העימות הגדול פרק ט׳׳ו – כתבי הקודש והרפורמציה בצרפת

במאה השש עשרה, תנועת הרפורמציה אשר פרשה בפני בני האדם את כתבי הקודש, ניסתה לחדור לכל ארצות אירופה. היו ארצות שקיבלו את התנועה בברכה ובשמחה וראו בה שליח שמיימי. בארצות אחרות, הכנסייה הקתולית הצליחה במידה רבה למנוע את כניסתה של התנועה; לפיכך, אור הדעת של כתבי הקודש, על השפעותיו המרוממות, כמעט הוסתר לחלוטין מעיני הציבור. באחת הארצות, על אף שאור האמת חדר אליה, נבצר מן החושך להבינו. במשך מאות בשנים האמת והשקר נאבקו זו בזה על השליטה. לבסוף, הרוע ניצח, והאמת השמיימית הודחה. “וְזֶהוּ הַדִּין: הָאוֹר בָּא אֶל הָעוֹלָם וּבְנֵי הָאָדָם אָהֲבוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ יוֹתֵר מִן הָאוֹר…” (יוחנן, ג’ 19). האומה נעזבה לנפשה, לקצור את פרי הבאושים של הדרך שבחרה בה. ידה המרסנת של רוח ה’ הוסרה מן העם שבז למתנת החסד שלה. ה’ התיר לרוע להבשיל. העולם כולו חזה בפרי הבאושים של דחיית האור ביודעין. המלחמה בכתבי הקודש, שנמשכה מאות בשנים בצרפת, הגיעה לשיאה באירועי המהפכה. התפרצות נוראה זו נבעה מן הדיכוי של כתבי הקודש בידי הכנסייה הקתולית. היא שימשה דוגמה מוחשית בולטת ביותר שהעולם חזה מעודו, של חריגה מן המדיניות של הכנסייה הקתולית – דוגמה של התוצאות שנבעו מתורותיה במשך למעלה מאלף שנים. הדיכוי של כתבי הקודש במהלך שלטון האפיפיורות נובא בידי הנביאים; המלאך שגילה את אירועי אחרית הימים ציין את התוצאות הנוראות שיבואו במיוחד על צרפת עקב שלטונו של “איש הרשע”. מלאך ה’ אמר: “וְיִרְמְסוּ אֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ [קהילת האמת] אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים. וְאֶתֵּן לִשְׁנֵי עֵדַי וִינַבְּאוּ אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יָמִים וְהֵם לְבוּשֵׁי שַׂקִּים… כַּאֲשֶׁר יִגְמְרוּ אֶת עֵדוּתָם, הַחַיָּה הָעוֹלָה מִן הַתְּהוֹם תַּעֲשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, תְּנַצֵּחַ אוֹתָם וְתַהַרְגֵם. גְּוִיּוֹתֵיהֶם תִּהְיֶינָה בִּרְחוֹב הָעִיר הַגְּדוֹלָה הַנִּקְרֵאת בְּאֹפֶן רוּחָנִי סְדוֹם וּמִצְרַיִם, אֲשֶׁר שָׁם גַּם נִצְלַב אֲדוֹנָם… יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ עֲלֵיהֶם וְיַעַלְזוּ, וְיִשְׁלְחוּ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, שֶׁכֵּן שְׁנֵי הַנְּבִיאִים הָאֵלֶּה הִכְאִיבוּ לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. אַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה יָמִים וָחֵצִי בָּאָה בָּהֶם רוּחַ חַיִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים; הֵם קָמוּ עַל רַגְלֵיהֶם וּפַחַד גָּדוֹל נָפַל עַל רוֹאֵיהֶם” (ההתגלות, י”א 11-2). שתי התקופות שאוזכרו כאן, “אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים” ו”אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יָמִים” – הן זהות. שתיהן מייצגות את פרק הזמן שבו קהילת המשיח תסבול דיכוי מידי רומא. אלף מאתיים ושישים שנות שלטון האפיפיורות, שהחלו עם כינון הכנסייה הקתולית ועלייתו על הכס של האפיפיור בשנת 538 לספירה, היו אמורות להסתיים בשנת 1798. בשנה זו, צבא צרפת פלש לרומא ואסר את האפיפיור, שמת בשלב מאוחר יותר בגלות. על אף שבתוך זמן קצר נבחר אפיפיור חדש, ההיררכיה האפיפיורית לא הצליחה מאז ואילך להשיב לעצמה את הכוח והסמכות שהיו בידיה בעבר. רדיפת הקהילה המשיחית לא נמשכה במהלך כל התקופה בת 1260 השנים. אלוהים, ברוב רחמיו על חסידיו, קיצר את פרק הזמן של המבחנים הקשים והייסורים העזים שבאו עליהם. כשהמושיע ניבא על “הצרה הגדולה” שתיפול על הקהילה, הוא אמר: “וְאִלּוּלֵא קֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם לֹא הָיָה נִצָּל כָּל בָּשָׂר, אַךְ לְמַעַן הַבְּחִירִים יְקֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם” (מתי, כ”ד 22).

בזכות השפעת הרפורמציה פסקו הרדיפות לפני 1798. באשר לשני העדים, הנביא הכריז: “אֵלֶּה הֵם שְׁנֵי הַזֵּיתִים וּשְׁתֵּי הַמְּנוֹרוֹת הָעוֹמְדִים לִפְנֵי אֲדוֹן הָאָרֶץ.” מחבר מזמורי התהילים אמר: “נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ; וְאוֹר, לִנְתִיבָתִי” (ההתגלות, י”א 4; תהל’, קי”ט 105). שני העדים מייצגים את כתבי הקודש, הכוללים את התנ”ך והברית החדשה. הברית הישנה והברית החדשה מהוות עדויות חשובות על מקורה ונצחיותה של תורת ה’. שתיהן אף מעידות על תוכנית הגאולה. הסמלים, הקורבנות והנבואות בספרי התנ”ך מצביעים על המושיע העתיד לבוא לעולם. הבשורות והאיגרות בברית החדשה מעידות על המושיע שבא לעולם בדיוק באופן שבו הסמלים והנבואות ניבאו על אודותיו. “וְאֶתֵּן לִשְׁנֵי עֵדַי וִינַבְּאוּ אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יָמִים וְהֵם לְבוּשֵׁי שַׂקִּים.”

במהלך מרבית התקופה הזו, עדי ה’ נותרו עלומים. שלטון האפיפיורות ניסה להסתיר מן העם את דבר האמת ולהציג בפניו עדות שקר, וזאת כדי לסתור את עדות דבר ה’. כשרשויות הדת והמדינה אסרו על העם לקרוא את כתבי הקודש; כשעדות הכתובים סולפה, ואנשים ושדים עשו כל מאמץ והשתמשו בכל אמצעי שיכלו להמציא כדי להסב את ליבם של בני האדם מן העדות הזו; כשמי שהעז להכריז את האמיתות הקדושות של כתבי הקודש נרדף, נבגד, ניצוד, עונה, ישב בצינוק ומת על קידוש אמונתו או נאלץ להימלט למעוזים בהרים ולמאורות ומערות בלב האדמה – או אז ניבאו העדים הנאמנים, בעודם עוטים שק על גופם. עם זאת, הם המשיכו למסור את עדותם לכל אורכם של אלף מאתיים ושישים השנים. בשעות האפלות ביותר קמו אנשים מסורים ונאמנים שאהבו את דבר ה’ וקינאו לכבודו. משרתים נאמנים אלה קיבלו חוכמה, גבורה וסמכות להכריז את האמת במהלך כל התקופה הזו. “וְאִישׁ אִם יִרְצֶה לְהָרַע לָהֶם, תֵּצֵא אֵשׁ מִפִּיהֶם וְתֹאכַל אֶת אוֹיְבֵיהֶם; מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהָרַע לָהֶם, בְּדֶרֶךְ זֹאת מוֹת יוּמַת” (ההתגלות, י”א 5). בני האדם אינם יכולים לרמוס את דבר ה’ ללא הסתכנות בעונש. המשמעות של האשמה כבדה זו מוצגת בפרק החותם את ספר ההתגלות: “אָנֹכִי מֵעִיד בְּכָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת דִּבְרֵי נְבוּאַת הַסֵּפֶר הַזֶּה: אִישׁ אִם יוֹסִיף עֲלֵיהֶם, יוֹסִיף עָלָיו אֱלֹהִים אֶת הַמַּכּוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וְאִישׁ אִם יִגְרַע מִדִּבְרֵי סֵפֶר הַנְּבוּאָה הַזֹּאת, יִגְרַע הָאֱלֹהִים אֶת חֶלְקוֹ מֵעֵץ הַחַיִּים וּמֵעִיר הַקֹּדֶשׁ, מִן הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה” (התג’, כ”ב 18, 19). אלה הן האזהרות שנתן אלוהים לבני האדם כדי לשמור עליהם פן ישנו באופן כלשהו את הדברים שהוא גילה או ציווה בדברו.

אזהרות רציניות אלה, הטומנות בחובן האשמות חמורות כל כך, חלות על כל האנשים הגורמים לאחיהם בני האדם לזלזל בתורת ה’. הן אמורות לעורר חיל ורעדה בליבם של כל מי שמכריזים בקלות דעת כי לשמירת או לחילול תורת ה’ אין כל חשיבות; לדידם, אם נשמור או נחלל את תורת ה’, לא יהיו לכך שום השלכות. כל אלה המרוממים את רעיונותיהם מעל ההתגלות האלוהית, כל אלה שמשנים את המשמעות המפורשת של הכתובים כדי להתאימם לרעיונותיהם לפי נוחיותם או להתאימם להלך הרוח של העולם, לוקחים על עצמם אחריות גדולה ומפחידה. דבר ה’ הכתוב (דהיינו, תורת ה’), יבחן ויעריך את אופיו של כל אדם, וירשיע כל אדם שלא עמד במבחן המדויק הזה, שאינו טועה לעולם. בנבואה נאמר: “כַּאֲשֶׁר [שני העדים] יִגְמְרוּ אֶת עֵדוּתָם, הַחַיָּה הָעוֹלָה מִן הַתְּהוֹם תַּעֲשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה.” התקופה שבה שני העדים ניבאו בעודם עטויים שק, הסתיימה ב-1798. בעודם מתקרבים לסיום מלאכתם, שבוצעה באלמוניות, נערכה נגדם מלחמה בידי כוח שהוצג בנבואה כ”חַיָּה הָעוֹלָה מִן הַתְּהוֹם.” ברבות מארצות אירופה, הכוחות ששלטו בכנסייה ובמדינה נשלטו בידי השטן במשך מאות בשנים באמצעות שלטון האפיפיורות. אולם, כאן מוצגת התגלות חדשה של כוח שטני. המדיניות של הכנסייה הקתולית הייתה לשמור על כתבי הקודש סגורים ומסוגרים מעין הציבור בשפות המקור שלהם, שהיו שפות זרות, וזאת תחת אצטלה של יראת כבוד לדבר ה’. תחת שלטונה של הכנסייה הקתולית העידו העדים בעודם “לבושי שקים”. ואולם, כוח אחר – החיה שתעלה מן התהום – יקום כדי לערוך מלחמה גלויה ומרה נגד דבר ה’. “הָעִיר הַגְּדוֹלָה,” שברחובותיה יישחטו העדים וגופותיהם יתגוללו בהם, “נִּקְרֵאת בְּאֹפֶן רוּחָנִי… מִצְרַיִם.” מכל העמים שתועדו בהיסטוריה המקראית התכחשה מצרים באופן הבוטה ביותר לקיומו של האל החי, ומיאנה לסור למרותו. שום מלך לא העז מעולם לנהוג בשרירות לב כה נחושה, ולמרוד באופן כה גלוי ונועז בסמכותו של אלוהי השמיים, מאשר מלך מצרים. כשמשה מסר לפרעה את המסר מאת ה’, השיב פרעה ביהירות: “מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה, וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ!” (שמות, ה’ 2). זוהי שלילת אלוהות לשמה (אתיאזם). האומה שכונתה “באופן רוחני” מצרים, תשמיע התכחשות דומה כנגד טענותיו ומצוותיו של האל החי, ותפגין את אותה רוח של מרי וחוסר אמונה. “העיר הגדולה” אף הושוותה “באופן רוחני” לסדום. שחיתותה של סדום, אשר חיללה את תורת ה’, התבטאה במיוחד בפריצות. חטא זה יהווה אף הוא מאפיין בולט של האומה שתגשים את הנבואות המסוימות שנכללו בפסוקים אלה.

על פי דברי הנביא, זמן קצר לפני 1798 יקום כוח מסוים, שטני במוצאו ובטיבו, כדי להילחם בכתבי הקודש. הארץ שבה יושתקו עדויותיהם של שני עדי ה’, תתאפיין בכפירה של פרעה ובפריצות של סדום. נבואה זו התגשמה במדויק ובאופן מדהים בהיסטוריה של צרפת. במהלך המהפכה ב-1793, “העולם שמע לראשונה על קבוצת אנשים שנולדו והתחנכו בחיק הציוויליזציה, שנטלו לעצמם את הזכות לשלוט באחת הארצות היפות והטובות ביותר באירופה, להרים את קולם כאיש אחד כדי להתכחש לאמת הרצינית ביותר שנשמת האדם קיבלה מעודה, ולוותר פה אחד על האמונה באלוהים ועל עבודת האל.

“צרפת היא האומה היחידה בעולם שבה שרד תיעוד אותנטי לכך שהרימה את ידה במרי גלוי כנגד בורא היקום. רבבות כופרים, רבבות מנאצי שם ה’, גדשו ועדיין גודשים את אנגליה, גרמניה, ספרד וכל ארץ אחרת. אך צרפת ניצבת לבדה בתולדות העולם כמדינה היחידה שהכריזה באמצעות האספה המכוננת שאין אלוהים, וכל תושבי עיר הבירה וחלק גדול באוכלוסייה, גברים ונשים כאחד, פצחו בשירה ובריקודים עם קבלת ההכרזה.”

צרפת גם ייצגה את המאפיין המובהק שיוחס לסדום. בתקופת המהפכה שררו במדינה סיאוב ושחיתות מוסרית, שהיו זהות לאלו שהמיטו על ערי כיכר הירדן את חורבנן. ההיסטוריון מציג את האתאיזם והפריצות שרווחו בצרפת, כפי שתוארו בנבואה: “בזיקה הדוקה לחוקים הללו שהשפיעו על הדת, היה דבר שגרם לזילות של ברית הנישואים – המחויבות הקדושה ביותר שבני האדם יכולים ליטול, ושביצועה מחזק ומגבש את החברה – והפך את ברית הנישואים להסכם אזרחי שבו שני אנשים יכולים לקיים או להפר אותו לפי אוות נפשם… אילו השטן ועושי דברו היו פועלים כדי למצוא את הדרך היעילה ביותר להשמדת כל דבר ראוי לכבוד, כל דבר חינני או יציב בחיי המשפחה, ולהשיג בעת ובעונה אחת ודאות בכך שהנזק שהם ביקשו לחולל יועבר מדור לדור, הם לא היו יכולים להמציא תוכנית יעילה יותר מאשר זו המזלזלת בנישואים… סופי ארנו, שחקנית שהתפרסמה בזכות אמרותיה השנונות, תיארה את טקס הנישואים הרפובליקני כ’טקס מקודש של ניאוף’.” עוד נאמר בנבואה על “העיר הגדולה” – “אֲשֶׁר שָׁם גַּם נִצְלַב אֲדוֹנָם.” גם פרט זה בנבואה התגשם בצרפת. באף ארץ אחרת לא הייתה רוח של שנאה כה גלויה ובוטה כלפי המשיח, כפי שגילתה צרפת. באף ארץ אחרת לא נתקלה האמת בהתנגדות עזה ומרה יותר. במהלך הרדיפות האכזריות שהמיטה צרפת על המאמינים בבשורה, היא צלבה את המשיח בדמות תלמידיו. דמם של הקדושים נשפך במשך מאות שנים. בזמן שהוולדנסים הקריבו את חייהם על הרי פיידמונט כאשר העידו “אֶת דְּבַר אֱלֹהִים וְאֶת עֵדוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ” (התג,’ א’ 2), עדות דומה על האמת נישאה בפי אחיהם בצרפת, האלביגנזים. בימי הרפורמציה, חסידי התנועה הוצאו להורג בעינויים נוראים. המלך והאצילים, נשים מכובדות, עלמות עדינות ואבירי האומה, התענגו על ייסוריהם של הקדושים המעונים של ישוע. ההוגנוטים האמיצים שנלחמו על הזכויות הללו, היקרות כל כך ללב האדם, שפכו את דמם בשדות קרב רבים במלחמות קשות ועקובות מדם. הפרוטסטנטים הוצאו אל מחוץ לחוק, פרס כספי הובטח למי שילכוד אותם והם ניצודו כחיות הבר. “הקהילה במדבר”, שחבריה היו קומץ צאצאים של המשיחיים הקדומים שנשארו בצרפת במאה השמונה עשרה, הסתתרה בהרי הדרום ודבקה באמונת אבותיה. כאשר משיחיים אלה ניסו להיפגש בלילות בחסות החשכה על צלע הר או באזור ציד מבודד, הם נרדפו בידי פרשים, נתפסו, נגררו לספינות עבדים ונידונו לחיי עבדות. “בניה הטהורים ביותר, המעודנים ביותר והאינטליגנטיים ביותר של צרפת נכבלו באזיקים יחד עם שודדים ורוצחים, ועברו סבל מחריד.” משיחיים אחרים, שזכו למידה מסוימת של רחמים, נפלו על ברכיהם בתפילה ונורו בדם קר. מאות גברים קשישים, מאות נשים חסרות אונים וילדים תמימים, מצאו את מותם על האדמה שעליה התאספו. כאשר ירדו במדרון ההר או צעדו ביער במקומות שבהם נהגו להתאסף, לא היה זה חיזיון נדיר לראות “כל ארבעה צעדים גוויות מוטלות בעשב וגופות תלויות על עצים.” ארצם “נחרבה בחרב, בגרזן ובמקלות והפכה לשממה, למדבר קודר רחב ידיים.” מעשי הזוועה הללו לא בוצעו בימי הביניים, אלא בעידן ההארה והתבונה של לואי ה-14, “כשהמדע פותח, האותיות פרחו, והתיאולוגים והכמרים של חצר המלוכה ועיר הבירה היו אנשים משכילים ורהוטים שהשפיעו רבות על מחוות של ענווה, צניעות וגמילות חסדים.”

אך הפשע האפל ביותר ברשימת הפשעים האפלים, המעשה המחריד ביותר מבין המעשים השטניים שבוצעו לאורך כל המאות האיומות שחלפו, היה הטבח בסנט ברתולומאו. העולם עדיין זוכר באימה את המחזות הקשים של הטבח האכזר ביותר ומוג הלב ביותר. מלך צרפת, בעידודם של הכמרים והבישופים הקתולים, נתן את הסכמתו למעשה המזוויע. הפעמון הגדול של הארמון צלצל באישון לילה כאות שציין את הטבח. אלפי פרוטסטנטים שישנו בשלווה בבתיהם ובטחו במלכם שנתן להם את דברתו, נגררו מבתיהם ללא שום התרעה ונרצחו בדם קר. השטן, בדמותם של קנאי הדת הקתולית, צעד בראש הפורעים. כשם שהמשיח הוציא את בני עמו מעבדות מצרים לחירות, וצעד בראשם כמנהיג הנסתר מן העין, כך השטן ניצח על מלאכתם הפושעת והמחרידה של נתיניו, כמנהיגם הנסתר מן העין, וסייע להם להרבות את מספרם של הקדושים המעונים. הטבח בפריז ארך שבעה ימים, כשבשלושת הימים הראשונים בוצע בחמת זעם שלא תיאמן. הוא לא הוגבל לעיר הבירה בלבד, אלא פרש לכל המחוזות והערים שבהם חיו משיחיים פרוטסטנטיים, וזאת בצו מיוחד מאת המלך. הרוצחים לא התחשבו בגיל או במגדר. הם לא חסו על חייהם של תינוקות תמימים או זקנים ששיבה זרקה בשערם. אצילים ואיכרים, זקנים וצעירים, אימהות וילדים – כולם נטבחו יחדיו.

הטבח נמשך ברחבי צרפת במשך חודשיים. שבעים אלף איש ממיטב בניה של האומה, נשמדו. כאשר החדשות הגיעו לרומא הם גרמו לרוממות רוח ולשמחה גדולה מאוד בקרב המנהיגות הקתולית. הקרדינל מלורין העניק אלף פאונד לשליח שהביא את הבשורה. הרובים בטירת סנט אנג’לו נורו במטח כבוד והשמיעו מחוות ברכה עליזה; הפעמונים צלצלו בכל מגדל; מדורות בערו כל שעות הלילה; גרגורי ה-13, בלוויית הקרדינלים והכמרים שלו, הוביל תהלוכה מרשימה שצעדה אל כנסיית סנט לואיס, שבה הקרדינל של לורין זימר את ה’טה דאום’ [מזמור נוצרי הפותח במילים אלה]. הונפקה מדליה להנצחת הטבח המהולל; תמונה שנמצאת עדיין בוותיקן, שצוירה לכבוד המאורע החגיגי, הציגה את האירועים המרכזיים בטבח בסנט ברתולומאו. האפיפיור, שהיה להוט להביע הכרת תודה לצ’רלס על התנהגותו המופתית, שלח אליו את שושנת הזהב [שושנה העשויה זהב שקודשה בידי האפיפיור, הנשלחת למדינה או לאדם כאות הוקרה על שירותם לכנסייה]. מעל במות הכנסיות ברומא השמיעו מטיפים רהוטים דברי שבח לצ’רלס, לקתרינה ול’גוויזס’ בתור מייסדיה החדשים של הכנסייה הקתולית.”

אותה רוח שעוררה את הטבח בסנט ברתולומאו הובילה גם את אירועי המהפכה. ישוע המשיח הוכרז כמשיח שקר, והזעקה שיצאה פה אחד משפתי הכופרים בצרפת הייתה: “חסלו את,” כלומר, את המשיח. כפירה בוטה, ניאוץ שם ה’, רשעות ומעשי תועבה הלכו יד ביד, והאנשים השפלים והמושחתים ביותר, המפלצות הנוראות ביותר שביצעו מעשי זוועה המנוול ורשע, זכו לתהילה ולשבח. באמצעות המעשים והמחוות האלה חלקו בני האדם לשטן כבוד עילאי; וזאת בזמן שהמשיח, התגלמות האמת, הטהרה, הצדקה והאהבה המסורה, נצלב שוב ושוב. “הַחַיָּה הָעוֹלָה מִן הַתְּהוֹם תַּעֲשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, תְּנַצֵּחַ אוֹתָם וְתַהַרְגֵם.” הכוח הכופר ששלט בצרפת בימי המהפכה ושלטון הטרור, נלחם בכתבי הקודש במלחמת חורמה שהעולם לא חזה בה מעולם. האספה הלאומית אסרה על לימוד והפצת דבר ה’. עותקים של כתבי הקודש נאספו ונשרפו קבל עם ועולם בלוויית מחוות בוז ולעג. תורת ה’ נרמסה ברגל גסה. מועדי הקודש והמצוות שכוננו בכתבי הקודש בוטלו. השבת השבועית בוטלה, ובמקומה הוקדש כל יום עשירי להוללות וחילול שם שמיים. טבילה וסעודת האדון הוצאו אל מחוץ לחוק. הודעות שנתלו במקומות בולטים בבתי הקברות הכריזו כי המוות הוא שינה נצחית. יראת ה’, שהייתה אמורה להיות ראשית חוכמה, הלכה והתרחקה מיראת ה’, עד שהפכה לראשית האווילות. כל טקסי הדת נאסרו, חוץ מטקסים שנערכו לכבוד החירות והמדינה.

“הבישוף המכהן של פריז הובל אל קדמת הבמה כדי לגלם תפקיד מרכזי בפרסה השערורייתית וחסרת הבושה הגדולה ביותר שבוצעה מעולם לעיני נציגי האומה… הוא הובל קדימה בלוויית תהלוכה שלמה כדי להכריז בפני האספה כי הדת שאותה לימד במשך שנים רבות כל כך, מהווה מכל בחינה שהיא תחבולה שהומצאה בידי הכמרים, ואין לה כל תימוכין בהיסטוריה או באמת הקדושה. הבישוף התכחש חגיגית ומפורשות לקיומו של האל שלעבודתו הוקדש, והקדיש את חייו מכאן ואילך לחלוק כבוד לחירות, לשוויון, ליושר, לאומץ ולמוסריות. הוא הניח על השולחן את אותות הכבוד ועיטורי הבישופות שלו, וזכה לחיבוק לבבי מנשיא האספה. מספר כמרים כופרים הלכו בעקבותיו של הבישוף ועשו כמוהו.” “יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ עֲלֵיהֶם וְיַעַלְזוּ, וְיִשְׁלְחוּ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, שֶׁכֵּן שְׁנֵי הַנְּבִיאִים הָאֵלֶּה הִכְאִיבוּ לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ” (התגלות יא’:10). צרפת הכופרת השתיקה את קולם המוכיח של שני עדי ה’. דבר ה’ התגולל ברחובות עריה לאחר שנרמס עד מוות, ושונאי מצוות ואיסורי ה’ צהלו ושמחו. בני האדם המרו את פיו של מלך מלכי המלכים קבל עם ועולם. בדומה לחוטאים בעת העתיקה, הם קראו בלעג: “אֵיכָה יָדַע אֵל? וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן?” (תהילים, ע”ג 11). בעזות מצח נחושה, שלא תיאמן, שתכליתה חילול שם שמיים, אמר אחד הכמרים במסדר החדש: “אלוהים, אם אתה קיים, קום ונקום את חילול שמך. אני מתריס בך! אך אתה מחריש. אינך מעז לשלוח את רעמיך! אם כך, מי יוכל להאמין בקיומך?” בדברי כפירה אלה מהדהדת התרסתו של פרעה: “מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה!” (שמות ה’:2). “אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: ‘אֵין אֱלֹהִים!'” (תהילים, י”ד 1). ה’ מכריז בנוגע לאנשים המסלפים את האמת: “אִוַּלְתָּם תִּגָּלֶה לַכֹּל” (טימ”ב, ג’ 9). אחרי שצרפת זנחה את עבודת האל החי, אשר הוא “רָם וְנִשָּׂא” ו”שֹׁכֵן עַד” (ישעיה, נ”ז 15), היא שבה בתוך זמן קצר לעבודת האלילים באמצעות סגידה מחפירה לאלת התבונה, בדמותה של אישה מופקרת. זאת בנוכחות האספה הנבחרת של האומה, ובידי הרשויות האזרחיות ומחוקקיה הבכירים ביותר! ההיסטוריון אומר: “אחד הטקסים שנערכו בתקופה מטורפת זו בולט בכך שהוא ממזג בין אבסורד וכפירה, ואין לו אח ורע. דלתות האספה נפתחו לרווחה ללהקת נגנים, שבראשה צעדו בסך ברוב טקס חברי העירייה, בעודם שרים מזמור שבח לחירות, מלווים אישה המכוסה בצעיף, שסימלה את מושא ההשתחוויה שלהם מרגע זה ואילך, שאותה הם כינו ‘אלת התבונה’. לאחר שהובאה האישה אל הלשכה ונעמדה לימין הנשיא, הוסר הצעיף והיא נחשפה לעיני המשתתפים, והכול זיהו אותה כרקדנית אופרה ידועה… האספה הלאומית של צרפת חלקה כבוד לאישה זו קבל עם ועולם, כנציגה ההולמת ביותר של אלת התבונה שלה סגדו. בהצגה מגוחכת וכופרת זו הייתה שיטה מסוימת; השבתה של אלת התבונה לתפקידה והסגידה לה שבו והתחדשו ברחבי המדינה במקומות שבהם האזרחים השתוקקו להפגין את שוויונם עם בכירי המהפכה.” הנואם שהציג את הסגידה לאלת התבונה אמר: “הקנאות הדתית המחוקקת איבדה את אחיזתה ופינתה את מקומה לתבונה. זנחנו את מקדשיה; עתה, רוח חדשה הופחה בהם. היום, רבבות בני אדם מתכנסים תחת גגותיה הגותיים, שלראשונה מהדהדים בקול האמת. שם תחגוג צרפת את הסגידה האמיתית בזמן שתעבוד את אלת החירות והתבונה. שם נכונן נדרים חדשים למען הצלחתם ושגשוגם של צבאות הרפובליקה; שם נזנח את עבודת האלילים חסרי החיים לטובת סגידה לתבונה – צלם מלא חיים זה, גולת הכותרת של הבריאה.” לאחר שהאלה הובאה אל האספה, הנואם נטל את ידה, פנה אל הנוכחים ואמר: “בני תמותה, חדלו לרעוד מאימת הרעמים חסרי האונים של אל שיצרתם בדמיונכם מתוך פחד. מכאן ואילך, אל תכירו בשום אלוהות, זולת אלת התבונה. אני מציע לכם את צלמה הנאצל והטהור ביותר; אם אתם חייבים שיהיו לכם אלילים, הקריבו קורבן אך ורק לאלה זו… השתחוו בפני בית המחוקקים העליון והאצילי של החירות – צעיף התבונה. אחרי שהאלה זכתה בחיבוק מן הנשיא, היא הועלתה על כרכרה מפוארת והובלה בקרב קהל עצום אל קתדרלת נוטרה דאם, כדי לתפוס את מקומה של האלוהות. אז הרימוה על מזבח גבוה, וכל הנוכחים סגדו לה.”

זמן קצר לאחר מכן, עותקים של כתבי קודש נשרפו בפומבי. “החברה העממית של המוזיאון נכנסה להיכל העירייה והכריזה, “ויווה לריאזון”-יחי ההיגיון! היא נשאה בראש עמוד את שרידיהם השרופים למחצה של כמה ספרים, ביניהם ספרי תפילות נוצריים שכללו פסוקים מן התנ”ך והברית החדשה, אשר ‘כיפרו על כל השטויות שהם גרמו לאנושות לבצע כשנשרפו בשריפה גדולה’, אמר הנשיא.”

הכנסייה הקתולית הייתה זו שהחלה במלאכה שהאתאיזם הביא לידי סיום. המדיניות של הכנסייה ברומא חוללה את התנאים החברתיים, המדיניים והדתיים שהחישו את חורבנה של צרפת. מחבר שדיבר על זוועות המהפכה אמר: “למעשה, יש לזקוף את מעשי הזוועה הללו לכס ולכנסייה.” מן הדין ומן הצדק לזקוף אותם לכנסייה הקתולית אשר הרעילה את ליבם של המלכים כשדיברה בגנות הרפורמציה כאויבת לכס השלטון, כגורם מתסיס המעורר מחלוקות שיהיו קטלניות לשלום ולהרמוניה השוררים במדינה. הייתה זו רוחה של רומא, שבעזרת אמצעים אלה העניקה השראה למעשי האכזריות הנוראים ביותר ולדיכוי המכאיב ביותר שיצאו מכס השלטון. רוח החירות ליוותה את כתבי הקודש. בכל מקום שבו התקבלה הבשורה, ליבם ושכלם של בני האנוש התעוררו, והם החלו לשבור את הכבלים שכבלו אותם כעבדים נרצעים של הבורות, הרוע והאמונות הטפלות. הם החלו לחשוב ולנהוג כבני אדם. המלכים חזו בכך ורעדו מפחד שמא יאבדו את שלטונם העריץ. רומא מיהרה לשלהב את פחדיהם. האפיפיור אמר לשליט צרפת ב-1525: “הטירוף הזה [הפרוטסטנטיות] לא רק יהרוס את הדת, אלא גם את כל הרשויות, הייחוסים, החוקים, המוסדות, והדרגות הבכירות.” כמה שנים מאוחר יותר, כומר מנכבדי הכמורה הזהיר את המלך: “אם בחפצך לשמר את זכויותיך השלטוניות ולשמור שהאומות ימשיכו להיכנע לך בשקט ובשלווה, הגן באומץ על האמונה הקתולית, והכנע את כל אויביה בכוח הזרוע.” התיאולוגים פנו אל ליבם של בני העם, שהיה גדוש באמונות טפלות, כאשר הכריזו כי הדוקטרינה הפרוטסטנטית “מפתה את בני האדם ברעיונות חדשניים ובאיוולת. היא גוזלת מן המלך את האהבה והמסירות של נתיניו, והורסת הן את הכנסייה והן את המדינה.” בדרך זו הצליחה רומא להסית את צרפת ולגרום לה לצאת נגד הרפורמציה. “חרב הרדיפות נשלפה מנדנה בצרפת לראשונה כדי לשמר את המלוכה ומעמד האצילים, ולקיים ולאכוף את החוקים.” שליטי הארץ לא יכלו לחזות מראש בתוצאותיה של המדיניות הגורלית הזו. תורת כתבי הקודש נוטעת בשכלם ובליבם של בני האדם את עקרונות הצדק, המתינות, האמת, השוויון והחסד – הם-הם אבן הפינה לשגשוגה של אומה. “צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי.” לפיכך, “בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא” (משלי, י”ד 34; ט”ז 12). “וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, שָׁלוֹם; וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה, הַשְׁקֵט וָבֶטַח, עַד עוֹלָם” (ישעיה, ל”ב 17). מי שמציית לתורת ה’ יכבד באמת ובתמים את חוקי ארצו ויציית להם. מי שירא את אלוהים, יכבד את המלך כל עוד הוא נוהג בצדק ועל פי החוק. אולם, צרפת האומללה אסרה על לימוד והפצה של כתבי הקודש, והוציאה את חסידיהם אל מחוץ לחוק. מאה אחרי מאה, אנשי עקרונות ויושרה, אנשים בעלי שכל חד ועוצמה מוסרית, שאזרו אומץ והודו באמונותיהם ובדתם כדי לסבול למען האמת – במשך דורות, אנשים אלה עבדו בפרך בספינות עבדים, קיפחו את חייהם על המוקד או נמקו בצינוק. רבבות בני אדם נסו על חייהם, ומצב זה נמשך מאתיים וחמישים שנה מראשית הרפורמציה. “במהלך תקופה ממושכת זו, כמעט שלא היה דור של בני צרפת שלא ראה את תלמידי הבשורה נמלטים מחמת הזעם המטורפת של רודפיהם, ונוטלים עימם את שכלם החד, את האומנויות היפות, את החריצות, השקדנות והסדר שלהם, שבהם, בדרך כלל, הצטיינו באופן בולט, וזאת כדי להעשיר את הארץ שבה מצאו מקלט. במידה שבה הם העשירו את הארצות הללו במתנותיהם ובכישוריהם הטובים, הם רוקנו את ארצם מהם. אילו כל מה שצרפת הפסידה היה נשאר בה; אילו, במהלך שלוש מאות השנים הללו, היו כישרונותיהם ומיומנויותיהם היצרניים של הגולים מטפחים ומעשירים את אדמתה; אילו, במהלך שלוש מאות השנים הללו, היה כישרונם האומנותי משדרג את תעשיותיה; אילו, במהלך שלוש מאות השנים הללו, היו היצירתיות וכושר הניתוח שלהם מעשירים את הספרות ומטפחים את המדע שלה; אילו חוכמתם הייתה מנחה את מועצותיה; אילו גבורתם ואומץ ליבם היו נרתמים למלחמותיה; אילו הצדק וההגינות שלהם היו מסייעים בחקיקת חוקיה; אילו האמונה של כתבי הקודש הייתה מחזקת את שכלם של אזרחיה ומושלת במצפונם – איזו תהילה מזהירה הייתה אופפת את צרפת בעת ההיא! איזו מדינה כבירה, משגשגת ומאושרת – מופת לכל העמים – יכלה צרפת להיות!

“אך קנאות דתית עיוורת ונטולת חמלה הבריחה מאדמתה כל מורה צדק, כל לוחם הדוגל בצדק ובאמונה, כל מגן אמיתי של הכס; לאלה שביקשו להפוך את ארצם ‘מפורסמת ומהוללת’ בעולם כולו, נאמר: ‘בחרו את עונשכם – מוקד או גלות.’ לבסוף, חורבנה של המדינה הושלם; לא נותר בה שום מצפון שניתן להוציאו אל מחוץ לחוק; לא נותרה בה שום אמונה שניתן לקחתה אל המוקד; לא נותרה בה שום פטריוטיות שניתן לגרשה לגלות. התוצאה הנוראה של כל המעשים המחפירים האלה הייתה המהפכה, על כל זוועותיה.

“לאחר בריחתם של ההוגונוטים ירדה על צרפת הידרדרות כוללת. ערים יצרניות ומשגשגות התנוונו; מחוזות פוריים שבו למצבם המקורי – מדבריות שוממים; קהות חושים והידרדרות מוסרית באו בעקבות תקופה של התקדמות בלתי רגילה. פריז הפכה לבית תמחוי ענקי; מעריכים שכאשר פרצה המהפכה, מאתיים אלף קבצנים פשטו יד וביקשו נדבה מן המלך. היחידים ששגשגו במדינה הנרקבת היו הישועים, אשר משלו ביד קשה ובזרוע נטויה והטילו את חיתתם על הכנסיות, בתי הספר, בתי הכלא וספינות העבדים.”

הבשורה יכלה להמציא לפריז את הפתרון לבעיותיה הפוליטיות והחברתיות, שאנשי הכמורה שלה, מלכה ומחוקקיה, לא הצליחו לפתור, ואשר גרמו לבסוף למדינה לשקוע באנרכיה והרס. אולם, תחת שליטתה של הכנסייה הקתולית איבד העם את הלקחים המאלפים של המושיע על הקרבה עצמית ואהבה נטולת אנוכיות. הכנסייה הדריכה אותם לזנוח את חיי ההתכחשות העצמית למען הזולת. העשירים לא שמעו שום תוכחה על כך שהם דיכאו את העניים, והעניים לא מצאו שום סעד לשעבודם ולהשפלתם. אנוכיותם של בעלי השררה והממון הלכה והתעצמה, ונעשתה בוטה ומעיקה יותר. במשך מאות בשנים, תאוות הבצע וחיי ההוללות של האצילים הביאו לדיכוי הולך וגובר של האיכרים ולסחיטתם. העשירים עשו עוול לעניים, והעניים שנאו את העשירים. במחוזות רבים, בעלי האחוזות והקרקעות היו האצילים, ואילו האיכרים והפועלים היו חוכרי האדמות; הם היו נתונים לחסדי בעלי הבית שלהם, ונאלצו להיענות לדרישותיהם המופרזות. עול מימון הכנסייה והמדינה נפל על מעמד הביניים והמעמדות הנמוכים, אשר שילמו מיסים כבדים לרשויות האזרחיות ולאנשי הכמורה. “הנאותיהם של האצילים נחשבו לחוק העליון ביותר; לדידם, החוואים והאיכרים יכלו לגווע ברעב… בני העם נאלצו להתחשב בכל צעד שנטלו ברצונו הבלעדי של בעל הקרקע. חייהם של עובדי האדמה היו חיי עמל בלתי פוסק ואומללות מתמשכת, ללא שום הקלה. אם אי פעם העזו להציג את תלונותיהם, הם זכו לבוז ולסירוב עיקש. בתי המשפט צדדו תמיד באצילים ולא באיכרים; השופטים ששמם יצא לשמצה קיבלו שוחד והטו את הדין; גחמת הלב הפעוטה ביותר של האצולה גובתה על ידי החוק, והכול בזכות שיטה זו של שחיתות אוניברסלית. מן המיסים שנגבו בסחיטה מפשוטי העם באמצעות בעלי הנכסים ואנשי הכמורה, פחות ממחצית הסכום הגיעה לאוצר המדינה או לאוצר הכנסייה; יתרת הכסף בוזבזה על תענוגות והוללות. האנשים שרוששו את נתיניהם ושכיריהם היו בעצמם פטורים מתשלום מיסים וזכאים על פי חוק או לפי הנוהג לכל המינויים וההטבות של המדינה. המעמדות הגבוהים המיוחסים מנו מאה וחמישים אלף נפש, וכדי לספק את תענוגותיהם, מיליוני בני אדם נידונו לחיי השפלה וחוסר תקווה.” המלך ואנשי החצר התמכרו לחיי מותרות ובזבוז. בין המושלים לעם שרר אמון קלוש בלבד. כל חוקי ותקנות הממשל נחשדו כחורשי רעה ואנוכיים. לואי ה-15 ישב על הכס במשך למעלה מחצי מאה לפני תחילת המהפכה; אפילו בזמנים קשים אלה, הוא התפרסם כמלך עצלן, קל דעת, נהנתן ותאוותני. כשהאריסטוקרטיה אכזרית ומושחתת, המעמדות הנמוכים מרוששים, אוצר המדינה מדולדל והעם מתוסכל וזועם, אין צורך בעין נבואית כדי לראות את ההתפרצות הנוראה הממשמשת ובאה. על האזהרות שהשמיעו יועצי המלך, הוא נהג להשיב: “נסו לגרום למצב העניינים להישאר על כנו כל עוד אני חי; אחריי המבול.” כל הניסיונות להראות למלך את נחיצותה של רפורמה דתית עלו בתוהו. הוא ראה את הרעות החולות שפשו בכנסייה ובמדינה, אך לא היה לו את האומץ ואת הכוח להתמודד איתן. הגורל המר שציפה לצרפת תואר באופן נאמן בתשובתו האנוכית והאטומה  – “אחריי המבול!” הכנסייה הקתולית שניסתה לעורר את קנאת המלכים והמעמדות העליונים השליטים, השפיעה עליהם להמשיך לשעבד את העם, מתוך ידיעה שהדבר יחליש את המדינה, וכך יעלה בידה ללכוד הן את השליטים והן את העם ולשעבדם. בעזרת מדיניות מרחיקת ראות הבינה הכנסייה הקתולית שכדי לשעבד את בני האדם בצורה יעילה, עליה לכבול את נשמותיהם בשלשלאות; שהדרך הבטוחה ביותר למנוע את בריחתם, היא לשלול את יכולתם לחיות חיי חירות. ההשחתה המוסרית הייתה חמורה ונוראה בהרבה מן הסבל הפיזי שנבע ממדיניות הכנסייה. העם, שכתבי הקודש נשללו ממנו והוא הופקר לתורות שהפיצו קנאות עיוורת ואנוכיות, היה כה אפוף בורות ואמונות טפלות ושקוע ברוע, ולכן לא היה כשיר לקיים ממשל עצמי. אך ההשלכות של מזימותיה ופועלה של הכנסייה הקתולית היו שונות בתכלית השינוי מכל תכנוניה. במקום לגרום להמונים להשתעבד לדוגמות שלה מתוך כניעה עיוורת, היא גרמה להם להפוך לכופרים ומהפכנים. הם בזו לדת הקתולית וראו בה תחבלנות של הכמורה. הם ראו באנשי הכמורה מי שמעורבים בדיכוי שלהם. האל היחיד שהם הכירו היה האל של רומא; משנתה של רומא הייתה האמונה היחידה שלהם. הם ראו בתאוות הבצע ובאכזריות שלה פרי טבעי וכשר שנבע מתורת כתבי הקודש, ולכן מאסו בכתבי הקודש. רומא ייצגה את אופיו של אלוהים באורח מטעה, וסילפה את מצוותיו; לפיכך, בני האדם מאסו הן באלוהים והן בכתבי הקודש. רומא דרשה מחסידיה אמונה עיוורת בדוגמות שלה, שאוששו כביכול בכתבי הקודש. בתגובה, וולטר ועמיתיו פנו עורף לדבר ה’, והפיצו בכל מקום את רעל הכפירה. רומא שחקה עד דק את העם תחת מגף הברזל שלה; עתה, ההמונים המושפלים והמעונים שהפכו לאכזריים התירו כל רסן כדי להיחלץ מעריצותה. ברוב זעמם על ההונאה המתוחכמת והנוצצת שהם חלקו לה כבוד זמן רב כל כך, הם מאסו הן באמת והן בשקר; ובעודם מבלבלים בין חירות להפקרות, שמחו העבדים והתענגו על החירות המדומה שלהם. בתחילת המהפכה זכה העם, בהסכמת המלך, בייצוג גדול יותר מזה של האצילים והכמורה יחדיו. וכך, הכוח היה עתה בידיהם, אך הם לא הוכשרו להשתמש בו בחוכמה ובמתינות. מתוך להיטותם לתקן את העוולות שנעשו להם, הם החליטו להירתם לשיקום החברה. ההמון הזועם, שמוחו היה חדור מרירות וזיכרונות כואבים של העוול הממושך שנעשה לו, היה נחוש בדעתו לחולל מהפכה ולהפוך על פיהן את המצוקה והאומללות שהפכו בלתי נסבלות, ולהתנקם במי שהמיטו עליהם את סבלותיהם. המדוכאים עיבדו את הלקח שלמדו תחת השלטון העריץ, והוציאו אותו לפועל כשהפכו למשעבדיהם של אלה ששעבדו אותם. צרפת האומללה קצרה בדמים את הקציר שהיא עצמה זרעה במו ידיה. נוראות היו התוצאות של כניעתה לכוחה המשעבד של רומא. במקום שבו צרפת הקימה את המוקד הראשון בראשית הרפורמציה, בעידודה של הכנסייה הקתולית, שם הציבה המהפכה את הגליוטינה הראשונה שלה. במקום שבו, במאה השש עשרה, נשרפו על המוקד הקדושים המעונים הראשונים שדבקו באמונה הפרוטסטנטית, נערפו ראשיהם של הקורבנות הראשונים תחת הגיליוטינה במאה השמונה עשרה. כשצרפת מאסה בבשורה שיכלה להביא לה מזור, היא פתחה את הדלת לכפירה ולחורבן. כשרסן מצוות תורת ה’ הושלך הצידה, התברר שהחוקים שנחקקו ביד אדם אינם מספיקים כדי לעצור את הגל הגואה של התאווה האנושית; כתוצאה מכך, האומה כולה נסחפה למרד ואנרכיה. המלחמה בכתבי הקודש פתחה עידן שצוין בהיסטוריה העולמית כ”שלטון הטרור”. השלווה והאושר גורשו מבתיהם ומלבבותיהם של בני האדם. איש לא היה בטוח וחופשי מדאגה. מי שנחל ניצחון היום, נחשד והורשע למחרת. חמס ותאווה משלו בכיפה. המלך, אנשי הכמורה והאצילים נאלצו להשלים עם מעשי האכזריות של העם המשולהב, המטורף מזעם. צמא העם לנקמה רק התעצם באמצעות ההוצאה להורג של המלך; ואלה שגזרו את מותו, הלכו במהרה בעקבותיו של הגרדום. הוחלט על טבח כללי של כל מי שנחשד בהסתייגות מן המהפכה. בתי הכלא היו עמוסים; בשלב מסוים, התפוסה הגיעה למעל מאתיים אלף אסירים. ערי הממלכה נמלאו מחזות זוועה. קבוצה אחת של מהפכנים נלחמה בקבוצה אחרת, וצרפת הפכה לשדה קרב ענקי של המוני לוחמים יריבים שהונעו בידי חמת זעם ולהט נקם. “בפריז פרצו מהומות, בזו אחר זו, והאזרחים נחלקו לסיעות שונות, שדומה היה שהן נחושות אך ורק להשמיד זו את זו.” מה שתרם לאומללות הכללית היה מעורבותה של צרפת במלחמה הממושכת וההרסנית כנגד הכוחות הגדולים של אירופה.

“המדינה כמעט פשטה את הרגל, חיילי צבאותיה זעקו במחאה על הפיגור בשכרם, הפריזאים גוועו ברעב, אזורי הכפר הפכו לשממה בידי שודדים, והתרבות כמעט נעלמה בשל האנרכיה וההפקרות שפשו בכול.” העם למד טוב מדיי את לקחי האכזריות והעינויים שלימדה אותו הכנסייה הקתולית בשקדנות כה רבה. יום הנקם הגיע לבסוף. עתה, לא היו אלה תלמידי ישוע שהושלכו לצינוק ונגררו את המוקד. בעבר הרחוק הם היו אלה שהומתו או גורשו. רומא חסרת הרחמים חשה עתה בכוחם הקטלני של אלה שהיא הכשירה להתענג על שפיכות דמים. “הדוגמה המופתית של הרדיפות שהכמורה בצרפת הפגינה במשך מאות בשנים, חזרה אליה והיכתה בה מכה ניצחת בעוצמה בלתי רגילה. הגרדומים האדימו מדם הכמרים. ספינות העבדים ובתי הכלא, שבעבר היו מלאים עד אפס מקום בהוגונוטים, התמלאו עכשיו ברודפיהם. הכמרים הקתולים שנאזקו לספסל בספינת העבדים וחתרו ללא הרף בעזרת משוט, חוו עתה את כל המכאובים שכנסייתם הטילה בקלות רבה כל כך על הכופרים העדינים.

“או אז, באו הימים שבהם החוקים הברבריים ביותר נאכפו בידי בתי הדין הברבריים ביותר; כשאיש לא יכול היה לברך את שכניו בברכת שלום או לשאת את תפילותיו, בלי להסתכן בביצוע פשע שדינו מוות; כשמרגלים ארבו בכל פינה; כשהגיליוטינה עבדה שעות ארוכות ומפרכות מדי בוקר; כשבתי הכלא התמלאו עד אפס מקום, בדיוק כמו ספינות העבדים; כשהתעלות הזרימו דם אל נהר הסיין… בזמן שעגלות עמוסות הסיעו את האסירים מדי יום אל אובדנם דרך רחובות פריז, הנציבים שנשלחו בידי האספה השלטת אל המשרדים שבמחוזותיה התהוללו בפזרנות ובאכזריות כה גדולה, שאפילו עיר הבירה לא ראתה כמותה. מבחינתם, לא היה די בלהב הגליוטינה, ולכן שורות ארוכות של אסירים נקצרו במטח יריות אחד. חורים חוררו בתחתיות של ספינות עמוסות. ליון הפכה למדבר. באראס, האסירים לא זכו אפילו במיתת החסד האכזרית של מוות מהיר. לאורך הלואר, מסמור עד לים, להקות גדולות של עורבים ועופות דורסים אחרים חגגו על הגוויות העירומות שנשזרו יחדיו בחיבוק זוועתי. אף טיפת חמלה לא הורעפה על איש, ללא קשר למגדר או לגיל. מעריכים כי מספרם של הנערים והנערות בני השבע עשרה שנרצחו בידי ממשלת הדמים הנתעבת הגיע למאות. תינוקות נקרעו מחזה אימותיהן והוכו בחניתות לאורך שורות היעקובינים.”

בתוך עשר שנים בלבד, מיליוני בני אדם קיפחו את חייהם. כל הדברים האלה היו בדיוק מה שהשטן השתוקק לו. הוא עמל במשך מאות בשנים כדי להשיג את התוצאה הזו. מדיניותו היא הונאה מתחילתה ועד סופה, ותכליתו הנחושה היא להמיט צער, ייסורים וחורבן על בני האדם, להשחית ולטמא את מלאכתו הטובה של אלוהים, לקלקל את תוכניות החסד והאהבה של אלוהים, ובכך לעורר צער רב בשמיים. ואז, באמצעות אומנות ההטעיה שלו, הוא מעוור את עיניהם של בני האדם, ומנחה אותם להטיל על אלוהים את האשמה בפועלו שלו, כאילו שכל האומללות והסבל האלה נובעים מתוכניתו של הבורא. בדומה, כאשר האנשים שהושפלו ועברו התעללות אכזרית בידי כוחו האכזר משיגים את חירותם, הוא מאיץ בהם להמשיך במעשי הזוועה והאכזריות. או אז, תמונת  ההפקרות חסרת רסן מוצגת בידי רודנים ומשעבדים כהמחשה לתוצאותיה של החירות. כשהשקר נחשף בתלבושת אחת, השטן מסווה אותו באדרת אחרת, והמוני בני אדם מקבלים אותו באותה להיטות כפי שקיבלו את השקר הראשון. כשבני האדם מגלים כי הדת הקתולית היא שקרית, והשטן רואה שלא יוכל עוד להשתמש בה כדי לגרום להם לחלל את תורת ה’, הוא דוחק בהם לראות בכל הדתות שקר, ובכתבי הקודש, אגדה ותו לא; ואחרי שהם פונים עורף למצוות ה’, הם מתמכרים לחטאים חסרי רסן. השקר הגורלי שהמיט צער ומכאובים כאלה על תושבי צרפת, היה ההתעלמות מן האמת הכבירה: חירות אמיתית נמצאת בחוקים ובאיסורים של תורת ה’. ה’ הכריז: “לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי; וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ, וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם.” “אֵין שָׁלוֹם, אָמַר יְהוָה לָרְשָׁעִים.” “וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן בֶּטַח; וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה” (ישעיה, מ”ח 18, 22; משלי א’ 33). אתאיסטים וכופרים מוקיעים את דבר ה’ ומתנגדים לו; אך התוצאות של השפעתם מוכיחות כי רווחת האדם תלויה בציותו למצוות ה’. מי שמסרב לקרוא את הלקח בספרו של אלוהים, מוזמן לקרוא אותו בתולדות העמים. כשהשטן פעל באמצעות הכנסייה הקתולית כדי לגרום לבני האדם להמרות את פי ה’, כלי המשחית שהשתמש בו הוסתר, ופועלו הוסווה בצורה כה מושלמת, שההשפלה והאומללות שהוא המיט, לא נחשבו כפרי הבאושים של החטא. אולם, רוח אלוהים פעלה בעוצמה כה רבה נגד כוחו וריסנה אותו, עד שמטרתו לא התגשמה במלואה. העם לא גילה את הסיבה לתוצאות המרות האלה ואת המקור לצרותיו. אך במהפכה, תורת ה’ בוטלה באופן פומבי בידי האספה הלאומית. בשלטון הטרור שבא לאחר מכן, הכול יכלו לראות את דרך הפעולה של סיבה ותוצאה. כשצרפת הכריזה קבל עם ועולם על איסור הלימוד וההפצה של כתבי הקודש, אנשים רעים ורוחות אפלות שמחו על השגת המטרה שאליה נכספו זמן רב: ממלכה המשוחררת מכבלי תורת ה’. משום שעושי הרעה לא נענשו מידית על מעשיהם הרעים, לפיכך, “מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם, לַעֲשׂוֹת רָע” (קהלת, ח’ 13-11). אולם, חילול תורת צדק כה ישרה והוגנת חייב להסתיים באומללות ובחורבן. על אף שבני האדם לא נענשו מידית על חטאיהם, אף על פי כן, רשעותם המיטה עליהם את אובדנם. מאות שנים של כפירה ופשע אצרו זעם שיתפרק ביום הנקם; כשסאת עוונם התמלאה, אלה שתיעבו את ה’ ובזו לו למדו מאוחר מדיי כי דבר נורא הוא להתיש את סבלנותו של ה’ עד שהיא פוקעת. רוח ה’ המרסנת, הבולמת את כוחו האכזר של השטן, הוסרה במידה רבה, והשטן, שהתענוג היחיד שלו הוא לחזות באומללותם של בני האדם, הורשה לבצע את רצונו. מי שבחר לפעול בשירות המהפכה נותר לקצור את פירותיה הבאושים, עד שהארץ מלאה פשעים מחרידים  כל כך, שלא ניתן להעלותם על הנייר. מאזורי הכפר ההרוסים ומן הערים החרבות עלתה זעקה נוראה – זעקה של ייסורים מרים ביותר. צרפת הזדעזעה כאילו הוכתה ברעידת אדמה. האמונה, החוק, הסדר החברתי, המשפחה, המדינה והכנסייה – כולם הוכו עד עפר בידי היד הכופרת שהונפה נגד תורת ה’. אמת דיבר החכם באדם כשאמר כי רשעותם של הרשעים תביא למפלתם. וגם כשאמר: “אֲשֶׁר חֹטֶא, עֹשֶׂה רָע מְאַת [מאה פעמים], וּמַאֲרִיךְ לוֹ; כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי, אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים” (קהלת, ח’ 13-11). “תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת; וְיִרְאַת יְהוָה לֹא בָחָרוּ… וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם; וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ” (משלי, א’ 29, 31).

עדי ה’ הנאמנים, שנרצחו בידי הכוח הכופר שעלה “מִן הַתְּהוֹם,” לא ימשיכו לשתוק לאורך זמן. “אַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה יָמִים וָחֵצִי בָּאָה בָּהֶם רוּחַ חַיִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים; הֵם קָמוּ עַל רַגְלֵיהֶם וּפַחַד גָּדוֹל נָפַל עַל רוֹאֵיהֶם” (ההתגלות, י”א 11). בשנת 1793, הצו שאסר על לימוד, אחזקת והפצת כתבי הקודש כונן באספה הלאומית של צרפת. לאחר שלוש וחצי שנים עברה החלטה שביטלה את הצו והבטיחה סובלנות לגבי כתבי הקודש. היא התקבלה בידי אותו גוף מחוקק. העולם עמד מזועזע מחומרת האשמה שנבעה ממאיסת דבר ה’ הקדוש, ובני האדם זיהו את נחיצות האמונה באלוהים ובדברו כתשתית למעשי חסד ולמוסריות. ה’ אמר: “אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ? וְעַל מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל?” (ישעיה, ל”ז 23). “לָכֵן, הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת, אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי; וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי יְהוָה” (ירמיה, ט”ז 21).

עוד בהקשר לשני העדים מכריז הנביא כי: “אָז שָׁמְעוּ קוֹל גָּדוֹל מִן הַשָּׁמַיִם אוֹמֵר לָהֶם: ‘עֲלוּ הֵנָּה!’, וְהֵם עָלוּ בֶּעָנָן הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי אוֹיְבֵיהֶם” (ההתגלות, י”א 12). צרפת נלחמה בשני עדי ה’, לפיכך, הם זכו לכבוד רב כפי שלא זכו לו מעולם. ב-1804 הוקמה החברה הבריטית לכתבי הקודש. בעקבותיה קמו על אדמת אירופה ארגונים דומים בעלי סניפים רבים. ב-1816 נוסדה החברה האמריקנית לכתבי הקודש. כשנוסדה החברה הבריטית, כתבי הקודש הודפסו והופצו בחמישים שפות. מאז הם תורגמו ללמעלה ממאתיים שפות וניבים. בחמישים השנה לפני 1792, פועלן של משלחות בישור בארצות הניכר לא זכה לתשומת לב רבה. לא נוסדו חברות בישור חדשות, והיו אך ורק כנסיות ספורות שעשו מאמץ כלשהו כדי להפיץ את הנצרות בארצות אליליות. אך בשלהי המאה השמונה עשרה התחולל מהפך כביר. בני האדם נכזבו מתוצאות הרציונליזם והבינו את הצורך בהתגלות אלוהית ובאמונה שניתן לחוותה באופן אישי. מאז ואילך, פועלם של מבשרים ומשלחות בישור ברחבי העולם הלך וצבר תאוצה חסרת תקדים.

השיפורים שחלו בשיטות ההדפסה ובמכונות הדפוס נתנו תנופה למלאכת הפצת כתבי הקודש. אמצעי התקשורת בין ארצות התבל התרבו, המחסומים הישנים של דעות קדומות ותחושת לאומנות התמוטטו, והאפיפיור ברומא איבד את סמכותו החילונית – כל התמורות הללו סללו את הדרך להפצת דבר ה’. במשך שנים רבות, כתבי הקודש נמכרו ברחובות רומא ללא הפרעה; עתה, הם הופצו בכל מקום מיושב ברחבי התבל. וואלטר הכופר אמר פעם ברברבנות: “עייפתי מלשמוע אנשים השבים ואומרים שהנצרות נוסדה בידי שנים עשר איש. אני אוכיח שדי באדם אחד כדי לשים קץ לנצרות.” מאות שנים חלפו מאז מותו. מיליוני בני אדם התגייסו למלחמה בכתבי הקודש. ואולם, לא רק שכתבי הקודש לא הושמדו, בכל מקום שבו היו מאה עותקים של כתבי הקודש בימי וואלטר, יש היום מאה אלף עותקים – כן, מאה אלף עותקים של דבר ה’! אחד ממתקני הדת הקדומים אמר בהקשר לקהילה המשיחית: “כתבי הקודש הם סדן הנשחק בידי פטישים רבים.” ה’ הכריז: “כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי” (ישעיה, נ”ד 17); “דְבַר אֱלֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם.” “נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו. סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם; עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר” (ישעיה’ מ’ 8; תהילים’ קי”א 7, 8). כל דבר שנבנה בסמכות אנוש, יימוט. אך הדבר שיתבסס על הסלע האיתן של דבר ה’ הנצחי, יעמוד לעד.