העימות הגדול פרק כ׳׳ב – הנבואות מתגשמות

כאשר חלף המועד שבו ציפו לראשונה לשיבת האדון – האביב של שנת 1844 – המאמינים שציפו באמונה לביאתו שקעו לזמן מה בספקות ובחוסר ודאות. בעוד שהעולם ראה בהם אנשים מובסים שהאמינו באשליות, הם המשיכו לשאוב את נחמתם מדבר ה’. רבים מהם המשיכו להתעמק בכתבי הקודש, לבחון מחדש את ההוכחות לאמונתם, וללמוד בתשומת לב את הנבואות כדי לרכוש תובנות רבות יותר. עדותם של כתבי הקודש המאששים את עמדתם, היו ברורים ופסקניים. אותות שלא ניתן היה לטעות בהם הצביעו על ביאת המשיח הממשמשת ובאה. ברכת ה’ המיוחדת, שהתבטאה הן בחזרה בתשובה של החוטאים והן בתחייה הרוחנית שהתעוררה בקרב המשיחיים, העידה כי המסר היה מאלוהים. ועל אף שהמאמינים התקשו להסביר את אכזבתם, הם היו סמוכים ובטוחים שה’ הנחה אותם בחוויה שעברה עליהם. הלימוד וההנחיות שהם קיבלו עתה, שהתבססו על נבואות שהעידו לטעמם על מועד ביאת המשיח השנייה, הותאמו לחוסר הוודאות והמתח שהיו שרויים בו, ועודדו אותם להמשיך להמתין באורך רוח, ולדבוק באמונה שמה שנבצר עתה מבינתם יתבהר להם בשעה היעודה. בין הנבואות הללו הייתה נבואת חבקוק: “עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר; וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי, וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי. וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה, וַיֹּאמֶר: ‘כְּתֹב חָזוֹן, וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ. כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה לוֹ – כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר. הִנֵּה עֻפְּלָה, לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ; וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה'” (חבק’, ב’4-1). כבר בשנת 1842, ההנחיה שניתנה בנבואה זו: ‘כְּתֹב חָזוֹן, וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בו,” העניקה השראה לצ’ארלס פיטץ’ להכין טבלה נבואית הממחישה את חזיונות ספר דניאל וספר ההתגלות. פרסום הטבלה נחשב כהתגשמות הצו שניתן לחבקוק. ואולם, איש לא שם לב אז לעיכוב הברור בהתגשמות החזון – פרק זמן של ציפייה שצוין בנבואה זו. אחרי האכזבה לבשה הפסקה הבאה מן הכתובים חשיבות רבה: “כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה לוֹ – כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר… וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.” חלק מנבואת יחזקאל שימש אף הוא כמקור לעוצמה ונחמה למאמינים: “וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: ‘בֶּן אָדָם, מָה הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן? לָכֵן, אֱמֹר אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה… קָרְבוּ הַיָּמִים, וּדְבַר כָּל חָזוֹן. כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד כָּל חֲזוֹן שָׁוְא וּמִקְסַם חָלָק בְּתוֹךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲנִי יְהוָה, אֲדַבֵּר אֵת אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה… אֲדַבֵּר דָּבָר וַעֲשִׂיתִיו, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.'” “בֶּן אָדָם, הִנֵּה בֵית יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים, ‘הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה, לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא.’ לָכֵן, אֱמֹר אֲלֵיהֶם, ‘כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד כָּל דְּבָרָי, אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה’.” (יחזקאל, י”ב 25-21, 27, 28). הממתינים לשיבת המשיח שמחו, בעודם מאמינים שאלוהים, היודע את האחרית מן הראשית, הביט לאורך הדורות, חזה באכזבתם והעניק להם מילות עידוד ותקווה. אלמלא קראו פסוקים אלה בכתבי הקודש, שהאיצו בהם להמתין באורך רוח ולשים יהבם בדבר ה’, אמונתם הייתה אוזלת בשעת המבחן הזו. משל עשר העלמות בפרק כ”ה בבשורת מתי, אף הוא ממחיש את חווייתם של האדוונטיסטים. בפרק זה, בתשובה לשאלת תלמידיו בנוגע לאות שיעיד על שיבתו ועל קץ העולם, ציין המשיח אחדים מן האירועים החשובים ביותר בתולדות העולם והקהילה המשיחית, מביאתו הראשונה עד ביאתו השנייה; דהיינו, חורבן ירושלים, הצרה הגדולה שתיפול על הקהילה המשיחית מידיהם של רודפיה האליליים והקתוליים, החשכת השמש והירח ונפילת הכוכבים מן השמיים. לאחר מכן, הוא דיבר על ביאת מלכותו, וסיפר את המשל על שני סוגי העבדים שהמתינו לבואו. פרק כ”ה פותח במילים: “אָז תִּדְמֶה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת (אֲשֶׁר לָקְחוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן וְיָצְאוּ לִקְרַאת הֶחָתָן).” כאן מוצגת הקהילה המשיחית הקדומה, שאף צוינה בסוף פרק כ”ד. במשל זה, חוויותיהן של העלמות הממתינות מומחשות באמצעות אירועי ההתכוננות לחתונה שהיו נהוגים בישראל הקדומה. “אָז תִּדְמֶה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת, אֲשֶׁר לָקְחוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן וְיָצְאוּ לִקְרַאת הֶחָתָן. חָמֵשׁ מֵהֶן הָיוּ כְּסִילוֹת וְחָמֵשׁ הָיוּ נְבוֹנוֹת, שֶׁכֵּן הַכְּסִילוֹת לָקְחוּ אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְלֹא לָקְחוּ אִתָּן שֶׁמֶן, אֲבָל הַנְּבוֹנוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בִּכְלֵיהֶן יַחַד עִם מְנוֹרוֹתֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁהִתְמַהְמַהּ הֶחָתָן נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ. בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נִשְׁמְעָה קְרִיאָה, ‘הִנֵּה הֶחָתָן, צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ!'” (מתי כה’:1-6).  ביאת המשיח שהוכרזה בבשורת המלאך הראשון פורשה כמייצגת את ביאת החתן. הרפורמציה הנרחבת שהתעוררה בעקבות ההכרזה על ביאת המשיח הממשמשת ובאה, השיקה ליציאתן של העלמות לקראת החתן. במשל זה בבשורת מתי מיוצגים שני סוגי מאמינים. הכול נטלו את מנורותיהם – כתבי הקודש – ויצאו לאורם כדי לפגוש את החתן. ואולם, בשעה שהעלמות “הַכְּסִילוֹת לָקְחוּ אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְלֹא לָקְחוּ אִתָּן שֶׁמֶן,” העלמות “הַנְּבוֹנוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בִּכְלֵיהֶן יַחַד עִם מְנוֹרוֹתֵיהֶן.” המאמינים שהעלמות הנבונות מייצגות אותם קיבלו את חסד ה’, ואת ההתחדשות והגבורה המאירה של רוח הקודש, אשר הפכה את דבר ה’ נר לרגלם ואור לנתיבם. הם למדו את כתבי הקודש מתוך יראת ה’ כדי לעמוד על האמת, והשתדלו בלהט לטהר את ליבם וחייהם. הם זכו לחוויה אישית, ונחלו אמונה שלמה בדברו, ששום אכזבות ועיכובים לא יוכלו למוטט. מאמינים אחרים, “לָקְחוּ אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְלֹא לָקְחוּ אִתָּן שֶׁמֶן.” הם נהגו בפזיזות. פחדיהם התעוררו בעקבות המסר הרציני ששמעו, אך הם הסתמכו על אמונת אחיהם, והסתפקו באור המהבהב של רגשותיהם החיוביים, ללא הבנה מלאה של האמת, ומבלי שהתחולל בליבם שינוי אמיתי בעזרת חסד ה’. הם יצאו לפגוש את האדון בעודם חדורי תקווה מן הסיכוי לזכות בגמול מידי; אך הם לא היו מוכנים לעיכוב ואכזבה. כאשר הגיעו הקשיים והמבחנים התעמעמה אמונתם ונרותיהם כבו. “כֵּיוָן שֶׁהִתְמַהְמַהּ הֶחָתָן, נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ.” התמהמהות החתן מייצגת את חלוף הזמן במועד שבו ציפו המאמינים לשיבת האדון, את האכזבה שהם נחלו ואת העיכוב שהתרחש למראית עין. בפרק זמן זה של אי-ודאות, העניין בביאת המשיח, ששלהב את הלב השטחי והחצוי, החל לדעוך במהרה והמאמצים חדלו; אך אלה שאמונתם התבססה על בקיאותם בכתבי הקודש, ניצבו על סלע איתן, שגלי האכזבות לא יכלו לסחוף.

“נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ”; סוג אחד של מאמינים שאננים ואדישים זנח את האמונה, ואילו הסוג השני המתין באורך רוח עד שיינתן אור גדול יותר. ואולם, בליל הניסיון הזה דומה שגם המאמינים מן הסוג הזה איבדו במידת מה את להטם ומסירותם. חצויי הלב לא יכלו עוד להסתמך על אמונת אחיהם. כל אחד חייב לעמוד בכוחות עצמו או ליפול בגפו. בערך באותה התקופה התעוררה קנאות דתית. אנשים שהתיימרו להאמין בדבקות במסר השמיימי, מאסו בדבר ה’ בטענה שהוא מהווה מדריך לא מהימן, טענו שרוח הקודש מנחה אותם, והחלו להישלט כליל בידי רגשותיהם, רעיונותיהם ושיגיונותיהם. היו אנשים שהפגינו להט וקנאות עיוורת אשר הוקיעו כל אדם שלא צידד בדרכם. רעיונותיהם ומנהגיהם הפנאטיים לא זכו לאהדה מן החלק הארי של האדוונטיסטים; ואף על פי כן, הם המיטו קלון על תכלית האמת. בעזרת אמצעי זה ניסה השטן לסכל ולהשמיד את מלאכת ה’. התנועה האדוונטיסטית ריגשה ועוררה אנשים רבים, אלפי חוטאים חזרו בתשובה, ומאמינים מסורים הקדישו עצמם למלאכת בישור האמת, אפילו בתקופת ההתמהמהות. שר הרשע החל לאבד את נתיניו,  וכדי להמיט קלון על תכלית האל, הוא ניסה להוליך שולל את האנשים שהתיימרו לדבוק באמונה, והובילם לרעיונות ולמעשים קיצוניים. או אז עמדו סוכניו, מוכנים ומזומנים לעלות על כל טעות, כל כישלון, כל מעשה לא ראוי, לנפנף בהם לפני בני האדם ולהציגם באור הקיצוני ביותר, וזאת  כדי להפוך את האדוונטיסטים ואת אמונתם מושמצים ושנואים. וכך, ככל שיעלה בידו לגרום לאנשים רבים יותר להצהיר על אמונתם בביאת המשיח השנייה בעודו מושל בליבם, כך יתרבו היתרונות שישיג כאשר יסב את תשומת הלב הציבורית אליהם כמי שמייצגים את גוף המשיח. השטן הוא “שׂוֹטֵן אַחֵינוּ”, ורוחו היא זו שמעוררת את בני האדם לחפש טעויות ופגמים באנשי ה’ ולהציגם לעיני כול, תוך התעלמות מוחלטת ממעשיהם הטובים. הוא תמיד פועל כאשר אלוהים פועל למען גאולת הנשמות. כשבני האלוהים באים לה’ כדי להציג עצמם לפניו, השטן נוהג להתלוות אליהם. בכל תחייה רוחנית, הוא מוכן ומזומן לעורר אנשים שליבם אינו טהור ונפשם אינה מאוזנת. כאשר הם מקבלים כמה אמיתות ומשיגים עמדה בקרב המאמינים, הוא פועל דרכם  כדי להחדיר לקהילה תורות שקר שיוליכו שולל את המאמינים שאינם עומדים על המשמר. התחברות עם חסידי ה’, ואפילו השתתפות בתפילה בציבור ובסעודת האדון, אינן ערובה לכך שאדם הוא מאמין אמיתי. השטן נוהג להשתתף במפגשים הקדושים ביותר בדמותם של מאמינים שבכוחו להשתמש בהם כסוכניו. שר הרשע נאבק על כל פיסת אדמה שעליה מתקדמים חסידי ה’ במסעם אל העיר השמיימית. בכל תולדות הקהילה המשיחית, מעולם לא התבצעה רפורמציה על מי מנוחות; מכשולים גדולים עמדו תמיד בדרכה. כך קרה בימיו של שאול השליח; בכל פעם שהשליח יסד קהילה, היו כמה אנשים שהצהירו על קבלת האמונה, אך החדירו לקהילה תורות כפירה, שאילו היו מתקבלות, הן היו מכבות לבסוף את התשוקה לאמת. גם לותר סבל מבוכה רבה ומצוקה רבה מהתנהגותם של מאמינים פנאטים, שטענו כי אלוהים דיבר אליהם ישירות, ולפיכך הציגו את רעיונותיהם והשקפותיהם כנעלים על עדות כתבי הקודש. אנשים רבים שהיו חלשים באמונה וחסרי ניסיון, אך בעלי ביטחון עצמי, ושאהבו לשמוע רעיונות חדשים ולהפיצם, הלכו שולל אחר תורות השקר של המורים החדשים, וחברו לסוכני השטן במלאכת הריסת מלאכת התיקון שעשה לותר בהשראת ה’. בני הזוג וסלי, ומאמינים אחרים שבירכו את העולם באמצעות המופת והאמונה שלהם, נתקלו על כל צעד ושעל בתחבולות השטן, אשר דחף אנשים קנאים, לא יציבים ולא טהורים לקנאות דתית, לפעמים מתונה ולפעמים קיצונית. ויליאם מילר לא תמך בהשפעות כאלה שהובילו לקנאות. הוא הכריז פה אחד עם לותר, כי יש לבחון כל תורה וכל רוח בעזרת דבר ה’. “לשטן,” אמר מילר, “יש כוח עצום על מוחם וליבם של כמה אנשים בימינו. כיצד נדע איזו רוח מפעילה אותם? כתבי הקודש מעניקים לנו את התשובה: ‘בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם.’ רוחות רבות מנשבות בעולם; אנו מצווים לבחון את הרוחות. רוח שאינה מעוררת אותנו לחיות בעולם בצלילות דעת, בצדקה, בטהרה וביראת ה’, אינה רוח המשיח. אני משוכנע יותר ויותר שלשטן יש יד בתנועות המטורפות האלה. רבים בקרבנו, המתיימרים להיות טהורים וקדושים, הולכים בעקבות מסורות אנושיות; מסתבר שהם בורים לגבי האמת בדיוק כמו אנשים שאינם מעלים טענות יומרניות כאלה.”  

“רוח השקר מרחיקה אותנו מן האמת, ואילו רוח ה’ מובילה אותנו אל האמת. אך אם תשאלו, מה בדבר אדם המאמין בשקר וסבור כי האמת בידו? תשובתנו היא: רוח ה’ ודבר ה’ תמימי דעים הם. כאשר אדם בוחן את ליבו לאורו של דבר ה’, ומגלה שאופיו והתנהגותו עולים בקנה אחד עם דבר ה’ כולו, הוא יכול להיות סמוך ובטוח שהוא דבק באמת; אך כאשר הוא מגלה כי הרוח המובילה אותו אינה עולה בקנה אחד עם המגמה והצביון הכללי של תורת ה’ או דבר ה’, או אז עליו לצעוד במשנה זהירות, שמא ייפול במלכודת השטן. לעיתים קרובות, השגתי הוכחה חותכת יותר לחסידות וקדושה ממבט יוקד, לחי רטובה או קול חנוק, מאשר מכל הרעש וההמולה בעולם הנוצרי.” בתקופת הרפורמציה, אויביה תלו את כל הרעות החולות שנבעו מן הקנאות הדתית באנשים שפעלו בלהט נגד קנאות דתית. מתנגדי התנועה האדוונטיסטית נהגו בדרך דומה. הם לא הסתפקו בסילוף ובהגזמת טעויותיהם של מאמינים קיצוניים ופנטיים, אלא הפיצו שמועות כוזבות, שלא היה בהן שמץ של אמת. אנשים אלה פעלו מתוך שנאה ודעה קדומה. שלוותם הופרעה מן ההכרזה שרגלי המושיע בפתח. בסתר ליבם, הם חששו שמא הדבר יתברר כאמת אך קיוו שיתבדו – זה היה המניע הסודי למאבקם באדוונטיסטים ובאמונתם. העובדה שקומץ מאמינים פנאטיים התגנבו לשורות האדוונטיסטים אינה סיבה מספקת לקבוע שהתנועה כולה לא הייתה מאלוהים, בדיוק כשם שנוכחותם של מאמינים פנאטיים או מורי שקר בקהילה בימי שאול השליח או בימי לותר לא הייתה סיבה מספקת לגנות את פועלם של שליחים אלה. מן הראוי שחסידי ה’ יתעוררו משנתם ויתחילו לחולל בלהט תשובה המונית ותיקון דתי, להתעמק בכתבי הקודש כדי ללמוד את האמת הגלומה בישוע המשיח, להתקדש ולהתמסר לה’ בכל ליבם ומאודם – או אז, לא יחסרו שפע של ראיות לפעילותו ולערנותו של השטן. הוא יפגין את מלוא כוחו כאשר ישתמש בכל תחבולותיו והטעיותיו, ויזמן לעזרתו את המלאכים הסרים למרותו, שסר חינם בעיני ה’. לא הייתה זו ההכרזה על שיבת המשיח השנייה שעוררה מחלוקת, פילוג וקנאות דתית. בעיות אלה החלו בקיץ של שנת 1844, כשהאדוונטיסטים היו שרויים בבלבול, מבוכה וספקות בקשר לעמדתם האמיתית.

בשורת המלאך הראשון, והקריאה שנשמעה “בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה”, נטו מטבען לדכא קנאות דתית ומחלוקת. המאמינים שהשתייכו לתנועות קדושות אלה היו תמימי דעים; לבבותיהם רחשו אהבה איש לרעהו, וכמובן לישוע, שאותו ייחלו לראות במהרה. הם דבקו באמונה אחת ובתקווה מבורכת אחת, שרוממו אותם מעל כל ההשפעות האנושיות, והוכחו כמגן מפני מתקפות השטן. “כֵּיוָן שֶׁהִתְמַהְמַהּ הֶחָתָן, נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ. בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נִשְׁמְעָה קְרִיאָה, ‘הִנֵּה הֶחָתָן, צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ!’ אָז הִתְעוֹרְרוּ הָעֲלָמוֹת הָהֵן וְהֵכִינוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן” (מתי, כ”ה 7-5). בקיץ של שנת 1844, במחצית הדרך בין המועד שסברו תחילה שיחתום את 2300 הימים לבין הסתיו של אותה שנה (שתוארך בשלב מאוחר יותר לפי חישובם החדש), בושר המסר, ככתבו וכלשונו, של דבר ה’: “הִנֵּה הֶחָתָן!” הדבר שהוביל לכינון התנועה האדוונטיסטית היה הגילוי שהצו שנתן המלך ארתחששתא לשיקום ירושלים, שנוסח בראשית תקופת 2300 הימים, יצא לפועל בסתיו בשנת 457 לספירה, ולא בראשית השנה, כפי שסברו מלכתחילה. כאשר מחשבים את מניין השנים מסתיו של שנת 457, מגלים ש-2300 השנים מסתיימות בסתיו של שנת 1844 [ראו הערה 3 בנספח]. טיעונים שהסתמכו על סמלי התנ”ך הצביעו אף הם על הסתיו שבו יתרחש האירוע שיוצג ב”טיהור המקדש”. דבר זה הובהר מפורשות כאשר תשומת הלב הוסבה לאופן התגשמותם של סמלי התנ”ך, המיוחסים לביאת המשיח הראשונה. זבח שה הפסח סימל את מות המשיח כקורבן תמורה. שאול השליח אומר: “שֶׁהֲרֵי נִזְבַּח שֵׂה הַפֶּסַח שֶׁלָּנוּ – הַמָּשִׁיחַ” (קור”א, ה’ 7). אלומת ביכורי השעורים (המכונה מנחת העומר או עומר התנופה), שהונפה בחג הפסח לפני ה’, סימלה את תחיית המשיח. שאול השליח אומר בקשר לתחיית האדון וחסידיו: “הַמָּשִׁיחַ,” אשר “קָם מִן הַמֵּתִים,” הוא “בִּכּוּרֵי כָּל יְשֵׁנֵי עָפָר.” “בַּמָּשִׁיחַ הַכֹּל יָחְיוּ… הָרִאשׁוֹן הוּא הַמָּשִׁיחַ; אַחֲרֵי כֵן, בְּבוֹאוֹ, הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ” (קור”א, ט”ו 20, 21, 23). בדומה לאלומת העומר (ביכורי שיבולי השעורים שנאספו בראשית הקציר(, המשיח הוא פרי הביכורים בקציר הגאולים הנצחי, כאשר בעת תחיית המתים ייאספו גאולי ה’ אל אסם ה’. סמלים אלה התגשמו לא רק באירועים שהם סימלו אלא גם במועדם. “בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ” [בלוח השנה העברי בישראל הקדומה], בדיוק ביום ובחודש שבהם, במשך מאות בשנים נשחט זבח הפסח – המשיח, אחרי שסעד את סעודת הפסח בחברת תלמידיו, כונן את סעודת החג האמורה להנציח את מותו כ”שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם.” בלילה ההוא נאסר ישוע בידי רשעים כדי שייצלב ויישחט. בדומה לסמל של מנחת העומר קם אדוננו לתחייה ביום השלישי כ”בִּכּוּרֵי כָּל יְשֵׁנֵי עָפָר” (קור”א, ט”ו 20) – דוגמה ומופת לכל הצדיקים שיקומו לתחייה, ו”גופם הנחות” ישתנה וידמה “לְגוּפוֹ הֶהָדוּר כָּבוֹד” (אל הפיליפים, ג’ 21). בדומה, הסמלים המיוחסים לביאת המשיח השנייה חייבים להתגשם במועד שצוין בעבודת המקדש הסמלית. על פי תורת משה, טיהור המקדש, או יום הכיפורים הגדול והנורא צוין בעשירי לחודש השביעי (ויקרא, ט”ז 34-29). ביום זה כיפר הכוהן הגדול על חטאי כל עם ישראל, והסיר את חטאיהם מן המקדש. לאחר מכן, הוא בירך את העם. לכן האמינו המשיחיים שהמשיח, הכוהן הגדול העליון שלנו, יבוא לטהר את העולם באמצעות השמדת החטאים והחוטאים, לברך את חסידיו המייחלים לבואו ולהנחילם חיי נצח. היום העשירי בחודש השביעי, מועד טיהור המקדש, שבשנת 1844 נפל על ה-22 באוקטובר, נחשב ליום שיבת האדון. חישוב זה עלה בקנה אחד עם ההוכחות שהעידו על סיום 2300 השנים בסתיו, והמסקנה נראתה מוצקה והחלטית. במשל העלמות הנבונות והכסילות בפרק כ”ה בבשורת מתי, לאחר פרק הזמן שבו העלמות חיכו ונרדמו, מגיע החתן. אירוע זה תאם את הטיעונים שהוצגו לעיל, הן על סמך הנבואות והן על סמך הסמלים. טיעונים אלה נראו מוצקים ומשכנעים, דבר שאישש את אמיתותם; ב”חצות הלילה” הוכרזה הבשורה על ביאת החתן בידי אלפי מאמינים. התנועה סחפה את המדינה כגל גואה. היא עברה מעיר לעיר, מכפר לכפר, והגיעה למקומות הנידחים ביותר, עד שכל חסידי ה’ שציפו לשובו התעוררו. הקנאות הדתית התמוססה לשמע הבשורה המרנינה, ככפור הנמס בקרני השמש לעת שחר. המאמינים חזו בהתפוגגותם של ספקות ומבוכות, ותקווה ואומץ שבו לפעם בלבבותיהם. מלאכת הבישור נעשתה ללא הפרעה מצידם של אותם קיצוניים, הצצים תמיד כשמתעוררת התרגשות אנושית שאינה מרוסנת בעזרת כוחם המרסן של דבר ה’ ורוח הקודש. התחייה דמתה בצביונה לאותן תקופות של ענווה, חזרה בתשובה ושיבה אל ה’ של עם ישראל בעקבות התוכחות שקיבל מעבדי ה’. היא נשאה את הצביון והמאפיינים שהעידו על מלאכת ה’ בכל דור ודור. לא ניכרה בה התרוממות רוח רבה או שמחה רבה; אדרבה, אנשים ערכו חשבון נפש נוקב, התוודו על חטאיהם ונטשו את הבלי העולם. נשמות מיוסרות נכספו להתכונן למפגש עם ה’ – זה היה המשא שהעיק על ליבן. תפילה מתמדת, התקדשות והתמסרות מלאה לאלוהים היו צו השעה. מילר אמר בקשר למלאכה זו: “אין שמחה רבה מדיי; שהרי שמחה כזו שמורה לעתיד לבוא, כשהשמיים והארץ ישושו יחדיו בשמחה שאין לתארה, במלוא הודם ותהילתם. לא נשמעות שום קריאות; גם אלה שמורות לקריאות הניצחון והשמחה שיבואו מן השמיים. הזמרים מחרישים וממתינים להצטרף למקהלת צבא השמיים. אין רגשות מנוגדים, הכול מאוחדים בלב אחד ובתכלית אחת.” אדם אחר שהצטרף לתנועה, העיד: “היא עוררה בכל מקום חשבון נפש עמוק ונוקב ונמיכות רוח… היא הסיטה את הלב מהבלי העולם וגמלה אותו מאהבתו לעולם; היא יישבה מחלוקות וריפאה רגשות טינה, עוררה וידוי על חטא, גרמה לאנשים להישבר לפני ה’, לחלות את פניו בחרטה ובלב שבור, ולהפציר בו בתחינות מקרב לב להעניק להם מחילה ולקבלם. היא גרמה להשפלת הלב וכניעת הנשמה בעוצמה שכמוה לא חזינו מעולם. כפי שהורה ה’ מפי הנביא יואל, לכשיתקרב יום ה’ הגדול והנורא, על העם לשוב אל ה’ בכל ליבם, “בְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד,” ולקרוע את לבבם, לא את בגדיהם. כפי שהבטיח ה’ בידי זכריה, הוא שפך על חסידיו “רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים,” והם “הִבִּיטוּ” אליו, “אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד,” או אז ירד אבל גדול על הארץ… ומחפשי ה’ ייסרו את נפשם לפניו.” מכל התחיות הרוחניות הגדולות שהתעוררו מאז ימי השליחים, אף אחת מהן לא הייתה כה חפה מפגמים אנושיים ומתחבולות השטן, כמו זו שהתעוררה בסתיו 1844. אפילו כיום, מקץ כמעט חצי מאה, כל אלה שהשתתפו בתחייה וניצבו איתנים על בימת האמת, חשים עדיין בהשפעתה הקדושה של המלאכה המבורכת הזו, ומעידים שהיא נבעה מיד ה’. כשנשמעה הקריאה: “הִנֵּה הֶחָתָן, צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ!” “אָז הִתְעוֹרְרוּ הָעֲלָמוֹת” שהמתינו לחתן, “וְהֵכִינוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן.” המאמינים שהמתינו לשיבת אדונם למדו את דבר ה’ בעניין רב יותר מאי פעם. מלאכי השמיים נשלחו כדי לחזק את המאמינים שנכזבו והתייאשו, ולהכשירם לקבל את הבשורה. המלאכה לא התבצעה בחוכמת אנוש אלא בגבורת ה’. הראשונים ששמעו את הקריאה וצייתו, לא היו האנשים המוכשרים ביותר, הענווים ביותר או המסורים ביותר. איכרים עזבו את יבוליהם בשדות ופועלים עזבו את כליהם ויצאו בדמעות שמחה לבשר את מסר האזהרה. האנשים שעמדו בראש מלאכת הבישור היו עתה בין האחרונים שהצטרפו לתנועה האדוונטיסטית. רוב הכנסיות סגרו את שעריהן וסירבו לקבל את מסר האזהרה, ורבים ממקבלי האזהרה ניתקו את קשריהם איתן. ביד ההשגחה עלתה הכרזה זו בקנה אחד עם בשורת המלאך השני, וה’ העצים את המלאכה. הבשורה: “הִנֵּה הֶחָתָן!” לא הייתה סוגיה שנויה במחלוקת, שכן ההוכחות מכתבי הקודש היו ברורות וחותכות. היא הייתה חדורת עוצמה שטלטלה את הנשמה. לא היו ספקות, לא היו תהיות. בשעת כניסת הניצחון של המשיח לירושלים, המוני העם שעלו לעיר הקודש מכל קצווי הארץ כדי לחגוג בה את חג הפסח, נהרו להר הזיתים והצטרפו לקהל שליווה את ישוע, וכשנדבקו בהתלהבות ובהשראה שפיעמו בלב העם, הם הוסיפו את קולותיהם לקריאה: “בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה!” (מתי, כ”א 9). כך קרה גם ללא-מאמינים שנהרו לאספות האדוונטיסטיות, חלקם מתוך סקרנות או סתם כדי ללעוג למאמינים; הם חשו בעוצמת המסר “הִנֵּה הֶחָתָן!”, והשתכנעו. המאמינים באותם ימים היו חדורי אמונה שלמה שהביאה מענה לתפילות – אמונה שידעה להוקיר תמורה וגמול. כממטרי גשם על אדמה יבשה ירדה רוח החסד על מחפשי האמת הלהוטים. אלה שציפו להתייצב במהרה, פנים אל פנים, מול גואלם, חשו שמחה קדושה שאין מילים לתארה. גבורת רוח הקודש ריככה, הכניעה והמסה לבבות, והרעיפה את שפע ברכותיה על המאמינים הנאמנים. בזהירות, ברצינות וביראת כבוד התקרבו מקבלי המסר אל המועד שבו ייחלו לפגוש את אדונם. מדי בוקר הם חשו כי חובתם הראשונה הייתה לאשש את ההוכחות שהעידו על היותם רצויים בעיני ה’. לבבותיהם התאחדו כשהתפללו רבות איש עבור רעהו. הם הרבו להיפגש במקומות מבודדים כדי להתייחד עם אלוהים, וקולה של תפילת הפגעה נישא השמיימה מן השדות והחורשות. האישוש על כך שהם נשאו חן בעיני המושיע היה נחוץ להם הרבה יותר מלחם חוקם, וכשענן הקדיר את ליבם, הם לא שקטו ולא נחו עד שעלה בידם לסלקו. כשחשו בעדות פנימית במחילת ה’ רבת החסד, הם נכספו לחזות בפני גואלם, אהוב ליבם. אך שוב נכונה להם אכזבה. המועד המיוחל חלף עבר, ומושיעם לא הופיע. באמונה שלמה ובביטחון מלא הם ציפו לבואו, אך עתה הם הרגישו כמו מרים, תלמידת ישוע, שבאה אל קברו של המושיע, מצאה אותו ריק וזעקה בבכי: “לָקְחוּ אֶת אֲדוֹנִי וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיפֹה הִנִּיחוּ אוֹתוֹ” (יוחנן, כ’ 13). תחושה של יראה ופחד, שמא נכון מסר האזהרה, שימשה לזמן מה כרסן לעולם הכופר. במרוצת הזמן, תחושת הפחד לא התפוגגה מיד; תחילה, הכופרים לא העזו לשמוח לאידם של המאוכזבים; אך כשלא נגלו שום אותות לזעמו של האל, הם התגברו על פחדיהם, ושבו ללעוג למאמינים ולגנותם. אנשים רבים שהצהירו על אמונתם בשיבת האדון הקרובה, התכחשו לאמונתם. היו מאמינים שהיו כה בטוחים בשיבת האדון, שגאוותם נפגעה אנושות, והם רק רצו לברוח מן העולם וייחלו למותם. בדומה ליונה, הם התלוננו לה’, ואמרו לו שהם בוחרים במוות על פני החיים. אנשים שביססו את אמונתם על השקפות הזולת, ולא על דבר ה’, היו עתה מוכנים ומזומנים, באותה הלהיטות, לשנות את השקפותיהם. המלגלגים גייסו לשורותיהם את החלשים והפחדנים, והכריזו פה אחד שאין יותר ממה לפחד או למה לצפות. המועד חלף, המשיח לא בא, והעולם ימשיך לנהוג כמנהגו לאורך אלפי שנים. המאמינים הרציניים, הנלהבים, שהקריבו הכול למען המשיח, חשו בנוכחותו יותר מתמיד. הם האמינו שהם מסרו לעולם את אזהרתם האחרונה, ומשום שציפו במהרה להתקבל לחברת אדונם השמיימי ומלאכי השמיים, הם פרשו מן הציבור, בעיקר מחברתם של אנשים שמיאנו לקבל את מסר האזהרה. הם התפללו בכוונה רבה: “בוא, אדון ישוע, בוא במהרה.” אך הוא לא בא. המחשבה שעליהם לחזור לשגרת חייהם הרצופה קשיים, דאגות ובעיות, ובנוסף לשאת את לגלוגיהם והערותיהם הפוגעניות של המלעיגים, הייתה קשה מנשוא, ונראתה להם כמבחן קשה ביותר לאמונתם ולאורך רוחם. ואולם, אכזבה זו לא הייתה מרה כמו זו שנחלו התלמידים בביאת המשיח הראשונה. כשישוע נכנס בניצחון אל ירושלים, חסידיו האמינו שהוא יעלה על כס דוד ויושיע את ישראל מכובשיה. בלבבות חדורי תקוות גדולות וציפיות שמחות, הם התחרו איש ברעהו מי יפגין כבוד רב יותר למלכם. רבים מהם פרשו את בגדיהם כשטיח על האדמה או נפנפו לפניו בכפות תמרים. בשמחה חדורת התלהבות, הם קידמוהו בברכה בקריאת השמחה: “הוֹשַׁע נָא לְבֶן-דָּוִד!” כשהפרושים, שזעמו על פרץ השמחה הזה שטרד את שלוותם, ביקשו מישוע לגעור בתלמידיו, הוא השיב: “אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם אֵלֶּה יִשְׁתְּקוּ, הָאֲבָנִים תִּזְעַקְנָה” (לוקס, י”ט 40). הנבואות חייבות להתגשם. תלמידי המשיח הגשימו את תכליתו של אלוהים, ואף על פי כן, הם נחלו אכזבה מרה. רק ימים ספורים חלפו מאז שהם חזו במותו המייסר של המושיע וטמנו את גופתו בקבר. כל ציפיותיהם נכזבו, כל תקוותיהם אפסו ומתו עם ישוע. עד שהאדון קם לתחייה ויצא כמנצח מן הקבר, הם לא הבינו שהכול נובא בנבואות, וש”הַמָּשִׁיחַ הָיָה צָרִיךְ לִסְבֹּל וְלָקוּם מִן הַמֵּתִים” (מה”ש, י”ז 3). חמש מאות שנים קודם לכן הכריז ה’ מפי הנביא זכריה: “גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת” (זכריה, ט’ 9). אילו הבינו התלמידים שהמשיח עושה דרכו אל משפטו והוצאתו להורג, הם לא היו מסוגלים להגשים את הנבואה הזו. בדומה, מילר ועמיתיו הגשימו את הנבואה ומסרו מסר שהנבואה ניבאה את מסירתו לעולם, אך הם לא היו מסוגלים למסור אותו אילו הבינו את הנבואות שניבאו את אכזבתם, ואילו הכריזו מסר אחר שיבושר לכל העמים לפני שיבת האדון. בשורותיהם של המלאך הראשון והשני בושרו בשעה היעודה, ומילאו את התכלית שה’ יעד להן. העולם חיכה וציפה לכך שכאשר המועד יחלוף והמשיח לא יבוא, תיזנח התורה שבה דגלה התנועה האדוונטיסטית. אך בעוד שמאמינים רבים שנלחמו בפיתוי נכנעו וויתרו על אמונתם, היו מאמינים שניצבו איתנים. הפירות שהתנועה האדוונטיסטית הניבה בזכות פועלה – רוח של ענווה וחשבון נפש, ויתור על הבלי העולם, שינוי הלב ואורחות החיים – העידו שהיא נבעה מאלוהים. האדוונטיסטים לא העזו להתכחש לכך שגבורת רוח הקודש איששה את הבישור על ביאת המשיח השנייה, ולא יכלו למצוא שום טעות בחישובים שהם ערכו לגבי התקופות הנבואיות. יריביהם המוכשרים ביותר לא הצליחו להפריך את שיטת הפרשנות הנבואית שלהם.

האדוונטיסטים לא הסכימו לוותר, ללא הוכחות חותכות מכתבי הקודש, על השקפות שהגיעו אליהן מתוך התעמקות בכתבי הקודש, בלווי תפילה יוקדת, כששכלם הואר על ידי רוח הקודש ולבבם יקד בעוצמת גבורתה. הם סירבו לוותר על עמדות ודעות שעמדו בביקורות הנוקבות ביותר שהציגו מתנגדיהם המרים ביותר, מורי דת נודעים וחכמי העולם הזה, ששילבו כוחות וידיים ותרמו מחוכמתם, השכלתם וכושר הביטוי שלהם, ולעגו באותה המידה לנכבדים ולפשוטי העם בקרב האדוונטיסטים. נכון, הם כשלו בתחזית המדויקת של האירוע המצופה, אך אפילו עובדה זו לא הצליחה לערער את אמונתם בדבר ה’. כשיונה הנביא הכריז ברחובות נינווה שבתוך ארבעים יום תיחרב נינווה, ה’ קיבל ברצון את השפלתם ותחינתם של אנשי נינווה והאריך את תקופת המבחן שלהם; ואף על פי שהנבואה לא התגשמה, היא נשלחה בידי יונה מאת ה’, ונינווה נבחנה על פי רצונו. האדוונטיסטים מאמינים שה’ הדריך אותם, כשם שהדריך את יונה, למסור את האזהרה על המשפט הממשמש ובא. הם הכריזו: “האזהרה בחנה את ליבם של כל מי ששמעוה, ועוררה בו אהבה וכיסופים לביאת האדון; או שהיא עוררה שנאה לביאת המשיח, שלפעמים ניתן היה לחוש בה ולפעמים לא, אך ה’ ידע עליה. האזהרה התוותה את קו הגבול, וזאת כדי שאלה שיבחנו את ליבם יוכלו לדעת באיזה צד הם יימצאו לכשיבוא האדון; האם הם יכריזו בשמחה: “הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ, זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ”; או שמא יזעקו להרים ולסלעים ויפצירו בהם ליפול עליהם כדי להסתירם מפני ה’ היושב על כס מלכותו ומזעמו של שה האלוהים. אנו מאמינים שאלוהים בחן בדרך זו את חסידיו; בחן את אמונתם כדי לברר אם ייסוגו בשעת המבחן מן המקום שבחפצו להנחילם, אם ירפו מן העולם הזה ויבטחו במלאכת ה’ [דברו] באמונה שלמה.” רגשותיהם של אלה שעדיין האמינו כי ה’ הנחה אותם בכל מה שעבר עליהם, הובעו בדבריו של ויליאם מילר: “אילו היה עלי לחיות את חיי מחדש, עם אותה הוכחה שהייתה בידי אז, ולנהוג ביושרה עם אלוהים ואדם, הייתי פועל בדיוק כפי כשפעלתי. מקווה אני שטיהרתי את בגדיי מדם [מאשמת] הנשמות; הנני מאמין כי שחררתי את עצמי כמיטב יכולתי מכל האשמה שהן תלו בי.” איש אלוהים זה כתב: “על אף שהתאכזבתי פעמיים, עדיין אינני מדוכדך או מיואש. תקוותי בביאת המשיח איתנה מתמיד. עשיתי רק את הדבר שהאמנתי (מקץ שנים רבות, שבהן בחנתיו בכובד ראש ובצלילות הדעת), כי הוא חובתי הקדושה. אם טעיתי, נבע הדבר מתוך החמלה והאהבה שרחשתי לאחיי בני האדם, ומתוך אמונה לגבי החובה שלי לאלוהים. דבר אחד יודע אנוכי, הטפתי רק את מה שהאמנתי בו; יד ה’ שרתה עימי וגבורתו ניכרה במלאכה שביצעתי, ובטובה הרבה שצמחה ממנה. רבבות בני אדם, כך זה נראה, החלו ללמוד את כתבי הקודש בעקבות ההטפות בימינו; באמצעות כתבי הקודש, וכן בזכות אמונה בדמו המכפר של המשיח, הם התפייסו עם ה’.

 מעולם לא התאמצתי להעלות חיוך על פניהם של בעלי הגאווה, מעולם לא פחדתי מזעפו של העולם. גם עכשיו לא אנסה לזכות באהדתם, ולא אחרוג מגבולות תפקידי כדי לא לעורר את שנאתם. לעולם לא אפקיד את חיי בידיהם; לא אירתע בפחד, כך מקווה אני, שמא אאבד את חיי, אם אלוהים בחסדו ובטובו כך יצווה.”

אלוהים לא זנח את חסידיו; רוח קודשו עדיין שוכנת בקרבם של אנשים שלא מיהרו להתכחש לאור שקיבלו, ולהוקיע את התנועה האדוונטיסטית. האיגרת אל העברים מעניקה מילות עידוד ואזהרה לאלה שנבחנו והמשיכו להמתין בשעת משבר זו: “אַל תַּשְׁלִיכוּ אֶת בִּטְחוֹנְכֶם אֲשֶׁר גָּדוֹל שְׂכָרוֹ, שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים אַתֶּם לְסַבְלָנוּת כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח לְאַחַר שֶׁתַּעֲשׂוּ אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים; כִּי ‘עוֹד מְעַט קָט וְהַבָּא יָבוֹא, וְלֹא יְאַחֵר. צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה; וְאִם יִסּוֹג לֹא רָצְתָה נַפְשִׁי בּוֹ.’ אֲבָל אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ מִן הַנְּסוֹגִים אֱלֵי אֲבַדּוֹן, כִּי אִם בְּנֵי הָאֱמוּנָה לְשֵׁם יְשׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ” (אל העברים, י’ 39-35). תוכחה זו ניתנה לקהילת המשיח באחרית הימים. הדבר עולה מן המילים המציינות את ביאת האדון הממשמשת ובאה: “כִּי ‘עוֹד מְעַט קָט וְהַבָּא יָבוֹא, וְלֹא יְאַחֵר.”  נרמז כאן מפורשות שיהיה עיכוב לכאורה; שייראה כאילו המשיח מתמהמה. ההנחיה שניתנה כאן תאמה במיוחד את חווייתם של האדוונטיסטים בעת ההיא. המאמינים שהאיגרת מתייחסת אליהם כאן נמצאו בסכנה של אובדן האמונה. הם עשו את רצון ה’ כאשר מילאו את הנחיית רוח קודשו ודברו, ועם זאת, נבצר מהם להבין את תכלית ה’ בחוויה שעברה עליהם, ולזהות את הדרך שנסללה לפניהם, לכן הם התפתו לפקפק בהנחיית ה’ ולא היו משוכנעים שהוא באמת הנחה אותם. בעת ההיא, המילים “צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” היו הולמות. כשאור בוהק זרח על נתיבם, “בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה” כאשר “נִשְׁמְעָה הקְרִיאָה: ‘הִנֵּה הֶחָתָן!'” הם ראו את הנבואות החתומות נפתחות ומתגשמות, ואת התגשמותם המהירה של האותות המעידים על ביאת המשיח הקרובה, וצעדו לאורו. אך עתה, כשניצבו שחוחים בשל תקוותיהם שנכזבו, הם יכלו לעמוד בגאון רק בזכות אמונה באלוהים ובדברו. העולם לעג להם באומרו: “הולכתם שולל. ותרו על אמונתכם והכריזו כי התנועה האדוונטיסטית נבעה מן השטן.” אך דבר ה’ הכריז לגבי המאמינים: “וְאִם יִסּוֹג, לֹא רָצְתָה נַפְשִׁי בּוֹ.” לוותר על האמונה כעת, ולכחש בגבורת רוח הקודש שנלוותה לאזהרה, הווה אומר נסיגה אלי אבדון. האדוונטיסטים התעודדו מדבריו הנחושים של שאול השליח: “אַל תַּשְׁלִיכוּ אֶת בִּטְחוֹנְכֶם אֲשֶׁר גָּדוֹל שְׂכָרוֹ, שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים אַתֶּם לְסַבְלָנוּת כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח… כִּי ‘עוֹד מְעַט קָט וְהַבָּא יָבוֹא, וְלֹא יְאַחֵר.'” הדרך הבטוחה היחידה בעבורם הייתה לבטוח באור שהם קיבלו מה’, לדבוק בהבטחותיו, להמשיך להתעמק בכתבי הקודש, ולהמתין בסבלנות לקבלת אור נוסף.