העימות הגדול פרק כ׳׳ד – בקודש הקודשים

נושא המקדש היה המפתח לפיענוח חידת האכזבה שנחלו המאמינים ב-1844. הוא פרש לנגד עיניהם שיטה שלמה של תורת אמת צרופה, שחשפה את העובדה שיד ה’ כיוונה את התנועה האדוונטיסטית הכבירה, וכן את החובה המוטלת על חסידי ה’ לאור התפקיד והמלאכה שהוטלו עליהם. כשם שתלמידי ישוע “נִתְמַלְּאוּ שִׂמְחָה כִּרְאוֹתָם אֶת הָאָדוֹן,” אחרי ליל השימורים הנורא של יגונם ואכזבתם, כך שמחים עתה המאמינים המייחלים באמונה לביאת המשיח השנייה. התלמידים ציפו שהמושיע יופיע בגבורה ותהילה כדי לגמול למשרתיו. כאשר נכזבו ציפיותיהם, הם חדלו למקד את מבטם בישוע, וזעקו יחד עם מרים ליד הקבר הריק: “לָקְחוּ אֶת הָאָדוֹן מִן הַקֶּבֶר וְלֹא יָדוּעַ לָנוּ אֵיפֹה הִנִּיחוּ אוֹתוֹ.”

עתה, בקודש הקודשים, הם שבו וחזו בכוהן הגדול הרחמן שלהם, שבמהרה יופיע כמלכם וגואלם. האור שזרח מן המקדש האיר את העבר, ההווה והעתיד. הם ידעו שה’ הנחה אותם ביד השגחתו, שאינה טועה ואינה מכזיבה לעולם. על אף שבדומה לתלמידים הראשונים, הם כשלו בהבנת המסר שנשאו, עם זאת, הוא היה נכון מכל בחינה שהיא. כאשר הכריזו אותו הם הגשימו את תכליתו של אלוהים, ועמלם לא היה לשווא בעיניו. הם נולדו “מֵחָדָשׁ לְתִקְוָה חַיָּה,” וששו “בְּשִׂמְחָה מְפֹאָרָה וַעֲצוּמָה מִסַּפֵּר.” הן הנבואה בפסוק 14 בפרק ח’ בדניאל: ‘עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ,” והן בשורת המלאך הראשון: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ,” הצביעו על השירות בקודש של המשיח בקודש הקודשים בהיכל ה’ בשמיים, ועל המשפט החוקר של ה’, ולא על שיבת המשיח כדי לגאול את חסידיו ולהשמיד את הרשעים. הטעות לא הייתה בחישובי התקופות הנבואיות, אלא בזיהוי האירוע שיתרחש בתום 2300 הימים. המאמינים נחלו אומנם אכזבה בשל טעות זו, אך כל מה שניבאו הנבואות, וכל ציפיותיהם שאוששו בכתבי הקודש, התגשמו. בעודם מקוננים על אכזבתם עקב התנפצות ציפיותיהם התרחש האירוע שנובא במסר האזהרה, שחייב היה להתגשם לפני ביאת האדון כדי לתגמל את משרתיו.

המשיח אכן בא – לא לעולם הזה, כפי שציפו האדוונטיסטים, אלא אל קודש הקודשים במקדש השמיימי, כפי שבושר בשירות בקודש במקדש עלי אדמות. הנביא דניאל מנבא שהמשיח יבוא בעת הזו אל “עַתִּיק יוֹמִין.” הוא אומר: “רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת לַּיְלָה, וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד הַדּוֹמֶה לְבֶן אָדָם,” לא לעולם הזה, אלא “עַד עַתִּיק יוֹמִין הִגִּיעַ וְהוּבָא לְפָנָיו” (דניאל, ז’ 13). גם הנביא מלאכי ניבא על ביאה זו: “הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת” (מלאכי, ג’ 1). ביאת האדון להיכלו אירעה לפתע פתאום, כשחסידיו לא ציפו לו. הם לא ציפו לראותו במקדש. הם ציפו שהוא יבוא לעולם “בְּאֵשׁ לֶהָבָה, לְהָשִׁיב נָקָם לְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים וּלְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם” מצייתים לתורה (תסל”ב, א’ 8). אך חסידי ה’ עדיין לא היה מוכנים לפגוש את אדונם. היה עליהם להתכונן למפגש עימו. האור שיינתן להם יכוון את ליבם אל היכל ה’ בשמיים, ובזמן שהם יעקבו באמונה אחר השירות בקודש של הכוהן הגדול שלנו, ייחשפו לנגד עיניהם חובות קדושות חדשות שהוטלו עליו. מסר נוסף הצופן בחובו אזהרה והוראה יינתן לקהילה. הנביא אומר: “וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ? וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ? כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף, וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים. וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף, וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם, כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף; וְהָיוּ לַיהוָה מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה” (מלאכי, ג’ 2, 3). בני האדם שיחיו עלי אדמות בזמן שתחדל תפילת ההפגעה של המשיח במקדש השמיימי, ייקראו לעמוד לפני האל הקדוש ללא מתווך אשר מפגיע בעבורם. גלימותיהם חייבות להיות צחורות, אופיים חייב להיות צח וטהור, לאחר שטוהר מן החטא באמצעות הזיית דם המשיח. שומה עליהם לנחול ניצחון במלחמה ברוע בעזרת חסד ה’ ומאמציהם השקדניים. בזמן שהמשפט החוקר נערך בשמיים, וחטאיהם של המאמינים אכולי החרטה מסולקים מן המקדש, אמורה להיערך מלאכת טיהור מיוחדת של הסרת חטאים בקרב חסידי ה’ עלי אדמות. מלאכת טיהור זו תוארה ביתר בהירות במסרים שהובאו בפרק י”ד בספר ההתגלות. כשמלאכה זו תושלם, תלמידי המשיח יהיו מוכנים לקראת בואו. “וְעָרְבָה לַיהוָה, מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת” (מלאכי, ג’ 4). או אז, הקהילה שאדוננו אמור לקבל בעת ביאתו תהיה “מְפֹאֶרֶת בְּכָבוֹד, לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה” (אל האפסים, ה’ 27). היא תשקיף לעברו ותביט בו “כְּמוֹ שָׁחַר,” ותהיה “יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת” (שיר השירים, ו’ 10). הנביא מלאכי ניבא לא רק את ביאת האדון להיכלו, אלא גם את ביאתו השנייה כדי לשפוט ולהוציא לפועל את גזירותיו: “וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת” (מלאכי, ג’ 5). יהודה מתייחס לאותו אירוע כשהוא אומר: “הִנֵּה יהוה בָּא בְּרִבְבוֹת קְדוֹשָׁיו, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט בַּכֹּל וּלְהוֹכִיחַ אֶת כָּל הָרְשָׁעִים עַל כָּל מַעֲשֵׂי רִשְׁעָתָם וְעַל כָּל הַקָּשׁוֹת אֲשֶׁר דִּבְּרוּ עָלָיו חוֹטְאִים רְשָׁעִים” (איגרת יהודה, פסוקים 14, 15). ביאת ה’ כדי לערוך משפט וביאת האדון להיכלו, הם שני אירועים נפרדים, השונים זה מזה בתכלית השינוי. ביאת המשיח לקודש הקודשים בתפקידו ככוהן הגדול שלנו כדי לטהר את המקדש, הוצגה בדניאל ח’ 14; ביאת בן האדם עד “עתיק היומין” שנובאה בדניאל ז’ 13, וביאת האדון להיכלו, שנובאה במלאכי, מתארות אירוע זהה, המיוצג גם בביאת החתן לחתונתו, שתוארה בידי המשיח במשל עשר העלמות בפרק כ”ה בבשורת מתי. בקיץ ובאביב של שנת 1844 התבשרה הבשורה: “הִנֵּה הֶחָתָן!” אז נחלקו המאמינים לשתי קבוצות שיוצגו בידי העלמות הנבונות והעלמות הכסילות – הקבוצה הראשונה ציפתה בשמחה לבוא האדון והתכוננה בשקדנות למפגש עימו; הקבוצה השנייה, שפעלה מתוך פחדים ודחפים, הסתפקה בידיעת האמת, אך לא זכתה לחסד ה’. במשל, כאשר בא החתן, “הָעֲלָמוֹת הַמּוּכָנוֹת נִכְנְסוּ אִתּוֹ לַחֲתֻנָּה.” ביאת החתן שתוארה כאן התרחשה לפני החתונה. החתונה מייצגת את כניסת המשיח למלכותו. עיר הקודש, ירושלים החדשה, בירת ונציגת מלכות השמיים, מכונה, “הַכַּלָּה, אֵשֶׁת הַשֶּׂה”. המלאך אמר ליוחנן: “בּוֹא, אַרְאֶה לְךָ אֶת הַכַּלָּה אֵשֶׁת הַשֶּׂה”. הנביא מספר: “הוּא נָשָׂא אוֹתִי בָּרוּחַ, אֶל הַר גָּדוֹל וְגָבוֹהַּ וְהֶרְאָה לִי אֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ, יְרוּשָׁלַיִם, יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת אֱלֹהִים” (ההתגלות, כ”א 9, 10). מכאן עולה בבירור שהכלה מייצגת את עיר הקודש, והעלמות שיצאו לפגוש את החתן מייצגות את קהילת המשיח. על פי החזון בספר ההתגלות, חסידי ה’ יהיו אורחי סעודת החתונה. (ההתגלות, י”ט 9). אם הם האורחים, הם אינם יכולים לייצג גם את הכלה. לדברי דניאל, המשיח יקבל מאת “עתיק היומין” בשמיים, “שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת.” הוא אף ינחל את ירושלים החדשה, בירת מלכותו, אשר היא “מוּכָנָה כְּכַלָּה מְקֻשֶּׁטֶת לְבַעֲלָהּ.” (דניאל, ז’ 14; התג’, כ”א 2). לאחר שינחל את מלכותו הוא יבוא בגבורה ובכבוד כמלך מלכי המלכים, כדי לגאול את חסידיו שיזכו לשבת עם “אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם,” לסעוד עימו על שולחנו במלכותו (מתי, ח’ 11; לוקס, כ”ב 30), ולהשתתף בסעודת חתונת השה. הבשורה: “הִנֵּה הֶחָתָן!” שהוכרזה בקיץ של שנת 1844, גרמה לאלפי בני אדם לצפות לשיבתו המידית של האדון. החתן בא בשעה הייעודה, לא לעולם הזה, כפי שציפו חסידיו, אלא אל “עתיק היומין” בשמיים, אל החתונה, אל קבלת הפנים שנערכה לכבודו בעת כניסתו למלכותו. “הָעֲלָמוֹת הַמּוּכָנוֹת נִכְנְסוּ אִתּוֹ לַחֲתֻנָּה וְהַדֶּלֶת נִסְגְּרָה.” המאמינים לא היו אמורים להשתתף בעצמם בחתונה, שכן היא נערכת בשמיים בעוד שהם חיים עדיין עלי אדמות. תלמידי המשיח אמורים לחכות “לַאֲדוֹנָם בְּצִפִּיָּה, לְבוֹאוֹ מִן הַחֲתֻנָּה” (לוקס, י”ב 36). אך עליהם להבין את פועלו ולצעוד בעקבותיו באמונה בזמן שהוא צועד לפני ה’. מבחינה זו הם אמורים להיכנס לחתונה. במשל, העלמות שהצטיידו בשמן למנורותיהן נכנסו לחתונה. המאמינים שהיו בקיאים באמיתות של כתבי הקודש וניחנו ברוח הקודש ובחסד ה’, אשר בליל המבחן הקשה המתינו בסבלנות בעודם מתעמקים בכתבי הקודש ומחפשים אחר תובנות ברורות יותר, ראו את האמת בקשר למקדש בשמיים ולשינוי שחל בשירות בקודש של המושיע, וצעדו באמונה בעקבותיו בשירותו בהיכל השמיימי. כל מי שקיבלו את אותן אמיתות על סמך עדות כתבי הקודש, צועדים באמונה בעקבות המשיח בעודו בא לפני ה’ כדי לבצע את מלאכת הגאולה הסופית, ובסיומה לנחול את מלכותו – כל אלה מוצגים כמי שהולכים לחתונה. במשל בפרק כ”ב בבשורת מתי [על מלך שערך חתונה], מוצג אותו דימוי של חתונה, ונאמר בבירור כי המשפט החוקר ייערך לפני החתונה. על פי המשל, מלך המלכים נכנס לאולם לפני החתונה כדי להביט באורחים ולבדוק אם הכול לבושים בבגדי חתונה – בגלימה הצחורה המעידה על אופיים, שכובס בדם השה והפך צח וטהור [ההתגלות, ז’ 14]. מי שאינו לבוש בבגדי חתונה יסולק החוצה, אך כל אלה שהמלך יראה שהם לבושים בבגדי חתונה, יהיו רצויים בעיני ה’, וייחשבו ראויים לחלוק עימו את מלכותו ולשבת עימו על כס מלכותו. מלאכה זו של בחינת האופי והקביעה מי מוכן להיכנס למלכות ה’, מהווה את המשפט החוקר, המלאכה הסופית שתערך בהיכל השמיימי. בתום עריכת הבדיקה במשפט, כשייבחנו ה”תיקים” של חסידי המשיח בכל הדורות וייגזר דינם, אז, ורק אז, תסתיים תקופת המבחן ודלת החסד תיסגר. וכך, במשפט אחד בלבד, “הָעֲלָמוֹת הַמּוּכָנוֹת נִכְנְסוּ אִתּוֹ לַחֲתֻנָּה וְהַדֶּלֶת נִסְגְּרָה,” אנו מגיעים אל השירות בקודש הסופי של המושיע, אל התקופה שבה מלאכת הגאולה הכבירה בעבור האנושות תושלם ותסתיים. כאמור, בשירות בקודש במקדש עלי אדמות נערך טקס שסימל את השירות בקודש במקדש בשמיים. כאשר הכוהן הגדול נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים פסק השירות בקודש [הלשכה הראשונה במקדש]. ה’ ציווה: “וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ, עַד צֵאתוֹ” (ויקרא, ט”ז 17). לפיכך, כשהמשיח נכנס לקודש הקודשים במקדש בשמיים כדי לבצע את מלאכת הכפרה הסופית, הוא חדל משירותו בקודש [הלשכה הראשונה במקדש]. בתום השירות בקודש [הלשכה הראשונה], החל השירות בקודש הקודשים [הלשכה השנייה] במקדש השמיימי. כשבעבודת ה’ הסמלית במקדש עלי אדמות חדל הכוהן הגדול משירותו בקודש ביום הכיפורים, הוא נכנס לקודש הקודשים וניצב לפני ה’ כדי להציג את דמו של קורבן החטאת בעבור כל ישראל שחזרו בתשובה אמיתית. לפיכך, המשיח סיים אך ורק חלק אחד במלאכתו כמי שמפגיע בעבורנו ומלמד עלינו זכות, וזאת כדי להתחיל בביצוע של חלק אחר במלאכתו, ועתה הוא ממשיך להציג לפני ה’ את דמו המכפר למען החוטאים. נושא זה לא הובן לאשורו בידי האדוונטיסטים בשנת 1844. כשחלף המועד שבו ציפו לביאת המושיע, הם עדיין האמינו שביאתו ממשמשת ובאה. לטענתם, הם הבינו שהם הגיעו לצומת דרכים חשובה – כשמלאכת המשיח, אשר מפגיע בעבור האדם ומלמד עליו זכות, פסקה. הם סברו שכתבי הקודש מלמדים כי תקופת המבחן של האנושות תסתיים זמן קצר לפני שיבת האדון בענני השמיים. הם האמינו שהדבר אושש בפסוקים המצביעים על תקופה שבה בני האדם יחפשו את ה’, ידפקו על שערי הרחמים ויתחננו לחסדו, אך השערים לא ייפתחו. הם תהו האם המועד שבו הם ציפו לביאת המשיח מציין אולי את תחילתו של העידן האמור לבוא מיד לפני ביאתו. אחרי שהם בישרו את האזהרה על המשפט הממשמש ובא, הם חשו שיצאו ידי חובתם, ואיבדו עניין בגאולת החוטאים, בזמן שלגלוגיי וגידופיי הכופרים נראו בעיניהם כהוכחה נוספת להסתלקות רוח קודשו של ה’ מן האנשים שמאסו בחסדו. כל הדברים הללו איששו את אמונתם בכך שתקופת המבחן הסתיימה ו”דלת החסד נסגרה” (כפי שהם כינו זאת). [ראו הערה 7 בנספח]. אך הם קיבלו תובנות בהירות יותר כאשר התעמקו בסוגיית המקדש. עתה הם ראו שהם לא טעו כאשר האמינו כי תום 2300 הימים בשנת 1844 ציין צומת דרכים חשובה. אך בעוד שאכן דלת התקווה והחסד, שהעניקה לבני האדם גישה לה’ במשך שמונה עשרה מאות, נסגרה, דלת אחרת נפתחה, ומחילת חטאים הוצעה עתה לבני האדם באמצעות תפילות ההפגעה של המשיח בקודש הקודשים. חלק אחד בשירותו בקודש תם, רק כדי לאפשר לו להתחיל בחלק אחר בשירותו. עדיין הייתה “דלת פתוחה” שהובילה למקדש השמיימי שבו שירת המשיח למען החוטאים. עתה התגשמו דבריו של המשיח בספר ההתגלות, שהופנו לקהילה בדיוק בעת הזו: “אֶת אֵלֶּה הַדְּבָרִים אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ, הָאֲמִתִּי, אֲשֶׁר לוֹ מַפְתֵּחַ דָּוִד, הַפּוֹתֵחַ וְאֵין סוֹגֵר וְסוֹגֵר וְאֵין פּוֹתֵחַ: אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֶׂיךָ. הִנֵּה נָתַתִּי לִפָנֶיךָ דֶּלֶת פְּתוּחָה, אֲשֶׁר אֵין אִישׁ יָכוֹל לסָגְרָהּ” (התג’, ג’ 7, 8). אלה שצעדו באמונה בעקבות ישוע במלאכת הכפרה הכבירה, נהנים מן ההטבות והיתרונות של השתדלותו בעבורם אצל ה’. אך אלה שמאסו באור המבהיר את החלק הזה בשירותו בקודש אינם זוכים ביתרונות אלה. עם ישראל שמאס באור שניתן לו בביאת המשיח הראשונה, וסירב להאמין בו כמושיע העולם, לא היה יכול לקבל מחילה באמצעותו. כשישוע עלה השמיימה ונכנס אל המקדש השמיימי בזכות דמו שלו, וזאת כדי להרעיף על תלמידיו את הטובות והברכות של תיווכו בינם לה’, עם ישראל נותר באפלה גמורה, ובניו המשיכו להעלות את קורבנותיהם ומנחותיהם חסרי השחר. השירות בקודש במקדש עלי אדמות בעידן הסמלים והצללים, חדל. הדלת שדרכה הגיעו בני האדם לה’ נסגרה. עם ישראל מיאן לחפש את ה’ בדרך היחידה שבה ניתן למוצאו: השירות בקודש במקדש השמיימי. לפיכך נבצר מעם ישראל לתקשר עם אלוהים. הדלת נסגרה בעבורו. הוא לא ידע את המשיח כקורבן התמורה האמיתי וכמתווך היחיד לפני ה’. לפיכך, לא יכול היה ליהנות מן הברכות והיתרונות של פועלו. מצבם של היהודים שלא האמינו בישוע ממחיש את מצבם של אנשים המצהירים על אמונתם במשיח, אך אינם מאמינים בו, מפגינים כלפיו אדישות מוחלטת ואינם רוצים לדעת דבר על פועלו ככוהן הגדול הרחמן שלנו. בשירות בקודש הסמלי, כשהכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, כל בני ישראל נדרשו להתקהל במקדש ולהשפיל את נפשותיהם בקדושה לפני ה’ כדי שיוכלו לזכות במחילה על חטאיהם ולא ייכרתו מן העדה. לכן, על אחת כמה וכמה חשוב יותר שנבין את פועלו של הכוהן הגדול העליון שלנו ביום הכיפורים האמיתי, ונדע מה הן החובות המוטלות עלינו. בני האדם אינם יכולים לדחות על הסף את האזהרות ששולח להם ה’ בחסדו, ללא חשש מעונש. מסר נשלח לעולם מן השמיים בימי נוח, וגאולתם של בני האדם הייתה תלויה ביחסם אליו. משום שהם דחו את האזהרה על הסף הסתלקה רוח הקודש מבני האדם, והם איבדו את חייהם במבול. בימי אברהם, חסד ה’ חדל להפציר בתושביה הרשעים של סדום לחזור בתשובה, וכולם, זולת לוט, אשתו ושתי בנותיהם, נשרפו למוות באש שירדה מן השמיים. כך קרה גם בימי ישוע המשיח. בן האלוהים הכריז באוזני היהודים הכופרים בני דורו: “הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם” (מתי, כ”ג 38). כשגבורת ה’ הנצחית הביטה לאורך הדורות עד אחרית הימים, היא הכריזה בנוגע לגורלם של אלה “שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת אַהֲבַת הָאֱמֶת אֲשֶׁר יָכְלוּ לְהִוָּשַׁע בָּהּ: ‘עַל כֵּן אֱלֹהִים שׁוֹלֵחַ לָהֶם מַדּוּחִים לְהַטְעוֹתָם לְהַאֲמִין לַשֶּׁקֶר, לְמַעַן יִדּוֹנוּ כָּל אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ לָאֱמֶת אֶלָּא חָפְצוּ בָעַוְלָה'” (תסל”ב, ב’ 12-10). כאשר הם מאסו בתורת ה’, אלוהים משך מהם את רוח קודשו ועזבם לנפשם, כדי שימשיכו להאמין בשקרים ובהטעיות החביבים עליהם. אך המשיח ממשיך ללמד זכות על בני האדם ולהפגיע בעבורם, ואור יינתן לכל מי שמחפש את האור. על אף שהאדוונטיסטים לא הבינו זאת בתחילה, מאוחר יותר הדבר התבהר להם כשקיבלו תובנות על פסוקים בכתבי הקודש שהגדירו את מצבם האמיתי. כשחלפה שנת 1844, הגיעה תקופת מבחן קשה למאמינים שהמשיכו לדבוק באמונה בביאת המשיח הקרובה. נחמתם היחידה בכל מה שקשור לאישוש עמדתם האמיתית, נבעה מן האור שהאיר את ליבם וכיוון אותו אל המקדש השמיימי. היו כמה אנשים שהתכחשו לאמונתם הקודמת בחישובי הקיצים הקודמים שהם ערכו לגבי התקופות הנבואיות, וייחסו את כוח ההשפעה העצום של רוח הקודש, שנלוותה לתנועה האדוונטיסטית, למלאכי השטן או לאנשים בעלי כוחות שטניים. חברי קבוצה אחרת טענו בתוקף כי ה’ הנחה אותם בחוויה הקודמת, ובזמן שהמתינו והתפללו לדעת את רצון ה’, הם נוכחו לדעת כי הכוהן הגדול העליון שלנו נכנס לקודש הקודשים והחל במלאכה אחרת בשירות בקודש, וכאשר צעדו בעקבותיו באמונה, הם זכו לראות גם את המלאכה הסופית שיועדה לקהילת המשיח. הם קיבלו תובנות בהירות יותר לגבי בשורותיהם של המלאך הראשון והשני, והם התכוננו לקבל ולתת לעולם את האזהרה הרצינית של המלאך השלישי, שצוינה בפרק י”ד בספר ההתגלות.