בלעם היה עד להצלחתה של תוכניתו השטנית. הוא ראה את קללת ה’ רובצת על העם הנבחר; אלפים מבני ישראל נשפטו בידי ה’ ומתו, אך יד ה’ שהענישה את החוטאים לא הניחה למדיחים להימלט מן העונש. בלעם נהרג במלחמת ישראל נגד מדיין. כאשר בלעם אמר: “תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ,” (כלומר, ביקש שגורלו יהיה כגורל ישראל), הוא אמר זאת מתוך תחושה כי קיצו קרב. בלעם בחר שלא ללכת בדרך הישר, ולכן, לרוע מזלו, נגזר גורלו יחד עם אויבי ה’.
גורלו של בלעם היה זהה לגורלו של יהודה איש קריות, ולשניהם היה אופי דומה. שניהם ניסו לעבוד את אלוהים ואת הממון בעת ובעונה אחת, אך נחלו כישלון חרוץ. בלעם הודה בקיומו של האל האחד והיחיד והתיימר לעבוד אותו; יהודה האמין בישוע המשיח והלך בעקבותיו עם יתר תלמידיו. אך בלעם קיווה שעבודת ה’ תשמש אמצעי להשגת עושר וכבוד עלי אדמות; וכאשר לא הצליח להשיג את מטרתו, מעד ונשבר. יהודה ציפה להשיג באמצעות קשריו עם ישוע עושר וקידום במלכות שתקום בעולם הזה, שאותה כך האמין, יכונן המשיח. אך משנכזבה תוחלתו, נפל בכפירה שהביאה לאובדנו. הן בלעם והן יהודה קיבלו אור גדול מה’ ונהנו מזכויות מיוחדות, אך החטא שטיפחו בליבם הרעיל את אופיים והמיט עליהם את אובדנם.
מסוכן מאוד לדבוק בתכונה או במידה רעה ולטפח בלב תשוקה רעה. גם אם נטפח בליבנו חטא אחד ויחיד, הוא ישחית אט אט את אופיינו ויתעל את כל תעצומות הנפש שלנו כדי למלא אחר אותה תשוקה רעה. התמכרות להרגל רע אחד, מעידה אחת, סטייה קלה מדרך הישר, התרופפות קלה של המצפון – כל אלה יהרסו את מגננות הנשמה ויסללו את הדרך לשטן, שיחדור לליבנו וידיח אותנו לחטא. הדרך הבטוחה היחידה היא להתפלל אל הקדוש ברוך הוא, ולבקש מדי יום ברוח חפצה ובלב נכון, כמו דוד המלך: “תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי, בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ; בַּל נָמוֹטּוּ פְעָמָי” (תהילים יז:5). [1]
[1] כלומר, תמכת צעדי למען אלך בדרכיך, לכן לא כשלתי בדרכי.
בְּמִדְבַּר: כ״ה 10-18; כ״ו 1-4
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
פִּֽינְחָ֨ס* בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃
לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃*(בספרי ספרד ואשכנז וי״ו קטיעא)
וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃
וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כׇּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃ {פ}
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃
כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כׇּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃
כ״ו
וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה {פ}
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃
שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ ׀ כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כׇּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃
מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
