העימות הגדול פרק י׳׳ד – מתקני דת אנגליים בתקופה מאוחרת יותר

בזמן שלותר פתח את כתבי הקודש הסגורים בפני העם הגרמני, טינדייל הונע בידי רוח הקודש לעשות זאת באנגליה. תרגום ויקליף של כתבי הקודש תורגם מן הטקסט הלטיני, שהכיל טעויות רבות. תרגום זה לא ראה אור מעולם, ומכיוון שעלות העתקת כתבי היד הייתה גבוהה מאוד, רק קומץ אנשים מקרב האצולה או בעלי הממון יכלו להשיגו; זאת ועוד, משום שהכנסייה החרימה את התרגום ואסרה על הפצתו, תפוצתו הייתה מצומצמת למדיי. ב-1516, שנה לפני שפורסמו ההשגות של לותר, פרסם אירסמוס את התרגום היווני והלטיני שלו לברית החדשה. עתה, לראשונה, ראה דבר ה’ אור בשפת המקור. בתרגום זה תוקנו רבות מן הטעויות הקודמות, ומשמעות הכתוב הובהרה ביתר שאת. בזכותו, רבים מן המעמדות המשכילים רכשו ידע מדויק יותר של האמת, ומלאכת תיקון הדת קיבלה תנופה חדשה. אולם, לפשוטי העם עדיין לא הייתה גישה רבה לדבר ה’. טינדייל עמד להשלים את מלאכתו של ויקליף בכך שיעניק את כתבי הקודש לבני ארצו. כתלמיד שקדן שחיפש את האמת בלהיטות, הוא קיבל את הבשורה מן התרגום היווני של הברית החדשה של אירסמוס. הוא הטיף ללא חת את אמונותיו, ודחק בשומעיו לבחון את כל הדוקטרינות לאור כתבי הקודש. בתגובה לטענתם של הקתולים, שהכנסייה היא זו שנתנה את כתבי הקודש ורק היא יכולה לפרשם, אמר טינדייל: “יודעים אתם מי לימד את הנשרים לאתר את טרפם? אותו אלוהים מלמד את בניו הרעבים למצוא את אביהם שבשמיים בדברו. לא רק שלא נתתם לנו את כתבי הקודש, אלא שבמו ידיכם הסתרתם אותם מפנינו; במו ידיכם שרפתם על המוקד את אלה שלימדו אותם; ואילו יכולתם, הייתם שורפים את כתבי הקודש עצמם.” דרשותיו של טינדייל עוררו עניין רב. בזכותן, רבים קיבלו את האמת. אך הכמרים עמדו על המשמר, וברגע שהוא עזב את שדה הבישור, הם עשו כל מאמץ כדי לחבל במלאכתו באמצעות איומים, הולכת שולל ופרשנויות מוטעות. לרוב, הם נחלו הצלחה. “אבוי!” הכריז טינדייל, “מה ניתן לעשות? כאשר אני זורע במקום אחד, האויב פושט על השדה שזה עתה עזבתי, ועושה בו שמות. איני יכול להיות בכל מקום. הו! אילו למשיחיים היה את כתבי הקודש בלשונם, הם היו יכולים לגבור על גונבי הדעת הללו. ללא כתבי הקודש אי אפשר לבנות ולבסס את ההדיוטות באמת האלוהית.” מטרה חדשה פיעמה כעת בליבו. הוא אמר: “מזמורי התהילים נשמעו בהיכל ה’ בשפתה של ישראל; האם הבשורה אינה אמורה להישמע בקרבנו בשפה האנגלית?… האם הכנסייה זקוקה לפחות אור בצוהרי היום מאשר בשעה שבה השחר מפציע?… המשיחיים חייבים לקרוא את הברית החדשה בשפת אמם.” המלומדים ומורי הכנסייה היו חלוקים בדעותיהם. בני האדם יכולים להגיע אל האמת רק בעזרת כתבי הקודש. “אחד אוחז בדוקטרינה מסוימת, אחר גורס כי… כל אחד מן המחברים הללו סותר את רעהו. כיצד נוכל לדעת מי מהם דובר אמת ומי דובר שקר?… כיצד?… אכן, באמצעות דבר ה’.” זמן קצר לאחר מכן, מלומד קתולי התווכח איתו והכריז: “מוטב לנו בלעדי תורת ה’ מאשר בלעדי תורת האפיפיור.” טינדייל השיב: “אני קורא תגר על האפיפיור ועל כל תורותיו. ואם אלוהים יחוס על חיי, לא ירחק היום שבו אגרום לנער החורש בשדות להיות בקי יותר בכתבי הקודש ממך.” המטרה שפיעמה בליבו, דהיינו, לתת לעם את כתבי הקודש בשפתו, אוששה כעת, והוא החל מיד בביצוע המלאכה. משום שנאלץ להימלט מביתו עקב רדיפות, הוא נסע ללונדון, ובמשך זמן מה עשה את מלאכתו ללא הפרעה. ואולם, פעם נוספת נאלץ להימלט בשל אלימותם של הקתולים. דומה היה שכל אנגליה התנגדה לו וסגרה את שעריה בפניו, והוא החליט למצוא מחסה בגרמניה. כאן הוא החל להדפיס את הברית החדשה בשפה האנגלית. מלאכתו נעצרה פעמיים; אך כאשר נאסר עליו להדפיס בעיר אחת, הוא עבר לאחרת. לבסוף, הוא הגיע לוורמס, שבה, שנים ספורות קודם לכן, הגן לותר על הבשורה לפני המועצה. בעיר עתיקה זו חיו אנשים רבים שתמכו ברפורמציה, וטינדייל המשיך שם בעבודתו ללא כל הפרעה. שלושת אלפים עותקים של הברית החדשה הודפסו, ומהדורה נוספת עמדה לצאת באותה שנה. טינדייל המשיך בפועלו בלהט רב יותר ובהתמדה רבה יותר. חרף השמירה הקפדנית של הרשויות על נמליה של אנגליה, הגיע דבר ה’ בדרכים נסתרות ללונדון, ומשם הופץ לכל רחבי הארץ. הקתולים ניסו לעצור את הפצת האמת, אך לשווא. הבישוף של דורהאם רכש פעם ממוכר ספרי דת, שהיה ידידו של טינדייל, את כל המלאי של כתבי הקודש שהיה ברשותו, וזאת במטרה להשמידם; הוא הניח שהדבר יקשה מאוד על קידום מלאכת תיקון הדת. אך אדרבה, הכסף שהתקבל מן המכירה שימש לרכישת חומרי גלם להדפסת מהדורה חדשה משופרת, שאלמלא כן, לא הייתה רואה אור. כשטינדייל נעצר בשלב מאוחר יותר הובטחה לו חירותו בתנאי שיחשוף את שמותיהם של אלה שסייעו לו במימון הדפסת כתבי הקודש. הוא השיב לחוקריו כי הבישוף של דורהאם עשה מעל ומעבר מכל אדם אחר, שכן בזכות סכום הכסף הגבוה שהוא שילם בעבור הספרים התאפשר לו להמשיך לפעול במרץ ובאומץ. טינדייל נבגד ונמסר לידי אויביו, ובשלב מסוים היה כלוא במשך חודשים רבים. לבסוף, הוא העיד על אמונתו כשמת מות קדושים. אך כלי הנשק שהתחמש בהם אפשרו לחיילים אחרים של הבשורה להילחם לאורך כל הדורות, אפילו עד ימינו.

לטימר הטיף מעל בימות הכנסיות, וטען כי יש להקריא את כתבי הקודש בשפת העם. הוא אמר: “מחברם של כתבי הקודש הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, וכתבי הקודש חולקים את אותה גבורה ונצחיות של מחברם. אין אף מלך ואף קיסר שאינו חייב לציית להם. הבה ניזהר מאותן דרכים צדדיות של ‘מסורת אנשים מלומדה’, אין זה מענייננו מה עשו אבות הכנסייה; אדרבה, דווקא מה שהם לא עשו צריך להדאיגנו.” בארנס ופריט’, רעיו הנאמנים של טינדייל, נחלצו להגנת האמת. הרידליס וקרנמר הלכו בעקבותיהם. מנהיגים אלה של הרפורמציה באנגליה היו מלומדים, ומרביתם זכו להערכה רבה בקרב הקהילה הקתולית בשל להטם ואדיקותם. התנגדותם לשלטון הכנסייה הקתולית נבעה כתוצאה מן הידע שרכשו על הטעויות והשקרים של “הכס הקדוש”. משום שהיו בקיאים ברזי בבל, הדבר העניק יתר תוקף לטענותיהם נגדה. “אשאל אתכם שאלה מוזרה” לטימר אמר: “האם אתם יודעים מיהו הבישוף השקדן ביותר באנגליה? אני רואה שאתם מקשיבים ומשתוקקים שאומר לכם את שמו. אומר לכם, זהו השטן שאינו עוזב לעולם את אזור השיפוט שלו; לעולם לא תמצאוהו יושב בחיבוק ידיים. לכו לבקר אותו מתי שתרצו, הוא תמיד בבית, תמיד ליד המחרשה. אני מבטיח לכם שלא תראוהו אף פעם עושה עבודה רשלנית. במקום שבו מתגורר השטן אין ספרים, יש נרות; אין כתבי קודש, יש מחרוזות תפילה; אורה של הבשורה אינו מאיר את משכנו, אלא נרות שעווה דקיקים אפילו בשעות הצהריים; הבוז לצלב המשיח, השבח לכספים הניתנים למען טיהור הנשמה; הבוז לעניים ולחסרי האונים, הבוז להלבשת עירומים; השבח לצלמים, לאבנים ולבולי עץ עליזים המקשטים את היכל האל; הבוז לאלוהים ולדברו הקדוש; השבח למסורות, לוועידות דתיות ולאפיפיור העיוור והאטום. הו, הלוואי שהבישופים שלנו ישקדו על זריעת זרעי התורה הטובה כשם שהשטן שוקד על זריעת דרדרים ועשבים שוטים!” העיקרון החשוב שמתקני הדת הללו דגלו בו – הזהה לזה שהוולדנסים, ויקליף, ג’ון הס, לותר, צווינגלי ועמיתיהם דגלו בו – היה הסמכות הבלתי מעורערת של כתבי הקודש החסינים מטעויות. עיקרון זה היה אחד מעיקרי האמונה והדת שהם דגלו בו. הם התכחשו לזכותם של האפיפיורים, המועצות הדתיות, אבות הכנסייה והמלכים לפקח על המצפון בענייני האמונה. כתבי הקודש היו הסמכות היחידה שהם סרו למרותה, והן בחנו לאורם את כל הדוקטרינות והרעיונות. אמונה באלוהים ובדברו אזרה את הקדושים הללו באומץ בשעה שהקריבו את חייהם על המוקד. לטימר אמר לקדושים המעונים שנשרפו לצידו, רגע לפני שהלהבות השתיקו את קולם לעד: “התנחמו והתעודדו! אנו נראה את היום הזה מאיר באור גדול את אנגליה, ואני מאמין, שבחסד אלוהים הוא לא יכבה לעולם.”

בסקוטלנד, זרעי האמת שפוזרו בידי קולומה ועמיתיו לבישור, לא הושמדו כליל. במשך מאות בשנים לאחר שהכנסיות באנגליה נכנעו לכס הקדוש ברומא שמרו הכנסיות בסקוטלנד על חירותן.

אולם, במאה השתיים עשרה, הדת הקתולית התבססה בסקוטלנד; באף מדינה אחרת לא הייתה לה שליטה מוחלטת יותר. באף מקום אחר לא שררה חשכה עמוקה יותר. ועדיין היו קרני אור שהפציעו ופילחו את האפלה והעניקו הבטחה לעתיד. הלולארדים שבאו מאנגליה עם כתבי הקודש וכתביו של ויקליף, פעלו רבות לשימור הידע של הבשורה, ובכל מאה קמו אנשים שהעידו עליה ומתו על קידוש אמונתם. בראשית הרפורמציה הגדולה הופצו כתביו של לותר, ומאוחר יותר הופצה הברית החדשה באנגלית בתרגומו של טינדייל. שליחים אלה שחמקו מעיניה של הכנסייה הקתולית, עברו בחשאי בהרים ובעמקים, הציתו את גחלת האמת שכמעט כבתה בסקוטלנד, וביטלו את פועלה המזיק והמשחית של רומא במשך ארבע מאות שנות דיכוי. ואז, דמם של הקדושים המעונים נתן לתנועה דחיפה חדשה. ראשי הכנסייה הקתולית שהתעוררו לפתע לסכנה שאיימה על מטרתם, שלחו למוקד אחדים מבניה המכובדים והאציליים ביותר של סקוטלנד. מן המוקד שהקימו הופצו מילותיהם של העדים הגוססים ברחבי הארץ, הרטיטו לבבות והפיחו בהם תכלית נצחית לשבור את כבלי השעבוד של רומא. המילטון ווישהרט, שהיו אציליים באופיים כמו גם במוצאם, ורבבות חסידיהם שהיו מפשוטי העם, מסרו את חייהם על המוקד. אך האש היוקדת ששרפה את ווישהרט הרשימה אדם שלהבות האש לא ישתיקוהו – אדם שינחית בהנחיית ה’ מכת מחץ על שלטון הכנסייה הקתולית בסקוטלנד. ג’ון נוקס פנה עורף למסורות ולתורות הנסתר של הכנסייה והחל להזין את נשמתו באמיתות של דבר ה’ ובמשנתו של וישהרט; כתוצאה מכך, הוא היה נחוש לחדול מהתחברותו עם הכנסייה הקתולית ולהצטרף למתקני הדת הנרדפים. רעיו האיצו בו לכהן כמטיף. תחילה הוא נרתע מן המחויבות הזו, ורק לאחר מספר ימי התבודדות והתלבטות, הוא הסכים. אך מרגע שקיבל על עצמו את המשרה, הוא התקדם בנחישות, בעוז ובאומץ, כל עוד נשמת חיים פיעמה באפו.

מתקן דת נאמן ומסור זה לא פחד מאיש. להבות המוקד שליהטו סביבו, רק עוררו ביתר שאת את להיטותו לבשר ולהטיף. כשגרזן הרודן הונף מעל ראשו ואיים על חייו, הוא עמד על שלו והיכה מכות נמרצות מימינו ומשמאלו כדי לחסל את האלילות. בזמן שג’ון נוקס נפגש פנים אל פנים עם מלכת סקוטלנד, שבנוכחותה דעך להטם של רבים מראשי הפרוטסטנטים, הוא נשא עדות איתנה בעד האמת. נשיקות לא יכלו לזכות בליבו; איומים לא הפחידוהו. המלכה האשימה אותו בכפירה. לטענתה, הוא לימד את העם תורה שנאסרה בידי המדינה, ולפיכך, חילל את צו ה’ המורה לנתינים לציית לשליטיהם. נוקס השיב בהחלטיות: “כיוון שהמקור והסמכות של אמונת האמת אינם נובעים מן השליטים, אלא אך ורק מן האל הנצחי, לפיכך, הנתינים אינם מחויבים להתאים את אמונתם לזו של שליטיהם. לרוב, השליטים הם הבורים הגדולים ביותר באמונת האמת של אלוהים. גבירתי, אנא אמרי לי, אילו כל בני אברהם שהיו נתיניו של פרעה שנים רבות, היו דבקים בדת פרעה, איזו דת הייתה רווחת בעולם? אילו כל בני האדם בימי השליחים היו דבקים בדתם של קיסרי רומי, אני מפציר בך גבירתי, אנא אמרי לי, איזו דת הייתה היום בעולם?…. וכך גבירתי, את יכולה לראות שהנתינים אינם מחויבים לאמונת שליטיהם, על אף שהם מצווים לחלוק להם כבוד.” מרי השיבה: “אתה מפרש את כתבי הקודש בדרך מסוימת, ואילו הם [המורים הקתולים] מפרשים אותה בדרך אחרת; במי עליי להאמין, ומי יהיה השופט?”

מתקן הדת השיב: “עלייך להאמין באלוהים, אשר מדבר מפורשות בדברו. מעבר למה שדבר ה’ מלמד אותך, אל תאמיני לי או להם. דבר ה’ בהיר ומפורש; במקום שיש בו אי בהירות, רוח הקודש, שלעולם אינה סותרת את עצמה, תבהיר את אי הבהירות בעזרת פסוקים אחרים, ברורים יותר, וזאת כדי לא להותיר ספק בליבם של מי שמתעקשים להישאר בורים.” כאלה היו האמיתות שמתקן הדת העשוי ללא חת השמיע באוזני המלכה ואנשי חצרה, תוך סיכון חייו שלו. הוא דבק במטרתו והמשיך לפעול בעודו אזור באותו אומץ העשוי ללא חת, מתפלל ונלחם במלחמות ה’, עד שסקוטלנד שוחררה מעול הכנסייה הקתולית. באנגליה, ביסוס הדת הפרוטסטנטית כדת הרשמית של המדינה הלך ונחלש, אך לא עצר כליל את הרדיפות. בעוד שרבות מן הדוקטרינות של הכנסייה הקתולית נדחו על הסף, לא מעט פולחנים ומנהגים קתוליים נותרו על כנם. האפיפיור הודח מכיסאו כשליט עליון, אך במקומו הוכתר המלך כראש הכנסייה. פולחני הכנסייה היו עדיין רחוקים מאוד מן הטהרה והפשטות של הבשורה. העיקרון הנשגב של חופש הדת טרם הובן. על אף שמעשי האכזריות הנוראים שרומא נקטה בהם כנגד הכופרים אומצו אך ורק לעיתים רחוקות בידי השליטים הפרוטסטנטיים, עם זאת, הם עדיין לא הכירו בזכות הטבעית של כל אדם לעבוד את אלוהים על פי צו מצפונו. הכול נדרשו לקבל את הדוקטרינות ולקיים את צורות הפולחן שהוכתבו בידי הכנסייה הממוסדת. מתנגדי הדת הקתולית סבלו רדיפות קשות או מעט פחות קשות במשך ארבע מאות שנים. במאה השבע עשרה, אלפי רועי קהילות הודחו ממשרותיהם. על העם נאסר להשתתף בהתקהלויות דתיות כלשהן, זולת אלה שהותרו בידי הכנסייה. אלה שלא צייתו לצו היו צפויים לעונשים כגון קנסות כבדים, מאסר וגירוש. אותן נשמות נאמנות שלא יכלו להימנע מלהתאסף יחדיו כדי לעבוד את אלוהים, נאלצו להיפגש בסמטאות אפלות, בעליות גג נסתרות, ובתקופות מסוימות בשנה, ביערות בחצות הליל. בניו הרדופים של ה’ נאספו בהיכל ה’ שנבנה על ידו בלב היער כדי לשפוך את ליבם לפניו בתפילה ובהלל. אך חרף אמצעי הזהירות שנקטו בהם, רבים נתפסו וסבלו למען אמונתם. בתי הכלא היו עמוסים. משפחות נהרסו. רבים גורשו לארצות רחוקות. ועם זאת, אלוהים שרה עם חסידיו, והרדיפות לא הצליחו להשתיק את עדותם. רבים מהם גורשו לאמריקה, והניחו בה את יסודות החירות האזרחית והדתית שעליהם מושתתות מעוזיה וגאוותה של אומה זו.

פעם נוספת, כמו בימי השליחים, הועילו הרדיפות לקידום הבשורה. בצינוק מצחין עמוס בפושעים ובהוללים נשם ג’ון באניין את האוויר הצלול של גן העדן, וכתב את האלגוריה הנפלאה “מסעות ההלך,” על אודות מסעו של צליין משיחי מעיר ההרס (העולם הזה) אל העיר השמיימית (העולם הבא). במשך מאתיים שנה, הקול שיצא מן הכלא בבדפורד דיבר בעוצמה שהרטיטה את ליבם של בני האדם. הספרים של באניין, “מסעות ההלך” ו-“Grace Abounding to the Chief of Sinners” (“חסד רב לגדול החוטאים”), הנחו רגלים רבות אל דרך החיים. בקסטר, פלאוול, אלאין וגברים אחרים ברוכי כישרון ודעת ובעלי ניסיון משיחי עמוק, ניצבו באומץ להגנת האמונה שניתנה בעבר לקדושים. המלאכה שהם ביצעו, ששליטי העולם הזה הוציאוה אל מחוץ לחוק וקבעו את העונש עליה, לא תאבד לעולם. הספרים “מעיין החיים” ו”שיטת החסד” של פלאוול לימדו אלפי בני אדם להפקיד את ליבם בידי המשיח. ספרו של בקסטר “פסטור הרפורמציה”, שימש מקור ברכה לאנשים רבים שנכספו לתחייה במלאכת ה’, וספרו “מנוחת הנצח של הקדוש” הוביל נשמות רבות אל “המנוחה שנועדה לחסידי ה’.” מאה שנה מאוחר יותר, ביום של חשכה רוחנית כבירה, הופיעו וייטפילד ושני האחים לבית וסלי כנושאי אבוקת האור של ה’. תחת שלטונה של הכנסייה הממסדית שקעו אזרחי אנגליה במצב של התנוונות דתית שלא הייתה שונה בהרבה מאלילות. הדת הטבעית [המבוססת על התבונה האנושית והניסיון האנושי, ולא על התגלות על-טבעית], הייתה נושא הלימוד החביב על הכמרים, ורוב משנתם עסקה בו. בני המעמדות העליונים בזו לאדיקות הדתית, והתגאו בכך שהם הרבה מעל מה שהם כינוי “קנאים עיוורים”. האנשים הפשוטים היו ברובם בורים ושקעו בפשיעה ובהרגלים מגונים, בעוד שלכנסייה לא היה את האומץ או את האמונה להמשיך לפעול למען האמת שהלכה ונחלשה. התורה הנשגבה של צידוק הדין באמצעות אמונה, שלותר לימד בצורה כה בהירה, כמעט נשכחה, ואת מקומה תפס עיקר האמונה הקתולי שדגל ברכישת גאולה באמצעות מעשים טובים. ויטפילד ושני האחים לבית וסלי, שהיו חברי הכנסייה הממסדית, חיפשו אחר חסדי ה’ בכל ליבם ומאודם. הכנסייה הקתולית לימדה אותם כי ניתן להשיג את חסדי ה’ באמצעות חיי חסידות, קיום מצוות והשתתפות בטקסי הדת. כשצ’ארלס ווסלי נפל פעם למשכב וציפה למותו הממשמש ובא, שאלוהו על איזו תשתית הוא מבסס את תקוותו לחיי נצח. הוא השיב: “עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשרת את אלוהים.” כשווסלי הבחין כי החבר ששאל את השאלה אינו שבע רצון מתשובתו, הוא חשב לעצמו, “באמת? האם המאמצים שאני משקיע אינם מהווים עילה מספקת לתקווה? האם הוא יגזול ממני את מאמציי? אין בידי דבר אחר שאוכל להסתמך עליו.” כזו הייתה החשכה שירדה על הכנסייה, אשר הסתירה את מעשה הכפרה של המשיח, גזלה מן המושיע את תהילתו והסבה את ליבם של בני האדם מן התקווה היחידה לגאולה – דמו של הגואל הצלוב שמת כקורבן תמורה.

וסלי ועמיתיו למדו עכשיו שהאמונה האמיתית שוכנת בלב, ושתורת ה’ חלה לא רק על המעשים והמילים, אלא גם על המחשבות. בעודם משוכנעים בצורך בקדושת הלב ובתיקון ההתנהגות, הם החלו לחפש בלהט אחר דרך חדשה. בעזרת תפילות שקדניות ומאמצים כנים, הם ניסו להכניע את יצר הרע השוכן בלב. הם חיו חיי התכחשות עצמית, צניעות וגמילות חסדים, וקיימו בקפדנות רבה כל מצווה וכל שיטה שיכלו לדעתם לסייע להם להשיג את משאת ליבם – את הקדושה שתזכה אותם בחסד האל. אך תכליתם נכזבה. מאמציהם לשחרר את עצמם מהרשעת החטא או לשבור את כוחו עליהם, עלו בתוהו. היה זה אותו מאבק שלותר התמודד עימו בתאו בארפרט. הייתה זו אותה סוגיה שייסרה את נשמתו –  “מַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל?” (איוב, ט’ 2). להבות האמת האלוהית, שכמעט כבו על מזבחות הדת הפרוטסטנטית, יוצתו מחדש בעזרת הלפיד העתיק שעבר מדור לדור בידי המשיחיים מבוהמייה. אחרי הרפורמציה נרמסה הפרוטסטנטיות בבוהמיה תחת רגלי צבאותיה של הכנסייה ברומא. כל מי שסירב להתכחש לאמת, נאלץ לברוח מארצו. אחדים מהם, שמצאו מקלט בסקסוניה, דבקו באמונה העתיקה. צאצאיהם של משיחיים אלה הביאו את האור שזרח על וסלי ועמיתיו. אחרי שג’ון וצ’רלס ווסלי הוסמכו לשירות הבשורה, הם יצאו בשליחות לאמריקה. על הספינה הייתה חבורה גדולה של מוראווינים. סופות עזות השתוללו במהלך המסע, וג’ון וסלי, שפגש בשר המוות פנים אל פנים, חש שאין בליבו וודאות על התפייסותו עם אלוהים. אך בניגוד לו הפגינו הנוסעים הגרמנים שלווה ואמון שהיו זרים לו. הוא אמר: “מזמן הבחנתי ברצינותם ובהתנהגותם המופתית. ענוותם מתבטאת כל העת בעודם מבצעים שירותים כנועים למען הנוסעים האחרים, כאלה שאיש מן הנוסעים האנגלים אינו מוכן לבצע; הם אינם דורשים ואינם חפצים לקבל תמורה על שירותיהם, באומרם, זה יהיה טוב ויאה ללבבותינו היהירים; זאת ועוד, מושיענו האהוב עשה למעננו הרבה יותר. כל יום חדש העניק להם הזדמנות להפגין נמיכות רוח, ששום עלבון לא יכול היה לזעזע. אם דחפו או היכו אותם או השליכו אותם לרצפה, הם קמו והלכו; אך שום תלונה לא עלתה על דל שפתיהם. עתה הייתה הזדמנות לבחון האם הם השתחררו מרוח של פחד ומרוח של גאווה, של כעס ושל נקם. באמצע המזמור שאיתו הם החלו את שירותם, הים הגועש שבר את המפרש הראשי לרסיסים, כיסה את הספינה והציף את הסיפון, כאילו מצולות הים כבר בלעו אותנו. צווחות נוראות נשמעו בקרב האנגלים, אך הגרמנים המשיכו לשיר בשלווה. מאוחר יותר שאלתי אחד מהם: ‘לא פחדת?’ והוא השיב: ‘תודה לאל, לא.’ שאלתי: ‘אך האם נשיכם וילדיכם לא פחדו?’ והוא השיב ברכות: ‘לא, נשותינו וילדינו אינם פוחדים מן המוות.'”

לאחר שהספינה הגיעה לסוואנה שהה וסלי זמן מה עם המוראווינים והתרשם עמוקות מהתנהגותם המשיחית. הוא כתב על אחד מפולחני עבודת האל שלהם, שעמדו בניגוד חד לטקסים היבשים של כנסיית אנגליה, את הדברים הבאים: “הפשטות הרבה, כמו גם הרצינות והחגיגיות של המעמד, כמעט גרמו לי לשכוח את שבע עשרה מאות השנים שחלפו, ולדמיין שאני משתתף באחת מאותן אספות נטולות טקסיות ורשמיות אשר התנהלו בראשותו של שאול השליח, שעסק בעשיית אוהלים, או של כיפא הדייג; ועם זאת, רוח הקודש וגבורת ה’ שרו עליהן.” עם שובו לאנגליה הגיע וסלי לתובנה ברורה יותר של האמונה המשיחית בעזרתו של מטיף מוראוויני. הוא השתכנע כי עליו לוותר על הסתמכות על מעשיו שלו לשם רכישת גאולה, ולבטוח ב”שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם,” בכל ליבו ומאודו. בפגישה של האגודה המוראוויאנית בלונדון הקריא לותר הצהרה שתיארה את התמורה שמחוללת רוח ה’ בליבו של המאמין. כשווסלי הקשיב לדברים, האמונה ניצתה בלבו. הוא אמר: “הרגשתי שליבי מתלהט באופן מוזר. חשתי שאכן בטחתי במשיח, במשיח בלבד, לשם גאולתי; נמלאתי ביטחון בכך שהמושיע נטל את חטאיי, כן, אפילו את חטאיי, וגאלני מחוק החטא והמוות.” לאורך שנים רבות של עמל מפרך, ללא שום הקלה או נחמה, שנים של התכחשות עצמית קיצונית ושל חרפה והשפלה, דבק וסלי בנחישות במטרתו האחת: חיפוש אחר אלוהים. עתה, לאחר שמצא את אלוהים, הוא גילה כי החסד שעמל להשיגו בעזרת תפילות וצומות, גמילות חסדים והקרבה עצמית, היה מתנה שניתנה “חינם אין כסף וללא תמורה.” לאחר שאמונתו במשיח התגבשה והתחזקה יקדה נשמתו בתשוקה עזה להפיץ את הידע על הבשורה המהוללת של חסד ה’, הניתן ללא תמורה.

הוא אמר: “לדידי, העולם כולו הוא צאן מרעיתי. בכל מקום בעולם שבו אני נמצא, אני רואה לעצמי חובה הכרחית להכריז את הבשורות הטובות של הגאולה באוזני כל מי שמוכן לשמוע.” הוא המשיך בחיי הסגפנות וההתכחשות העצמית הקפדניים, אך עתה לא ראה בהם עוד את התשתית לאמונתו אלא את הפרי של אמונתו; לא את השורש, אלא את פרי הקדושה. חסד ה’ במשיח הוא התשתית לתקוותו של המשיחי, וחסד זה יתבטא בציות.

חייו של וסלי הוקדשו לבישור האמיתות הכבירות שקיבל: הצדקה באמצעות אמונה בדמו המכפר של המשיח, וקבלת גבורה מרוח הקודש, אשר מחדשת את הלב ומניבה פירות בחיי אדם הצועד בעקבות המופת של המשיח. וייטפילד והאחים לבית וסלי הוכשרו למלאכתם כאשר למדו על בשרם באמצעות ניסיונות רבים וקשים על מצבם חסר התקווה; על מנת שיוכלו לשאת את הקשיים כחיילים טובים של המשיח, הם הפכו מטרה לאש צולבת של לעג, בוז ורדיפה, הן באוניברסיטה והן כאשר החלו לשרת כמטיפים. הם וקומץ עמיתים אחרים שתמכו במטרתם כונו בבוז “מתודיסטים” בידי תלמידיהם הכופרים – שם שנחשב כיום מכובד בידי אחד הפלגים הגדולים בנצרות באנגליה ובאמריקה. כחברי כנסיית אנגליה, הם דבקו בפולחנים ובטקסי עבודת האל שלה, אך ה’ הציג בפניהם בדברו מופת נעלה יותר. רוח הקודש דרבנה אותם להטיף את המשיח הצלוב. גבורת ההשגחה העליונה סייעה להם בפועלם. אלפי בני אדם האמינו וקיבלו את האמונה המתוקנת בכל ליבם ומאודם. עתה, עלה הצורך להגן על צאן המרעית הללו מפני זאבים ששיחרו לטרף. וסלי לא התכוון לייסד פלג חדש בנצרות, אך הוא ארגן את צאן מרעיתו תחת השם “האיגוד המתודיסטי”. ההתנגדות שמטיפים אלה ספגו מן הכנסייה הממסדית הייתה קשה ולא מובנת; ואף על פי כן, אלוהים בחוכמתו ניצח על אירועי העיתים כדי שהרפורמציה תתחיל בתוך הכנסייה עצמה. אילו הרפורמציה הייתה נובעת מבחוץ, היא לא הייתה חודרת למקום שנזקק לה יותר מכל מקום אחר. אך מכיוון שמטיפי התחייה היו חברי הכמורה, ופעלו בתוך הכנסייה בכל מקום שבו ניתנה להם הזדמנות, חדרה האמת למקומות שאלמלא כן היו הדלתות נסגרות בפניה.

אחדים מאנשי הכמורה התעוררו מקהות החושים המוסרית ששקעו בה והפכו למטיפים נלהבים בקהילותיהם. קהילות שהתאבנו באמצעות הדת היבשה ניעורו לחיים. בימיו של וסלי, כמו בכל הדורות בתולדות הכנסייה, אנשים בעלי מתנות וכישרונות שונים ביצעו את המלאכה שיועדה להם. הם לא ראו עין בעין כל נקודה ונקודה בדוקטרינת האמונה, אך בכולם פעלה רוח הקודש שאיחדה ביניהם בכך שהחדירה לליבם את המטרה לרכוש נשמות למשיח. המחלוקות בין האחים וסלי לוייטפילד איימו בשלב מסוים לחולל נתק ביניהם; אך בזמן שהם למדו ענווה בבית ספרו של המשיח, סבלנות וחמלה הדדית פייסו בין שני הצדדים. לא היה להם זמן להתווכח ולריב בשעה שתורות שקר וחטאים רווחו סביבם והחוטאים ירדו שאולה אל אובדנם. משרתי ה’ צעדו על דרך סלעית. אנשים בעלי השפעה וידע השתמשו בכוחם כדי לפעול נגדם. בתוך זמן קצר, רבים מן הכמרים הפגינו עוינות נחושה, ודלתות הכנסיות נסגרו בפני האמונה הצרופה ומבשריה. הדברים שהכמרים אמרו בזמן שהוקיעו את מבשרי האמת מעל בימות הכנסיות, עוררו את כוחות האופל, את הבורות ואת הרשע.

פעם אחר פעם נמלט ג’ון וסלי מן המוות בעזרת נס שהתחולל בחסד ה’. כשזעם ההמון ניצת נגדו ודומה היה שאין שום דרך מילוט, מלאך בדמות אנושית התייצב לצידו, האספסוף נרתע לאחור ומשרת המשיח צעד קדימה בבטחה ונחלץ מן הסכנה. וסלי אמר על אחת הפעמים שבהן ניצל מן ההמון הזועם: “רבים ניסו לדחוף אותי למטה בזמן שירדנו במדרון ההר על שביל חלקלק לעבר העיר; הם ידעו היטב שברגע שאצנח לאדמה, רוב הסיכויים שלא אוכל לקום עוד. אך אני לא מעדתי כלל, אפילו לא מעידה קלה, עד שהייתי מחוץ להישג ידם. למרות שרבים ניסו לאחוז בצווארי או בבגדיי ולדחוף אותי למטה, אחיזתם נשמטה וזממם לא עלה בידם; רק אחד מהם הצליח לאחוז בדש מעילי, שבמהרה נותר בידיו; הדש השני, שבכיסו היה טמון שטר כסף, נקרע, אך רק למחציתו. אדם תאב בצע שצעד מאחוריי תקף אותי כמה פעמים עם מטה גדול מעץ אלון; אילו ניסה לחבוט בעורפי, הדבר היה חוסך ממנו טרחה נוספת. אך בכל פעם שהרים את המטה כדי להכותני, המהלומה הוטתה הצידה. איני יודע כיצד קרה הדבר, שכן לא יכולתי להזיז את ידי הימנית וגם לא את השמאלית. אדם אחר פילס את דרכו לעברי דרך ההמון והרים את זרועו כדי להכותני; לפתע, ידו נשמטה, והוא רק ליטף את ראשי ואמר: ‘איזה שיער רך יש לו.’… האנשים הראשונים שלבבותיהם השתנו היו גיבוריה של העיר, מנהיגי האספסוף, שאחד מהם היה מתאגרף מקצועי בקרבות אגרוף במקומות הומים וקולניים. “אלוהים מכין אותנו לעשות את רצונו בהדרגה כה מתונה! לפני שנתיים, לבנה חלפה ליד כתפיי ושרטה אותן. שנה לאחר מכן, אבן פגעה בי בין שתי עיניי. בחודש שעבר חטפתי מכה, והערב, שתיים – אחת לפני שנכנסנו לעיר, השנייה אחרי שיצאנו מהעיר; אך שתיהן היו דבר של מה בכך, שכן למרות שהתוקף הראשון הכה אותי בחזי במלוא כוחו, והשני הכני על פי בעוצמה כה גדולה עד שדם ניתז מיד החוצה, לא הרגשתי שום כאב, כאילו שהם נגעו בי עם קש.” המתודיסטים באותם ימים – צאן המרעית והמטיפים כאחד – סבלו לעג ורדיפות הן מצד חברי הכנסיות והן מן הכופרים שהשתלהבו מתיאוריהם המסולפים. הם הועמדו לדין בבתי משפט שהתיימרו לעשות דין צדק, שכן צדק היה נדיר בבתי המשפט באותם ימים. לפעמים תקפו אותם רודפיהם בכוח הזרוע. האספסוף עבר מבית לבית, הרס רהיטים וחפצים, בזז כל מה שבחר לבזוז, והתעלל באכזריות בגברים, בנשים ובילדים. בכמה מקרים, נתלו כרזות שקראו לכל מי שחפץ לסייע בשבירת החלונות וביזת הבתים של המתודיסטים, להתאסף במקום מסוים במועד מסוים. הרשויות עברו בשתיקה על מעשי העוול האלה שבוצעו קבל עם ועולם, והיוו חילול בוטה הן של החוק האנושי והן של החוק האלוהי. רדיפה שיטתית נערכה כנגד אנשים שחטאם היחיד היה רצונם להסיט את רגלי החוטאים מדרך האבדון אל דרך הישר.

ג’ון וסלי אמר בנוגע להאשמות שהופנו נגדו ונגד עמיתיו: “ישנם הטוענים כי הדוקטרינות של האנשים האלה [הפרוטסטנטים] שגויות, שקריות ומסיתות; שהן חדשות; שאיש לא שמע עליהן עד היום; שהן דומות לעקרונות של הקווייקרים; שהן פנטיות וקתוליות. כל טענות השווא הללו נעקרו מן השורש, ונחשף כי כל ענף בדוקטרינה הפרוטסטנטית הוא התורה המפורשת של כתבי הקודש שבוארה בידי כנסייתנו. לפיכך, משנתנו אינה יכולה להיות שגויה או שקרית, בהנחה שכתבי הקודש הם האמת.

“אחרים טוענים [לגבי הפרוטסטנטים] שהדוקטרינות שלהם מגבילות מדיי; שהם הופכים את הדרך לגן העדן צרה מדי; זוהי למעשה ההתנגדות המקורית והכמעט היחידה למשך זמן מה, המשמשת בסתר כתשתית של אלפי התנגדויות רבות יותר שמופיעות בדרכים שונות. אך האם הפרוטסטנטים הופכים את הדרך לגן העדן צרה יותר מזו שהתוו המושיע ושליחיו? האם  משנתם מחמירה יותר מתורת כתבי הקודש? בחנו את הפסוקים המפורשים הבאים: ‘וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדְךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ’ (לוקס, י’ 27). ‘כָּל מִלָּה בְּטֵלָה שֶׁיְּדַבְּרוּ בְּנֵי אָדָם יִתְּנוּ עָלֶיהָ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן בְּיוֹם הַדִּין’ (מתי, י”ב 36). ‘וּבְכֵן, אִם תֹּאכְלוּ אוֹ תִּשְׁתּוּ, אוֹ כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ – עֲשׂוּ אֶת הַכֹּל לְמַעַן כְּבוֹד אֱלֹהִים’ (קור”א, י’ 31).”

“אם משנתם מחמירה יותר מן הדברים האלה, אז האשמה נופלת עליהם;  אך אתם יודעים בליבכם שהיא אינה נופלת עליהם. ומי יכול להחמיר על קוצו של יוד יותר מדיי מבלי להשחית את דבר ה’? האם האיש שרזי ה’ הופקדו בידיו יימצא נאמן אילו ישנה חלק כלשהו בהצהרות הקדושות הללו? ברור שלא; הוא אינו יכול לבטל אף מילה בהן או לגרוע מהן; הוא אינו יכול לרכך אותן; הוא נאלץ להכריז באוזני כל בני האדם: ‘איני יכול לרכך את כתבי הקודש כדי שיישאו חן בעיניכם. עליכם להגיע אליהם, או שתאבדו לנצח.’ הזעקה הפופולרית היא: ‘כמה מחמירים וחסרי נדיבות הם האנשים האלה!’ מאיזו בחינה? האם הם אינם מאכילים את הרעבים ומלבישים את הערומים? לא; אין זה הדבר; מעשי חסד כאלה נזקפים לזכותם בשפע, אך הם מחמירים בשיפוטם; הם סבורים שאיש אינו יכול להיוושע, זולת אלה שצועדים בדרכם שלהם.”

ההידרדרות הרוחנית שנחשפה באנגליה זמן קצר לפני ימיו של וסלי, נבעה במידה רבה מן הדוקטרינה המתנגדת לציות לתורת ה’ [הגורסת כי די באמונה בלבד כדי להיוושע]. נוצרים רבים טענו שהמשיח ביטל את תורת המוסר, ולפיכך, המאמינים אינם מחויבים לקיים את מצוותיה; שהמאמין חופשי מן “השעבוד למעשי צדקה”. אחרים, על אף שהודו בנצחיות התורה, הכריזו כי אין צורך שהכמרים יאיצו במאמינים לציית לתורה, שכן אלה שנבחרו בידי ה’ כדי לנחול גאולה “יונחו בידי חסד ה’, שיעורר בליבם דחף בלתי נשלט לנהוג ביראת שמיים, לעשות מעשי צדקה ולפתח מידות טובות,” בזמן שאלה שנגזר עליהם אבדון וחרפה נצחיים, “לא הצליחו לציית לתורת ה’ בכוחות עצמם.” אחרים, שאף הם טענו כי “הנבחרים אינם יכולים לאבד את חסד האל,” הגיעו למסקנה הרבה יותר מזעזעת, דהיינו: “שמעשי הרשע שהם מבצעים אינם באמת חטאים, וגם אין לראות בהם חילול של תורת ה’; לפיכך, אין צורך שיתוודו עליהם או שיחדלו מהם בעזרת חזרה בתשובה.” לפיכך, הם הכריזו כי אפילו אחד מן החטאים המרושעים והנתעבים ביותר “שנחשב בעיני העולם כחילול בוטה של תורת ה’, אינו נחשב כחטא בעיני ה’,” כל עוד בוצע בידי אחד מנבחרי ה’, “שכן, זה אחד המאפיינים היסודיים והמובהקים ביותר של הנבחרים, דהיינו, שאין ביכולתם לעשות דבר שהוא למורת רוחו של ה’ או שהוא נאסר בתורתו.” דוקטרינה מפלצתית זו זהה בעיקרון לטענותיהם של מלומדים ושל תיאולוגיים פופולרים הגורסת כי “אין שום תורה שאין לשנותה או אף מוסר קבוע ומוחלט, אלא ההבחנה בין טוב לרע נקבעת עיי החברה בעצמה ולפיכך היא גם כפופה לשינויים”. כל הטענות הללו חושפות את אותו מקור השראה – אותה רוח שלטת של השטן, שהחל בפעולתו, אפילו בקרב דרי השמיים החפים מחטא, במטרה לשבור את עול מצוות תורת ה’ הקדושות והמרסנות. הדוקטרינה על צווי ה’ המתקנים ומשנים את אופיו של האדם באופן סופי, גרמה לאנשים רבים לדחות את תורת ה’ על הסף. וסלי לא חדל להביע התנגדות לטענות השקריות של מורי הדוקטרינה השוללת את הציות לתורת ה’, והראה כי תורת שקר זו, שהובילה לאי ציות לתורה, עומדת בסתירה גמורה לכתבי הקודש. “הֵן חֶסֶד הָאֱלֹהִים הוֹפִיעַ לִישׁוּעַת כָּל בְּנֵי אָדָם.” “טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה וְרָצוּי בְּעֵינֵי אֱלֹהִים מוֹשִׁיעֵנוּ, הֶחָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת. הֵן אֶחָד הָאֱלֹהִים, וְאֶחָד הַמְתַוֵּךְ בֵּין אֱלֹהִים לִבְנֵי אָדָם – הָאָדָם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר נָתַן אֶת עַצְמוֹ כֹּפֶר בְּעַד הַכֹּל” (טיטוס, ב’ 11; טימ”א, ב’ 6-3). רוח ה’ מוענקת חינם אין כסף כדי לאפשר לכל אדם לצעוד על דרך המלך המובילה לגאולה. המשיח אמר: “הָאוֹר הָאֲמִתִּי, הַמֵּאִיר לְכָל אָדָם, בָּא אֶל הָעוֹלָם” (יוחנן, א’ 9). הסיבה היחידה שבעטיה בני האדם אינם נוחלים גאולה, היא סירובם הנחוש לקבל את מתת החיים. בתשובה לטענה שעם מות המשיח בוטלו עשרת הדיברות ותורת עבודת ה’, אמר וסלי: “המשיח לא ביטל את תורת המוסר שנכללה בעשרת הדיברות ונאכפה בידי הנביאים. הוא לא בא לעולם כדי לבטל חלק כלשהו בתורה. תורת ה’ היא חוקה נצחית שלא תתבטל לעולם, שכן היא כעד נאמן ונצחי בשמיים.” [ככתוב: “וְעֵד בַּשַּׁחַק, נֶאֱמָן סֶלָה” (תהל’, פ”ט 38).] כך היה מקדמת דנה, שכן התורה לא “נחקקה על לוחות אבן,” אלא על ליבם של כל בני האדם בשעת בריאתם בידי הבורא. ועל אף שהאותיות שנחקקו על ליבנו באצבע אלוהים הושחתו רבות בידי החטא, עם זאת, הן אינן ניתנות למחיקה מוחלטת כל עוד יש לנו מצפון המבחין בין טוב לרע. כל חלק בתורת ה’ חייב להיות תקף בקרב האנושות כולה בכל הדורות, שכן התורה אינה תלויה בזמן או במקום או בנסיבות המשתנות, אלא בטיבו של אלוהים ובטבעו של האדם, ובקשר הנצחי בין שני הצדדים. ישוע אמר בנוגע לתורה: ‘לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם.’ … אין ספק שכוונתו של ישוע כאן (העולה בקנה אחד עם כל מה שנאמר לפני ואחרי משפט זה), היא: “באתי לבסס את התורה באופן מלא, וזאת חרף פרשנויותיהם של בני האדם; באתי להבהיר באופן מפורש וברור את כל מה שהיה חשוך, עמום ומעורפל בתורה; באתי להכריז את החשיבות האמיתית והמלאה של כל חלק בתורה; להראות את רוחב היריעה של כל דיברה וכל מצווה שניתנה בה, את הנשגבות ואת העומק, את הטהרה ואת הרוחניות (שנבצרו מבינתו של האדם), הקיימים בכל ענפיה.”

וסלי דיבר על התיאום המלא והמושלם בין התורה לבשורה. הוא הכריז: “לפיכך, קיימת זיקת גומלין קרובה ביותר (ככל שניתן לתארה), בין התורה לבשורה. מחד, התורה סוללת את הדרך לבשורה ומכוונת אותנו אל הבשורה; מאידך, הבשורה מדריכה אותנו תמיד לציית באופן מדויק ומלא יותר למצוות התורה. לדוגמה, התורה מצווה עלינו לאהוב את אלוהים, לאהוב את רענו ולנהוג בענווה, בצייתנות ובקדושה. אנו חשים שאין ביכולתנו לבצע את המצוות הללו; ואכן, ‘מִבְּנֵי אָדָם נִבְצָר הַדָּבָר’ (מתי, י”ט 26); אולם, קיבלנו הבטחה מאלוהים להעניק לנו את האהבה הזו, להפוך אותנו לאנשים ענווים, צייתנים וקדושים; אנו נאחזים בבשורה הזו, בבשורות הטובות האלה; השינוי הזה מתחולל בנו בהתאם לאמונתנו; וצדקת התורה מתגשמת בנו ‘עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ'” )טימ”ב, ג’ 15). וסלי אמר: “בדרגים הגבוהים ביותר בקרב אויבי בשורת המשיח ישנם אנשים המדברים סרה בתורה, שופטים אותה קבל עם ועולם [איגרת יעקב ד’ 11], ומלמדים את בני האדם לבטל (להפר, לשים קץ, לפטור מן החובה, להתיר, לחלל) לא רק מצווה אחת, בין אם הקלה או החשובה ביותר, אלא את כל הדיברות והמצוות ‘במכה אחת’. “הדבר המפתיע ביותר בקשר לאשליה נוראה זו, הוא שמי שהולך שולל אחריה מאמין בכל ליבו ומאודו שהוא חולק כבוד למשיח בכך שהוא שם קץ לתורתו, ושהוא מרומם ומאדיר את שלטונו, בזמן שלמעשה, הוא מבטל ומשמיד את תורתו! כן, אנשים כאלה מכבדים את המשיח בדיוק כמו שיהודה איש קריות כיבד את המושיע כשאמר לו: ‘שָׁלוֹם רַבִּי’, וְנִשֵּׁק אוֹתוֹ.’ המשיח יכול היה בצדק לומר לכל אחד ואחד מהם: ‘בִּנְשִׁיקָה אַתָּה מוֹסֵר אֶת בֶּן הָאָדָם?’ לדבר על דמו ולהסיר את כתרו, אין הדבר שונה מבגידה בו בנשיקה; לבטל חלק כלשהו בתורתו, תוך העמדת פנים שהדבר נועד לקידום הבשורה, זהה לבגידה בו בנשיקה. מי שמטיף את האמונה בדרך כזו ומשמיט במישרין או בעקיפין מצווה כלשהי בתורה המחייבת ציות, לא יוכל לחמוק מן האשמה הזו; מי שמטיף את המשיח באופן שמבטל או מחליש בדרך כלשהי את הקלה שבמצוות ה’, לא יוכל לחמוק מן האשמה הזו.”

וסלי אמר למי שטענו כי “הטפת הבשורה מגשימה את כל מטרותיה של התורה,” את הדברים הבאים: “אנו מתכחשים לרעיון זה ודוחים אותו על הסף. הוא אינו נותן מענה לתכלית הבסיסית של התורה, דהיינו, לעורר באדם את הכרת החטא, לעורר את מי ששקועים בשינה ומתנודדים על שפת הגיהינום. שאול השליח הכריז: ‘הַתּוֹרָה… מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא.’ לדידו, רק כאשר אדם מודה בחטאו, הוא חש באמת ובתמים בצורך בדמו המכפר של המשיח.”

המשיח בכבודו ובעצמו הכריז: “לֹא הַבְּרִיאִים צְרִיכִים לְרוֹפֵא, אֶלָּא הַחוֹלִים.” לפיכך, אין טעם להביא רופא לאדם בריא או לאדם החושב שהוא בריא. אתם הראשונים שמשכנעים את בני האדם שהם חולים; אחרת, הם לא יודו לכם על מאמציכם. להציע את המשיח למי שליבם בריא ושלם, זה אבסורדי באותה המידה, שכן ליבם טרם נשבר.” וכך, בזמן שווסלי הטיף את בשורת החסד של ה’, הוא ניסה, בדומה לאדונו, “לרומם ולהאדיר את התורה, ככתוב: “יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר” (ישעיה, מ”ב 21).

וסלי ביצע בנאמנות את המלאכה שהוטלה עליו מאת ה’; תוצאותיה, אלה שה’ אפשר לו לראותן, היו נפלאות. לקראת סוף חייו הארוכים, למעלה משמונים שנה – אחרי שבילה חצי מאה בשירות הבשורה כמטיף נודד – עלה מספרם של חסידיו המושבעים על למעלה ממיליון איש. אך המספר הרב של האנשים שרוממו מן האבדון והקלון של החטא לחיי טהרה וקדושה נעלים יותר בזכות מאמציו, וכן המספר הרב של אלה שהשיגו חוויה עמוקה ומתגמלת יותר בזכות משנתו – לא ייוודע לעולם עד שמשפחת הנושעים, על כל חבריה, תיאסף אל מלכות האלוהים. חייו של וסלי מהווים לקח מאלף לכל משיחי. הלוואי שהאמונה, הענווה, הלהט הבלתי נלאה, ההקרבה העצמית והמסירות של משרת זה של המשיח, יופגנו בכל קהילות המשיח בימינו!