המואבים טרם הותקפו בידי ישראל, אך הם בחנו את המתרחש בארצות השכנות מתוך תחושה מבשרת רע. האמורים הובסו בידי ישראל, והאזור שכבשו ממואב נמצא עתה תחת שליטת ישראל. צבאות בשן הובסו בידי הכוח המסתורי ששכן בעמוד הענן והגן על ישראל. מעוזי הענקים אוכלסו עתה בבני ישראל. המואבים חששו להסתכן במתקפה נגד ישראל; בקשת סיוע צבאי מבני בריתם הייתה חסרת תועלת נוכח הכוחות המסתוריים שפעלו בעבור ישראל. אך כמו פרעה בשעתו, הם החליטו להשתמש בכישוף כדי להפר את פועל ה’. הם היו נחושים בדעתם להטיל קללה על ישראל.
בין המואבים למדיינים שררו יחסי ידידות שהיו מעוגנים בקשרי דת ולאום. בלק, מלך מואב, שלח למדיינים מסר שעורר את חששותיהם. בדרך זו הוא הצליח להשיג את שיתוף הפעולה שלהם נגד ישראל. וזה היה לשון המסר: “עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה” (במדבר כב:4)[1]
בלעם, יליד ארם נהריים, נודע בכוחו העל טבעי ושמעו הגיע עד ארץ מואב. המואבים החליטו לזמן אותו לבוא לעזרתם. לפיכך, “זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן” יצאו לדרך כדי לשכור את בלעם להטיל קללות וכישופים על ישראל.
השליחים יצאו מיד לדרכם הארוכה לארם נהריים, שעברה דרך הרים ומדברות. כאשר הגיעו אל בלעם מסרו לו את דברי מלך מואב: “הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי – אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר” (במדבר כב:5-6).
בלעם היה איש חסיד ונביא ה’, אך הוא בגד בה’ והתמכר לתאוות הבצע. עם זאת, הוא עדיין טען כי הוא עובד את האל העליון. פועלו של ה’ למען ישראל לא נעלם מידיעתו. וכאשר הכריזו שליחיו של מלך מואב את הסיבה לביקורם, הוא ידע היטב כי עליו לסרב לבקשתם, לדחות את השכר שהציעו לו ולשלחם מעליו. אך הוא השתעשע במחשבות על הכסף שהוצע לו, ולכן דחק בשרי מואב ומדיין ללון בביתו. הוא הכריז כי לא יוכל למסור להם את החלטתו עד אשר ישאל את פי ה’, ורצונו ייוודע לו. בלעם ידע היטב כי קללתו לא תפגע בישראל. אלוהים ניצב לצידם של בני ישראל, וכל עוד הם דבקים בו, שום אויב עלי אדמות או בשאול לא יגבר עליהם. אך דברי החנופה של השרים נעמו לו: “אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר,” וטפחו על גאוותו. כאשר ראה בלעם את המתנות היקרות שהשרים נשאו עימם, התעוררה תאוות הבצע בליבו. ברוב חמדנותו ניאות לקבלן, ובשעה שהתיימר לציית לה’ ולדבוק ברצונו, ניסה להיענות לדרישת בלק. בלילה בא מלאך ה’ אל בלעם ובפיו המילים הבאות: “לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא.”
[1] כלומר, בני ישראל יאכלו וישחיתו את כל שדות המרעה סביבנו
בְּמִדְבַּר כ״ב:2-12
וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃
וַיָּ֨גׇר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קׇץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כׇּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃
וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעֹ֗ר*(בספרי ספרד ואשכנז בְּע֗וֹר) פְּ֠ת֠וֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃
וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר׃
וַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק׃
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם׃
וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ׃
וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי׃
הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו׃
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃
