העימות הגדול פרק כ׳׳ט – מקור הרוע

אנשים רבים סבורים כי מקור הרוע והסיבה לקיומו הם סוגיות קשות ומבלבלות. הם רואים את פועלו של הרוע ואת תוצאותיו המרות, המתבטאות במצוקות, צער, כאב, הרס וחורבן, והם תוהים כיצד יכול כל הרוע הזה להתקיים תחת ריבונותו של האל העליון, שחוכמתו, גבורתו ואהבתו נצחיות הן. זהו רז הנבצר מבינתם. ספקנותם וחוסר וודאותם מעוורים את עיניהם לאמיתות המפורשות שנגלו בכתבי הקודש, והן חיוניות לגאולה. וישנם אלה, שבחקירתם את קיומו של החטא מנסים לחקור בנסתר, במה שאלוהים לא גילה מעולם. לפיכך, אין הם מוצאים פתרון לקשייהם. אנשים כאלה, שהדבר המניע אותם הוא הנטייה לפקפק ולמצוא פגמים, מנצלים את הקושי הזה כתירוץ למאיסתם בכתבי הקודש. וישנם אנשים אחרים שאינם מוצאים פתרון מספק לסוגיה הכבירה של הרוע, וזאת בשל העובדה שהמסורת והפרשנות המוטעית הפכו את תורת כתבי הקודש בנוגע לאופיו של האל, טיב מלכותו ועקרונות טיפולו בחטא, לסתומה. לפיכך, נבצר מהם להבין את מקור החטא או למצוא את הסיבה לקיומו. ואולם, די במה שאנו יודעים ומבינים, הן על מקור החטא והן על היעלמותו הסופית, כדי להציג במלואם את הצדק והחסד של אלוהים בהתמודדותו מול הרוע. אין דבר שהובהר בבהירות רבה יותר בכתבי הקודש מאשר העובדה שאלוהים לא היה אחראי כלל וכלל לחדירתו של החטא ליקום; שלא הייתה הסתלקות שרירותית של חסדו, ולא היה ליקוי כלשהו בשלטונו האלוהי, שגרמו למרד שפרץ בשמיים. החטא הוא גורם מפריע שחדר לעולם, שלא ניתן להסביר את קיומו. זוהי חידה שאין הדעת סובלת; לתרץ את קיומו, משמע להגן עליו. אילו נמצא לו תירוץ או נמצאה הסיבה לקיומו, הוא היה חדל להיות חטא. הגדרתנו היחידה לחטא מבוססת על דבר ה’: “הַחֵטְא הוּא עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה.” החטא הוא פרי פועלו של כוח אפל הנלחם בתורת האהבה הנשגבה, המהווה את התשתית לשלטונו של אלוהים. בטרם חדר החטא שררו ביקום שלווה, שלום ושמחה. הכול שרה בהרמוניה מושלמת עם רצון ה’. האהבה לאלוהים הייתה מעל לכול, האהבה לזולת הייתה ללא משוא פנים. המשיח – דבר ה’ ובנו יחידו של האל – היה אחד עם האב הנצחי, אחד במהותו, באופיו ובתכליתו, הישות היחידה ביקום כולו שהובאה בסוד תוכניותיו, מעשיו ומטרותיו של האל. אלוהים האב חולל באמצעות המשיח את הבריאה כולה, כולל את בריאת צבא השמיים. “כִּי בּוֹ נִבְרָא כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ… גַּם כִּסְאוֹת וְרָשֻׁיּוֹת וְגַם מֶמְשָׁלוֹת וְשִׁלְטוֹנוֹת” (אל הקולוסים, א’ 16). המשיח, השווה לאב, זכה בנאמנותם של כל מלאכי השמיים. משום שתורת האהבה מהווה את התשתית לממשלת ה’, אושרם של כל הברואים תלוי בציותם המלא לכל מצווות הצדקה הנשגבות של תורתו. אלוהים חפץ בשירות של אהבה מכל ברואיו – מחוות כבוד וסגידה הנובעת מהערכה תבונית של אופיו. הוא אינו מתענג על נאמנות מאולצת; הוא מעניק לכול את חופש הבחירה, את החירות לשרת אותו מרצון. אך אחד מברואי ה’ בחר להשחית את החירות הזו. דווקא ממנו, שאחרי המשיח זכה לכבוד הגדול ביותר מה’ ולעמדה הרמה ביותר בקרב מלאכי השמיים מבחינת עוצמה ותהילה – נבע החטא. לפני שהשטן חטא, הוא היה הראשון במעלה בקרב הכרובים הסוככים, והיה טהור וקדוש. “כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: ‘אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית, מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ… בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ.'” “אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח, הַסּוֹכֵךְ; וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים; הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ, הִתְהַלָּכְתָּ. תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ” (יחזקאל, כ”ח 15-12, 17). השטן היה יכול להמשיך לשאת חן בעיני ה’, להיות אהוב, נערץ ומכובד בידי כל מלאכי השמיים, ולהשתמש במידותיו ובכוחותיו הנעלים כדי לברך את יתר ברואי ה’, לרומם ולהלל את בוראו. ואולם, הנביא אומר עליו: “גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ, שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ.” “יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר: ‘אֵל אָנִי, מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי.'” “‘הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד… אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן'” (יחזקאל, כ”ח 2; ישעיה, י”ד 13, 14). במקום לרומם את אלוהים ולגרום לברואיו לשים אותו בראש מעייניהם ולתת לו את כל הכבוד, האהבה והנאמנות שהם רוחשים כלפיו, השטן ניסה לזכות בעצמו בשירותם וסגידתם. הוא, שר המלאכים, חמד לעצמו את הכבוד שהאב הנצחי הרעיף על בנו, ושאף להשיג את העוצמה שהיא זכות הבכורה הבלעדית של המשיח. השמיים כולם שמחים לשקף את תהילת הבורא ולדבר בשבחו. כל עוד אלוהים זכה לכבוד, הכול שרו בשלווה ובשמחה. אולם, צליל צורם פגם בהרמוניה ששרתה בשמיים. ההאדרה העצמית והסגידה העצמית, המנוגדות לתוכניתו של הבורא, עוררו תחושות מבשרות רע בליבם של סוגדי ה’, שתהילתו עמדה בראש מעייניהם. מועצות השמיים הפצירו בשטן לתקן את דרכו. בן האלוהים הציג לפניו את הגדולה, החסד והצדק של הבורא, ואת תורתו הקדושה, הנצחית. אלוהים בכבודו ובעצמו כונן את החוק והסדר ביקום; אילו השטן יפרע את החוק והסדר, הוא ימיט קלון על בוראו, ואבדון על עצמו. אך האזהרה שניתנה באהבה ובחסד אינסופיים, רק עוררה בשטן רוח מרי. השטן, שהניח לקנאת המשיח [לה’ צבאות] לנצח, נעשה נחוש יותר בהחלטתו.  הגאווה על תהילתו הזינה את תשוקתו לעליונות. המשרה הרמה ותארי הכבוד שניתנו לו, לא נחשבו בעיניו כמתת אל המחייבת הכרת תודה לבורא. השטן התהלל בזוהרו וברוממותו, ושאף להיות שווה לאלוהים. מלאכי השמיים אהבוהו והעריצוהו. הם ששו לעשות את מצוותיו, שכן הוא חונן בחוכמה וזכה לכבוד ותהילה יותר מכולם. אך עם זאת, בן האלוהים היה השליט הריבון של השמיים, שהכול הכירו בריבונותו, סמכותו ועוצמתו, הזהות לאלה של אלוהים האב. המשיח השתתף בכל המועצות שקיים אלוהים, אך השטן לא הורשה להיכנס בסוד התכניות האלוהיות. “מדוע,” שאל המלאך הכביר, “מדוע יזכה המשיח בריבונות? מדוע זוכה הוא לכבוד רב ממני?” או אז עזב השטן את מקומו ליד האלוהים, ויצא להפיץ רוח של אי שביעות רצון בקרב המלאכים. הוא פעל בחשאיות מסתורית, ולזמן מה הצליח להסתיר את תכליתו האמיתית תחת מסווה של יראת ה’, בעודו מתאמץ לעורר מורת רוח בקשר לחוקים שהמלאכים צייתו להם, כאשר רמז שהם מטילים עליהם מגבלות ואיסורים מיותרים. הוא טען שהמלאכים קדושים הם מטבעם, ולפיכך עליהם לציית אך ורק לצו מצפונם ולתכתיבי רצונם. הוא ביקש לעורר את אהדתם כלפיו כשהציג את העוול שאלוהים עשה לו (כביכול), כאשר הרעיף על המשיח כבוד רב יותר. לטענתו, בשאיפתו לכוח וכבוד גדולים יותר, הוא לא ביקש להאדיר את עצמו, אלא חתר להעניק חירות לכל דרי השמיים, זאת כדי שיוכלו להגיע למצב קיומי נעלה יותר. אלוהים בחסדו הרב הפגין אורך רוח כלפי השטן. השטן לא הודח מידית ממעמדו הרם כשהחל לעורר מורת רוח בשמיים, ואפילו לא כשהחל להציג את טענותיו הכוזבות לפני המלאכים הנאמנים. הוא נשאר בשמיים לאורך זמן. שוב ושוב הוצעה לו מחילה, בתנאי שיחזור בתשובה וייכנע לה’. רק חוכמה ואהבה אינסופיים יכלו להגות ולעשות מאמצים כאלה כדי לשכנעו בטעותו. רוח של אי שביעות רצון הייתה עד כה זרה בשמיים. השטן עצמו לא ראה בהתחלה לאן היא סוחפת אותו; הוא לא הבין את טיבם האמיתי של רגשותיו העזים.

ואולם, כשהתברר שלא הייתה שום סיבה למורת רוחו הבין השטן שטעה, שחוקי ה’ היו הוגנים וצודקים, ושעליו להכיר בהם כחוקי צדק לפני השמיים כולם. אילו עשה זאת, היה מציל את עצמו ורבים מן המלאכים. בעת ההיא, הוא עדיין לא הפר לחלוטין את נאמנותו לאלוהים. הוא אומנם הודח ממשרתו ככרוב מסוכך, ואף על פי כן, אילו ניאות לשוב לאלוהים, להכיר בחוכמתו של הבורא ולהסתפק במילוי הייעוד שניתן לו בתוכניתו הכבירה של אלוהים, הוא היה מוחזר לתפקידו הקודם. אך גאוותו מנעה ממנו להיכנע. הוא הגן בעיקשות על דרכו, טען שאין לו על מה להתחרט והקדיש את כל כולו לעימות הגדול מול בוראו. כל יכולותיו השכליים וגאונותו התמקדו עתה במלאכת ההונאה, וזאת כדי להשיג את אהדתם של המלאכים שסרו למשמעתו. הוא אפילו סילף את העובדה שהמשיח הזהירו ויעץ לו, וזאת כדי למלא את תוכניותיו הבוגדניות. באוזני מקורביו שאהבתם ונאמנותם היו נתונות לו, הוא טען ששפטו אותו שלא בצדק, שלא כיבדו את מעמדו ושחירותו צומצמה. תחילה הוא הציג את דברי המשיח באור כוזב, מאוחר יותר עבר לאמירת חצאי אמת, ואחר כך לשקרים בוטים, בעודו מאשים את המשיח, בן האלוהים, בכך שתכנן להשפילו לפני מלאכי השמיים. הוא גם ניסה לבדות בעיה שקרית שהתעוררה בינו לבין המלאכים הנאמנים. הוא האשים את כל מי שלא עלה בידו להכניע ולהעבירו לצידו, באדישות לאינטרסים של מלאכי השמיים. הוא האשים את המלאכים שדבקו באלוהים בביצוע המלאכה שהוא עצמו עשה. כדי להוכיח את טענתו על חוסר הצדק של אלוהים כלפיו, הוא החל לסלף את דברי ומעשי הבורא. הוא נהג לבלבל את המלאכים בטיעונים מורכבים ומתוחכמים בקשר למטרותיו של אלוהים. הוא עטה כל דבר פשוט וברור במעטה סודיות ומסתוריות, ובאמצעות סילוף האמת בערמומיות, הוא הטיל ספק בדבריו המפורשים ביותר של אלוהים. מעמדו הרם וקרבתו היתרה לממשלת השמיים העניקו יתר תוקף לטיעוניו, ומלאכים רבים הלכו שולל אחריו וחברו אליו במרד נגד שלטון ה’ בשמיים. אלוהים בחוכמתו הניח לשטן לבצע את זממו, עד שרוח חוסר הנאמנות ומורת הרוח התעצמה והתבטאה בהתקוממות גלויה. היה נחוץ שתוכניותיו של השטן יתמלאו במלואן, וזאת כדי שטיבם האמיתי ותכליתם האמיתית ייחשפו לעיני כול. במשרתו כ”כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ,” רומם השטן עד מאוד בשמיים. הוא היה אהוב מאוד על מלאכי השמיים והשפעתו עליהם הייתה רבה. ממשלת ה’ כללה לא רק את מלאכי השמיים, אלא גם את כל העולמות שברא ה’. השטן סבר שאילו יצליח להסית את מלאכי השמיים להצטרף אליו למרד, הוא יוכל לסחוף אחריו גם את העולמות האחרים. הוא הציג בערמומיות את הצד שלו בסוגיה, תוך שימוש בפלפלנות והונאה כדי להשיג את מטרותיו. כושר ההונאה שלו היה עצום, וכאשר הסתיר את כוונותיו האמיתיות בעזרת כזבים, הפיק מכך תועלת רבה. אפילו המלאכים הנאמנים לה’ לא זיהו נכונה את אופיו, ולא הבחינו לאן מוביל פועלו. השטן זכה לכבוד כה רב, ומעשיו היו עטויים מסתורין כה רב, שהמלאכים התקשו לגלות את טיבו האמיתי של פועלו. בטרם התפתח החטא באופן מלא, הוא לא נראה כדבר רע כפי שהיה באמת. עד כה לא היה לו מקום ביקום של אלוהים, והמלאכים הקדושים לא ידעו דבר וחצי דבר על טיבו, חומרתו וזדוניותו. הם לא יכלו לראות את פרי הבאושים הנורא שיצמח מנטישת תורת ה’. השטן הסתיר בתחילה את מלאכתו במסווה של נאמנות יתרה לאלוהים, אך רק למראית עין. הוא טען כי ברצונו להעצים את הכבוד שהמלאכים חולקים לאלוהים, לקדם את יציבות שלטונו של ה’ ואת רווחתם של כל דרי השמיים. בעודו מחדיר אי שביעות רצון בליבם של המלאכים הסרים למשמעתו, הוא הצליח בערמומיותו לגרום לכך להיראות כאילו הוא מנסה לסייע להם להיפטר ממורת רוחם. הוא טען שיש לחולל שינויים בחוק ובסדר של ממשלת האלוהים, באמתלה שהם נחוצים כדי לשמר את השלום והשלווה השוררים בשמיים. אלוהים יכול לנהוג בחטא אך ורק באמצעות הצדק והאמת, ואילו לרשות השטן  עומדים כלים שנבצר מאלוהים להשתמש בהם: חנופה והונאה. השטן דיבר עם המלאכים, ניסה לסלף את דבר ה’ ולהציג באור שגוי את תוכנית ממשלת ה’, בטענה שאלוהים אינו הוגן בכך שהוא מטיל חוקים וכללים על דרי השמיים; שבאמצעות דרישתו של ה’ לכניעה ולציות מברואיו, הוא מבקש אך ורק להאדיר את עצמו. לפיכך, יש להראות לדרי השמיים ולדרי העולמות האחרים כי ממשלת ה’ צודקת והוגנת היא, וכי תורת ה’ כלילת השלמות היא.

השטן העמיד פנים כאילו הוא עצמו ביקש לקדם את רווחת היקום. אופיו האמיתי של פורע חוק זה, שביקש לחמוס את השלטון, ותכליתו האמיתית, חייבים להיחשף ולהיות גלויים ומובנים לכול. רק הזמן יגלה את פרצופו האמיתי של השטן באמצעות מעשיו הרעים. השטן תלה את האשם במחלוקת שעוררה התנהגותו בשמיים, בחוקה ובשלטון של אלוהים. הוא הכריז כי הניהול של השלטון האלוהי הוא שורש כל רע. הוא טען שמטרתו הייתה לשפר את חוקי ה’. לפיכך, היה נחוץ שהוא יציג את טיבן של טענותיו ודרישותיו, ויראה את תוצאות השינויים שהציע לחולל בחוקת ה’. פועלו שלו חייב להרשיעו.

השטן טען מהתחלה שהוא לא מרד באלוהים, ולכן על היקום כולו לראות את פרצופו האמיתי של  רמאי זה. גם כשהוחלט לגרש את השטן מגן העדן, החוכמה הנצחית לא השמידה אותו. מכיוון שרק שירות של אהבה רצוי בעיני ה’, נאמנותם של ברואיו חייבת להסתמך על אמונה שלמה בצדקו ובחסדו.

דרי השמיים והעולמות האחרים, שטרם הבינו את טיבו ותוצאותיו של החטא, טרם יכלו להבין את הצדק והחסד של אלוהים בהשמדת השטן. אילו היה מושמד מידית, הם היו עובדים את אלוהים מתוך פחד, לא מתוך אהבה. השפעתו של המדיח לא הייתה נעלמת לחלוטין, וגם רוח המרי לא הייתה נכחדת. הרוע חייב להבשיל. לטובת היקום כולו לדורי דורות לנצח נצחים חייב השטן לפתח את עקרונותיו וחוקיו, וזאת כדי שטענותיו נגד ממשלת ה’ ייחשפו באורן האמיתי לפני כל ברואי ה’, ואף אחד לא יפקפק לעולם בצדק ובחסד של ה’ ובנצחיות תורתו. המרי של השטן נועד לשמש לקח ליקום כולו בכל הדורות הבאים: עדות נצחית לחומרתו ולתוצאותיו המרות של החטא. תוצאת שלטונו של השטן, השלכותיה הן על בני האדם והן על המלאכים, יוכיחו כי פרי הבאושים שלה נובע ממרד בסמכות האלוהית. הן יעידו על כך שקיומן של ריבונות אלוהים וחוקה אלוהית נועדו לרווחתם של כל ברואי ה’. תולדותיו של ניסיון המרי המר הזה ישמשו אמצעי הגנה נצחי לכל המלאכים הקדושים, כשימנעו מהם ללכת שולל לגבי טיבו של החטא ויצילו אותם מביצוע חטא ונשיאה בעונשו. עד סמוך לתום העימות הגדול בשמיים, חומס השלטון הכביר הזה ימשיך להצדיק את עצמו. כשהוכרז על גירושם של השטן ותומכיו ממשכנות האושר בשמיים, מנהיג המרד הצהיר במצח נחושה על הבוז שהוא רוחש לתורת ה’, הבורא. הוא שב וחזר על טענתו שהמלאכים אינם זקוקים לאיסורים וצווים שירסנו אותם, אלא שעליהם לציית לצו מצפונם ולעשות את רצונם, שתמיד ידריך אותם בדרך הישר. הוא גינה את מצוות ה’ בטענה שהן מגבילות את חירותם, והכריז כי מטרתו הייתה להבטיח את ביטול התורה; ואז, לכשישתחררו מלאכי השמיים מן הרסן המעיק הזה, הם יוכלו להיכנס למצב קיומי נעלה יותר, מזהיר יותר. בעצה אחת תלו השטן ומלאכיו את כל האשם במרי שלהם במשיח, והכריזו שאלמלא הוכיח אותם, הם לא היו מורדים לעולם. אבי המרי ותומכיו ניסו לשווא, בעיקשות, במרי ובוגדנות,  להפיל את ממשלת אלוהים, ועם זאת, הם טענו תוך ניאוץ שם ה’, שהם עצמם קורבנות תמימים של רודן אכזר ששעבד אותם, עד שהם גורשו לבסוף מגן העדן. אותה רוח שעוררה מרד בשמיים ממשיכה לעורר מרד עלי אדמות. בהתנהלותו מול בני האדם המשיך השטן לנקוט באותה מדיניות שבה נקט במגעיו עם המלאכים. רוחו משלה עתה בבני המרי. כמוהו, הם ניסו לשבור את האיסורים והחוקים של תורת ה’, והבטיחו לבני האדם חירות באמצעות חילול מצוותיה. תוכחה על חטא מעוררת תמיד רוח של עוינות והתנגדות. כשאזהרותיו ותוכחותיו של ה’ מדברות אל הלב ומעוררות את נקיפות המצפון, השטן מסייע לבני האדם להצדיק את עצמם ולזכות באהדת הזולת כדי להמשיך בחטאיהם. במקום לתקן את דרכם הרעה, הם כועסים על האדם שהוכיחם, כאילו הוא הגורם לבעיה. מימי הבל הצדיק ועד ימינו, זו הרוח שהופנתה כלפי אלה שהעזו לגנות את החטא. השטן הדיח את בני האדם לחטא באמצעות אותו תיאור מסולף של אופיו של אלוהים שהוא הציג תחילה בשמיים, וגרם להם לראות בו רודן אכזר הנוהג בנתיניו ביד קשה. לאחר שהצליח לשכנעם בכך, הוא הכריז כי חוקיו ואיסוריו הלא-הוגנים של ה’ גרמו לאדם לחטוא, בדיוק כשם שגרמו לו למרוד. אך האל הנצחי מעיד בכבודו ובעצמו על אופיו: “יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה” (שמות, ל”ד 6, 7). בגירוש השטן מגן העדן, אלוהים הפגין את הצדק האלוהי ושמר על הכבוד של כס מלכותו. אך כשאדם הראשון חטא כאשר הלך שולל אחר שקריה של רוח כופרת זו, אלוהים הפגין את אהבתו כשמסר את בנו יחידו למות למען האנושות החוטאת. אופיו של אלוהים נחשף במעשה הכפרה. הטיעון החותך של הצלב מפגין לעיני היקום כולו שלא ניתן להאשים את שלטון ה’ בדרך הרעה והחוטאת שהשטן בחר בה. בעימות בין המשיח לשטן בימי שירותו של המשיח עלי אדמות נחשף אופיו של הרמאי הכביר. דבר לא יכול היה לעקור ביעילות רבה יותר את השטן מליבם של מלאכי השמיים והיקום, השומרים אמונים לה’, מאשר מלחמתו המרה בגואל העולם. הם צפו בו כאשר העז ברוב חוצפתו ומתוך חילול שם שמיים לדרוש מהמשיח להשתחוות לו, ונשא אותו בעזות מצח וביטחון עצמי מופרז אל פסגת ההר ואל גג המקדש; או אז נחשפה כוונתו הזדונית כשדרש מן המשיח לקפוץ מאותם גבהים מסחררים; הם צפו בו כאשר רדף ברוב רשעותו המרה אחר המושיע ממקום למקום וכאשר עורר השראה בלבבות הכוהנים והעם למאוס באהבתו, עד שלבסוף צעקו: “צלבוהו! צלבוהו!” – כל האירועים הללו הפליאו, החרידו ועוררו את זעמו של היקום. השטן היה זה שגרם לעולם למאוס במשיח. שר הרוע הפעיל את כל כוחותיו וערמומיותו כדי להשמיד את ישוע, שכן ראה כי אהבתו, חסדו, רחמיו וחמלתו של המושיע ייצגו את אופיו של אלוהים בעולם. השטן נלחם בכל טענה שהציג בן האלוהים, והשתמש בבני אדם כסוכניו כדי למרר את חיי המושיע ולגדוש אותם בייסורים ובצער. הפלפלנות והשקרים שבעזרתם ניסה למנוע מישוע לבצע את מלאכתו, השנאה שרחש לו שהתבטאה בשנאה שספג המשיח מבני המרי, ההאשמות האכזריות וחסרות השחר שטפל על המושיע, שכל כולו טוב וחסד מופתיים – כל אלה נבעו מתחושת נקם עזה. להבות הקנאה, הזדון, השנאה והנקמה הכבושות, התלקחו ויקדו בעוז נגד בן האלוהים בצלב בגולגולתא, בזמן שהשמיים צפו במחזה הנורא באימה חרישית. כשקורבן התמורה הנשגב אוכל עד כלות, עלה המשיח לשמיים ומיאן לקבל את סגידת המלאכים עד ששטח את בקשתו: “אָבִי, אֵלֶּה שֶׁנְּתַתָּם לִי, רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם אִתִּי בַּאֲשֶׁר אֲנִי” (יוחנן, י”ז 24). או אז יצא הצו מכס המלכות של האב, שבוטא באהבה ובגבורה שאין להביען במילים: “הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים!” (האיגרת אל העברים, א’ 6). אף כתם לא דבק בישוע; הוא היה ללא רבב. השפלתו הגיעה לקיצה, קורבנו הושלם. עתה ניתן לו שם שהוא נעלה על כל שם אחר. עתה נחשפה אשמת השטן במלוא ערוותה. השטן חשף את פרצופו האמיתי כשקרן ורוצח. עתה ניתן היה לראות שאותה רוח הסרה למשמעתו, שבעזרתה שלט בבני האדם, הייתה מתבטאת אילו ניתן לו לשלוט בדרי השמיים. מלכתחילה, הוא טען שחילול תורת ה’ יביא חירות ורוממות; אך עתה הוכח כי תוצאות חילול התורה הן שעבוד וקלון. ההאשמות השקריות שטפל השטן על אופיו של אלוהים ועל שלטונו, נחשפו עתה באורן האמיתי. הוא האשים את אלוהים בכך שחתר אך ורק להאדרה עצמית כשדרש מברואיו כניעה וציות, והכריז כי בעוד שהבורא דרש מכולם להקריב מעצמם, הוא עצמו לא הקריב דבר. עתה נחשפה העובדה שלמען גאולת האנושות החוטאת העלה שליט היקום את הקורבן הגדול ביותר שאהבה יכולה להקריב, שכן “אֱלֹהִים הָיָה בַּמָּשִׁיחַ, מְרַצֶּה אֶת הָעוֹלָם אֶל עַצְמוֹ” (קור”ב, ה’ 19). עתה נחשפה גם העובדה שבעוד שהשטן פתח את הדלת לחדירת החטא מתוך תשוקתו לכבוד ועליונות, המשיח השפיל עצמו ונכנע עד מוות כדי להשמיד את החטא. אלוהים הביע את תיעובו מיסודות המרי. השמיים כולם חזו בצדקתו שנחשפה, הן בהרשעת השטן והן בגאולת האנושות. השטן הכריז שאם תורת ה’ נצחית היא ובלתי משתנה, ולא ניתן לכפר על חילולה, הרי שהבורא לא ירעיף לעולם את חסדו על אף חוטא. הוא טען שלא ניתן להושיע את האנושות החוטאת חסרת התקנה, ולפיכך היא הטרף שהוא זכאי לטרוף. ואולם, מות המשיח היה טיעון מוצק לטובת האנושות, שלא ניתן היה להפריכו. המשיח, שהיה שווה לאלוהים, נשא בעונש על חילול התורה, והאדם היה חופשי לקבל עתה את צדקת המשיח, לחיות חיי תשובה, השפלה וענווה ולנחול ניצחון, כפי שבן האלוהים נחל ניצחון על כוחו של השטן. וכך, אלוהים שהוא אלוהי צדק מצדיק את כל מי שמאמין בישוע. אך המשיח בא לעולם כדי לסבול ולמות, לא רק כדי להושיע את האדם, אלא כדי ש”יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר.” לא רק כדי שתושבי העולם הזה יתייחסו לתורת ה’ בהתאם לערכה, אלא גם כדי שכל העולמות ביקום יראו כי תורת ה’ בלתי ניתנת לשינוי. אילו ניתן היה לבטל את מצוות התורה, בן האלוהים לא היה צריך להקריב את חייו כדי לכפר על חילולה. מות המשיח מוכיח שהתורה היא נצחית ואינה ניתנת לשינוי. הקורבן שהאהבה הנצחית המריצה את האב והבן להקריב כדי שהחוטאים יוכלו להיוושע, מפגין קבל עם ועולם והיקום כולו, שדבר זולת תוכנית הכפרה לא היה בו די כדי לכפר על החטא, ושהצדק והחסד הם התשתית של תורת ה’ ושלטונו. בביצוע הסופי של גזר הדין ביום ה’ יתגלה כי אין שום סיבה לקיומו של החטא. כששופט כל הארץ ידרוש מן השטן להשיב על השאלה: “מדוע מרדת בי וגזלת ממני את נתיני מלכותי?” מחולל החטא לא יוכל לתת שום תירוץ. כל פה ייסגר, וכל צבאות השמיים יהיו מוכי אלם. הצלב בגולגולתא מכריז את נצחיות התורה, ובעת ובעונה אחת, מודיע לעולם כי שכר החטא הוא המוות. בזעקת הגסיסה של המושיע: “תם ונשלם,” נשמע צלצול פעמון המוות של השטן. העימות הגדול שנמשך זמן כה רב הוכרע, והרוע הוצמת. בן האלוהים קם לתחייה ויצא מן הקבר כדי “שֶׁיַּשְׁבִּית עַל יְדֵי מוֹתוֹ אֶת זֶה שֶׁבְּיָדוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמָּוֶת – הַשָּׂטָן” (האיגרת אל העברים, ב’ 14). תשוקתו של השטן להאדיר את עצמו גרמה לו להכריז: “מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל, אָרִים כִּסְאִי… אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.” אך אלוהים מכריז: “אֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ… בַּלָּהוֹת הָיִיתָ, וְאֵינְךָ עַד עוֹלָם” (ישעיה, י”ד 13, 14; יחזקאל, כ”ח 18, 19). “כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף” (מלאכי, ג’ 19). היקום כולו ייווכח בטיבו ובתוצאותיו של החטא. השמדתו הסופית של החטא, שבהתחלה הייתה עלולה לעורר במלאכים פחד ולהמיט קלון על אלוהים, הוכיחה עתה את צדקתו ואהבתו וביססה את כבודו לפני היקום והמלאכים, הששים לעשות את רצונו ותורתו חקוקה על ליבם. בדבר ה’ נאמר: “לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה” (נחום, א’ 9). תורת ה’ שגונתה בידי השטן כעול משעבד, תזכה לכבוד כתורת חירות. הבריאה שנבחנה ועמדה במבחן, לעולם לא תיטוש את נאמנותה לאל שאופיו נחשף לפניה במלואו כאהבה צרופה, עמוקה מיני חקר וחוכמה אינסופית ונצחית.