בבוקר ביקש בלעם משרי מואב ומדיין לשוב לארצם, וזאת בלי שמסר להם את דברי ה’ אליו. מתוך צער וזעם על כך שנכזבה תוחלתו להשיג כבוד ועושר, הכריז בקוצר רוח: “לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם: כִּי מֵאֵן יְהוָה, לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם.”
בלעם “אָהַב אֶת שְׂכַר הָרֶשַׁע” (איגרת פטרוס השנייה ב:15). חטא החמדנות, הזהה בעיני ה’ לחטא האלילות, הפך את בלעם לאופורטוניסט. מגרעת יחידה זו באופיו נתנה לשטן שליטה מלאה עליו, וזה הדבר שהביא למפלתו. השטן מדיח את בני האדם לנטוש את עבודת ה’ באמצעות פיתויי רווח חומרי וכבוד. הוא לוחש באוזניהם כי נקיפות המצפון שלהם מוגזמות וכי הן מונעות את הצלחתם ושגשוגם. לפיכך, רבים מתפתים לסטות מדרך הישר. צעד מוטעה אחד מקל על נטילת הצעד הבא, ובדרך זו הופכים בני האדם יהירים ובעלי ביטחון עצמי מופרז. ברגע שהם מניחים לתאוות הבצע ולתשוקה לכוח לשלוט בהם, הם מעזים לבצע את המעשים הנוראים ביותר. אנשים רבים משלים את עצמם כי בכוחם לסטות לזמן מה מדרך הישר, וזאת כדי להשיג רווח חומרי, מעמד או יתרון, אך לאחר שישיגו את מטרתם יוכלו בנקל לשוב אל דרך הישר. כאשר הם נוהגים כך, הם הולכים ומסתבכים במלכודת שהשטן הציב להם, ורק לעיתים רחוקות יצליחו להיחלץ ממנה.
כאשר שרי מואב הודיעו לבלק על סירובו של בלעם להתלוות אליהם, הם לא אמרו לו כי אלוהים אסר עליו לבוא איתם. בלק הניח כי השתהותו של בלעם נועדה אך ורק כדי להשיג גמול רב יותר. לכן, הוא שב ושלח אליו שרים רבים ונכבדים יותר מן הראשונים, ובפיהם הבטחות לתגמל אותו היטב ולהעניק לו כבוד רב. המלך אף נתן לשריו את הסמכות להסכים לכל תנאי שבלעם יציב בפניהם. וזו לשון המסר ששלח בלק לבלעם: “כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד, וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה; וּלְכָה נָּא, קָבָה לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה.”
בלעם נבחן בשנית. בתגובה להפצרותיהם של שליחי המלך נהג בלעם ביושר ובגילוי לב, והבטיח להם כי שום כמות של זהב וכסף לא תגרום לו לפעול בניגוד לרצון האלוהים. אך משום שהשתוקק להיענות לבקשת המלך, וזאת על אף שידע היטב את רצון ה’, הוא האיץ בהם להישאר בלילה בביתו כדי שיוכל לשוב ולשאול את פי ה’, ממש כאילו אלוהים הוא בשר ודם שאפשר לשכנע אותו לשנות את דעתו.
בלילה בא אלוהים אל בלעם ואמר לו: “אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ – אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.” אלוהים הניח לבלעם לנהוג כרצונו משום שהיה כל כך נחוש בדעתו. בלעם לא ביקש לעשות את רצון ה’ אלא בחר ללכת בדרכו הוא, ורק לאחר מכן השתדל להשיג את רשותו.
אלפי בני אדם פוסעים בימינו בדרך דומה. אילו התיישבה החובה המוטלת עליהם עם נטיות ליבם, הם לא היו מפקפקים בה. על כל בני האדם מוטלת חובה; היא מוצגת מפורשות בכתבי הקודש או מתחייבת מן המציאות והשכל הישר. אך דווקא משום שחובה זו אינה עולה בקנה אחד עם תאוותיהם ונטיות ליבם, הם מתעלמים ממנה לעיתים קרובות ופונים לאלוהים כדי לברר איזו חובה מוטלת עליהם. הם מתפללים ארוכות ובכוונה רבה לאור, אבל אלוהים לא ייתן שיזלזלו בו. לעיתים קרובות הוא מתיר לאנשים כאלה לעשות ככל העולה על רוחם ולשאת את פרי הבאושים של מעלליהם. “וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי… וָאֲשַׁלְּחֵהוּ, בִּשְׁרִירוּת לִבָּם; יֵלְכוּ, בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם.” (תהילים פא: 12, 13)[1] כאשר אדם יודע בוודאות מהי החובה המוטלת עליו, מוטב שלא יפנה אל אלוהים כדי להיחלץ ממנה. ההפך הוא הנכון. עליו לבקש בתפילה וברוח ענווה וכנועה את הגבורה והחוכמה האלוהית כדי שיצליח למלא את חובתו על הצד הטוב ביותר.
[1] : “יֵלְכוּ, בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם,” כלומר, ינהגו על פי תשוקותיהם ומחשבותיהם הרעות.
בְּמִדְבַּר כ״ב:13-20
וַיָּ֤קׇם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהֹוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃
וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ׃
וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה׃
וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן־צִפּ֔וֹר אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי׃
כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃
וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃
וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְהֹוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי׃
וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל־בִּלְעָם֮ לַ֒יְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃
