בלבבות מלאי שמחה ובאמונה מחוזקת באלוהים שבו צבאות ישראל מן הבשן. הם כבר השיגו דריסת רגל בארץ הנכספת, והיו בטוחים שבמהרה יכבשו את כנען כולה. רק נהר הירדן הפריד בינם לארץ המובטחת. מעבר לו שכן מישור פורה, עשיר בצמחייה, רווי מעיינות שופעי מים, מוצל בעצי התמר הגדלים בו בשפע. בגבול המערבי של המישור התנשאו ארמונות וצריחי יריחו, מוקפים מכל עבר בעצי תמר, שהקנו לה את השם “עיר התמרים”.
מעברו המזרחי של הירדן, בין הנהר למישור שבו הם עברו, נמצא מישור נוסף. אקלימו של עמק מוגן זה היה כאקלים הארצות הטרופיות. כאן שגשגו עצי השיטים, שהעניקו לו את השם “עמק שיטים”. כאן חנו בני ישראל בצילם הנעים והמרענן של עצי השיטים שבגדות הנהר.
אך בסביבה נעימה ונאה זו יתקלו בני ישראל ברעה חולה וקטלנית בהרבה מצבאות חמושים או חיות טרף. ארץ זו, עשירה כל כך במשאבים טבעיים, טומאה בידי יושביה. בפולחני עבודת הבעל, אלילם, שנערכו קבל עם ועדה, בוצעו ללא הרף מעשי תועבה מהסוג הבזוי ביותר. מכל עבר נמצאו אתרי פולחן שהוקדשו לעבודת הבעל ולזנות פולחנית, ששמותיהם רמזו על רשעותם, שפלותם והשחתתם של התושבים.
לסביבה זו נודעה השפעה רעה על בני ישראל. מחשבות הרשע שהגו תושבי המקום השפיעו על הלך רוחם ומחשבתם. חיי הנוחות והבטלה הולידו את השחתת המידות. כמעט בלי שהיו מודעים לכך נטשו בני ישראל את אלוהים ועמדו ליפול בפיתוי.
בעת חניית העם בגדות הירדן התכונן משה לקראת כיבוש כנען. המנהיג הדגול עסק בעיקר במשימה זו. אך בעיני העם, תקופת ציפייה ודריכות זו הייתה קשה מנשוא, ותוך שבועות ספורים הוכתמו תולדות ישראל באחת הסטיות הנוראות ביותר מדרך הישר.
תחילה היה רק מגע קלוש בין ישראל לשכניהם עובדי האלילים, אך לאחר זמן מה החלו נשות מדיין להסתנן לתוך מחנה העברים. הופעתן במחנה לא עוררה כל חשד, ומשום שהן ביצעו את זממן בשקט, משה לא נתן את דעתו לכך. מטרתן של נשים אלה בהתרועעות עם הגברים העבריים הייתה לפתותם לחלל את תורת ה’, להסב את תשומת ליבם לפולחני ומנהגי האלילות ולהדיח אותם לעבודת אלילים.
הן הטיבו להסתיר את מניעיהן במסווה של ידידות, כך שאיש לא חשד בהן, אפילו לא מנהיגי ושומרי העם.
בהתאם לעצת בלעם קבע מלך מואב מועד לחגיגה גדולה לכבוד אלוהי מואב, והוחלט בחשאי כי בלעם יפתה את בני ישראל להשתתף בה. בלעם נחשב בעיני ישראל כנביא ה’, לכן לא התקשה להגשים את מטרתו. רבים מבני ישראל הצטרפו אליו ונטלו חלק בחגיגות. הם העזו לדרוך על אדמה אסורה, ועתה נלכדו ברשתו של השטן. הם הוקסמו מן המוזיקה והריקודים, וליבם נהה אחר יופיין של בתולות הגויים. עתה הם הפרו אמונים לאלוהים. כאשר השתתפו בהילולות ובחגיגות והרבו בשתייה, ערפל היין את חושיהם ורופף את שליטתם העצמית, עד שהם נכנעו לתשוקות הבשר; וכאשר נטלו חלק בפולחנים המיניים ומצפונם נטמא בתאוות הבשר, הם שוכנעו להשתחוות לאלילים. הם העלו קורבנות על מזבחות הבעל, והשתתפו בפולחנים שפלים ביותר.
במהרה פשט הרעל, כמגפה מדבקת, בקרב כל מחנה ישראל. אם אי אפשר להביס את בני ישראל בקרב, עתה הם ימוגרו באמצעות תחבולותיהן של עובדות האלילים. הגברים העברים נשבו בקסמן של הנשים והתאהבו בהן. ראשי העם, השרים וקציני הצבא, היו בין הראשונים שכשלו, ורבים הלכו בעקבותיהם, עד שהכפירה פשתה בקרב רוב העם. ככתוב, “וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר” [כלומר, ישראל פנו עורף לה’ ודבקו בבעל.] כאשר משה הבחין לבסוף במתרחש, זממו של האויב כבר נחל הצלחה רבה: בני ישראל לא רק נטלו חלק בפולחנים המיניים במסגרת עבודת הבעל על הר פעור, אלא אף החלו לקיימם בקרב מחנה ישראל. המנהיג הקשיש נמלא חימה, וחרון אף ה’ התלקח.
מנהגי התועבה האליליים של אויבי ישראל הכשילו את בני ישראל במקום בו נכשלו כישופיו של בלעם: הם גרמו לנתק בינם לאלוהים. משפטי ה’ שפקדו מיד את העם, הביאו את בני ישראל להכרה בגודל פשעם. מגפה איומה פשטה במחנה והמיתה במהירות רבבות מבני ישראל. ה’ ציווה שמנהיגי הכפירה יוצאו להורג וגופותיהם ייתלו לעיני עדת ישראל, למען יראו וייראו, כלומר, כדי ללמדם על עומק התיעוב שהוא חש כלפי חטאם וגודל חרונו, וכן כדי להרתיעם.
הכול חשו כי העונש היה מוצדק, ובני העם מיהרו אל אוהל מועד והתוודו על חטאם בחרטה, בהכנעה עמוקה ובדמעות. בעודם גועים בבכי בפתח אוהל מועד, שעה שהמגפה המשיכה לזרוע מוות בקרב המחנה, ושופטי ישראל ביצעו את המשימה הנוראה שהוטלה עליהם, זימרי, אחד מנשיאי ישראל, צעד קוממיות אל המחנה מלווה בקדשה מדיינית, בדרך אל אוהלו. על פי הכתוב, היא הייתה נסיכה, “בַת צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן.” מעולם לא הייתה הפריצות עזת פנים ונחושה יותר. משולהב מיין הכריז זימרי כי חטאו זהה לחטאי סדום, ולא חדל להתפאר במעשיו. כאשר הכוהנים והמנהיגים השתחוו לפני ה’ בצער ובהכנעה, בכו “בין האולם והמזבח”, והפצירו בה’ לחוס על עמו ולא להאשימו, קרב אליהם אדם זה שנמנה עם המיוחסים בישראל, והציג לראווה את הקדשה לפני כל העדה, כמו ביקש לזלזל בנקמת ה’ וללעוג לשופטי העם. פנחס, בנו של אלעזר הכוהן הגדול, קם מקרב העדה, אחז בחנית “וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה,” [כלומר, אל האוהל בו התייחד בן ישראל עם הקדשה המדיינית], ודקר למוות את שניהם. אז נעצרה המגפה, והכוהן שהוציא אל הפועל את משפט ה’ זכה לכבוד לפני כל ישראל, ומשרת הכהונה הובטחה לו ולזרעו לעולם ועד.
“פִּינְחָס… הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם” אמר ה’ אל משה, “לָכֵן, אֱמֹר [לו]: ‘הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם – תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'”
במשפטי ה’ שפקדו את בני ישראל בשל חטאם בשיטים הושמדו בני העם שניצלו מן הגזרה הקודמת, שנחרצה כארבעים שנה קודם לכן, כאשר גזר ה’ כי החוטאים “מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר”. במפקד שנערך במצוות ה’ בערבות מואב התברר כי “בְּאֵלֶּה, לֹא הָיָה אִישׁ, מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן – אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי. כִּי אָמַר יְהוָה לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר; וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם, אִישׁ – כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן” (במדבר כו:63-65).
אלוהים העניש את בני ישראל על שהלכו שולל אחר תחבולותיהם ונכליהם של המדיינים; אך זעם ה’ לא פסח על המפתים שהדיחו את ישראל לחטא. העמלקים שהתקיפו את ישראל ברפידים, בעיקר את החלשים והתשושים שהזדנבו במאסף, לא נענשו מיד אלא לאחר זמן רב; אך המדיינים שהדיחו את ישראל לחטא האלילות למדו במהרה על בשרם את משפטי ה’, שכן הם נחשבו לאויבים מסוכנים יותר. “נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים,” ציווה ה’ על משה, והוסיף, “אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ” (במדבר לא:2). משה ציית מיד לצו ה’. אלף גברים נבחרו מכל שבט ושבט ונשלחו לקרב בהנהגת פנחס. “וַיִּצְבְּאוּ, עַל מִדְיָן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת מֹשֶׁה… וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם… חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב.” הנשים שנשבו בידי הצבא הוצאו להורג בפקודת משה, שכן היו האשמות ביותר ונחשבו כאויבות המסוכנות ביותר של ישראל.
כזה היה קיצם של האנשים שזממו להביא רעה גדולה על עם ישראל. מחבר מזמורי התהילים אומר: “טָבְעוּ גוֹיִם, בְּשַׁחַת עָשׂוּ; בְּרֶשֶׁת זוּ טָמָנוּ, נִלְכְּדָה רַגְלָם” (תהילים ט:16). הקדוש ברוך הוא “לֹא יִטֹּשׁ… עַמּוֹ; וְנַחֲלָתוֹ, לֹא יַעֲזֹב. כִּי עַד צֶדֶק, יָשׁוּב מִשְׁפָּט.” כאשר הרשעים “יָגוֹדּוּ, עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק; וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ,” אלוהים “יָּשֶׁב עֲלֵיהֶם, אֶת אוֹנָם, וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם.” (תהילים צד:14, 15, 21, 23).
כאשר בלעם זומן לקלל את העברים, כל כשפיו לא הועילו לו כדי להמיט אסון על ישראל, שכן ה’ “לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל” (במדבר כג:21). אך כאשר בני ישראל התפתו ונכנעו לחטא, הם חיללו את תורת ה’, והגנתם ניטלה מהם. כאשר חסידי ה’ דבקים במצוותיו, אין לכשפים ולקסמים כוח עליהם, ככתוב, “כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל.” (שם פס’ 23). לכן, השטן מפעיל את כוחו, ערמומיותו ותככיו כדי להדיח אותם לחטא. כאשר אנשים המתיימרים לנצור את תורת ה’ מחללים את מצוותיה, הם מנתקים את עצמם מאלוהים ולא יוכלו לעמוד נגד אויביהם.
בני ישראל שלא הובסו בידי צבאות המדיינים או באמצעות כישופיהם, נפלו קורבן בידי קדשות מדיין. כזה הוא הכוח שיש לאישה הפועלת בשירות השטן על גברים הנשבים בקסמה, מתוך מטרה ללכוד את נפשותיהם ולהביא להשמדתם, ככתוב, “כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה; וַעֲצֻמִים, כָּל הֲרֻגֶיהָ” (משלי ז:26). בדרך זו התפתו בני שת לעזוב את דרך הישר, וזרעם הקדוש נטמא ונשחת. בדרך זו ניסתה אשת פוטיפר לפתות את יוסף. בדרך זו פותה שמשון לגלות לאהובתו את סוד גבורתו, ונפל בידי הפלישתים. בדרך זו כשל דוד המלך, וכך כשל גם שלמה, החכם במלכים, שכונה”ידידיה” (שמואל ב’ יב’:25). הוא הפך עבד לייצרו והקריב את יושרו וצדקו לאותו כוח ששבה את ליבו.
“מַה שֶּׁקָּרָה לָהֶם הָיָה לֶקַח לְדֻגְמָה וְזֶה נִכְתַּב כְּדֵי לְהַזְהִיר אוֹתָנוּ, אֲנַחְנוּ אֲשֶׁר קִצֵּי הָעוֹלָמִים הִגִּיעוּ אֵלֵינוּ. לָכֵן מִי שֶׁחוֹשֵׁב כִּי עֲמִידָתוֹ אֵיתָנָה, יִזָּהֵר פֶּן יִפֹּל” (הראשונה אל הקורינתים י:11, 12). השטן מטיב להכיר את הלב האנושי, שכן חקר ולמד במשך אלפי שנים בשקדנות שטנית את נקודות התורפה של בני האדם; במרוצת הדורות הצליח להביס את האנשים החזקים ביותר, ביניהם נשיאים ושרים בישראל, באמצעות אותם הפיתויים שהדיחו את ישראל בבעל פעור. ההיסטוריה כולה גדושה בדמויותיהם של אנשים שעלו על שרטון התאווה והפכו לשבר כלי, אנשים שנכנעו לייצרם ועולמם חרב עליהם. עתה, כשאחרית הימים ממשמשת ובאה, כשחסידי ה’ ניצבים בגבולות כנען השמיימית, השטן ינסה כבעבר להכפיל את מאמציו כדי למנוע את כניסתם אל הארץ הטובה. הוא מציב את מלכודותיו לפני כל נשמה ונשמה. לא רק האנשים הפשוטים צריכים להישמר מפניו; השטן ינסה להדיח גם את רמי המעלה, את אלו המכהנים במשרות הגבוהות והקדושות ביותר. אם יצליח לגרום להם לטמא את נפשותיהם, יעלה בידו להשמיד נפשות רבות באמצעותם. והוא משתמש באותם אמצעים שבהם השתמש לפני שלושת אלפים שנה:באמצעות קשרי ידידות, שתכליתם השגת רווח חומרי, באמצעות קסמו של היופי, רדיפה אחר תענוגות, השתתפות בחגיגות ובהילולות, או הטיפה המרה, מפתה השטן את בני האדם לחלל את הדיבר השביעי.
השטן פיתה את ישראל לפריצות לפני שהדיח אותם לאלילות. אנשים שיחללו את כבוד צלם האלוהים הטבוע בהם, ויטמאו את היכלו השוכן בגופם, לא יהססו להפגין חוסר כבוד לה’ בכל דרך שתספק את יצר ליבם השפל. התמכרות לתאוות הבשר מחלישה את הנפש ומשחיתה את הנשמה. כוחות הנפש הופכים קהים ומשותקים עקב סיפוק תאוות הבשר. אדם המשתעבד לייצרו יתקשה להבין את קדושתה של תורת ה’, להוקיר את הכפרה, או להכיר בערכה הנעלה של הנשמה. חסד וצדקה, טוהר ואמת, יראת ה’, כבוד ואהבה לדברים המקודשים בעיני ה’ – כל התשוקות הנעלות והרגשות האציליים המקשרים בין שמיים לארץ – כולם כלים באש התאווה. הנשמה הופכת שחורה משחור, צחיחה ושוממה, מקום מושבן של רוחות רעות; היא הופכת “לִמְעוֹן שֵׁדִים וּלְבֵית כֶּלֶא לְכָל רוּחַ טְמֵאָה וּבֵית כֶּלֶא לְכָל עוֹף טָמֵא וּמָאוּס” (ההתגלות יח:2). בריות שנבראו בצלם אלוהים מאבדות את צלמן, מידרדרות לשפל המדרגה, לדרגה של חיות פרא.
כאשר בני ישראל חברו לעובדי האלילים ונטלו חלק בחגיגותיהם ובפולחניהם, הם חיללו את תורת ה’, והמיטו על העדה כולה את משפטי ה’. בימינו, כשתלמידי המשיח חוברים לאנשים שאינם יראי ה’ ונוטלים חלק בשעשועיהם, השטן מצליח להדיח אותם לחטא יותר מאשר בכל דרך אחרת. “עַל כֵּן, ‘צְאוּ מִתּוֹכָם וְהִבָּרוּ, נְאֻם יהוה, וְטָמֵא אַלתִּגָּעוּ’; וַאֲנִי אֲקַבֵּל אֶתְכֶם” (השנייה אל הקורינתים ו:17, בציטוט מישעיהו נ”ב:11, 12). אלוהים דורש היום מחסידיו להיבדל מיתר העולם באורחות החיים, במנהגים, בהרגלים ובעקרונות המוסר, כשם שדרש זאת מעם ישראל בימי קדם. כאשר חסידיו ידבקו בתורתו, הם יצליחו להיבדל מן העולם. האזהרות שניתנו לעברים בנוגע להתבוללות בגויים עובדי אלילים לא היו מפורשות או ישירות יותר מאלה האוסרות היום על המשיחיים לנהוג בהתאם לדרכיהם ומנהגיהם של הכופרים, ולקבל את המגמות השולטות בקרבם. המשיח מצווה עלינו: “אַל תֹּאהֲבוּ אֶת הָעוֹלָם, אַף לֹא אֶת מַה שֶּׁבָּעוֹלָם. אִישׁ אִם יֹאהַב אֶת הָעוֹלָם אֵין בּוֹ אַהֲבַת הָאָב” (האיגרת הראשונה ליוחנן ב:15). “הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי יְדִידוּת עִם הָעוֹלָם הִיא אֵיבָה לֵאלֹהִים? לְפִיכָךְ, מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת יָדִיד לָעוֹלָם הוֹפֵךְ לְאוֹיֵב אֱלֹהִים” (איגרת יעקב ד:4). תלמידי המשיח אמורים להיבדל מן החוטאים, ולהתרועע עימם רק כאשר צצה הזדמנות להטיב עימם. עלינו להתרחק ולהתנתק מאנשים המשפיעים עלינו לרעה ומרחיקים אותנו מאלוהים. כאשר אנחנו מתפללים “וְאַל תְּבִיאֶנוּ לִידֵי נִסָּיוֹן”, שומה עלינו להתרחק מן הפיתוי ככל האפשר.
כאשר בני ישראל חשו שאננים, מוגנים ובטוחים מפני אויביהם, הם הודחו לחטא. הם חדלו להגות בה’ יומם ולילה, הזניחו את התפילה וטיפחו ביטחון עצמי. חיי שלווה, נוחות והתמכרות לתאוות ממוטטים את מגננות הנשמה, הופכים אותה חשופה ופותחים פתח למחשבות שפלות. מחשבות ורחשי לב שפלים אלה הם שהיו בעוכרי העם, שכן הם מוטטו את עקרונות הרוח של האדם, ומסרו את ישראל לידי השטן. בדרך זו מבקש עדיין השטן להביא לאובדן הנשמה. תהליך הכנה ממושך מתחולל בליבו של המשיחי לפני שהוא חוטא בפומבי. נפש האדם אינה מאבדת באחת את קדושתה וטוהרה ומידרדרת להשחתה, קלקול ורשע. לוקח זמן כדי להוריד את האדם שנוצר בצלם אלוהים מגדולתו, להשחיתו ולהביאו לידי מדרגה חייתית או שטנית. כאשר אנו משווים תמיד את ה’ נגד עינינו, מתחוללת בנו תמורה. אך כאשר נביט ונהגה ברשע, ונתמכר למחשבות לא טהורות, נוכל בנקל להביא את עצמנו להתענג על חטא שבעבר תיעבנו.
השטן אינו בוחל בשום אמצעים כדי לגרום לרשע, להשחתת המידות ולהרגלים הרעים להפוך לנחלת הכול. איננו יכולים להסתובב ברחובות ערינו מבלי ששלטי חוצות המפרסמים דברי תועבה ילכדו את תשומת לבנו. בדרך זו מתחנכת הנשמה ולומדת להכיר את החטא. אורח חייהם של אנשים רשעים ושפלים מוצג לפנינו לראווה במוספי העיתונים ובכתבי העת. כל דבר העשוי לרגש ולעורר את תאוות הקוראים מוצג בהם בסיפורים מלהיבים. בני האדם שומעים וקוראים על כל כך הרבה פשע ונבזות, עד שאלה מביננו שהיו בעלי מצפון רך ורגיש, שנחרדו ונרתעו ממראות כאלה, הופכים קהים ואטומים, ומתחילים לעסוק בדברים הללו בעניין הולך וגובר, ובתשוקה שאינה יודעת שובע.
רבים מן השעשועים הפופולריים בימינו, אפילו בקרב אנשים המתיימרים להיות משיחיים, חותרים לאותה מטרה כמו שעשועיהם של עובדי האלילים. רק מעטים מהם אינם נחשבים בעיני השטן אמצעים להשחתת הנשמה ולהחרבתה. במשך דורות הצליח השטן לעורר את תאוות הצופים במחזות התיאטרון, ובתוך כך לרומם את הרשע והמידות המגונות. השטן משתמש באופרה, המעלה מחזות שובי לב ומוזיקה המהלכת קסם על שומעיה, כמו גם במחול, בנשפי תחפושות, במשחקי קלפים ובהימורים כדי למוטט את עקרונות הרוח, ולפתוח את דלת הלב להתמכרות של החושים. באמצעות כל הנאה או שעשוע, הטופחים על הגאווה, מביאים את התאווה על סיפוקה, וגורמים לאדם לשכוח את אלוהים ועניינים שברומו של הנצח – כובל השטן את הנשמה בשלשלאותיו.
“מִכָּל מִשְׁמָר, נְצֹר לִבֶּךָ: כִּי מִמֶּנּוּ, תּוֹצְאוֹת חַיִּים” – זוהי עצתו של החכם (משלי ד:23). הלב צריך להתחדש על ידי חסד ה’, אחרת אין טעם לשאוף לחיי טהרה. מי שמנסה לטפח מידות טובות ולבנות אופי אצילי ללא חסד המשיח, בונה את ביתו על חולות נודדים. בסערות ובסופות העזות של הפיתוי הוא יתמוטט לבטח. תפילתו של דוד המלך צריכה לנבוע מליבו של כל אדם ואדם: “לֵב טָהוֹר, בְּרָא לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי” (תהילים נא:12). לאחר שקיבלנו את מתת השמיים, עלינו לחתור למטרה עד שנגיע לשלמות ונהיה, “שְּׁמוּרִים בִּגְבוּרַת אֱלֹהִים, בִּזְכוּת אֱמוּנָה, אֱלֵי יְשׁוּעָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת בְּעֵת קֵץ” (איגרת פטרוס הראשונה א:5).
עלינו לעשות מאמץ כדי לעמוד בפני הפיתוי. מאמין שאינו חפץ ליפול קורבן לתחבולות השטן חייב להגן על חושיו, שכן הם השער שדרכו מסתנן השטן לתוך הנפש; עליו להימנע מלקרוא, לראות, או לשמוע כל דבר העלול להביא אותו לידי מחשבות לא טהורות. אל לנו להתמכר לדמיון או לחלום בהקיץ, כי השטן משתמש בכך כדי להשפיע על שכלנו לרעה. כיפא השליח אומר: “לָכֵן חִגְרוּ מָתְנֵי שִׂכְלֵיכֶם, הֱיוּ עֵרָנִים… אַל תִּתְנַהֲגוּ לְפִי הַתַּאֲווֹת שֶׁהָיוּ לָכֶם בֶּעָבָר כְּשֶׁהֱיִיתֶם חַסְרֵי דַעַת, אֶלָּא הֱיוּ גַּם אַתֶּם קְדוֹשִׁים בְּכָל דַּרְכֵיכֶם כְּמוֹ שֶׁקָּדוֹשׁ הוּא אֲשֶׁר קָרָא אֶתְכֶם” (הראשונה לפטרוס א:13-15). שאול השליח אומר: “כָּל אֲשֶׁר אֱמֶת, כָּל מַה שֶׁנִּכְבָּד, כָּל דָּבָר יָשָׁר, טָהוֹר, מָלֵא נֹעַם, כָּל אֲשֶׁר שִׁמְעוֹ טוֹב, כָּל מַעֲשֶׂה נַעֲלֶה, וְכָל דָּבָר הָרָאוּי לְשֶׁבַח – בְּאֵלֶּה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם” (אל הפיליפים ד:8). הדבר דורש מאיתנו לשקוד על תפילותינו ולעמוד על המשמר ללא הרף. עלינו להיעזר בהשפעה הטובה והמתמדת של רוח הקודש בקרבנו, אשר מרוממת את הנפש ומחנכת אותה להגות בדברי קדושה וטהרה. עלינו ללמוד את דבר ה’ ולהגות בו בשקדנות. “בַּמֶּהיְזַכֶּה נַּעַר, אֶת אָרְחוֹ? לִשְׁמֹר, כִּדְבָרֶךָ.” “בְּלִבִּי, צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ – לְמַעַן, לֹא אֶחֱטָא לָךְ” (תהילים קיט:9, 11).
חטאם של בני ישראל בבית פעור המיט על האומה את משפטי ה’. על אף שייתכן כי העונש על חטאים דומים לא יבוא מיד, אין ספק שהחוטאים ייענשו. “אִם יַשְׁחִית אִישׁ אֶת הֵיכַל אֱלֹהִים, אֱלֹהִים יַשְׁחִית אוֹתוֹ” (הראשונה אל הקורינתים ג:17). הטבע גומל בעונשים נוראים על פשעים כאלה – עונשים שיוטלו במוקדם או במאוחר על כל חוטא וחוטא. חטאים אלה הם שדרדרו את דורנו לשפל המדרגה, להשחתה המוסרית החמורה הפושה בו, לגודל האומללות ולמחלות הרבות שבהן קולל העולם. בני האדם מסוגלים להסתיר את חטאיהם מפני הזולת, אך אין ספק שהם יקצרו את פרי מעלליהם בסבל, מחלה, קהות הלב והשכל או מוות. בעולם הבא, בית דין של מעלה יגזור עליהם עונשים נצחיים. “עוֹשֵׂי מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים” (אל הגלטים ה:21), אלא יושלכו עם השטן ומלאכיו הרעים לתוך “אֲגַם הָאֵשׁ”, הוא “הַמָּוֶת הַשֵּׁנִי” (ההתגלות כ:14)
“כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה, שִׂפְתֵי זָרָה; וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ, מָרָה כַלַּעֲנָה; חַדָּה, כְּחֶרֶב פִּיּוֹת.” (משלי ה:3, 4). “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ; וְאַל תִּקְרַב, אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ. פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ; וּשְׁנֹתֶיךָ, לְאַכְזָרִי. פֶּן יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ; וַעֲצָבֶיךָ, בְּבֵית נָכְרִי
וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ; בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ, וּשְׁאֵרֶךָ” (פס’ 8-11). “כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ… כָּל בָּאֶיהָ, לֹא יְשׁוּבוּן; וְלֹא יַשִּׂיגוּ,אָרְחוֹת חַיִּים” (משלי ב’:18-19). [1]
[2] “בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ”(משלי ט’:18)
[1] “כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ… כָּל בָּאֶיהָ, לֹא יְשׁוּבוּן“, כלומר, הבא אל ביתה סופו אבדון.
[2] “בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ,” כלומר, מוזמניה ימצאו את עצמם בשאול תחתיות.
בְּמִדְבַּר: כ״ו 5-51
רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי׃
לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי׃
אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָראוּבֵנִ֑י וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃
וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב׃
וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם (קרואי) [קְרִיאֵ֣י] הָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל־יְהֹוָֽה׃
וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת־פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת־קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָעֵדָ֑ה בַּאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּהְי֖וּ לְנֵֽס׃
וּבְנֵי־קֹ֖רַח לֹא־מֵֽתוּ׃ {ס}
בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּכִינִֽי׃
לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּׁאוּלִֽי׃
אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הַשִּׁמְעֹנִ֑י שְׁנַ֧יִם וְעֶשְׂרִ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם׃ {ס}
בְּנֵ֣י גָד֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִצְפ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַצְּפוֹנִ֔י לְחַגִּ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחַגִּ֑י לְשׁוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּנִֽי׃
לְאׇזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָאׇזְנִ֑י לְעֵרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרִֽי׃
לַאֲר֕וֹד מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲרוֹדִ֑י לְאַ֨רְאֵלִ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הָאַרְאֵלִֽי׃
אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי־גָ֖ד לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ {ס}
בְּנֵ֥י יְהוּדָ֖ה עֵ֣ר וְאוֹנָ֑ן וַיָּ֥מׇת עֵ֛ר וְאוֹנָ֖ן בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
וַיִּהְי֣וּ בְנֵי־יְהוּדָה֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשֵׁלָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֵּׁ֣לָנִ֔י לְפֶ֕רֶץ מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּרְצִ֑י לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִֽי׃
וַיִּהְי֣וּ בְנֵי־פֶ֔רֶץ לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרֹנִ֑י לְחָמ֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הֶחָמוּלִֽי׃
אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יְהוּדָ֖ה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ {ס}
בְּנֵ֤י יִשָּׂשכָר֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם תּוֹלָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַתּוֹלָעִ֑י לְפֻוָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַפּוּנִֽי׃
לְיָשׁ֕וּב מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּשֻׁבִ֑י לְשִׁמְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְרֹנִֽי׃
אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יִשָּׂשכָ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ {ס}
בְּנֵ֣י זְבוּלֻן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְסֶ֗רֶד מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַסַּרְדִּ֔י לְאֵל֕וֹן מִשְׁפַּ֖חַת הָאֵלֹנִ֑י לְיַ֨חְלְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְלְאֵלִֽי׃
אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַזְּבוּלֹנִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ {ס}
בְּנֵ֥י יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶפְרָֽיִם׃
בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה לְמָכִיר֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמָּכִירִ֔י וּמָכִ֖יר הוֹלִ֣יד אֶת־גִּלְעָ֑ד לְגִלְעָ֕ד מִשְׁפַּ֖חַת הַגִּלְעָדִֽי׃
אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י גִלְעָ֔ד אִיעֶ֕זֶר מִשְׁפַּ֖חַת הָאִֽיעֶזְרִ֑י לְחֵ֕לֶק מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶלְקִֽי׃
וְאַ֨שְׂרִיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הָאַשְׂרִֽאֵלִ֑י וְשֶׁ֕כֶם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁכְמִֽי׃
וּשְׁמִידָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַשְּׁמִידָעִ֑י וְחֵ֕פֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶפְרִֽי׃
וּצְלׇפְחָ֣ד בֶּן־חֵ֗פֶר לֹא־הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם־בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חׇגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃
אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת מְנַשֶּׁ֑ה וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת׃ {ס}
אֵ֣לֶּה בְנֵי־אֶפְרַ֘יִם֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשׁוּתֶ֗לַח מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֻּׁ֣תַלְחִ֔י לְבֶ֕כֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַבַּכְרִ֑י לְתַ֕חַן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽתַּחֲנִֽי׃
וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י שׁוּתָ֑לַח לְעֵרָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרָנִֽי׃
אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֤ת בְּנֵי־אֶפְרַ֙יִם֙ לִפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת אֵ֥לֶּה בְנֵי־יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ {ס}
בְּנֵ֣י בִנְיָמִן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְבֶ֗לַע מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַבַּלְעִ֔י לְאַשְׁבֵּ֕ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׁבֵּלִ֑י לַאֲחִירָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲחִירָמִֽי׃
לִשְׁפוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּפָמִ֑י לְחוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַחוּפָמִֽי׃
וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־בֶ֖לַע אַ֣רְדְּ וְנַעֲמָ֑ן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הָֽאַרְדִּ֔י לְנַֽעֲמָ֔ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽנַּעֲמִֽי׃
אֵ֥לֶּה בְנֵי־בִנְיָמִ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ {ס}
אֵ֤לֶּה בְנֵי־דָן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְשׁוּחָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּחָמִ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת דָּ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃
כׇּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הַשּׁוּחָמִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃ {ס}
בְּנֵ֣י אָשֵׁר֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְיִמְנָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַיִּמְנָ֔ה לְיִשְׁוִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּשְׁוִ֑י לִבְרִיעָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַבְּרִיעִֽי׃
לִבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה לְחֶ֕בֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶבְרִ֑י לְמַ֨לְכִּיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַמַּלְכִּיאֵלִֽי׃
וְשֵׁ֥ם בַּת־אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח׃
אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי־אָשֵׁ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃ {ס}
בְּנֵ֤י נַפְתָּלִי֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְיַ֨חְצְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְצְאֵלִ֑י לְגוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַגּוּנִֽי׃
לְיֵ֕צֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּצְרִ֑י לְשִׁלֵּ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁלֵּמִֽי׃
אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת נַפְתָּלִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃
אֵ֗לֶּה פְּקוּדֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וָאָ֑לֶף שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃ {פ}
