העימות הגדול פרק ט׳ – מתקן הדת השוויצרי

בעת בחירת כלי שרת לתיקון הכנסייה, נחשפה אותה תוכנית אלוהית ששימשה לשם כינונה של קהילת המשיח. הרב השמיימי פסח על אנשי השם ושועי הארץ, על הנכבדים והעשירים, שהורגלו בקבלת שבחים ומחוות כבוד כמנהיגי העם. הם היו כה גאים, מלאי חשיבות עצמית וביטחון עצמי בעליונותם היהירה, שלא ניתן היה לעורר בליבם אהדה כלפי אחיהם בני האדם, ולגרום להם להשתוקק לשתף פעולה עם המושיע העניו מנצרת. אך הדייגים הפשוטים וחסרי ההשכלה שעסקו בדיג בכנרת, קיבלו מן המושיע את הקריאה: “בּוֹאוּ אַחֲרַי וְאֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם דַּיָּגֵי אָדָם” (מתי, ד’ 19). תלמידים אלה היו ענווים ורוחם נוחה ללימוד. ככל שהושפעו פחות מתורות השקר שרווחו בימיהם, כך הצליח המשיח ביתר שאת ללמדם ולהכשירם לשירותו. כך קרה גם בימי הרפורמציה. מתקני הדת הבולטים היו אנשים ענווים וצנועים, משוחררים יותר מכל אדם אחר בזמנם מן הגאווה הנובעת ממעמד רם, ומהשפעת הקנאות העיוורת והתחבלנות של מעמד הכמורה. תוכניתו של אלוהים היא להשתמש בכלי שרת ענווים כדי להשיג תוצאות כבירות. או אז, התהילה לא תיזקף לזכותם של בני אנוש אלא לזכות אלוהים, אשר פועל באמצעותם ומדרבנם לעשות את רצונו. שבועות ספורים לאחר לידתו של לותר בביתו הצנוע של כורה בסקסוניה, נולד אולריך צווינגלי בביתו של רועה בהרי האלפים. נופי הטבע שאפפו את צווינגלי משחר ילדותו, וכן חינוכו בבית הוריו, נועדו להכשירו לשליחותו. הוא גדל בקרב נופים מרהיבים של טבע מלא הוד, יופי ונשגבות נוראת הוד, ומוחו הוטבע משחר ילדותו בתחושת הגדולה, הגבורה, ההוד וההדר של האל. תולדות המעשים האמיצים שנעשו בהרי מולדתו הציתו את שאיפות ליבו הצעיר. ביושבו לצד סבתו האדוקה, הוא הקשיב לסיפורי התנ”ך והברית החדשה היקרים שהיא ליקטה מן האגדות והמסורות של הכנסייה. הוא הקשיב בעניין רב למעשים הכבירים שחוללו אבות ישראל ונביאיה, ושמע על הרועים שרעו את צאנם בהרי ישראל, שם התבשרו בידי מלאכי ה’ על לידת התינוק בבית לחם – הגואל שייצלב בגולגולתא. בדומה לג’ון לותר, אביו של צווינגלי חפץ שבנו ילמד, והילד נשלח מכפר הולדתו כדי לרכוש השכלה. מוחו התפתח במהירות, ודי מהר התעוררה השאלה היכן למצוא מורים שישלימו את הכשרתו. בגיל שלוש עשרה הוא נסע לברן, שבית הספר היוקרתי ביותר בשוויץ ממוקם בה. אולם, כאן ארבה לו סכנה שאיימה לחסל את חייו המבטיחים. הנזירים עשו כל מאמץ כדי לפתותו להצטרף למנזר. הנזירים הדומיניקנים והפרנציסקנים התחרו אלה באלה על אהדת הציבור. הם ניסו להשיג זאת באמצעות הקישוטים הראוותניים שעיטרו את כנסיותיהם, ההוד וההדר של טקסיהם, השרידים המקודשים המפורסמים והצלמים שנחשבו כמחוללי ניסים ומשכו את לב העם. הדומיניקנים בברן הבינו שאילו יעלה בידם לזכות במלומד הצעיר והמוכשר, הם ישיגו יתרון בולט וכבוד. גילו הצעיר, רהיטותו הטבעית כנואם וכמחבר, בשילוב עם כישרונו המוזיקלי ופייטנותו, יועילו להם הרבה יותר מן ההדר והפאר של כנסיותיהם כדי למשוך את לב העם שינהר לטקסיהם, וכדי להגדיל את הכנסות מסדרם. באמצעות הונאה וחנופה, הם ניסו לשדל את צווינגלי להיכנס למנזרם. בתקופת לימודיו של לותר, הוא קבר את עצמו בתא מנזר; העולם לא היה זוכה במתקן הדת הזה אלמלא יד ההשגחה אשר חילצה אותו משם. ה’ לא יניח לצווינגלי להיקלע לסכנה דומה. ביד ההשגחה, אביו של צווינגלי קיבל מידע על זממם של הנזירים. לא הייתה לו שום כוונה להרשות לבנו להצטרף למנזר ולנהל את חיי הבטלה חסרי הערך של נזיר. הוא הבין כי יעילותו בשירות ה’ עומדת בסכנה, ולכן הורה לו לשוב הביתה ללא דיחוי. הנער ציית לפקודה, אך משום שלא היה מרוצה לאורך זמן מחייו בעמק ילדותו, שב במהרה ללימודיו, ומקץ זמן מה עבר לבאזל. כאן, הוא שמע לראשונה בחייו את בשורת חסד ה’, המורעף על האדם ללא תמורה. ויטמבאך, מורה לשפות עתיקות, הודרך ביד ההשגחה בזמן שלמד יוונית ועברית, לקרוא את כתבי הקודש; וכך, קרני אור מאת ה’ האירו את ליבם ומוחם של תלמידיו. הוא הכריז כי ישנה אמת עתיקה יותר וחשובה לאין ערוך מן התיאוריות שלימדו מורי בתי הספר והפילוסופים. על פי אמת עתיקה זו, מותו של המשיח כקורבן תמורה הוא הכפרה היחידה של החוטא. המילים הללו היו לצווינגלי כקרן אור ראשונה המפציעה לפני השחר.

צווינגלי נקרא במהרה לעזוב את באזל ולהתחיל במפעל חייו. שדה הבישור הראשון שלו היה קהילה בהרי האלפים ששכנה לא הרחק מעמק הולדתו. משום שהוסמך לכמורה, “הוא הקדיש את כל כולו לחיפוש האמת האלוהית, שכן לדברי מתקן דת עמית, הוא היה מודע לכך ‘שעליו לדעת דברים רבים כדי לרעות את צאן המרעית של המשיח שהופקד בידו.'” ככל שהתעמק בכתבי הקודש, כך התחדד ההבדל בין אמיתות כתבי הקודש לתורות הכפירה של הכנסייה הקתולית. הוא נכנע לסמכות כתבי הקודש וקיבלם כדבר ה’, כחוקה היחידה המספקת, הבדוקה והחסינה מטעויות. הוא הבין שרק דבר ה’ חייב לפרש את דבר ה’. הוא לא העז להבהיר את כתבי הקודש כדי לאשש תיאוריה או הלכה שהגה מראש, אלא דבק בחובתו ללמוד את תורתם הישירה והמפורשת של כתבי הקודש. הוא ביקש להיעזר בכל אמצעי אפשרי כדי להשיג הבנה נאותה ומלאה של משמעותם של כתבי הקודש, ולכן ביקש את עזרת רוח הקודש, אשר, כך הכריז, תחשוף את משמעותם בפני כל מי שיבקש את עזרתה בכנות ובתפילה. צווינגלי אמר: “כתבי הקודש באים מאלוהים, לא מן האדם. אלוהים, אשר מאיר את ליבנו, יעניק לכם את התובנה שהדיבור נובע ממנו. דבר ה’… לא יכזיב לעולם. הוא מאיר, מלמד, מבהיר את עצמו, מאיר את הנשמה בגאולה ובחסד, מנחם אותה בנחמת ה’ ומכניעה, עד שהיא מאבדת ואפילו מפסידה את עצמה, ותחת זאת מקבלת את אלוהים.” צווינגלי הוכיח את אמיתות המילים הללו. כשדיבר על התנסותו באותה תקופה, הוא כתב: “כשהתחלתי להתמסר בכל ליבי ומאודי לכתבי הקודש, הפילוסופיה והתיאולוגיה (המלומדת) ניסו תמיד לחלוק עליי ולייצר מחלוקות וריבים. לבסוף, הגעתי לידי כך שחשבתי, ‘אתה חייב לזנוח את השקר הזה, וללמוד את המשמעות של אלוהים מתוך דברו הצרוף והפשוט.’ ואז, התחלתי לבקש מאלוהים את אורו, וכתבי הקודש התבהרו לי ונעשו קלים יותר להבנה.” צווינגלי לא קיבל מלותר את הדוקטרינה שהטיף. זו הייתה תורתו של המשיח. “אם לותר מטיף את המשיח,” אמר מתקן הדת השוויצרי, “הרי שהוא עושה את מה שאני עושה. הוא הביא למשיח נשמות רבות יותר ממני; טוב ויפה! ועם זאת, אינני נושא שם אחר זולת שם המשיח; אני החייל שלו, והוא, ורק הוא, המצביא שלי. מעולם לא אמרתי משפט אחד ללותר, ולותר מעולם לא אמר לי ולו משפט אחד. ומדוע? כדי להראות לכולם כמה אחידה היא העדות של רוח קודשו של ה’, מאחר שאנו, שאין בינינו שום תקשורת, תמימי דעים לגבי תורת ישוע המשיח.” בשנת 1516, צווינגלי הוזמן להטיף  במנזר באינסידלן. כאן, הוא יראה במו עיניו את שחיתותה של הכנסייה הקתולית, והשפעתו כמתקן דת תתפשט הרבה מעבר למולדתו בהרי האלפים. אחת האטרקציות המרכזיות של המנזר הייתה צלם של הבתולה שיוחס לו הכוח לחולל ניסים. מעל שער המנזר הייתה הכתובת: “כאן ניתן להשיג מחילה מלאה לחטאים.” הצליינים שהגיעו לעיר בכל עונות השנה נהרו למקדש הבתולה, אך בחגיגה השנתית הגדולה של חנוכת המקדש, רבבות חסידים נהרו לאתר מכל רחבי שוויץ, ואפילו מצרפת וגרמניה. צווינגלי, שהתעצב מאוד לראות את התופעה הזו, ניצל את ההזדמנות להכריז על חירותם של העבדים האלה, המשועבדים לדעות קדומות – באמצעות הבשורה. “אל תחשבו,” אמר, “שאלוהים נמצא בהיכל זה יותר מאשר בכל מקום אחר בבריאה. בכל מקום שבו ה’ קבע את משכנכם, הוא אופף אתכם ומקשיב לכם… האם בכוחם של מעשים חסרי שחר, מסעות צליינות מפרכים, העלאת מנחות, תרומות ותפילות לבתולה ולקדושים, להשיג למענכם את חסד האל? איזו חשיבות יש לתפילות ארוכות? מה יועילו הברדס, הנזר או בגדי השרד המקושטים בזהב של הכמרים? אלוהים רואה את הלב – וליבנו רחוק מאוד מאלוהים.” עוד אמר: “המשיח אשר מסר את חייו על הצלב פעם אחת ולתמיד, הוא קורבן התמורה שמספק את הנצח כולו ופודה את חטאיהם של כל המאמינים.” רבים מאלה שהקשיבו למשנתו לא קיבלוה בשמחה. לדידם, הייתה זו אכזבה מרה לשמוע כי מסעם המפרך היה לשווא. הם לא הצליחו להבין את המחילה שהוצעה לכל ללא תמורה באמצעות המשיח. הם היו שבעי רצון מן הדרך הישנה שהובילה לגן עדן, כפי שהתוותה להם הכנסייה ברומא. הם נרתעו מן המבוכה הכרוכה בחיפוש אחר דרך טובה יותר. היה להם קל יותר להפקיד את גאולתם בידי הכמרים והאפיפיור, מאשר לנסות לטהר את ליבם. אך היו אנשים שקיבלו בשמחה את בשורת הגאולה באמצעות המשיח. הטקסים והמצוות שכוננו בידי הכנסייה ברומא לא הצליחו להביא שלום לנשמתם, ועתה הם קיבלו באמונה את דם המשיח כקורבן תמורה שנועד לפייס את האל. הם שבו לבתיהם כדי לספר לזולתם על האור היקר שהורעף עליהם. כך הועברה האמת מכפר לכפר, מעיירה לעיירה, ומספר הצליינים שעלו לרגל למקדש הבתולה פחת באופן ניכר. התרומות פחתו מאוד, וכתוצאה מכך קוצצה משכורתו של צווינגלי. אך הקיצוץ במשכורתו הסב לו אך ורק שמחה כאשר נוכח לדעת כי כוחן של הקנאות העיוורת והדעות הקדומות נשבר. רשויות הכנסייה לא היו עיוורות למלאכה שצווינגלי ביצע; אך לעת עתה, החליטו שלא להתערב. מתוך תקווה לגייסו למטרתם, הן התאמצו להגיע לליבו בעזרת מחמאות; בינתיים, האמת נחקקה על לבבות העם. מאמציו של צווינגלי באינסידלן הכשירוהו לשדה פעולה רחב יותר שאליו ייכנס במהרה. מקץ שלוש שנים, הוא נקרא לשמש כמטיף בקתדרלה בציריך. ציריך הייתה העיר החשובה ביותר בקונפדרציה השוויצרית, ולכן, כל השפעה שתשפיע עליה תתפשט ברחבי המדינה. אולם, אנשי הכמורה שזימנו את צווינגלי לציריך רצו למנוע חידושים כלשהם, ולפיכך הבהירו לו את חובותיו. הם אמרו: “עשה כמיטב יכולתך וחריצותך כדי להגדיל את התרומות וההכנסות של הכנסייה – אל תתעלם אפילו מן הפריט הפעוט ביותר. עליך להאיץ בחסידים, הן מבימת הכנסייה והן בתא הווידוי, לתת את כל התרומות והמעשרות שעליהם לשלם לכנסייה, ולהעיד באמצעות תרומותיהם על האהבה שהם רוחשים לכנסייה. השתדל להגדיל את ההכנסות הבאות מן החולים, מן התפילות בציבור ומטקסי הקודש של הכמרים.” עוד הוסיפו מדריכיו: “באשר לעריכת סעודת הקודש, להטפה ולרעיית הצאן באופן אישי, גם אלה הן חלק ממטלות הכומר. אך כדי לבצען תוכל להשתמש בנציג שיפעל במקומך – במיוחד בשעת ההטפה. עליך לתת את לחם ויין הקודש אך ורק לאנשים חשובים, וזאת, רק כאשר תתבקש לעשות זאת; אינך רשאי לתת את סעודת האדון לכל דכפין, ללא הבחנה בין המעמדות.” צווינגלי הקשיב בדממה לדרישתם; בתגובה, לאחר שהביע הכרת תודה על הכבוד שזכה בו לכהן במשרה חשובה זו, הוא החל להבהיר את הדרך שהציע לכנסייה לאמץ. הוא אמר: “תולדות ישוע הוסתרו זמן רב מדיי מעיני העם. תכליתי היא להטיף את בשורת מתי, להאיר אותה אך ורק באמצעות מעייני כתבי הקודש, לצלול למעמקיהם, להשוות בין פסוקים ולהעלות תפילות בלתי פוסקות מקרב לב, וזאת, כדי שאורשה לחשוף את מחשבת רוח הקודש. חפץ אני להקדיש את שירותי לתהילת ה’, לשבחי בנו יחידו, לגאולת נשמות ולהכשרתן באמונת האמת.” על אף שאחדים מן הכמרים לא אישרו את תוכניתו וניסו להניאו מלבצעה, הוא דבק בה. הוא הכריז כי הוא אינו עומד להציג שיטה חדשה, אלא את השיטה הישנה ששימשה את הכנסייה בתקופות קדומות וטהורות יותר. כבר התעורר בציבור עניין רב לאור האמיתות שלימד צווינגלי; ההמונים נהרו כדי להקשיב לדרשותיו. בקרב מאזיניו היו רבים מאלה שחדלו מזמן לבוא לתפילות בציבור בכנסייה. צווינגלי החל את דרשתו בקריאה מן הבשורות ובהבהרת הסיפור רב ההשראה של חייו, מותו ותורתו של המשיח. הוא הציג את דבר ה’ כסמכות הבדוקה היחידה, ואת מות המשיח כקורבן התמורה המושלם היחיד. הוא אמר בדרשתו: “חפץ אני להדריככם אל המשיח, אל מעיין הגאולה האמיתי.” המוני בני אדם מכל המעמדות, מקרב המדינאים, המלומדים, בעלי המלאכה והכפריים, נקהלו סביב המטיף. הם הקשיבו לדבריו בקשב רב. צווינגלי לא רק בישר את הגאולה המוצעת לכל אדם ללא תמורה, אלא אף הוקיע ללא חת את הרעות החולות והשחיתויות שרווחו בימיו. אנשים רבים יצאו מן הקתדרלה בעודם משבחים את האל. הם אמרו: “איש זה מטיף את האמת. הוא יהיה משה רבנו אשר יוציאנו מאפלת מצריים.” אך על אף שמאמציו התקבלו בתחילה בהתלהבות רבה, מקץ זמן מה קמה לו התנגדות. הנזירים נערכו כדי לעצור את מלאכתו ולהוקיע את משנתו. רבים מהם תקפוהו בדברי לעג ובוז; אחרים נקטו בהעלבות ובאיומים. אך צווינגלי נשא את כל החרפות הללו באורך רוח, ואמר: “אם ברצוננו לרכוש נשמות למשיח, עלינו ללמוד לעצום את עינינו לדברים רבים הנקרים על דרכנו.” בערך באותו הזמן נכנס גורם חדש לתמונה כדי לקדם את מלאכת התיקון. אדם בשם לוציאן נשלח לציריך עם כמה מכתבי היד של לותר על ידי חבר של מתקן הדת בבאזל, שטען כי מכירת הספרים הללו תשמש כלי עוצמתי להפצת האור. הוא כתב לצווינגלי: “תוודא שללוציאן יש מספיק תבונה, שיקול דעת וכושר דיבור; אם נראה לך שהוא אכן ניחן בהם, אז שייסע מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, מכפר לכפר, מבית לבית, בכל רחבי שוויץ, יישא עימו את כתבי לותר, ובמיוחד את הפרשנות לתפילת האדון שנכתבה למען ההדיוטות. ככל שהדבר ייוודע ברבים, כך יימצאו רוכשים רבים יותר לספרים.” בדרך זו, האור חדר למדינה. כשאלוהים מתכונן לשבור את כבלי הבערות והאמונות הטפלות, השטן פועל בכל כוחו כדי לאפוף את בני האדם בעלטה ולהדק את כבליהם ביתר שאת. בזמן שבארצות שונות קמו אנשים כדי להציג את הצעת המחילה וצידוק הדין באמצעות דם המשיח, הכנסייה הקתולית צעדה קדימה בכוחות מחודשים כדי לפתוח את שווקיה ברחבי ארצות הנצרות ולהציע בהם מחילה תמורת ממון. לכל חטא היה מחיר משלו, ובני האדם קיבלו היתר לפשוע, כל עוד קופת האוצר של הכנסייה עלתה על גדותיה. וכך, שתי תנועות התקדמו במקביל – האחת הציעה מחילת חטאים תמורת כסף, והשנייה, מחילה באמצעות המשיח; הכנסייה הקתולית נתנה היתר חוקי לחטא והפכה אותו מקור להכנסותיה; ואילו מתקני הדת גינו את החטא, והצביעו על ישוע המשיח כקורבן תמורה וכגואל. בגרמניה, מכירת כתבי המחילה הופקדה בידי הנזירים הדומיניקנים ונערכה בראשות טטזל הידוע לשמצה. בשוויץ, המסחר בכתבי המחילה הופקד בידי הפרנציסקנים, בראשות סמפסון, נזיר איטלקי. סמפסון כבר הועיל לכנסייה כאשר הביא עימו סכומי עתק מגרמניה ומשוויץ כדי למלא את אוצר הכנסייה. עתה, הוא נסע ברחבי שוויץ, משך אליו קהל גדול, בעודו גוזל מן האיכרים העניים את רווחיהם הדלים ומחלץ מן העשירים תרומות גדולות ומתנות יקרות ערך. אולם, ההשפעה החיובית של הרפורמציה החלה לתת את אותותיה והתבטאה בהפחתת המסחר בכתבי המחילה, על אף שנבצר ממנה לעצרו כליל. צווינגלי היה עדיין באינסידלן כאשר סמפסון, זמן קצר לאחר כניסתו לשוויץ, הגיע עם סחורתו לעיר שכנה. לאחר שנודע למתקן הדת על שליחותו של סמפסון, הוא יצא מיד לדרך כדי לצאת נגדו. השניים לא נפגשו, אך הצלחתו של צווינגלי בחשיפת יומרותיו של הנזיר הייתה כה גדולה, שהוא נאלץ ללכת לרבעים אחרים. בציריך, צווינגלי הטיף בקנאות נגד סוחרי המחילה, וכאשר סמפסון התקרב לעיר, הוא פגש בשליח מן המועצה, שהודיע לו כי עליו להמשיך בדרכו. לבסוף, סמפסון הצליח להיכנס לעיר בעזרת תחבולה, אך נשלח לדרכו בלי שמכר אפילו כתב מחילה אחד; עד מהרה, הוא עזב את שוויץ. דחף עז התעורר בליבו של מתקן הדת כאשר פרצה בשוויץ בשנת 1519 המגפה שכונתה “המוות הכביר”, שהתפשטה ברחבי המדינה. כשבני האדם פגשו בשר המוות פנים אל פנים, רבים החלו להבין עד כמה חסרי ערך וחסרי שחר הם כתבי המחילה, שזה לאחרונה רכשו במיטב כספם. הם השתוקקו לתשתית מבוססת וודאית יותר לאמונתם. צווינגלי, ששהה בעת ההיא בציריך, חש שבור, חולה ומובס; בריאותו הידרדרה כל כך, שכל תקווה להחלמה אפסה בליבו, ובמהרה נפוצו שמועות על מותו. בשעת מבחן קשה זו, תקוותו ואומץ ליבו עמדו בטלטלה העזה. הוא נשא את עיניו באמונה אל מזבח המשיח בגולגולתא, ושם את מבטחו בקורבן התמורה המעניק מחילה אמיתית על חטאים. כששב משערי המוות, הוא בישר את הבשורה בלהט רב יותר מאי פעם, ולדרשותיו הייתה השפעה בלתי רגילה. בני העם קידמו בברכה ובשמחה את מטיפם האהוב ששב אליהם משערי הקבר. הם עצמם סיימו זה עתה לטפל בחולים ובגוססים, וחשו יותר מתמיד בערכה הרב של הבשורה. צווינגלי השיג תובנה ברורה יותר של אמיתות הבשורה, וחווה על בשרו באופן מלא יותר את כוחה המחייה והמחדש. החטא הקדמון ותוכנית הגאולה היו הנושאים העיקריים שהוא התמקד בהם. הוא אמר: “באדם הראשון כולנו היינו מתים, כולנו התבוססנו בקלקול, בהשחתה ובהרשעה. אך המשיח רכש בעבורנו גאולה נצחית. ייסוריי המשיח מהווים קורבן נצחי, שיעילותו נצחית, שכן המשיח מלמד זכות על כל אלה שבוטחים בו באמונה שלמה שלא ניתן לערערה; הוא מכפר על חטאיהם, ומצדיק את הצדק האלוהי לנצח נצחים.” אך צווינגלי לימד מפורשות כי בני האדם אינם חופשיים להמשיך לחטוא על סמך חסדי המשיח. “בכל מקום שבו ישנה אמונה באלוהים, אלוהים בכבודו ובעצמו שוכן; בכל מקום שאלוהים שוכן בו, מתעורר בליבם של בני האדם להט המאיץ בהם לעשות מעשי חסד.” כה רבה הייתה ההתעניינות בדרשותיו, שהקתדרלה התמלאה מפה לפה בהמונים שבאו לשמוע אותו. לאט לאט, ככל שמאזיניו יכלו לקבל ולהבין את האמת, הוא חשף אותה לפניהם. הוא נזהר שלא להציג כבר בהתחלה סוגיות העלולות להבהילם ולעורר בליבם דעות קדומות. משימתו הראשונה הייתה לזכות בליבם, למשוך אותם לתורת המשיח, לרככם באהבתו ולשמש מופת בעבורם. כאשר הם יקבלו את עקרונות האמונה של הבשורה, הם יפטרו מאמונותיהם הטפלות וממנהגיהם הפסולים. צעד אחר צעד התקדמה הרפורמציה בציריך, אך אויביה נזעקו לצאת נגדה בהתנגדות גלויה. בשנה שלפני כן, הנזיר מוויטנברג אמר “לא” לאפיפיור ולקיסר בוורמס, ועתה, דומה היה שהכול מעיד על התעקשות דומה בדרישות שלטון האפיפיורות בציריך. צווינגלי הותקף שוב ושוב. מעת לעת, במחוזות שוויץ הקתוליים, הועלו תלמידי הבשורה על המוקד, אך הכנסייה לא הסתפקה בכך; היא  התאוותה להשתיק את מורה הכפירה בכל דרך. לפיכך, הבישוף של קונסטנץ שיגר שלושה באי כוח למועצה בציריך, והאשים את צווינגלי בכך שהוא מלמד את העם לחלל את חוקי הכנסייה, ובתוך כך, מסכן את השלום ואת הסדר הטוב של החברה. הוא טען שאילו הכנסייה תאבד את סמכותה, התוצאה תהיה אנרכיה כלל-עולמית. בתגובה, צווינגלי אמר שהוא מלמד את הבשורה בציריך מזה ארבע שנים, שבמהלכן “שררו בה שקט ושלווה גדולים יותר מאשר בכל עיר אחרת בקונפדרציה.” הוא שאל: “אם כך, האם המשיחיות אינה אמצעי ההגנה הטוב ביותר לשמירה על ביטחון הציבור? באי הכוח הורו לחברי המועצה להמשיך לדבוק בכנסייה, אשר מחוץ לה, כך הכריזו, אין גאולה. צווינגלי הגיב: “אל תניחו להאשמה הזו להטרידכם. אבן הפינה של הקהילה המשיחית היא אותו סלע, אותו משיח שהעניק לכיפא את שמו משום שהודה בו כמשיח באמונה שלמה. בכל אומה, כל מי שמאמין בכל ליבו באדון ישוע המשיח, מתקבל ברצון בידי ה’. זו הכנסייה שאיש אינו יכול להיוושע מחוץ לה.” בעקבות המועצה, אחד מבאי הכוח של הבישוף קיבל את האמונה המתוקנת. המועצה סירבה לפעול נגד צווינגלי, ורומא נערכה להתקפה חדשה. כשנודע למתקן הדת על מזימות אויביו, הוא הכריז: “הניחו להם לבוא; אני פוחד מהם כפי שהצוק התלוי מעל הים פוחד מן הגלים השוצפים תחת רגליו.” מאמצי הכמורה נגד הבשורה רק קידמו את המטרה שהכנסייה ביקשה להצמית. האמת המשיכה להתפשט. בגרמניה, חסידי האמת שידיהם רפו עקב היעלמותו של לותר, שבו ואזרו עוז כאשר נודע להם על התקדמות הבשורה בשוויץ. עם התבססות הרפורמציה בציריך נגלו פירותיה ביתר שאת בדיכוי הרוע ובקידום הסדר החברתי, השלום, השלווה וההרמוניה. “השלום שוכן בעירנו,” כתב צווינגלי. “אין מחלוקת, אין צביעות, אין קנאה, אין ריב ומדון. מהיכן יכולה לנבוע אחדות כזו, אם לא מן האדון? מהיכן נובעת משנתנו, המניבה שלל פירות של שלווה וחסידות, אם לא מן האדון?”

הניצחונות שנחלה הרפורמציה עוררו את הקתולים להמשיך במאמציהם הנחושים להביסה. לאחר שנוכחו לדעת כי דיכוי מלאכתו של לותר בגרמניה הניב פרי מועט בלבד, הם החליטו להילחם ברפורמציה בכלי הנשק שלה. הם יערכו ויכוח עם צווינגל, ובזמן שייערכו לוויכוח, הם יוודאו את ניצחונם לא רק באמצעות בחירת המקום שבו ייערך העימות, אלא גם בבחירת השופטים שישפטו בין המתנצחים. אילו יעלה בידם ללכוד את צווינגלי, הם יוודאו שהוא לא יימלט מידיהם. מרגע שהמנהיג יושתק, התנועה כולה תחוסל במהירות. אך הם הקפידו להסתיר את המטרה הזו. הוויכוח עמד להיערך בבאדן, אבל צווינגלי לא שהה בעיר. המועצה בציריך, שחשדה בזממם של הקתולים וקיבלה אזהרה מן המוקדים הבוערים שהודלקו במחוזות הקתוליים בעבור המאמינים בבשורה, אסרה על מטיפה להיחשף לסכנה זו. צווינגלי היה מוכן ומזומן להיפגש בציריך עם כל נציג שרומא תשלח מטעמה, אך לנסוע לבאדן, בה נשפך דמם של הקדושים המעונים שמתו למען האמת, הווה אומר לצעוד למוות בטוח. אוקולמפדיוס והולר נבחרו כדי לייצג את מתקני הדת, ואילו דוקטור אק המפורסם נבחר לייצג את הכנסייה ברומא בתמיכת צבא מלומדים ואנשי כמורה. על אף שצווינגלי נעדר מן הכנס, השפעתו הורגשה היטב. כל המזכירים נבחרו בידי הקתולים; על כל יתר הנוכחים נאסר לערוך רשימות, ולמי שיעשה זאת, צפוי דין מוות. חרף האיסור קיבל צווינגלי מדי יום עדכון מהימן של כל מה שנאמר במועצה שהתכנסה בבאדן. סטודנט שנכח בוויכוח העלה על הכתב בכל ערב את הטיעונים שהועלו במשך היום. שני סטודנטים אחרים העבירו מדי יום את הרשימות הללו, יחד עם מכתביו של אוקולמפדיוס, לידי צווינגלי בציריך. בתגובה, מתקן הדת שלח את הערותיו, עצותיו והצעותיו. מכתביו נכתבו בלילה, והסטודנטים לקחו אותם בבוקר לבאדן. כדי לחמוק מעיניו הדרוכות של הזקיף שהוצב בשערי העיר, הם נשאו על ראשיהם סלי עופות, ולפיכך הורשו להיכנס לעיר בלי שום בעיה. כך נלחם צווינגלי במתנגדיו הערמומיים. מיקוניוס אמר: “הוא נלחם בעוצמה רבה יותר בכך שהגה והתעמק בסוגיות שנידונו בוויכוח, ואז העביר את עצתו לבאדן; הוא לא היה יכול להשיג זאת באמצעות ויכוח עם אויביו.” הקתולים שהיו להוטים לנצח במערכה הגיעו לבאדן עטויים בבגדי השרד שלהם ובתכשיטיהם המנצנצים. הם התענגו על מותרות, שולחנותיהם היו ערוכים בכל טוב – במיטב המטעמים היקרים והיינות המובחרים. הם הקלו את העול שהיה כרוך בחובותיהם הדתיות באמצעות חיי תענוגות והוללות. בניגוד חד, מתקני הדת, שבני האדם ראו בהם לא יותר מחבורת קבצנים, נהגו בחסכנות ובילו זמן קצר בלבד ליד השולחן בשעת הסעודה.

בעל הבית של אוקולמפדיוס, שניצל את ההזדמנות כדי לצפות בו בחדרו, וראה שהוא עוסק בלימוד ובתפילה, השתאה על כך ודיווח כי “הכופר הוא לפחות אדוק מאוד.” בינתיים במועצה, “אק עלה בגאווה לבימה מפוארת ומקושטת, בזמן שאוקולמפדיוס העניו ישב מול יריבו על בימה פשוטה שהורכבה בגסות.” קולו הרם של אק וביטחונו המופרז, לא הכזיבו אותו מעולם. להטו התעצם באמצעות התקווה להשיג זהב וכבוד, שכן ידע שמגן האמונה יתוגמל בעין יפה. כאשר טיעוניו הטובים ביותר הופרכו, הוא נקט בקללות ואפילו בשבועות. אוקולמפדיוס, שהיה שפל רוח וחסר ביטחון, הסתייג מן המאבק, אך נכנס אליו עם שבועה חגיגית: “איני מכיר אף חוקה משפטית אחרת, זולת דבר ה’.” על אף שנהג בעדינות ובאדיבות, הוא הוכיח שהוא מסוגל להתנצח ולעמוד על עקרונותיו, ושהוא עשוי ללא חת. בזמן שהקתולים, כדרכם, הסתמכו על נוהגי הכנסייה, מתקן הדת דבק בכתבי הקודש. הוא אמר: “בשוויץ שלנו, למנהג אין שום תוקף אלמלא הוא מעוגן בחוקה; בכל ענייני האמונה, כתבי הקודש הם החוקה שלנו.” להבדל החד בין שני היריבים המתנצחים הייתה השפעה לא קטנה על הנוכחים. מתקן הדת השלוו, שהציג את טיעוניו השקולים בעדינות ובצניעות, דיבר אל ליבם של אלה שהסתייגו מטענותיו היומרניות והקולניות של אק. הוויכוח נמשך שמונה עשר ימים. בסיומו, הקתולים הכריזו בביטחון רב על ניצחונם. רוב הנציגים צידדו בכנסייה הקתולית, והמועצה קבעה שמתקני הדת הובסו, והכריזה כי הם ומנהיגם צווינגלי נותקו מן הכנסייה. אולם, פירות המועצה חשפו את הצד המנצח. הוויכוח הביא לתנופה כבירה בהתקדמות מטרת התנועה הפרוטסטנטית, וזמן קצר לאחר מכן, הערים החשובות בארן ובאזל הכריזו על תמיכתן ברפורמציה.