמו לעבר האויב. בקרב שנערך נחלו צבאות ישראל ניצחון מוחץ; בזכות היתרון הצבאי שהשיגו, הם ינחלו במהרה את כל ארץ האמורי. שר צבאות ה’ הוא זה שהביס את אויבי עמו; והוא היה מחולל זאת שלושים ושמונה שנים לפני כן, לו בטחו בו בני ישראל.
מלאי תקווה ואומץ התקדמו צבאות ישראל בלהט צפונה, ועד מהרה הגיעו לארץ שבה ייבחנו אומץ ליבם ואמונתם באלוהים. לפניהם השתרעה ממלכת בשן החזקה והמאוכלסת בצפיפות, שעריה הבצורות נחשבות גם היום לאחד מפלאי העולם. “כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת, חוֹמָה גְבֹהָה, דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ: לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי, הַרְבֵּה מְאֹד”(דברים ג:5). הבתים נבנו מאבני בזלת ענקיות, שנועדו להרתיע כל כוח צבאי שינסה לתקוף את ארצם. ממלכת בשן הייתה משופעת במערות, צוקים, מורדות תלולים, מעוזים שנחצבו בסלע ובורות עמוקים. תושביה, צאצאי גזע של ענקים, שניחנו בקומה גבוהה ובחוסן גופני, נודעו לשמצה באכזריותם והטילו את חיתתם על עמי הארצות השכנות. עוג מלך הבשן עלה בקומתו, אומץ ליבו וכוחו על יתר הענקים בני עמו.
אך ענן ה’ נע קדימה, וצבאות ישראל שצעדו בעקבותיו הגיעו לאדרעי, שם יצאו לקראתם עוג המלך הענק וצבאותיו. המלך בחר בחוכמה את שדה הקרב. אדרעי שכנה על רמה גבוהה שהתנשאה בעלייה תלולה, והייתה זרועה סלעים וזיזים. ניתן היה להגיע אל העיר רק דרך נתיבים צרים ותלולים, שהטיפוס בהם היה קשה ואיטי. במקרה של תבוסה יוכלו צבאות בשן למצוא מחסה בקרב הסלעים, לשם זרים לא יצליחו להגיע.
המלך שהיה בטוח בניצחונו התקדם עם צבאו העצום עד למישור. מן הרמה נשמעו תרועות מלחמה שהצטרפו לקולות השקשוק של אלפי החניתות הדרוכות לקרב. כשבני ישראל ראו את המצביא הענק שהתנשא מעל צבא חייליו הענקים, את הצבאות העצומים שהקיפו אותו ואת המבצרים האיתנים בהם הסתתרו והתבצרו אלפי חיילים, נמלא ליבם של רבים מהם מורך לב. אך משה נותר שליו ואיתן באמונתו; ה’ אמר לו בנוגע לעוג מלך הבשן: “אַלתִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ, וְאֶת אַרְצוֹ; וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי” (במדבר כא:34).
אמונתו האיתנה ושלוות רוחו של מנהיגם הפיחה בלב העם אומץ וחיזקה את אמונתם באלוהים. עתה הם שמו את יהבם באלוהי ישראל ובטחו בידו החזקה; והוא לא איכזב אותם. שום ענקים, חילות חמושים, ערים מבוצרות או מבצרים שנחצבו בסלע, לא יכלו לעמוד בפני שר צבאות ה’. ה’ הוא זה שהנחה את צבאות ישראל, והוא זה שחולל מהומה בקרב חילות האויב והביס אותם למען בני ישראל. המלך הענק וצבאו העצום הובסו והושמדו, ובני ישראל נחלו במהרה את כל ממלכת בשן. בדרך זו נמחה מן העולם עם מוזר זה שהתמכר לחטאים, לאלילות ולמעשי תועבה.
בעת כיבוש גלעד ובשן נזכרו רבים מבני ישראל באירועים שהתרחשו כארבעים שנה קודם לכן בקדש, אשר המיטו עליהם את עונש הנדודים במדבר. הם נוכחו עתה כי הדיווח שמסרו המרגלים על הארץ המובטחת היה מדויק למדי. הערים אכן היו גדולות ובצורות ואוכלסו בידי ענקים, ולעומתם נראו בני ישראל כננסים. עתה התחוורה להם הטעות הגורלית שעשו אבותיהם כאשר לא בטחו בגבורת ה’. טעות זו לבדה היא שמנעה מהם אז את הכניסה לארץ המובטחת.
כאשר בני ישראל התכוננו לראשונה להיכנס לכנען, מבצע כיבוש הארץ היה הרבה פחות קשה. ה’ הבטיח לעמו שאם יצייתו לקולו, הוא ילך לפניהם ויילחם בעבורם, ואף ישלח נחילי צרעות כדי לגרש את יושבי הארץ. פחדם של תושבי הארץ מפני בני ישראל טרם התעורר, ולכן הם לא נערכו כדי להדוף את הפולשים. אך עתה, כאשר אלוהים ציווה על ישראל להתקדם, יצאו נגדם אויבים דרוכים וחזקים. עתה ייאלצו צבאות ישראל להילחם בחילות גדולים, חמושים ומאומנים, שנערכו מבעוד מועד כדי להדוף אותם.
במלחמה נגד עוג וסיחון נבחנו בני ישראל באותו המבחן שבו נכשלו אבותיהם כישלון חרוץ. אך עתה היה המבחן קשה שבעתיים. הקשיים שצצו בדרכם הלכו וגדלו, שכן הם סירבו לציית לה’ שהורה להם להתקדם. גם היום אלוהים עדיין בוחן את עמו, וכאשר עמו נכשל במבחן, הוא מחזיר אותם למצבם הקודם. כאשר ייבחנו שנית, המבחן יהיה קשה ומעיק יותר מקודמו. תהליך זה יימשך עד שהם יצליחו לעמוד במבחן. אך אם יתמידו במריים, ה’ ייטול מהם את אורו ויותיר אותם באפלה.
בני ישראל נזכרו עתה שבעבר, כאשר צבאותיהם יצאו לקרב בניגוד לצו ה’, הם הובסו ואלפים נהרגו. משה לא יצא איתם לקרב, עמוד הענן לא הנחה אותם, וארון הברית לא שכן בקרב צבאותיהם. אך עתה ניצב משה בקרב המחנה וחיזק את ליבם בדברי עידוד, אמונה ותקווה; בן האלוהים, השוכן בעמוד הענן, הנחה את דרכם, וארון הברית התלווה לצבאותיהם. בהתנסות זו טמון לקח חשוב בעבורנו. אלוהים הכביר והעצום הוא אלוהינו, ועלינו לבטוח בו. אם נציית למצוותיו, הוא יחולל בעבורנו גדולות ונצורות כפי שעשה בעבור עם ישראל בימי קדם. כל אדם החפץ למלא את הייעוד שקיבל מאלוהים, יתמודד לעיתים עם ספקות וחוסר אמונה. הדרך תיראה לעיתים רצופת קשיים ומכשולים גדולים, שירפו את ידיהם של המתייאשים בקלות. אך אלוהים מורה לאנשים כאלה לצעוד קדימה בעוז ולמלא את חובתם בכל מחיר. הקשיים שנראים עצומים כל כך וממלאים את לבכם אימה, ייעלמו ברגע שתתקדמו בנתיב הציות, בענווה ובביטחון גמור באלוהים.
בשובם מכיבוש הבשן חנו בני ישראל על גדות הירדן מול ערבות יריחו, בנקודה בה נשפך הירדן לים המלח. שם הם נערכו לקראת פלישתם הקרובה לכנען. הם נמצאו עתה בגבול מואב, ועל המואבים נפל פחד גדול בשל קרבתם המיידית של הפולשים.
בְּמִדְבַּר כ״א:21-35; כ״ב:1
וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר׃
אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ׃
וְלֹא־נָתַ֨ן סִיחֹ֣ן אֶת־יִשְׂרָאֵל֮ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת־כׇּל־עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כׇּל־הֶעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכׇל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכׇל־בְּנֹתֶֽיהָ׃
כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת־כׇּל־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד־אַרְנֹֽן׃
עַל־כֵּ֛ן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן׃
כִּי־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן׃
אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָ֤יו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן׃
וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד־דִּיבֹ֑ן וַנַּשִּׁ֣ים עַד־נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖רׄ עַד־מֵֽידְבָֽא׃
וַיֵּ֙שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃
וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת־יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ (ויירש) [וַיּ֖וֹרֶשׁ] אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־שָֽׁם׃
וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכׇל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כׇּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃
וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כׇּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ׃
כ״ב
וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ {ס}
