האדם הבולט ביותר בקרב המאמינים, שנקראו להנהיג את הקהילה המשיחית ולהובילה מחשכת שלטון האפיפיורות אל אור האמונה הצרופה, היה מרטין לותר. קנאי, נלהב ומסור, שלא ידע פחד זולת יראת ה’, ולא הכיר בשום תשתית לאמונה זולת כתבי הקודש. הוא היה האדם הנכון בזמן הנכון. אלוהים חולל דרכו גדולות ונצורות לשם תיקון הקהילה המשיחית והארת העולם.
בדומה למבשרי הבשורה הראשונים, לותר בא מעוני ומחסור. הוא נולד למשפחה גרמנית כפרית, והעביר את שנותיו הראשונות בבית המשפחה הצנוע. האב שעבד מדי יום ככורה ייעד את משכורתו ללימודי בנו. הוא שאף שהוא יהיה עורך דין, אך אלוהים יעד להפוך אותו לבנאי בהיכל הכביר שהלך ונבנה באיטיות כה משוועת במהלך הדורות. קשיים, מחסור ומשמעת נוקשה היו בית הספר שה’, בחוכמתו האינסופית, הכין ללותר לשם הכשרתו לשליחות החשובה ביותר של חייו.
אביו של לותר היה אדם בעל אופי חזק; אדם שקול ונחוש, ישר דרך, החלטי וגלוי. הוא מילא את חובותיו בנאמנות, יהיו התוצאות אשר יהיו. כאדם מעשי ובעל חושים בריאים, הוא התייחס למוסד הנזירות בחשד. לפיכך, הוא הביע מורת רוח גלויה כאשר לותר הצטרף למנזר ללא הסכמתו. חלפו שנתיים עד שהאב התפייס עם בנו, ואף על פי כן, הוא נותר איתן בדעותיו לגבי מוסד הנזירות.
הוריו של לותר חינכו והכשירו את ילדיהם בדאגה רבה ובאהבה רבה. הם השתדלו ללמדם להכיר את אלוהים ולפתח מידות טובות משיחיות. תפילתו של האב, שביקש מה’ שילדו יזכור תמיד את שם ה’, הגיעה בדרך כלל לאוזני בנו; יום יבוא שבו היא תסייע ללותר בקידום האמת שלו. הורים אלה ניצלו בלהט כל יתרון וכל דרך לפיתוח תרבות השכל והמוסר ככל שהתאפשר להם בחיי עמלם. מאמציהם, שנועדו להכשיר את ילדיהם לחיי יראת שמיים ויצרנות, היו כנים ושקדניים. בשל נחישותם ואופיים החזק, לפעמים הם השליטו משמעת קשה מדיי; אך מתקן הדת עצמו, על אף שהיה מודע לעיתים לטעויותיהם בתחומים מסוימים, ראה את חינוכם בעין יפה ולא סבר שיש לגנותו.
המורים בבית הספר שאליו נשלח משחר ילדותו, נהגו בו ביד קשה ואפילו באלימות. כה גדולה הייתה דלותם של הוריו, שכאשר צעד מביתו אל בית ספרו שמוקם בעיר אחרת, הוא נאלץ במשך זמן מה להשיג את מזונו באמצעות שירה מדלת לדלת, ולעיתים קרובות ידע רעב. הרעיונות הדתיים הקודרים וחדורי הדעות הקדומות שרווחו בימיו מילאו את ליבו פחד. מדי לילה הוא עלה על יצועו בלב דואב, בעודו מצפה בחיל ורעדה לעתיד אפל, אחוז אימה מן המחשבה על אלוהים כאל נוקשה, קפדן וקשוח, כעריץ אכזר, ולא כאב שמיימי אוהב ורב חסד.
ואף על פי כן, חרף הקשיים, הייאוש והגורמים המרתיעים הגדולים והקשים שניצבו בדרכו, הוא חתר קדימה בנחישות לקראת השגת מצוינות שכלית ומוסרית גבוהה אשר ליבו נמשך אליה. הצמא לידע ואופיו הרציני והמעשי הובילוהו לשאוף להישגים ממשיים ומעשיים, ולא להישגים שטחיים וראוותניים.
כאשר החל את לימודיו באוניברסיטת ארפורט, כשהיה בן שמונה עשרה, היה מצבו טוב יותר וסיכוייו זוהרים יותר מאשר בשנות חייו הראשונות. הוריו, שבזכות חסכנותם וחריצותם רכשו שם טוב ומיומנות, יכלו עתה להושיט לו את כל העזרה שנזקק לה. השפעתם של חבריו הנבונים הפיגה במידת מה את ההשפעה הקודרת של חינוכו הקודם. הוא נרתם ללימוד כתביהם של המחברים המעולים ביותר, אצר בשקדנות את רעיונותיהם החשובים ולמד מחוכמת החכמים. אפילו תחת המשמעת הנוקשה של מוריו הקודמים, הוא הוכר כעילוי מבטיח; עתה, בזכות השפעות טובות יותר התפתח מוחו במהירות. זיכרון חד, דמיון פורה, שכל ישר ושקדנות בלתי נלאית – כל אלה מיקמו אותו במהרה בשורה אחת עם החברים המצטיינים ביותר בכיתתו. משמעת שכלית ורוחנית חידדה את שכלו ואת כושר הבחנתו והבשילה את תובנותיו – דבר שהכשירו למאבקים שעימם יתמודד במהלך חייו.
יראת ה’ שכנה בליבו, סייעה לו להתמקד במטרתו ודרבנה אותו להתהלך בענווה יתרה לפני אלוהים. הוא חש תמיד את תלותו המוחלטת בעזרת ה’, ומעולם לא שכח להתחיל את היום בתפילה, כשליבו עותר לה’ ללא הרף להדרכה ולתמיכה. הוא נהג לומר: “תפילה נכונה אינה נופלת בערכה מלימוד.”
באחד הימים, כשסקר את ספריית האוניברסיטה, מצא בה עותק של כתבי הקודש בלטינית. עד כה מעולם לא ראה ספר כזה, ואפילו לא ידע על קיומו. הוא שמע קטעים מן הבשורות והאיגרות שהוקראו לקהל המתפללים בשעת התפילה בציבור, והניח שהן-הן כתבי הקודש בכללותם. עתה, לראשונה בחייו, הוא הביט בעותק שלם של דבר ה’. הוא דפדף בדפיו הקדושים ביראת כבוד מהולה בפליאה, קרא בהתרגשות עזה ובלב פועם את מילות החיים, ומדי פעם עצר כדי להכריז: “הלוואי שאלוהים יעניק לי עותק כזה!” מלאכי השמיים אפפוהו וקרני האור שנגהו מכס הכבוד של ה’ חשפו לנגד עיניו את אוצרות האמת, והאירו את עיני רוחו. מאז ומתמיד הוא חשש שמא יפגע באלוהים, אך עתה הבין שהינו חוטא, ואמונה חזקה זו אחזה בליבו בעוצמה רבה מתמיד.
תשוקה עזה להשתחרר מן החטא ולהתפייס עם ה’ גרמה לו לבסוף להסתגר במנזר ולהקדיש את חייו לנזירות. כאן הוא נדרש לבצע את העבודות הנחותות הקשות והמשעממות ביותר, ובנוסף, לחזר על הפתחים כדי לקבץ נדבות ומזון. הוא היה בגיל שבו הלב נכסף לרכוש כבוד והערכה, ולכן, עבודות בזויות ומייגעות אלה השפילו את רגשותיו הטבעיים; ואולם, הוא נשא את השפלתו באורך רוח מתוך אמונה שהיא נחוצה לו בעטיים של חטאיו.
הוא הקדיש ללימוד כל רגע כשהתאפשר לו לחדול מעמל יומו ומחויבויותיו; הוא הדיר שינה מעיניו כדי ללמוד, והתרעם אפילו על הזמן שהתבזבז על ארוחותיו הדלות. יותר מכל דבר אחר, הוא התענג על לימוד דבר ה’. הוא מצא עותק של כתבי הקודש שחובר בשלשלאות אל כותל המנזר, וקרא בו לעיתים תכופות. כאשר השתכנע ביתר שאת שהינו חוטא, הוא ניסה לרכוש מחילה ושלווה באמצעות סגפנות, גמילות חסדים ופיתוח מידות טובות. הוא חי בתנאים קשים, ניהל חיים קפדניים וסגפניים, ובעזרת צומות, הלקאות ותפילות ליליות התאמץ להכניע את יצר הרע ואת מידותיו הרעות, שחיי המנזר לא הפחיתו אותם ולא הביאו לו שום הקלה. הוא לא בחל בשום קורבן שבאמצעותו יוכל להשיג את טהרת הלב, שתסייע לו לעמוד זכאי לפני ה’. “הייתי באמת נזיר אדוק,” אמר בשלב מאוחר יותר בחייו. “צייתי לכללי המסדר שלי בקפדנות כה יתרה, שאינני מוצא את המילים לתאר זאת. אילו נזיר היה זכאי לנחול גן עדן באמצעות מעשיו בחיי הנזירות, אין לי שום ספק שהייתי זכאי לכך. אילו הייתי ממשיך בסיגופים ובסבלים האלה זמן רב יותר, הייתי מגיע עד שערי המוות.” כתוצאה ממשמעת חמורה ומייסרת זו נחלש לותר וסבל מהתקפי התעלפויות ועוויתות, שמתוצאותיהם לא החלים לגמרי מעולם. אך עם כל מאמציו, נשמתו המיוסרת לא מצאה מנוח. הוא הגיע לסף ייאוש.
כשנדמה היה לו שהכול אבוד, ה’ הקים למענו חבר ועוזר. סטופיץ, המשיחי האדוק, הבהיר ללותר את דבר ה’ והפציר בו להתיק מבטו מעצמו, לחדול להגות בעונש הנצחי על חילול תורת ה’ ולשאת מבטו אל ישוע, מושיעו, אשר מעניק מחילה על חטאים. “במקום לענות את עצמך בגין חטאיך, השלך את עצמך לזרועות גואלך. בטח בו – בטח בצדקת חייו – בטח במותו המכפר. הקשב לבן האלוהים. הוא לבש בשר ודם כדי להעניק לך אישוש על חסד האל. אהוב את האחד שאהב אותך מלכתחילה.” אלה היו דבריו של שליח החסד הזה, שהותירו רושם עז בליבו של לותר. מקץ מאבקים רבים בחטאיו, אותם טיפח שנים רבות, הוא הצליח להבין את האמת, וסוף סוף ירדה שלווה על נשמתו המיוסרת.
לותר הוסמך לכמורה ונקרא לעזוב את המנזר ולכהן כפרופסור באוניברסיטת ויטנברג. כאן הוא נרתם ללימוד התנ”ך והברית החדשה בשפות המקור. הוא החל להרצות על כתבי הקודש; ספר תהילים, הבשורות והאיגרות הובהרו לקהל מאזיניו שהתענג על דבריו. סטופיץ, חברו ורבו, האיץ בו לעלות על בימת הכנסייה ולהטיף את דבר ה’. לותר היסס, שכן חש שאינו ראוי לדבר אל בני האדם בשמו של המשיח. רק מקץ התלבטות רבה ומאבק פנימי ממושך נכנע להפצרות חבריו. כבר אז היה בקי בכתבי הקודש וחסד ה’ נח עליו. רהיטותו שבתה את לב מאזיניו, הבהירות והעוצמה שבהן הציג את האמת שכנעו את שכלם, ולהטו נגע בליבם.
לותר היה עדיין בן נאמן לכנסייה הקתולית; הוא לא חשב, ולו לרגע, להתנתק ממנה. ביד ההשגחה, הוא הונחה לבקר ברומא. הוא יצא לדרך ברגל והתאכסן במנזרים שנקרו על דרכו. במנזר אחד באיטליה, הוא נמלא פליאה מן העושר, הפאר, ההוד והמותרות שחזה בהם. הנזירים שנהנו מהכנסות נאות כיאה לנסיכים, חיו בדירות פאר, התהדרו בבגדי השרד המפוארים והיקרים ביותר וסעדו כיד המלך. בחששות כבדים ובכאב מר השווה לותר בין חיי השפע שלהם לחיי ההתכחשות העצמית והתלאות שלו.
הוא חש מובך ומבולבל. סוף סוף חזה באופק בעיר השוכנת על שבע גבעות. בהתרגשות עזה השתטח על האדמה וקרא: “רומא הקדושה, מברך אני אותך לשלום!” הוא נכנס לעיר, ביקר בכנסיות, הקשיב לסיפורים הנפלאים שסיפרו הכמרים והנזירים, וביצע את כל חובותיו הדתיות. בכל מקום חזה במראות שהפתיעו והבעיתו אותו בעת ובעונה אחת. הוא נוכח לדעת שכל הכמרים בכל המעמדות בכמורה ביצעו חטאים. הוא שמע את הבישופים מספרים בדיחות גסות, ונחרד מחילול הקודש שלהם אפילו בשעת התפילה בציבור. כאשר התערב עם הנזירים והאזרחים, הוא נתקל בהוללות, פזרנות ושחיתות. בכל מקום שאליו נשאו אותו רגליו, הוא מצא חילול קודש במקום קדושה. הוא כתב: “לא ייאמן אילו חטאים ומעשי אכזריות מתבצעים ברומא; חובה לראות ולשמוע אותם כדי להאמין בכך. לכן, נהוג לומר: ‘אם יש גיהינום, רומא בנויה עליו. רומא היא תהום שכל החטאים נובעים ממנה’.”
בצו אפיפיורי שיצא לאחרונה הובטחה מחילת חטאים לכל מי שיעלו על ברכיהם “במדרגות פילטוס”. [על פי המסורת, המושיע ירד במדרגות הללו כשעזב את היכל המשפט הרומי, והועבר בדרך נס מירושלים לרומא.] באחד הימים, כשלותר טיפס בהתלהבות ובמסירות יתרה ב”מדרגות פילטוס”, הוא שמע לפתע קול רועם שפנה אליו ואמר: “צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (אל הרומים, א’ 17). הוא קם, נעמד על רגליו ונס במהירות מן המקום בבושה ובאימה. הפסוק נחרת עמוק בליבו, ולא איבד מעולם את השפעתו העזה עליו. מאותו יום ואילך ראה לותר בבהירות רבה יותר את האיוולת שבתליית מבטחנו במעשינו הטובים כדי להיוושע, ואת הצורך באמונה צרופה חזקה במעלותיו ובזכויותיו של המשיח. עיניו נפקחו לאמת, והן לא ייעצמו שוב לעולם להטעיות, לתורות השקר ולאשליות של הכנסייה הקתולית. כאשר הסב את פניו מרומא, הוא אף פנה לה עורף בליבו, ומאז ואילך הנתק הלך ונפער, עד שהוא ניתק את כל קשריו עם הכנסייה הקתולית.
עם שובו מרומא, הוא קיבל מאוניברסיטת ויטנברג דוקטורט בלימודי דת. עתה עלה בידו להקדיש את עצמו יותר מאי פעם להתעמקות בכתבי הקודש החביבים עליו. הוא נשבע ללמוד אותם בקפדנות ולהטיף בנאמנות את דבר ה’, ולא את הפרשנויות והדוקטרינות של האפיפיורים – וזאת, כל ימי חייו. הוא כבר לא היה אך ורק נזיר או פרופסור, אלא אף מבשר מוסמך של כתבי הקודש. הוא נקרא לשרת כרועה שירעה את צאן המרעית של ה’, אשר רעבו וצמאו לאמת. הוא הכריז בתוקף כי אל למשיחיים לקבל תורות כלשהן, זולת אלה המבוססות על סמכות כתבי הקודש. מילים אלה פגעו בתשתית שלטון הכנסייה הקתולית. הן הכילו את עיקרון היסוד של הרפורמציה.
לותר ראה את הסכנה הטמונה ברוממות תיאוריות אנושיות מעל דבר ה’. הוא תקף ללא חת את הבוגדנות הרעיונית של המורים, ויצא נגד הפילוסופיה והתיאולוגיה שהשפיעו כה רבות על בני האדם. הוא הוקיע לימודים כאלה כחסרי ערך ומזיקים, ואף ניסה להפנות את ליבם של מאזיניו מן הפלפלנות של הפילוסופים והתיאולוגים, אל האמיתות הנצחיות שהוצגו בידי הנביאים והשליחים.
המסר שיצא מפיו של לותר אל אוזני ההמונים הלהוטים, היה יקר מפז. הבשורות הטובות על אהבת המושיע, על הוודאות של קבלת מחילה ושלום באמצעות דמו המכפר, מילאו את ההמונים שמחה והפיחו בליבם תקווה לחיי נצח. קרני האור שזרחו בוויטנברג יגיעו למקומות הנידחים ביותר בקצווי התבל, ויאירו את העולם בעוצמה רבה יותר באחרית הימים.
אולם, אור וחושך אינם יכולים להתמזג יחדיו. האמת והשקר שרויים בסכסוך שאין להכניעו. לרומם את האחד ולהגן עליו, משמעו לתקוף ולהדיח את השני. מושיענו, בכבודו ובעצמו, הכריז: “לֹא בָּאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם, אֶלָּא חֶרֶב” (מתי, י’ 34). מקץ שנים ספורות מתחילת הרפורמציה אמר לותר: “אלוהים אינו מוביל אותי, אלא דוחף אותי קדימה. איני אדון למעשיי. הייתי שמח לחיות בשקט ובשלווה, אך אני נדחף לתוך מהומות ומהפכות.” עתה הוא יאלץ להילחם על עמדותיו.
הכנסייה הקתולית סחרה בחסדי האל. שולחנותיהם של חלפני הכספים [מתי, כ”א 12], מוקמו ליד מזבחותיה, וקריאות המוכרים והקונים הדהדו באוויר. הכנסייה שביקשה מחסידיה תרומות לשם הקמת כנסיית “סנט פיטר” ברומא, מכרה כתבי מחילה על חטאים; כתבי המחילה ניתנו בסמכות האפיפיור. היכל לעבודת האל ייבנה במחיר פשע – אבן הפינה תונח תמורת עוונות. אך דווקא האמצעים שרומא נקטה בהם כדי להעצים את כוחה, הם שהטילו מכת מחץ על כוחה וגדולתה. זה היה הדבר שעורר את אויביה הנחושים והמוצלחים ביותר של הכנסייה הקתולית והובילם למאבק שערער את כס השלטון האפיפיורי ודחף את הכתר מראשו של האפיפיור.
טטזל, הכומר שמונה על מכירת כתבי המחילה בגרמניה, הורשע בפשעים השפלים ביותר נגד החברה ונגד תורת ה’; אך לאחר שחמק מן העונש שהוטל עליו בגין פשעיו, הוא הועסק בידי הכנסייה כדי לקדם ביתר שאת את המיזמים הלא מוסריים של האפיפיור, שנועדו לספק את תאוות הבצע שלו. בעזות מצח רבה יותר, הוא שב וחזר על השקרים הבוטים ביותר ועל סיפורי הבדים המופלאים ביותר שנועדו להוליך שולל את העם הבור, התמים וחדור האמונות הטפלות. אילו החזיקו בני העם בכתבי הקודש, לא ניתן היה לרמותם כך. אך כתבי הקודש הוסתרו מפניהם כדי לשמרם בידי הכנסייה הקתולית, ולהעצים את כוחם וממונם של מנהיגיה השאפתניים.
בכל פעם שטטזל נכנס לעיר כלשהי, שליח נשלח לפניו והכריז: “חסד האל והאב הקדוש באו בשערייך.” או אז, תושבי העיר קידמו בברכה את המתחזה הכופר, כאילו היה אלוהים בכבודו ובעצמו שירד אליהם מן השמיים. המסחר הבזוי החל להתנהל בתוך הכנסייה, וטטזל שעלה לבמה דיבר בשבחם של כתבי המחילה ואמר שהם המתנה היקרה ביותר מאת ה’. הוא הכריז כי בזכות כתבי המחילה המוסמכים הללו, כל החטאים שהרוכש אותם יחפוץ לבצע לאחר רכישתם, יימחלו לו, וכי “אפילו חרטה אינה הכרחית.” יתרה מכך, הוא הבטיח למאזיניו כי בכוחם של כתבי המחילה להושיע לא רק את החיים, אלא אף את המתים, וכי ברגע שהכסף נתרם לכנסייה, נשמתו של האדם שבעבורו שולם הסכום תיחלץ מכור המצרף ותעשה דרכה אל גן העדן.
כאשר שמעון המכשף ביקש לרכוש מן השליחים את הכוח לחולל ניסים, כיפא אמר לו: “כַּסְפְּךָ יְהֵא אִתְּךָ לַאֲבַדּוֹן, מִפְּנֵי שֶׁחָשַׁבְתָּ לִקְנוֹת בְּכֶסֶף אֶת מַתְּנַת אֱלֹהִים” (מה”ש, ח’ 20). ואולם, רבבות בני אדם קיבלו בשמחה את הצעתו של טטזל. זהב וכסף זרמו אל תיבת האוצר שלו. גאולה שנרכשה בממון הייתה קלה יותר להשגה מגאולה הדורשת חזרה בתשובה, אמונה ומאמץ שקדני כדי לעמוד בניסיון ולגבור על החטא.
מלומדים בעלי יראת שמיים בקרב הכנסייה הקתולית התנגדו לדוקטרינת כתבי המחילה; בנוסף, אנשים רבים לא האמינו ביומרנות זו, שסתרה הן את ההיגיון והן את ההתגלות האלוהית. איש מאנשי הכמורה, לא העז להרים קולו נגד הסחר הלא הוגן הזה, אך בני האדם החלו לחוש מוטרדים, ורבים תהו האם אלוהים ישתמש בכלי שרת כלשהם כדי לטהר את כנסייתו.
לותר, שעדיין דבק בכנסייה הקתולית, נמלא אימה מן ההסכמים המתעים והכופרים שהציעו הכמרים שמכרו את כתבי המחילה. רבים מבני קהילתו רכשו את אישורי המחילה הללו, ובמהרה החלו לבוא אל הרועה שלהם, להתוודות באוזניו על שלל חטאים ולצפות למחילה, לא משום שחזרו בתשובה אמיתית ורצו להשתנות, אלא על סמך כתבי המחילה שרכשו. לותר סירב להעניק להם מחילה, והזהירם שאלמלא ישובו בתשובה וישנו את אורחות חייהם, הם יאבדו בחטאיהם. ברוב מבוכתם, הם פנו אל טטזל והתלוננו על הכומר המוודה שלהם, אשר מסרב לקבל את כתבי המחילה שטטזל הנפיק; אחדים מהם אף העזו לדרוש את כספם בחזרה. טטזל נמלא חימה. הוא הטיל על ה”כופרים” קללות איומות ונוראות, הורה להבעיר מדורות בכיכרות הערים, והכריז כי בידו צו מן האפיפיור “לשרוף את הכופרים שהעזו לצאת נגד כתבי המחילה הקדושים שלו.”
לותר החל לבצע בעוז את מלאכת תיקון הדת כלוחם האמת. קולו שנשמע מבימת הכנסייה יצא באזהרה רצינית, כנה וקודרת. הוא הציג בפני מאזיניו את טיבו המזיק של החטא, ולימדם כי נבצר מן האדם להפחית את אשמתו או להתחמק מעונש בכוחות עצמו. דבר לא יועיל כאן, זולת חזרה בתשובה לפני ה’, ואמונה במשיח שבכוחו להושיע את החוטא. את חסד המשיח לא ניתן לרכוש בכסף, שכן הוא מתת חינם. לותר יעץ למאמינים לא לרכוש כתבי מחילה, אלא לשאת את עיניהם באמונה אל הגואל הצלוב. הוא סיפר על חווייתו הקשה והמייסרת כאשר ניסה לשווא לרכוש גאולה באמצעות השפלה וסיגופים, והבטיח לשומעיו כי רק כאשר חדל להתמקד בעצמו ושם את מבטחו ואמונתו במשיח, מצא שלווה ושמחה.
כשטטזל המשיך במסחרו וביומרנותו הכופרת, וטען בתוקף כי בכוחם של כתבי המחילה למחול על חטאים, לותר החליט לפתוח במחאה יעילה יותר נגד העוולות המשוועות הללו. במהרה הגיעה שעת כושר. בכנסיית ויטנברג היו שרידים מקודשים רבים, שבימים קדושים מסוימים הוצגו בפני הקהל; מחילה שלמה על חטאים הוענקה לכל מי שביקר בכנסייה בימים קדושים אלה וערך וידוי. לפיכך, קהל רב נהר לכנסייה במועדים אלה. אחד המועדים החשובים היה חג “כל הקדושים” שמשמש ובא. ביום שקדם לחג, לותר, שהצטרף להמונים שעשו את דרכם לכנסייה, תלה על דלת הכנסייה דף ועליו תשעים וחמש השגות נגד דוקטרינת כתבי המחילה. הוא הכריז כי הוא מוכן ומזומן להגן על טענותיו ביום המחרת באוניברסיטה, ולהתמודד עם כל מי שיראו לנכון לתקוף אותן.
הצעותיו השיגו תשומת לב עולמית. הן הוקראו שוב ושוב בכל מקום. סערה גדולה קמה באוניברסיטה, והעיר כולה הייתה כמרקחה. השגות אלה חשפו את העובדה כי הכוח להעניק מחילה על חטא ולפטור את החוטא מן העונש על חטאו, לא ניתן מעולם לאפיפיור או לכל אדם אחר. השיטה כולה הייתה פארסה – תחבולה שנועדה לסחוט כספים מן הציבור באמצעות ניצול האמונות הטפלות שהציבור החזיק בהן – תחבולה מאת השטן, שנועדה לחסל את נשמותיהם של אלה שדבקו בשקרים וביומרות של טענותיה הכופרות של הכנסייה. השגותיו של לותר, אף הראו בבירור כי בשורת המשיח היא האוצר היקר ביותר של הקהילה המשיחית, וכי חסד ה’ הנחשף בבשורה מורעף ללא תמורה על כל מי שמבקש להיוושע באמצעות חרטה ואמונה.
השגותיו של לותר היוו הזמנה לדיון, אך איש לא העז לקבל את האתגר. הסוגיות שהוא העלה התפשטו בתוך ימים ספורים ברחבי גרמניה, והדהדו בתוך כמה שבועות ברחבי ארצות הנצרות. קתולים אדוקים רבים שראו וביכו את העוול הנורא הזה שרווח בכנסייה, אך לא ידעו כיצד לעצור בו, קראו את ההצעות הללו בשמחה רבה, וזיהו בהן את קולו של האל. הם האמינו כי האדון הושיט את ידו רבת החסד כדי לעצור את גל השחיתות הגואה שנבע מן הכס ברומא. שרים ושופטי שלום שמחו בסתר ליבם על בלימת הכוח היהיר שלא התיר את זכות הערעור על החלטותיו.
אך ההמונים הנבערים, אוהבי החטא וחדורי האמונות הטפלות, נבהלו כאשר הפלפלנות המוטעית שהפיגה את חששותיהם, התמוססה. אנשי כמורה ערמומיים שראו כי מלאכתם הופרעה וכי נבצר מהם להמשיך לתת תוקף לחטא, הבינו כי רווחיהם עלולים להתמעט, נמלאו זעם והתלכדו כדי להילחם על עמדותיהם היומרניות. מתקן הדת נאלץ לפגוש את אויביו המושבעים. אחדים מהם טענו שהוא פועל בפזיזות מתוך דחף רגעי. אחרים האשימוהו ביומרנות וטענו שלא ה’ הנחה אותו, אלא גאוותו וחוצפתו הן שדרבנו אותו. הוא השיב להם: “מי אינו יודע שרק לעיתים רחוקות יכול אדם לקדם רעיון חדש בלי שייתפס כגאוותן, ובלי שיואשם בכך שהוא מחרר ריבים? מדוע המשיח וכל הקדושים המעונים הוצאו להורג? – מפני שהם עשו רושם של אנשים יהירים שבזו לחוכמת החכמים של דורם; מפני שהם הציגו אמיתות חדשות בלי שנועצו תחילה באורים ותומים של האסכולות הישנות.”
עוד הכריז: “מה שאני מחולל אינו מתבצע בעזרת פיקחותו של האדם, אלא בעזרת עצת ה’. אם מאת אלוהים היא הפעולה הזאת, מי יוכל לעצור אותה? ואם איננה מאת ה’, מי יקדם אותה? לא רצוני, לא הרצון של כולנו, אלא רצון אבינו הקדוש שבשמיים, הוא זה שייעשה!”
על אף שלותר הונע בידי רוח אלוהים להתחיל במלאכת התיקון שלו, הוא לא יבצעה בלא מאבקים קשים. הגינויים וההאשמות מצד אויביו, הדרך שבה הם הציגו את מטרותיו באור מסולף וגינו אותן, ומחשבותיהם הרעות והמוטעות על אופיו ומניעיו, כל אלה שטפו אותו כגל גואה והותירו בו את אותותיהם. הוא היה משוכנע שמנהיגי העם, הן בכנסייה והן בבתי הספר, יצטרפו בשמחה למאמצי התיקון שהחל לחולל. מילות עידוד מפיהם של נכבדים אלה הפיחו בליבו שמחה ותקווה. בציפייה ובכיסופים, הוא חזה בשחר של יום בהיר יותר המפציע על הכנסייה. אך העידוד התהפך לתוכחה ולהרשעה. נכבדים רבים, הן בכנסייה והן בשלטון המדיני, השתכנעו באמיתות טענותיו; אך הם הבינו במהרה כי קבלת האמיתות הללו תהיה כרוכה בעריכת שינויים גדולים. לבאר אותן למאמינים וללמדם להיערך לתיקונים הדתיים, הווה אומר לערער על סמכות הכנסייה ברומא, לעצור את הון העתק המתגלגל אל אוצרה, ובכך לקצץ את הבזבזנות, הפאר והמותרות של ראשי האפיפיורות. יתרה מכך, ללמד את בני העם לחשוב ולפעול על דעת עצמם כאנשים אחראיים, להביט אל ישוע בלבד כדי לזכות בגאולה, הווה אומר להדיח את האפיפיור מכיסאו, ולחסל את סמכותו ואת סמכות הכנסייה. מסיבה זו, הם סירבו לקבל את הידע שה’ הרעיף עליהם, ונערכו נגד המשיח ונגד האמת, בכך שהתנגדו לאדם שנשלח אליהם כדי להאיר את עיני רוחם.
לותר רעד כאשר הביט בעצמו – אדם אחד מול הכוחות האדירים ביותר בעולם. לפעמים, הוא פקפק בצדקת דרכו ותהה האם אלוהים באמת הדריכו לצאת נגד שלטון הכנסייה. הוא כתב: “מי אני שאצא נגד הוד המלכות של האפיפיור, שמלכי הארץ והתבל כולה רועדים לפניו? איש אינו יכול לדעת את הסבל שעברתי באותן שנתיים ראשונות, ולאילו תהומות של עצבות ואפילו ייאוש שקעתי לעיתים קרובות.” אך הוא לא נותר עזוב לנפשו עד שירפו ידיו. כאשר נכזבה תוחלתו מעזרת בשר ודם, הוא נשא עיניו אל אלוהים לבדו, ולמד כי ביכולתו להסתמך בביטחון גמור על יד הגבורה הכול יכולה.
הוא כתב לאחד מתומכי הרפורמציה: “נבצר מאיתנו להגיע להבנת כתבי הקודש בעזרת לימוד או כוחו של האינטלקט. לפיכך, חובתך הראשונה היא לפתוח בתפילה. עתור לה’ שיואיל להעניק לך, ברוב חסדו, הבנה נאותה של דברו. אין פרשן אחר של דבר ה’ זולת מחבר דבר ה’ בכבודו ובעצמו. וזאת, על אף שהוא בכבודו ובעצמו אמר: ‘כָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה’ (ישעיה, נ”ד 13). אל תקווה להשיג דבר מלימודך או משכלך, אלא שים מבטחך באלוהים ובהנחיית רוח קודשו. האמן באחד שהפך את העניין הזה למבחן.” לפנינו שיעור חשוב שנועד לאנשים המאמינים כי אלוהים קרא להם להציג בפני הזולת את אמיתותיו הקדושות שנועדו לימינו. אמיתות אלה יעוררו את שנאתו של השטן ואת שנאתם של חסידיו שאוהבים את הבדותות שהוא מספר להם. בעימות עם כוחות האופל, יש צורך בדבר כביר יותר מתעצומות הנפש וחוכמת האדם.
כאשר אויבי האמת ניסו לבסס את עמדתם בעזרת מנהגים ומסורות, או טענות וסמכות האפיפיור, לותר השיב להם בעזרת כתבי הקודש, ורק בעזרת כתבי הקודש. נבצר מהם להפריך את הטיעונים שהוא העלה; לפיכך, עבדי הדת היבשה והאמונות הטפלות תבעו את דמו, כשם שבני עמו של המושיע תבעו את דמו. קנאי הדת הרומים זעקו: “הוא כופר! חטא להתיר לו להישאר בחיים, אפילו שעה נוספת אחת! הובילוהו מיד אל הגרדום!” אך לותר לא נפל קורבן לזעמם. אלוהים יעד לו מלאכה, ומלאכי השמיים נשלחו להגן עליו. אולם, אנשים רבים שקיבלו מלותר את האור היקר, הפכו למושא זעמו של השטן, ולפיכך סבלו ללא חת עינויים ומוות למען האמת.
משנתו של לותר זכתה לתשומת הלב של הוגי דעות רבים ברחבי גרמניה. מדרשותיו ומכתביו נגהו קרני אור שעוררו רבבות בני אדם והעניקו להם תובנות חשובות. אמונה חיה תפסה את מקומה של הדת היבשה והמתה, שהכנסייה דבקה בה מזה שנים רבות. אנשים איבדו מדי יום את ביטחונם באמונות הטפלות של הדת הקתולית. מחסומי הדעות הקדומות, התמוטטו. דבר ה’, שלותר ביסס עליו את משנתו וטיעוניו, היה כחרב פיפיות שפילחה את לבבות בני האדם. בכל מקום התעוררה תשוקה עזה להתקדמות רוחנית. בכל מקום התעוררו רעב וצמא כה עזים לצדקה, כפי שלא קרה מאות שנים. עיני בני האדם, שזמן כה רב היו נשואות אל מתווכים בשר ודם [כוהני הדת] ופולחנים דתיים, הופנו עתה בחרטה ובאמונה אל המשיח הצלוב.
עניין נרחב זה בבשורת האמת הגביר את פחדיהן של רשויות הכנסייה הקתולית. לותר קיבל זימון לבוא לרומא ולהציג כתב הגנה על אשמת כפירה. הזימון מילא את ליבם של רעיו אימה. הם ידעו היטב את הסכנה שארבה לו בעיר המושחתת, השיכורה מדם הקדושים המעונים של ישוע. הם מחו על נסיעתו לרומא, וביקשו ממנו לדרוש להישפט בגרמניה.
הסדר זה קיבל לבסוף תוקף, ונציג מטעם האפיפיור מונה כדי לשמוע את המקרה. בהוראות שנתן האפיפיור לנציג זה, נאמר שלותר כבר הוכרז ככופר. לפיכך, הנציג התבקש “לחקור אותו ולאלצו להיכנע למרות הכנסייה ללא דיחוי.” במידה שהנאשם יישאר איתן בדעתו, ונציג הכנסייה לא יצליח לתפוס חזקה על נשמתו, הוא הוסמך “להוציאו אל מחוץ לחוק בכל רחבי גרמניה, ולחסל או לקלל ולהחרים את כל מקורביו.” זאת ועוד, האפיפיור הורה לנציגו להחרים כל אדם, גם בקרב נכבדי הכנסייה והמדינה, זולת הקיסר, שלא ינצל את ההזדמנות ללכוד את לותר ואת חסידיו ולמסור אותם לידיה הנוקמות של רומא, וזאת כדי לעקור את הכפירה הארורה מן השורש.
כאן נחשפה הרוח האמיתית של שלטון האפיפיורות. במסמך כולו אין ולו שמץ מעיקרי האמונה המשיחית או אפילו שמץ של צדק פשוט. לותר היה רחוק מאוד מרומא; לא הייתה לו שום הזדמנות להבהיר את עמדותיו או להגן עליהן; ועם זאת, לפני שהמקרה שלו נבדק הוא כבר הוכרז ככופר, ובאותו היום גונה, הואשם, נשפט והורשע; ואת כל אלה עולל מי שנחשב לאב הקדוש, הסמכות העליונה והיחידה של הכנסייה והמדינה! הסמכות העליונה שאינה יכולה לטעות לעולם!
בעת ההיא, כשלותר כה נזקק לאהדה ולעצה של חבר אמיתי, שלחה יד ההשגחה את מלאנכתון לוויטנברג. האיש הצעיר, הצנוע, הביישן וחסר הביטחון, היה בעל שכל ישר, ידע נרחב ורהיטות כובשת, שבשילוב עם אופיו הטהור והטוב זכה להערצה ולהערכה גורפת. כישוריו המצוינים לא נפלו מעדינותו ומנימוסיו. במהרה, הוא היה לתלמיד נלהב של הבשורה, לרע הנאמן ביותר ולתומך המוערך ביותר של לותר; עדינותו, זהירותו ודייקנותו השלימו את מרצו ואומץ ליבו של לותר. השניים פעלו יחדיו באחדות דעים, דבר שחיזק את הרפורמציה והיווה מקור של עידוד גדול ללותר.
העיר אוגסבורג נקבעה כמקום המשפט של לותר, ומתקן הדת יצא לדרך ברגל. חששות כבדים מילאו את ליבם של רעיו. נשמעו איומים גלויים שלותר יילכד ויירצח בדרך, ולכן רעיו התחננו אליו שלא יסכן את עצמו. הם אפילו הפצירו בו לעזוב את ויטנברג לזמן מה, ולמצוא מחסה אצל אנשים שישמחו להגן עליו. אך הוא סירב לעזוב את העמדה שה’ שם אותו בה. הוא חש חובה לדבוק באמת ולהגן עליה בחירוף נפש, חרף הסערות שהיכו בו. הוא אמר: “כמו ירמיהו, ‘אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן’ אנוכי. ככל שהם יגבירו את איומיהם, כך תגבר שמחתי… הם כבר קרעו לגזרים את כבודי ואת שמי הטוב. כל מה שנותר לי הוא גופי הרצוץ; אז שייקחוהו; הם יקצרו את חיי בכמה שעות, זה הכול. אך באשר לנשמתי, בה הם לא יזכו. מי שהחליט להפיץ את תורת המשיח בעולם, חייב לצפות למוות כל שעה.”
הבשורות על הגעתו של לותר לאוגסבורג הסבו קורת רוח לנציג האפיפיורות. הכופר המציק שעורר את תשומת לב העולם כולו, נתון עתה בידי רומא, ונציג הכנסייה היה נחוש בדעתו שלא להניח לו להימלט. מתקן הדת לא הצליח להשיג רישיון מעבר. חבריו האיצו בו לבוא בפני נציג הכנסייה ללא רישיון מעבר, ולקחו על עצמם את המשימה להשיג את הרישיון מן הקיסר. נציג הכנסייה התכוון לאלץ את לותר לחזור בו מטענותיו, ואם לא יצליח בכך, להעבירו לרומא, כדי שיחלוק את אותו גורל שנגזר על הס ועל ג’רום. לפיכך, הוא עשה כמיטב יכולתו כדי לשכנע את לותר בעזרת סוכניו לבוא לפניו ללא רישיון מעבר, להפקיד עצמו בידיו ולהיות נתון לחסדיו. מתקן הדת סירב בתוקף לעשות זאת. הוא לא הופיע בפני נציג הכנסייה, עד שהיה בידו מסמך שאישש את הגנת הקיסר.
הקתולים החליטו עתה לנקוט בדרכי נועם בטיפולם בלותר – כך אולי יעלה בידם לרכוש את אמונו וליבו. כאשר נציג הכנסייה שוחח עם לותר, הוא נהג בו בידידות מופלגת, אך גם דרש ממנו להיכנע למרות הכנסייה באופן מוחלט, ולקבל על עצמו את כל עמדותיה ללא ויכוח או ספקות. הוא לא העריך נכונה את אופיו של האיש שעימו התעמת. בתשובתו, לותר הביע את הערכתו הרבה לכנסייה, את תשוקתו למצוא את האמת, את נכונותו להשיב על כל ההתנגדויות למשנתו, ואף למסור אותה להכרעתן של מספר אוניברסיטאות מובילות. אך בעת ובעונה אחת, הוא מחה על דרישתו של הקרדינל שיחזור בו מעמדותיו מבלי שהוכח שהוא טועה.
התשובה היחידה שקיבל הייתה: “התכחש למשנתך!” מתקן הדת הוכיח כי עמדתו נתמכת בידי כתבי הקודש, והכריז בתוקף כי לא יוכל להתכחש לאמת. נציג הכנסייה שלא ידע כיצד ישיב על טענותיו, הפגיז אותו במטר האשמות, תוכחות, לגלוגים ודברי חנופה, מהולים בציטטות מאמרותיהם של אבות הכנסייה ומן המסורת, ולא נתן לו שום הזדמנות להשחיל מילה. כשלותר נוכח לדעת שלא ייצא דבר מן הפגישה, הוא ביקש להגיש את תשובתו בכתב; בקשתו נענתה בחיוב, על אף שבאי רצון.
הוא כתב לחבר: “כך יכול הנאשם להשיג רווח כפול; ראשית, החומר הכתוב עשוי להינתן לבדיקתם ולשיפוטם של אנשים אחרים; שנית, יש לך סיכוי טוב יותר לעבוד על הפחדים, ואולי גם על המצפון של עריץ יהיר ופטפטן שעלול לנצח אותך בלשונו המתנשאת.”
במפגש הבא, מתקן הדת הציג את השקפותיו באופן ברור, מדויק, תמציתי ומפורש, ואישש אותן בעזרת ציטטות רבות מכתבי הקודש. לאחר שכתב ההגנה הוקרא בקול רם, הוא נמסר לידי הקרדינל אשר השליכו הצידה בבוז, והכריז כי אינו אלא תערובת של דברי הבל וציטטות שאינן שייכות לעניין. לותר, משולהב כולו, התמודד עכשיו עם נציג הכנסייה ב”מגרש שלו” – המסורות והדוקטרינות של הכנסייה – והפריך לחלוטין את הנחותיו.
כשנציג הכנסייה ראה שלא ניתן להשיב על נימוקיו של לותר, הוא איבד את שלוות רוחו וצעק בזעם: “חזור בך, או שאשלח אותך לרומא כדי להתייצב בפני שופטים שהתבקשו לבחון את המקרה שלך. אני אחרים אותך, את כל תומכיך ואת כל מי שאי פעם יעודד אותך ויתמוך בך, ואשליך את כולכם מן הכנסייה.” לבסוף, הוא הכריז ביהירות ובכעס: “חזור בך, או אל תחזור לעולם.”
מתקן הדת עזב מיד את המקום בחברת רעיו, ובכך כמו הכריז מפורשות כי אין לצפות שיחזור בו. לא היתה זו התוצאה שהקרדינל ייחל לה. הוא השלה את עצמו שיעלה בידו לעורר בליבו של לותר יראת כבוד ולגרום לו להיכנע למרות הכנסייה. עתה, כשנשאר לבדו בחברת תומכיו, הוא הביט בכל אחד ואחד מהם בצער רב ובמפח נפש לאור הכישלון הבלתי צפוי של תוכניותיו.
אך מאמציו של לותר בפגישה זו לא עלו בתוהו. לאנשים הרבים שהתאספו הייתה הזדמנות להשוות בין שני הגברים ולשפוט בעצמם איזו רוח התבטאה אצל כל אחד מהם, ועד כמה טיעוניהם חזקים ונכונים. איזה הבדל חד! מתקן הדת הפשוט, העניו והתקיף, ניצב איתן בגבורת ה’ בעודו חגור באמת; ואילו נציג האפיפיור, נפוח מחשיבות עצמית, יהיר, שתלטן ופועל ללא מחשבה, לא הסתמך אפילו על טיעון אחד מכתבי הקודש, ועם זאת, הוא זעק בתקיפות: “חזור בך או שתישלח לרומא כדי להיענש!”
חרף העובדה שלותר השיג רישיון מעבר, הקתולים זממו לעצור אותו ולכלוא אותו. חבריו טענו כי אין טעם שיאריך את שהותו בעיר, שעליו לשוב ללא דיחוי לוויטנברג, ולנקוט זהירות רבה כדי להסתיר את כוונותיו. לפיכך, הוא עזב את אוגסבורג לפני עלות השחר, רכוב על גבי סוס ומלווה אך ורק בידי מדריך שצוות אליו בידי שופט שלום. בלב כבד מתחושות מבשרות רע, הוא עשה דרכו בחשאי בחסות החשכה, דרך רחובות העיר הדוממים והאפלים. אויבים דרוכים ואכזריים זממו את אובדנו. האם יצליח להימלט מן המלכודות שפרשו למענו? היו אלה רגעים של חרדה עזה ותפילה כנה. הוא הגיע לשער קטן בחומת העיר. השער נפתח, ולותר ומלווהו עברו דרכו באין מפריע. כששני הפליטים נמצאו מחוץ לעיר ומחוץ לטווח סכנה, הם נמלטו במהירות, ולפני שלנציג הכנסייה נודע דבר עזיבתו של לותר, הוא כבר נמצא הרחק מידיהם של רודפיו. השטן ונציגיו הובסו. האיש שהם ביקשו לשלוט בו, נמלט מידיהם כמו ציפור שנחלצה ממלכודת.
הבשורות על מנוסתו של לותר הפתיעו והכעיסו מאוד את נציג הכנסייה. הוא ציפה לקבל שבחים וכבוד רב על טיפולו הנבון והתקיף בבן סורר זה של הכנסייה, אך תקוותו נכזבה. הוא נתן דרור לזעמו במכתב ששלח לפרדריק, האלקטור של סקסוניה, בו הוקיע את לותר, ודרש מפרדריק לשלוח את מתקן הדת לרומא או לגרשו מסקסוניה.
להגנתו טען לותר כי נציג הכנסייה או האפיפיור אמורים להראות לו את טעויותיו לאור כתבי הקודש; הוא התחייב לחזור בו בכל ליבו ומאודו ממשנתו, אילו יעלה בידם לסתור את דבר ה’. הוא הביע הכרת תודה לאלוהים על שראה בו אדם הראוי לסבול למען מטרה כה קדושה.
האלקטור, שלא היה בקי בדוקטרינות של תיקון הדת, התרשם מאוד מן הכנות, העוצמה והבהירות של דברי לותר; ועד שמתקן הדת יוכח כמי שדוגל בתורת שקר, החליט פרדריק לצדד בו ולהגן עליו. בתשובה לדרישת נציג הכנסייה, כתב: “עליך להסתפק בכך שדוקטור מרטין הופיע לפניך באוגסבורג. לא ציפינו שתנסה לגרום לו לחזור בו ממשנתו בלי שתוכיח לו את טעויותיו. איש מן המלומדים במחוז שלנו, לא הודיע לנו כי משנתו של מרטין מנוגדת לנצרות או מהווה תורת כפירה. לכן אנו חייבים לסרב לשלוח אותו לרומא או לגרשו ממדינתנו.”
האלקטור הבחין בהתרופפות המוסר בחברה, והבין שיש צורך במלאכת תיקון כבירה. האמצעים המסובכים והיקרים שנועדו לרסן את הפשיעה ולהעניש את הפושעים, יהיו מיותרים אם בני האדם יצייתו למצוות האל ולצו המצפון המואר. הוא ראה שלותר פעל כדי להשיג את המטרה הזו, ושמח בסתר ליבו על כך שהשפעתו החיובית פעלה כעת בכנסייה.
הוא גם ראה שלותר עשה חיל בעבודתו כפרופסור באוניברסיטה, ושנודעה לו השפעה רבה על תלמידיו וחסידיו. שנה אחת בלבד חלפה מאז שלותר הצמיד את דף ההשגות שלו [95 התזות] על מצודת הכנסייה, ועם זאת, מספר הצליינים שביקרו בכנסייה בחג כל הקדושים הלך ופחת מאוד. הכנסייה הקתולית הפסידה סוגדים, מנחות ותרומות, אך עתה, קבוצה אחרת נהרה לוויטנברג – לא היו אלה צליינים שבאו לסגוד לשרידים מקודשים, אלא תלמידים שבאו למלא את היכלות הלימוד של העיר. כתביו של לותר עוררו בכל מקום עניין מחודש בכתבי הקודש, ומכל מקום, לא רק מגרמניה, נהרו אל האוניברסיטה תלמידים רבים. צעירים שבאו לראשונה בחייהם לוויטנברג, “נשאו את ידיהם לשמיים וברכו את אלוהים על שעזר לאור האמת לזרוח מהעיר הזו, כמו בימי עברו, כשאורו זרח מהר ציון, כדי שיאיר את הארצות הרחוקות ביותר.”
לותר טרם הבחין בכל הטעויות של הכנסייה הקתולית, אך כאשר השווה את כתבי הקודש לצווי ולחוקת האפיפיור, הוא נמלא פליאה. הוא כתב: “אני קורא את צווי האפיפיורים… ואיני יודע אם האפיפיור הוא צר המשיח בכבודו ובעצמו, או שמא הוא שליחו; המשיח מתואר בהם באור שגוי ומסולף לחלוטין.” אך בעת הזו, לותר היה עדיין חסיד של הכנסייה הקתולית, והמחשבה לעזוב את חיקה אפילו לא חלפה במוחו.
כתביו ומשנתו של מתקן הדת הופצו בכל הארצות הנוצריות. עבודותיו הגיעו לשוויץ ולהולנד. עותקים מכתביו עשו את דרכם לצרפת ולספרד. באנגליה, תורתו התקבלה כדבר החיים. האמת שהפיץ הגיעה גם לבלגיה ולאיטליה. רבבות התעוררו מטמטום החושים שהיו שרויים בו אל השמחה והתקווה שבחיי האמונה.
רומא זעמה יותר ויותר בשל מתקפותיו של לותר, ומתנגדיו הפנאטיים, אפילו בקרב המרצים באוניברסיטאות הקתוליות, הכריזו כי מי שיהרוג את הנזיר המרדן ייחשב חף מפשע. באחד הימים, התקרב אל מתקן הדת אדם זר שהסתיר אקדח תחת מעילו, ודרש לדעת מדוע הוא מסתובב לבדו. לותר השיב: “נתון אני בידי אלוהים. הוא עזרי ומגני. מה יכול אדם לעולל לי?” כששמע הזר את המילים האלה, הוא החוויר ונמלט כל עוד נפשו בו מחברתם של מלאכי השמיים.
הכנסייה ברומא הייתה נחושה בדעתה להשמיד את לותר, אך אלוהים הגן עליו. משנתו נשמעה בכל מקום – במנזרים, בבתים, בצריפים, בטירות האצילים, באוניברסיטאות ובארמונות מלכים; אצילים קמו בכל מקום כדי לתמוך במלאכתו.
בשלב הזה, לותר, שקרא את עבודותיו של הס, גילה כי גם מתקן הדת מבוהמיה דגל באמיתה הכבירה של צידוק הדין באמצעות אמונה, שהוא עצמו ביקש לרומם וללמד. לותר אמר: “כולנו, שאול השליח, אוגוסטינוס ואנוכי, היינו חסידיו של הס מבלי שידענו זאת.” הוא המשיך: “אין לי ספק שאלוהים יעניש את העולם על כך שהאמת בושרה לו לפני מאה שנה, ונשרפה.”
בפנייה ששלח לותר אל הקיסר ונכבדי גרמניה בשם הרפורמציה בנצרות, הוא כתב בנוגע לאפיפיור: “מפלצתי לראות את האיש המכונה ‘נציג המשיח’ מפגין הוד והדר שאין להם אח ורע אצל אף קיסר. האם הוד זה נועד לייצג את ישוע העני והעניו או את כיפא, הקדוש שפל הרוח? ‘האפיפיור הוא אדון העולם!’ אומרים חסידיו. אך המשיח, שהאפיפיור מתיימר לייצגו, אמר: ‘מַלְכוּתִי אֵינֶנָּה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה.’ האם מלכותו של נציג המשיח משתרעת מעבר לגבולות מלכות אדונו?”
ואלה הדברים שהוא כתב לאוניברסיטאות: “חוששני שהאוניברסיטאות יהפכו לשערים הרחבים שיובילו אל תהומות הגיהינום, אלא אם כן, הן תקפדנה להבהיר את כתבי הקודש ולחרות אותם בלבבות צעירינו. אני מייעץ להורים לא לרשום את ילדיהם למוסד השכלה שבו כתבי הקודש אינם מהווים חוקת חיים. כל מוסד השכלה שכתבי הקודש אינם נלמדים בו בשקדנות, חייב להפוך מושחת.”
פנייה נרגשת זו הופצה במהירות בכל רחבי גרמניה, ונודעה לה השפעה רבה על העם. האומה כולה סערה, וההמונים התלכדו יחדיו תחת נס הרפורמציה. מתנגדיו של לותר, שהתשוקה לנקם בערה בעצמותיהם, האיצו באפיפיור לנקוט נגדו אמצעים החלטיים. במהרה יצא צו שגזר על משנתו גינוי מיידי. מתקן הדת וחסידיו קיבלו שישים יום; אם מקץ שישים יום לא יחזרו בהם, הם יוחרמו.
היה זה המשבר הנורא של הרפורמציה. במשך מאות שנים, החרם שהכנסייה הקתולית גזרה הטיל אימה בליבם של מלכים אדירים, והסב צער, צרות וחורבן לממלכות אדירות. העולם הביט באנשים שהורשעו והוחרמו בפחד ובאימה; הם נותקו מחבריהם, והתייחסו אליהם כאל פורעי חוק שיש לצוד אותם ולהשמידם. לותר לא היה עיוור לסערה שעמדה לפרוץ סביבו; אך הוא עמד איתן, ובטח במשיח שיתמוך בו ויגן עליו. הוא כתב באמונה ובאומץ לב של קדוש מעונה: “איני יודע מה עומד לקרות, ואף איני רוצה לדעת. תהא המכה שתנחת עליי אשר תהא, איני פוחד. אף עלה אינו נושר ללא רצון אבינו שבשמים; על אחת כמה וכמה גדול הוא רצונו לדאוג לנו! למות למען דבר ה’ הוא עניין קל ופעוט, שכן הדבר [המשיח], שלבש בשר בעבורנו, אף הוא מת. אם אנו מתים עימו, אף נחיה עימו; וכאשר אנו מתנסים במה שהוא התנסה בו לפנינו, נזכה לבוא אליו ולחיות איתו לנצח.”
כשצו האפיפיור הגיע ללותר, הוא אמר: “אני בז לצו הכופר והשקרי הזה ומתנגד לו בתוקף… המשיח בכבודו ובעצמו מורשע בו. אני מתהלל בסיכוי לסבול למען הסיבות הטובות ביותר. אני כבר מרגיש חירות רבה יותר, שכן עכשיו אני יודע שהאפיפיור הוא צר המשיח, ושכסאו הוא כס השטן בכבודו ובעצמו.”
אך הצו שיצא מרומא פעל את פעולתו. כלא, עינויים וחרב, היו כלי הנשק שיועדו כדי לאכוף משמעת. החלשים ובעלי האמונות הטפלות רעדו לפני צו האפיפיור, ועל אף שלותר זכה לאהדה גורפת, אנשים רבים חשו כי החיים יקרים מדיי מאשר לסכנם למען הרפורמציה. דומה שהכול העיד על כך שמלאכתו של מתקן הדת עמדה להסתיים.
אך לותר המשיך לפעול ללא חת. רומא הטילה עליו חרם אחרי חרם, והעולם התבונן ולא פקפק לרגע שהוא יאבד את חייו או ייאלץ להיכנע. אך לותר הטיח בכנסייה הקתולית בחזרה, בעוצמה אדירה, את גזר הדין המרשיע, והכריז קבל עם ועולם על החלטתו הנחושה לנטוש אותה לעד. בנוכחות קהל רב שכלל סטודנטים, רופאים ואזרחים מכל המעמדות, הוא שרף את צו האפיפיור יחד עם חוקת הכנסייה, ספר הצווים, ספר התשובות של האפיפיור ומספר כתבים נוספים שאיששו את סמכותה של הכנסייה הקתולית. הוא אמר: “באמצעות שריפת ספריי, אויבי הצליחו לחבל במטרת האמת ולהשמיד נשמות. מסיבה זו, גם אני מכלה את ספריהם. מלחמה קשה ניצתה זה עתה. עד כה השתעשעתי עם האפיפיור; עכשיו אני פותח במלחמה גלויה. אני מתחיל במלאכה זו בשם אלוהים; היא תסתיים בלעדיי, באמצעות גבורתו.”
על גינויים מצד אויביו, שלעגו לו ולגלגו על נקודות התורפה של מטרתו, הוא השיב: “מי יודע אם אלוהים לא בחר בי דווקא כדי לבצע את התיקון ההכרחי הזה, ואם הפטפטנים האלה אינם צריכים לפחד שמא בכך שהם בזים לי, הם בזים לאלוהים בכבודו ובעצמו? הם טוענים שאני עומד לבדי במערכה; אך הם טועים, שכן יהוה איתי. לדידם, משה היה לבדו ביציאת מצרים, אליהו נותר לבד במלכות אחאב, ירמיהו נותר לבדו בירושלים, יחזקאל ישב לבדו בבבל. תקשיבי, רומא: אלוהים לא בחר מעולם בכוהן גדול או באישיות דגולה לשמש כנביא; אדרבה, הוא בחר בבני אדם נחותים ובזויים; הוא אפילו בחר בעמוס שהיה רועה צאן. בכל דור ודור, קדושי ה’ נאלצו להוכיח מלכים, שרים, כוהנים, בוגדים וחכמים תוך סיכון חייהם. איני טוען שגם אני נביא; אך אני אומר שעליהם לפחד דווקא משום שאני לבדי במערכה, בעוד שהכנסייה העריצה מוקפת מכל עבר ברבבות חסידים מכל המעמדות החברתיים, וחמושה בעושר מופלג ובמילים לעגניות. כן, הנני עומד לבד, אך אני עומד שלוו ורגוע, שכן אני מוקף מכל עבר בדבר ה’, והכוח הזה, הכוח האדיר ביותר נמצא איתי, לא איתם, וזאת חרף מספרם הרב של אויביי, שבו הם מתרברבים.”
עם זאת, החלטתו של לותר להתנתק מן הכנסייה הקתולית ,לא ניטלה ללא מאבק פנימי קשה ומייסר. בערך בעת ההיא, הוא כתב: “מיום ליום נעשה קשה יותר ויותר להיפטר מנקיפות המצפון שנקפו בי מילדותי. כה קשה וכואב הדבר, וזאת על אף שכתבי הקודש עומדים לצידי כדי לעזור לי לאשש את עזות המצח שלי לעמוד לבד מול האפיפיור ולטעון שהוא צר המשיח! אין לתאר כמה רב הסבל וכמה גדולים הם ייסורי לבבי! פעמים רבות שאלתי את עצמי במרירות את השאלה ששמעתי לעיתים קרובות משפתיהם של הקתולים: ‘האם רק אתה חכם? האם ייתכן שכולם סביבך טועים? ואם אחרי הכול אתה שוגה, הרי שאתה מוליך שולל נשמות רבות שיאבדו לנצח, הלוא כן?’ נלחמתי בעצמי ובשטן, עד שהמשיח הפיג את ספקותיי וחיזק את ליבי באמצעות דברו שאינו שוגה לעולם.”
האפיפיור איים להחרים את לותר אם לא יחזור בו, ועתה, האיום התממש. הגיע צו חדש שהכריז על ניתוקו הסופי של מתקן הדת מן הכנסייה הקתולית, הוקיע אותו כארור השמיים, והכליל באותה הרשעה את כל מי שקיבלו או יקבלו את משנתו. המלחמה הגדולה ניטשה עתה במלואה.
התנגדות היא מנת חלקם של כל מי שה’ משתמש בהם כדי להציג אמיתות החלות במיוחד על דורם. האמת שהוצגה בימיו של לותר הייתה בעלת חשיבות מיוחדת לזמנה; לקהילה המשיחית בימינו מוצגת אמת המתאימה לזמננו. אלוהים, שהכל נעשה בהתאם לעצתו ורצונו, שמח למקם את בני האדם בנסיבות שונות, ולהטיל עליהם מחויבויות מסוימות המיועדות לתקופה שבה הם חיים ולתנאי חייהם. אם הם יוקירו את האור שניתן להם, תובנות והשקפות רחבות יותר של האמת ייפתחו בפניהם. אך לדאבוננו, לא רבים מחפשים את האמת בימינו, בדיוק כשם שרק מתי מעט חיפשו את האמת בקרב הקתולים שהתנגדו ללותר. גם כיום, כמו בדורות הקודמים, הגישה הרווחת היא לקבל מנהגים ומסורות, “מצוות אנשים מלומדה”, במקום לקבל את דבר ה’. אלה המציגים את האמת הנכונה לדורנו, אינם אמורים לצפות להתקבל בלהט רב יותר מאשר מתקני הדת הקודמים. העימות הגדול בין האמת לשקר, בין המשיח לשטן, אמור להסלים באחרית הימים, בקץ תולדות העולם הזה.
ישוע אמר לתלמידיו: “אִלּוּ הֱיִיתֶם מִן הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הָיָה אוֹהֵב אֶת שֶׁלּוֹ. אֵינְכֶם מִן הָעוֹלָם, כִּי אֲנִי בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם. זִכְרוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָכֶם: ‘עֶבֶד אֵינוֹ גָּדוֹל מֵאֲדוֹנָיו.’ אִם אוֹתִי רָדְפוּ, גַּם אֶתְכֶם יִרְדְּפוּ; אִם אֶת דְּבָרִי שָׁמְרוּ, גַּם אֶת דְּבַרְכֶם יִשְׁמְרוּ” (יוחנן, ט”ו 19, 20). מאידך, אדוננו הכריז מפורשות: “אוֹי לָכֶם אִם כָּל הָאֲנָשִׁים מְשַׁבְּחִים אֶתְכֶם, כִּי כֵן עָשׂוּ אֲבוֹתֵיהֶם לִנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר” (לוקס, ו’ 26). רוח העולם אינה שורה בהרמוניה עם רוח המשיח, בדיוק כפי שהיה בימי קדם; אלה המטיפים את דבר ה’ הצרוף, לא יתקבלו באהדה רבה יותר מכפי שקרה אז. דרכי ההתנגדות לאמת עשויות להשתנות; השנאה לאמת תהיה אולי פחות גלויה אך מתוחכמת יותר, אף אותו אנטגוניזם עדיין קיים, ויתגלה אף באחרית הימים.
