העימות הגדול פרק ל׳׳ה – טיבו ותכליתו של שלטון האפיפיורות

הפרוטסטנטים רואים כיום את הדת הקתולית בעין אוהדת יותר מבעבר. בארצות שבהן הקתוליות אינה מושלת בכיפה, והכמרים נוהגים בפייסנות במטרה לצבור השפעה, ניכרת אדישות הולכת גוברת בקשר לדוקטרינות המבדילות בין הכנסיות הרפורמיות להיררכיה הקתולית; דעה הצוברת תאוצה גורסת שאחרי הכול, הקתולים והפרוטסטנטים אינם כה חלוקים בדעותיהם בסוגיות חשובות כפי שנטען בעבר, ושוויתור קל מצד הפרוטסטנטים יסייע להם ליישב את מחלוקותיהם עם הכנסייה ברומא. היו ימים שבהם הפרוטסטנטים העריכו מאוד את חירות המצפון, שנרכשה במחיר כה יקר. הם לימדו את ילדיהם לתעב את הדת הקתולית, וטענו כי יישור קו עם הכנסייה ברומא ייחשב כבגידה באלוהים. ואולם, כה שונים הם הרגשות המובעים כיום. המצדדים בקתוליות מכריזים כי הכנסייה הקתולית הושמצה, והעולם הפרוטסטנטי נוטה לקבל את דעתם. רבים טוענים שאין זה צודק לשפוט את הכנסייה הקתולית בימינו על פי התועבות והצעדים ההזויים שאפיינו את שלטון האפיפיורות במשך מאות שנות האפלה והבורות של ימי הביניים. הם מתרצים את אכזריותה המחרידה של הכנסייה הקתולית כתוצאה מהברבריות ששררה באותה תקופה, וטוענים כי השפעתה של הציוויליזציה המודרנית שינתה את רגשותיה ועמדותיה.

האם שכחו אנשים אלה את הטענה שהציג שלטון גאה זה במשך שמונה מאות שנים, בדבר אי יכולתו לשגות? לא רק שהטענה הזו לא נזנחה, היא אף אוששה והתחזקה ביתר שאת ובאופן חיובי יותר במאה התשע עשרה. כשם שהכנסייה ברומא טוענת ש”לא שגתה מעולם ואינה יכולה לשגות לעולם,” כיצד היא תוכל לוותר על העקרונות שהתוו את דרכה בדורות הקודמים? הכנסייה הקתולית לעולם לא תוותר על הטענה שהיא אינה יכולה לשגות. היא מאמינה בצדקת דרכה ובטוחה שכל מה שעשתה עד כה ברדיפתה את אלה שמאסו בדוקטרינות שלה, צודק ונכון הוא; האם היא לא תחזור על אותם מעשים לכשתמצא לה הזדמנות? אילו יוסר הרסן שהשלטון החילוני כופה על הכנסייה ברומא, והיא תשוב למעמדה ולסמכותה הקודמים, אנו נחזה בתחייה מידית של רודנותה ורדיפותיה. מחבר בן ימינו (ג’וש סטרונג בספר “Our Country,” עמודים 48-46), דן ביחסה של ההיררכיה האפיפיורית לחירות המצפון והדת, ובסכנות המאיימות במיוחד על ארצות הברית, הנובעות מן ההצלחה של מדיניותה: “אנשים רבים בארצות הברית זוקפים את הפחד מהדת הקתולית לקנאות עיוורת או למחשבה ילדותית. הם אינם מוצאים בטיבה או ביחסה של הדת הקתולית דבר העוין את מוסדות החירות שלנו או מאיים על צמיחת החירות. לכן, הבה נשווה תחילה אחדים מעקרונות היסוד של ממשלתנו לאלה של הכנסייה הקתולית.”  “חוקת ארצות הברית מעניקה את חירות המצפון; דבר אינו יקר או מהותי יותר מזכות זו. האפיפיור פיוס התשיעי כתב באיגרתו אל הבישופים ב-15 באוגוסט, 1854: ‘הדוקטרינות האבסורדיות והשקריות או דברי הטירוף אשר מגנים על חירות המצפון מהווים טעות מזיקה ביותר – מזיקה יותר מכל הטעויות האחרות שיש לפחד מהן במדינה.’ באיגרתו לבישופים מה-8 בדצמבר, 1864, גינה אפיפיור זה ‘את כל מי שמגנים על חירות המצפון וחירות הפולחן הדתי,’ וכן ‘את כל מי שגורסים כי הכנסייה אינה אמורה להשתמש בכוח’.” “קולה השליו ושוחר השלום של הכנסייה הקתולית בארצות הברית אינו רומז על שינוי לב. היא מפגינה סובלנות דווקא במקום שבו היא חסרת אונים. הבישוף אוקונר אומר: ‘חירות דתית היא נסבלת כל עוד ניתן להוציא לפועל את מה שמנוגד לה מבלי לסכן את העולם הקתולי’.” “הארכיבישוף של סנט לואיס אמר פעם: ‘כפירה וחוסר אמונה הם פשעים; בארצות נוצריות כמו איטליה וספרד לדוגמה, שכל תושביהן הם קתולים, ולדת הקתולית יש תפקיד מכריע בחוקת המדינה, רואים בכפירה ובחוסר האמונה פשעים המחייבים ענישה, בדיוק כמו פשעים אחרים’.” “כל קרדינל, ארכיבישוף ובישוף בכנסייה הקתולית נשבע לשמור אמונים לאפיפיור. להלן מילות השבועה: ‘אעשה כמיטב יכולתי כדי לרדוף כופרים, מסיתים ומורדים באפיפיור אדוננו, או ביורשיו הנ”ל’.” יש לציין כי ישנם משיחיים אמיתיים בקהילייה הרומית קתולית. אלפים בכנסייה משרתים את אלוהים כמיטב יכולתם, בהתאם לאור שקיבלו. אין להם גישה לדבר ה’, ולכן הם אינם מסוגלים לדעת את האמת. הם לא ראו מעולם את ההבדל החד בין שירות מלא חיים הנובע מקרב לב, לבין סבב של טקסים ופולחנים גרידא. אלוהים מביט בחמלה וברחמים על הנשמות הללו, שהתחנכו בחיקה של דת מתעתעת ונטולת סיפוק. הוא ישלח קרני אור שיחדרו את מעטה האפלה הסמיך האופף אותם. הוא יחשוף בפניהם את האמת, כפי שהיא מגולמת בישוע, ורבים מהם יצטרפו לחסידיו. ואולם, הדת הקתולית כמערכת דתית אינה עולה כיום בקנה אחד עם בשורת המשיח, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדותיה. הכנסיות הפרוטסטנטיות שרויות בחשכה גדולה, אחרת הן היו מזהות את אותות העיתים. הכנסייה הקתולית שואפת לתוצאות מרחיקות לכת, הניכרות בתוכניותיה ובשיטות פעולתה. היא אינה בוחלת בשום תחבולה כדי להרחיב את השפעתה ולהעצים את כוחה לקראת עימות עז ונחוש, שתכליתו שליטה בעולם, חידוש הרדיפות וביטול השיגיה ופועלה של הדת הפרוטסטנטית. הקתוליות מתקדמת וצוברת אהדה בכל מקום [ראו הערה 10 בנספח.] ראו את מספרן ההולך וגדל של כנסיותיה והקפלות שלה בארצות פרוטסטנטיות. ראו את הפופולריות של מכללותיה ובתי מדרשיה באמריקה, אשר פועלים בחסות הפרוטסטנטים. ראו את התפשטות טקסי הפולחן שלה ואת העריקה הכמעט גורפת לשורותיה. תופעות אלה אמורות לעורר את חרדתם של כל מי שמוקירים את עקרונות הבשורה הטהורים. הפרוטסטנטים השתעשעו בקתוליות ונתנו לה חסות; הם עשו ויתורים ופשרות שאפילו הקתולים הופתעו לראותם והתקשו להבינם. בני האדם עוצמים את עיניהם לאופי האמיתי של הדת הקתולית, ולסכנות האורבות להם בשל כוחה ועליונותה. אנשים חייבים להתעורר ולהתנגד לחיזוריו של אויב מסוכן זה לחירות האזרחית והדתית.

פרוטסטנטים רבים סבורים כי הקתוליות היא דת משמימה, וכי פולחניה מהווים סבב טקסי משעמם וחסר שחר. בדיוק כאן הם טועים. למרות שהקתוליות מבוססת על הולכת שולל, היא אינה גסה, מחוספסת ומסורבלת. אדרבא, טקסי הפולחן של הדת הקתולית הם הטקסים המרהיבים והמרשימים ביותר. טקסי הקודש הראוותניים והמפוארים שלה מהלכים קסם על חושיהם של בני האדם, ומשתיקים את היגיונם ומצפונם. העין מוקסמת, והלב הולך שבי אחריה. כנסיות מפוארות, תהלוכות מרשימות, מזבחות זהב, היכלי קודש מעוטרים באבנים יקרות, יצירות אומנות מרהיבות, ציורים מובחרים ופסלים מושלמים – כל אלה מדברים אל הלב הנכסף ליופי ולשלמות. גם האוזן נשבית בקסמם. למוזיקה הנשמעת בכנסיות הקתוליות אין אח ורע. צלילי האורגן העמוקים והעשירים, הנשזרים בשירה ערבה לאוזן של רבבות קולות, מתעצמים בזכות כיפות הקתדרלות הנישאות והמעברים הגדושים בעמודים גבוהים, ואינם יכולים שלא להרשים את הלב ולעורר בו יראת כבוד. פאר והדר חיצוניים אלה, וגינוני הטקס הללו, שרק לועגים לכיסופיה של הנשמה החולה במחלת החטא, מהווים הוכחה ניצחת לשחיתות הפושה בלב ליבה של הכנסייה. בשורת המשיח אינה זקוקה למפגנים ראוותניים כאלה כדי לקרב לבבות לאמונה. באור הקורן מן הצלב נראית האמונה המשיחית האמיתית כה טהורה ומלבבת, שאין לה שום צורך בקישוטים חיצוניים שיעצימו את ערכה האמיתי. יופייה של הקדושה מתבטא ברוח ענווה ושקטה, שהיא יקרת ערך בעיני ה’. סגנון מפואר וזוהר לא בהכרח מעיד על מחשבה טהורה, קדושה ונשגבה. לרוב, רעיונות נשגבים על אומנות וטעם ומעודן מאפיינים את ליבם של אנשים חומרניים וחושניים. השטן נוהג להשתמש באמצעים אלה כדי לגרום לבני האדם לשכוח את צרכי הנשמה, את העתיד הצפון להם ואת חיי הנצח, לנטוש את עוזרם הכול-יכול, ולחיות אך ורק למען העולם הזה והבליו. דת המתהדרת בחיצוניות מושכת את הלב שלא נולד מחדש. בפאר ובהדר של פולחני עבודת האל הקתולית טמון כוח מפתה ומכשף, המוליך שולל אנשים רבים וגורם להם לראות בכנסייה הקתולית את שערי גן העדן. איש זולת אלה העומדים איתן על מסד האמת ולבבותיהם חודשו בידי רוח הקודש, אינו מוגן מהשפעותיה. רבבות בני אדם שאינם מכירים את המשיח באופן אישי, ילכו שולל אחרי יִרְאַת שָׁמַיִם למראית עין, אשר כופרת בְּתָקְפָּהּ. דת כזו היא בדיוק מה שההמונים משתוקקים לו. הכנסייה הקתולית טוענת כי בידיה הזכות והכוח להעניק מחילה – טענה שגורמת לקתולים להרגיש חופשיים לחטוא; כינון הווידוי, שבלעדיו הכנסייה הקתולית אינה מעניקה חנינה, נוטה אף הוא לתת דרור והיתר לרוע. מי שמשתחווה לבני אנוש חוטאים, וחושף בשעת הווידוי את צפונות ושיגיונות ליבו, מבזה את עצמו ומשחית כל יצר נאצל בנשמתו. בכך שבן תמותה חוטא ותועה, שלרוב הושחת באמצעות חיי שכרות והפקרות, חושף את חטאיו בפני כומר, נחלש ונפגם מופת האופי שהוא מאמין בו, וכתוצאה מכך הוא נטמא. משום שהכומר מייצג בעיניו את אלוהים, הוא חושב על אלוהים בדמות בשר ודם השרוי בחטא. וידוי משפיל זה של בן תמותה באוזני בן תמותה אחר, הוא המעיין הסודי ממנו נובע הרבה מן הרוע שמטמא את העולם ומכשירו להשמדתו הסופית. אך לאוהבי התענוגות קל ונעים יותר להתוודות באוזני בן תמותה מאשר לשטוח את ליבם לפני אלוהים. מטבעו, קל לאדם לכפר על מעשיו באמצעות עונש, מאשר לוותר על חטאיו; קל לו יותר להסתגף ולייסר את בשרו באמצעות קוצים, שלשלאות מכאיבות ובגדי אבלות, מאשר לצלוב את תאוות הבשר. כבד הוא העול שלב הבשר מוכן לשאתו במקום להיכנע למשיח ולקבל את עולו.

קיים דמיון מדהים בין הכנסייה הקתולית למוסדות הדת בארץ ישראל בימי ביאתו הראשונה של המשיח. בעוד שראשי הדת בישראל הקדומה חיללו בסתר כל צו וכל דיבר בתורת ה’, הם הפגינו כלפי חוץ דקדקנות מחמירה בשמירת מצוות התורה, והעמיסו על התורה שלל הלכות ומסורות שהפכו את שמירתה לעול כבד, מייסר וקשה מנשוא. כשם שעם ישראל התיימר לכבד ולהעריץ את התורה, כך הקתולים מתיימרים לכבד ולהעריץ את הצלב. הם מכבדים ומרוממים את הצלב המעיד על סבלות המשיח, בעודם מתכחשים בחייהם למושיע שסמל זה מייצג אותו. הקתולים מציבים צלבים על כנסיותיהם ומזבחותיהם ועונדים צלבים על בגדיהם. בכל מקום מוצגים סמלי הצלב לראווה. בכל מקום זוכה הצלב לכבוד והערכה. אך תורת המשיח נקברת תחת אינספור מסורות חסרות שחר, פרשנויות שגויות והלכות מחמירות. ניתן להחיל ביתר שאת את דברי התוכחה של המושיע על ראשי הדת צרי האופקים בישראל הקדומה, על ראשי הכנסייה הקתולית: “הֵם קוֹשְׁרִים מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים וּמַעֲמִיסִים אוֹתָם עַל שִׁכְמֵי הָאֲנָשִׁים, אַךְ אֵינָם רוֹצִים לְהָנִיעַ אוֹתָם אַף בְּאֶצְבָּעָם” (מתי, כ”ג 4). נשמות מצפוניות רבות שרויות באימה מתמדת, מחשש שיעוררו את חרון אפו של אל פגוע ונעלב, בזמן שנכבדי הכנסייה חיים חיי תענוגות, מותרות ופאר. הסגידה לצלמים ולשרידי הקדושים, התפילות לקדושים והאדרת האפיפיור, הרווחות בדת הקתולית, משמשות כלי שרת בידי השטן כדי למשוך את ליבם של בני האדם מאלוהים ומבנו. השטן עושה כמיטב יכולתו כדי להפנות את תשומת ליבם של בני האדם מן המושיע, שבו ימצאו את גאולתם, וזאת כדי להביא לחורבנם. הוא יכוונם לכל דבר שיוכל לשמש כתחליף למושיע שאמר: “בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה” (מתי, י”א 28). השטן פועל ללא הרף כדי להציג באור כוזב את אופיו של ה’, את טיבו של החטא ואת הסוגיות האמיתיות המוטלות על הכף בעימות הגדול. בעזרת פלפלנותו, הוא מגמד את מחויבותו של האדם לתורת ה’ ומעניק לו היתר לחטוא. בעת ובעונה אחת, הוא גורם לבני האדם לקבל ולטפח רעיונות שגויים על אלוהים, וזאת כדי שיחששו מאלוהים וישנאו אותו במקום לאהוב אותו. האכזריות הטבועה באופיו מיוחסת לבורא; היא מגולמת בשיטות הדת ומתבטאת בצורות הפולחן. בדרך זו עיני בני האדם מתעוורות, והשטן משריינם לעצמו כנציגיו במלחמתו נגד אלוהים. באמצעות החדרת רעיונות מסולפים על תכונותיו של האל, אומות אליליות הגיעו לאמונה בצורך בקורבנות אדם כדי לפייס את האלים ולזכות בחסדם; מעשי זוועה ואכזריות מחרידים בוצעו בחסות האלילות, על צורותיה השונות. הכנסייה הקתולית ששילבה את האלילות בנצרות, ובדומה לאלילות הציגה את אופיו של האל באור כוזב, החלה לבצע מעשים ומנהגים לא פחות אכזריים ומקוממים. בימי שלטון האפיפיורות הומצאו מכשירי עינויים שנועדו לאלץ את בני האדם לקבל את הדוקטרינות של הכנסייה. מוקד הוכן למענם של אלה שסירבו לקבל את טענותיה, עיקריה ודרישותיה. המידה העצומה של הרצח והטבח שנערכו בשם הדת, לא תיוודע לעולם זולת ביום הדין של ה’. נכבדי הכנסייה למדו מאדונם השטן להמציא מכשירי עינויים שיסבו לקורבנם את הסבל הגדול ביותר, ועם זאת, לא יביאו לקיצו. תהליך העינוי השטני חזר על עצמו שוב ושוב עד לסף הסיבולת האנושית, עד שהמעונה המיוסר ויתר על המאבק, וקידם את פני המוות בשמחה ובהקלה נעימה. זה היה גורלם של יריבי הכנסייה הקתולית. את חסידיה היא ייסרה בשוטים, בהרעבה ובסיגופים גופניים מכל סוג אפשרי ומכל צורה מחליאה. הקתולים שביקשו להשיג את חסדי השמיים באמצעות הסתגפות, חיללו את תורת ה’ באמצעות חילול חוקי הטבע. הכנסייה לימדה את חסידיה להתנתק מכל מה שברא אלוהים כדי לברך את האדם ולשמחו במהלך חייו עלי אדמות. חצרות הכנסייה המו מיליוני קורבנות שעברו את כל חייהם במאמצים חסרי שחר לדכא את היצר, להכניע את תשוקותיהם הטבעיות, שכן הן פוגעות באלוהים, ולדכא כל מחשבה וכל רגש אהדה לזולת. אם ברצוננו להבין את אכזריותו הנחושה של השטן שהופעלה מזה מאות בשנים, לא בקרב אלה שלא שמעו מעולם על אלוהים, אלא בלב ליבו ולכל אורכו ורוחבו של העולם הנוצרי, כל שעלינו לעשות הוא להביט בתולדות הקתוליות. באמצעות שיטת הונאה כבירה זו משיג שר הרוע את תכליתו להמיט קלון על אלוהים ואומללות על בני האדם. כשאנו רואים כיצד הוא מצליח להסוות את עצמו ולהשיג את תכליתו באמצעות ראשי הכנסייה, נוכל להבין טוב יותר מדוע הוא עוין כל כך את כתבי הקודש. כשבני האדם קוראים בכתבי הקודש, חסדו ואהבתו של אלוהים נגלים לעיניהם; בנוסף, הם רואים שהוא לא הטיל על בני האדם אף אחד מן המשאות הכבדים הללו. הדבר היחיד שאלוהים מבקש מן האדם הוא לב שבור וחדור חרטה, ורוח ענווה, כנועה וצייתנית. המשיח לא שימש בימי חייו מופת לגברים ולנשים להסתגר במנזרים כדי להכשיר עצמם למלכות השמיים. הוא לא לימד מעולם שיש לדכא את רגשי האהבה והחמלה. ליבו של המושיע שפע על גדותיו באהבה. ככל שמתקרב האדם לשלמות מוסרית, כך נעשים חושיו ורגישויותיו חדים יותר, תפיסתו את החטא מתחדדת, ואהדתו וחמלתו למוכי הגורל ולסובלים הופכות עמוקות יותר. האפיפיור טוען להיותו נציג המשיח. אך כיצד ניתן בכלל להשוות את אופיו עם אופיו המופתי של מושיענו? האם גזר המשיח מעודו על בני האדם לשבת בכלא או להתייסר בעינויים משום שלא חלקו לו כבוד כמלך מלכי המלכים? האם נשמע אי פעם קולו של המושיע מרשיע את אלה שלא קיבלוהו וגוזר עליהם דין מוות? כשתושביו של כפר שומרוני זלזלו בישוע, יוחנן השליח נמלא זעם ושאל את האדון: “אֲדוֹנֵנוּ, רְצוֹנְךָ כִּי נְצַוֶּה שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אוֹתָם [כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ]?” ישוע הביט בתלמידו בחמלה וגער ברוחו הקשה באומרו: “בֶּן הָאָדָם לֹא בָּא לִגְרֹם לְאָבְדַן נַפְשׁוֹת בְּנֵי אָדָם, אֶלָא לְהוֹשִׁיעָן” (לוקס, ט’ 54, 56). כה שונה הרוח שהפגין המושיע מזו שמפגין האיש שמתיימר להיות נציגו עלי אדמות. הכנסייה הקתולית בימינו מציגה לעולם חזות נעימה, המסתירה בעזרת דברי התנצלות את עברה האפל, הגדוש מעשי אכזריות מזוויעים. היא עוטה עצמה בבגדים צחורים כבגדי המושיע, אך למעשה נותרה ללא כל שינוי. כל עיקרון ששלטון האפיפיורות הושתת עליו, שהיה שריר וקיים בדורות הקודמים, שריר וקיים גם בימינו. הדוקטרינות שהכנסייה הקתולית המציאה בחשכת ימי הביניים, שרירות וקיימות עד עצם היום הזה. הדת הקתולית, שהפרוטסטנטים מוכנים ומזומנים לקבלה, היא אותה דת שמשלה בעולם בימי הרפורמציה, כשחסידי ה’ התייצבו בעוז, תוך סיכון חייהם, כדי לחשוף את עוונותיה ועוולותיה. היא בעלת אותה גאווה ואותה ארשת יהירה ויומרנית שמשלו בעבר על מלכים ושרים, והיא עדיין מתיימרת לנחול את הזכויות המיוחדות של אלוהים. הרוח של הקתוליות כיום אינה פחות אכזרית ועריצה מן הרוח ששררה בה כאשר מחצה את חירות האדם וטבחה את קדושי האל העליון. הקתוליות היא בדיוק מה שהנבואה הכריזה על אודותיה: הכפירה שתשרור באחרית הימים [תסל”ב, ב’ 3, 4.] כחלק מן המדיניות של הכנסייה הקתולית, היא שבה ומשתנה ועוטה ארשת שתשרת את מטרותיה בדרך הטובה ביותר; אך תחת מראה הזיקית הרבגוני שלה, היא מסתירה את הארס האופייני של הנחש. היא מכריזה: “איננו מחויבים לשמור אמונים לכופרים, או לשמור על ההבטחות שנתנו להם.”

האם רודן זה, שתולדותיו מזה אלפי שנים נכתבו בדמם של הקדושים, יקבל כעת הכרה כחלק מקהילת המשיח? הטענה שמציגות ארצות פרוטסטנטיות, שעל פיה הקתוליות אינה שונה כל כך מן הפרוטסטנטיות כפי שהיה בדורות הקודמים, אינה חסרת שחר לחלוטין. אכן התחולל שינוי, אך השינוי איננו באפיפיורות. הקתוליות אכן דומה מאוד לפרוטסטנטיות בת ימינו, שכן הדת הפרוטסטנטית התנוונה ונשחתה רבות מאז ימי מתקני הדת. כאשר הכנסיות הפרוטסטנטיות חיזרו אחרי העולם וניסו להשיג את חסדיו, עיוורה חסידותן הכוזבת את עיניהן. הדבר היחיד שהן רואות הוא שאין פסול באמונה שכל הרע טוב הוא; כתוצאה בלתי נמנעת מכך, לבסוף הן יאמינו ברוע של כל מה שהוא טוב. במקום לצדד באמונה שנמסרה לשליחים ולקדושים ולהגן עליה בעוז, עתה הן מתנצלות בפני רומא על דעתן הרעה עליה, ומתחננות למחילה על קנאותן העיוורת. קבוצה גדולה של אנשים, אפילו אלה שאינם אוהדי הקתוליות, פוחדת מעט מכוחה והשפעתה של הכנסייה הקתולית. אנשים רבים טוענים כי החשכה המוסרית והבערות ששררו בימי הביניים תרמו להפצת הדוגמות שלה, לאמונות טפלות ולדיכוי, וכי בתקופתנו המוארת, הידע שהפך לנחלת הכלל והחירות ההולכת וגוברת בענייני דת ואמונה, אינם מאפשרים את תחייתן של חוסר סובלנות דתית ועריצות. עצם המחשבה שמצב עניינים כזה יתקיים בעידן הנאור שלנו, הוא מגוחך. אומנם, נכון הדבר שאור גדול, שכלי, מוסרי ודתי זורח על דורנו. אור שמיימי זורח על העולם מדפיו הפתוחים של דבר ה’ הקדוש. אך יש לזכור שככל שגדול האור המורעף עלינו, כך גוברת החשכה האופפת את אלה שמסלפים אותו או מואסים בו. לימוד כתבי הקודש מתוך תפילה והגות, יראה לפרוטסטנטים את פרצופה האמיתי של האפיפיורות, ויגרום להם לתעב אותה ולהתרחק ממנה; אך רבים מחשיבים עצמם לחכמים, וחשים שהם אינם צריכים לחלות את פני אלוהים בענווה כדי שידריכם אל האמת. על אף שהם מתגאים בנאורותם, הם בורים גמורים בכתבי הקודש, ואינם יודעים דבר וחצי דבר על גבורת ה’. הם חייבים למצוא עילות או אמצעים כלשהם כדי להשקיט את מצפונם; הם תרים אחריהם בדברים שהם פחות רוחניים ופחות משפילים. הם משתוקקים לשיטה שתסייע להם לשכוח את אלוהים, אך תיראה למראית עין כשיטה לזכור את אלוהים. הדת הקתולית הולמת היטב את צרכי הכול. היא הוכשרה לשני סוגי בני אדם, והיא חובקת כמעט את העולם כולו: את אלה שייוושעו בזכות מעלותיהם, ואת אלה שייוושעו בחטאיהם. כאן טמון סוד כוחה. עידן של חשכה רוחנית כבדה הועיל מאוד להצלחת הדת הקתולית. בעתיד יתגלה כי עידן של אור רוחני גדול יועיל באותה המידה להצלחתה. במאות הקודמות, כשבני האדם חיו ללא דבר ה’ וללא ידיעת האמת, עיניהם היו מכוסות, וכך, אלפים נפלו במלכודת, שכן הם לא ראו את הרשת שנפרשה תחת רגליהם. בדור הזה ישנם אנשים רבים שעיניהם הסתנוורו מן הזוהר האופף תיאוריות אנושיות, “מדע כוזב לכאורה”; הם מזהים את הרשת אך צועדים לתוכה בשקיקה כמי שהוכו בסנוורים. אלוהים יעד שהאדם יראה בתעצומות הנפש ובכוחותיו השכליים מתת מאת בוראו, וישתמש בהם בשירות האמת והצדקה. אך כאשר בני האדם מטפחים בליבם גאווה ושאפתנות, ומרוממים את התיאוריות שלהם מעל דבר ה’, הבינה עלולה להמיט נזק גדול יותר מן הבורות. וכך, המדע הכוזב של המאה התשע עשרה, שביקש לערער את האמונה בכתבי הקודש, יוכח כמועיל בסלילת הדרך לקבלת הדת הקתולית על כל צורותיה משביעות הרצון, בדיוק כפי שהסתרת הידע תרמה לסלילת הדרך לגדולת שלטון האפיפיורות בימי הביניים. בתנועות המתהוות כיום בארצות הברית, שתכליתן השגת תמיכה מן המדינה לתועלת הכנסייה ומוסדות הדת, הפרוטסטנטים הולכים בעקבות הקתולים [ראו הערה 11 בנספח.] יתרה מכך, הם מסייעים לקתוליות לזכות שוב בעליונות באמריקה הפרוטסטנטית. הדבר המעניק חשיבות רבה יותר לתנועות אלה, הוא העובדה שתכליתן העיקרית היא אכיפת שמירתו של יום א’ כיום המנוחה – מנהג שכונן בכנסייה ברומא, המשמש לטענתה כאות לסמכותה. הרוח של האפיפיורות – רוח של הליכה בתלם בדרכי העולם, ויראת כבוד רבה יותר למסורת “מצוות אנשים מלומדה” מאשר למצוות ה’ – זו הרוח החודרת לכנסיות הפרוטסטנטיות ומלמדת אותן לרומם את יום א’ כיום קודש, בדיוק כפי שעשתה האפיפיורות. אם חפץ הקורא להבין את הכוחות שיתמודדו בקרוב במאבק הממשמש ובא, כל שעליו לעשות הוא לעקוב אחר התיעוד ההיסטורי של האמצעים ששימשו את רומא בדורות הקודמים לשם השגת תכלית זו. הוא ייווכח לדעת כיצד הקתולים והפרוטסטנטים שיתפו פעולה בדרך בה נהגו באנשים שמאסו בדוגמות שלהם; הוא יראה את הרוח שהפגינה רומא כלפי השבת ומגיניה. צווים מלכותיים, מועצות כלליות ותקנות כנסייתיות בגיבויה של המדינה – כל אלה היו הצעדים שננקטו כדי לגרום לחג אלילי זה [שנחגג ביום א’] להשיג עמדת כבוד בעולם הנוצרי. התקנה הציבורית הראשונה שאכפה את שמירתו של יום א’ כיום המנוחה הייתה חוק שחוקק קונסטנטינוס בשנת 321 לספירה. צו זה דרש מתושבי הערים לנוח “ביום השמש המקודש”, אך התיר לכפריים לעסוק בעבודות חקלאיות. על אף שהיה זה למעשה צו אלילי, הוא נחקק ונאכף בידי הקיסר אחרי שהוא קיבל את הנצרות בשם בלבד. משום שהצו המלכותי לא נתפס כצו אלוהי, יוסביוס, בישוף שחתר לשאת חן בעיני המלכים, ושהיה חברו החנפן של קונסטנטינוס, קידם את הטענה שהמשיח העביר את השבת ליום א’. לדוקטרינה חדשה זו לא נמצא כל אישוש בכתבי הקודש. יוסביוס עצמו הודה ברוב איוולתו בשקריותה של דוקטרינה זו, והצביע על מחוללי השינוי האמיתיים. הוא אמר: “את כל הדברים שהצטווינו לעשות בשבת, העברנו ליום האדון [יום א’].” אך הטיעון שצידד ביום א’, חסר יסוד ככל שהיה, שימש כדי לעודד את בני האדם לרמוס את השבת שכונן האדון. כל מי שחפץ לשאת חן בעיני העולם ולזכות בכבוד, קיבל את החג הפופולרי. כאשר האפיפיורות קנתה לה אחיזה איתנה, סגידת יום א’ כיום קודש נמשכה. לזמן מה המשיכו המאמינים לעבד את האדמה בימי א’ במקום ללכת לכנסייה ולחגוג את היום השביעי כשבת. אך השינוי התחולל לאט ובהתמדה. על ראשי הדת נאסר לפסוק בכל מחלוקת אזרחית בסוגיית השבת. זמן מה לאחר מכן, כל בני האדם מכל שדרות החיים, צוו להימנע מעבודה ביום א’, אחרת צפוי להם עונש: קנס לאזרחים ומלקות לעבדים. בשלב מאוחר יותר יצא צו שהטיל עונש כבד יותר על העשירים – אובדן מחצית מנכסיהם; אך אם הם ימשיכו לעבוד ביום א’, הם יימכרו לעבדות. בני המעמדות הנמוכים ייענשו בגירוש וגלות לכל ימי חייהם. כאשר התחוללו ניסים, הכנסייה זקפה אותם לזכותה. בין האותות והנפלאות שדווחו, סופר על חקלאי שעמד לחרוש את שדהו ביום א’. כאשר ניקה את מחרשתו בעזרת מוט ברזל, הוא נתקע בידו. במשך שנתיים נשאר מוט הברזל תקוע בידו, והאיש נאלץ להמשיך לסחוב אותו “ולשאת כאבי תופת ובושה”. בשלב מאוחר יותר הורה האפיפיור לכמרים המשרתים בכנסיות מקומיות להזהיר את מחללי יום א’, ולדרוש מהם להגיע לכנסייה ולהתפלל בה, שמא ימיטו על עצמם ועל שכניהם אסון כבד. מועצת הכנסייה העלתה את הטענה שהפכה מאז פופולרית מאוד, אפילו בקרב הפרוטסטנטים, שמשום שאנשים הוכו בידי ברקים כשעבדו ביום א’, הדבר מהווה אות וסימן לכך שיום א’ הוא-הוא השבת. הכמרים אמרו: “ראו כמה גדולה מורת רוחו של ה’ ממחללי היום הזה!” כמרים ורועי קהילות, מלכים, שרים וכל המאמינים, כולם התבקשו “לעשות כמיטב יכולתם כדי שהיום הזה ישוב למעמדו המכובד והקדוש, ושמירתו בדבקות רבה יותר תיזקף לעתיד לבוא לזכותה של הנצרות.” כשהצווים שיצאו ממועצות הדת הוכחו כבלתי יעילים, הרשויות החילוניות פותו להוציא צו שימיט אימה בליבם של התושבים ויאלצם להימנע מעבודה בימי א’. במועצת גדולי הכנסייה שהתכנסה ברומא אוששו כל הפסיקות הקודמות ביתר שאת וביתר תוקף. עתה הן הוכנסו לחוקת הכנסייה, ונאכפו בידי הרשויות האזרחיות כמעט בכל הארצות הנוצריות. ועדיין, העדרו של אישוש מכתבי הקודש על שמירת יום א’ כיום קודש וכיום המנוחה עורר מבוכה ומחלוקת. המאמינים פקפקו בזכותם של מוריהם לבטל את הכרזתו המפורשת של ה’: “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי – שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ,” זאת במטרה לשמור את קדושתו של היום שהוקדש לשמש. בהעדר תימוכין מכתבי הקודש נאלצה הכנסייה לנקוט באמצעים אחרים. תומך נלהב של יום א’ שביקר בשלהי המאה השתיים עשרה בכנסיות באנגליה, נתקל בהתנגדות נמרצת מצד עדים נאמנים של האמת. כה עקרים היו מאמציו, שהוא עזב את המדינה לזמן מה וניסה לגבש דרכים ואמצעים אחרים כדי לאכוף את משנתו. עם שובו נמצאו לו האמצעים המתאימים, ומאמציו נחלו הצלחה רבה יותר. הפעם הוא הביא איתו מגילה שניתנה לו לטענתו מאלוהים בכבודו ובעצמו, שכללה את הצו הנדרש, המורה על שמירת יום א’ כיום המנוחה, וכן איומים מפחידים שנועדו להטיל מורא בלב מחלליו. נטען כי מסמך יקר ערך זה – זיוף שפל בדיוק כמו “היום הקדוש” שאושש בו – נפל מן השמיים ונמצא בירושלים על מזבחו של שמעון הקדוש בגולגולתא. אך למעשה, היכל האפיפיור ברומא היה המקור שהנפיק אותו. הונאות וזיופים שנועדו לקידום כוחה ושגשוגה של הכנסייה בוצעו במהלך הדורות בתמיכתה של ההיררכיה האפיפיורית שנתנה להם תוקף חוקי. המגילה אסרה על עבודה החל משעות אחר הצהריים ביום שבת ועד זריחת החמה ביום שני. הוכרז כי סמכותה ותוקפה אוששו באמצעות ניסים רבים. דווח כי אנשים שעבדו בשעות שמעבר למועד כניסת היום הקדוש, לקו בשיתוק. טוחן שניסה לטחון את תבואתו ראה במקום קמח נהר של דם, והבחין שגלגל הטחנה נעצר חרף פרץ המים העז. אישה שהניחה בצק בתנור גילתה שהוא לא נאפה כלל, וזאת על אף שהתנור היה לוהט. אישה אחרת, שהכינה בצק בשבת והתכוונה לשמור אותו עד יום ב’, גילתה למחרת שהוא נאפה והפך לכיכרות לחם בדרך נס ביד ההשגחה. אדם שאפה לחם במוצאי שבת גילה למחרת בבוקר שדם ניגר ממנו. באמצעות אמונות טפלות מגוחכות והזויות אלה ניסו הדוגלים ביום א’ לכונן את קדושתו. בסקוטלנד, בדומה למה שקרה באנגליה, יום א’ זכה לכבוד רב יותר באמצעות איחודו עם חלק מן השבת העתיקה. אך המועד שנדרש לשמירת קדושתו היה שונה. בצו שכונן מלך סקוטלנד נאמר כי יש לשמור את קדושת השבת החל משעה שתיים עשרה בצהריים, ואסור לאיש, החל ממועד זה ועד יום ב’ בבוקר, לעסוק בענייני חולין ובמסחר. אולם, חרף כל המאמצים לכונן את קדושת יום א’, הקתולים עצמם הודו קבל עם ועדה בסמכותה האלוהי של השבת, ובכך שכינון יום א’ כיום המנוחה במקום השבת הינו מעשה ידי אדם. במאה השש עשרה, מועצת הכנסייה הכריזה מפורשות: “כל הנוצרים צריכים לזכור שהשבת ביום השביעי כוננה וקודשה בידי אלוהים, והתקבלה ונשמרה לא רק בידי היהודים, אלא אף בידי כל סוגדי האל האחרים. זאת, על אף שאנו הנוצרים החלפנו את השבת שלנו ביום האדון.” מי שהכיר את תורת ה’ לא היה בור בנוגע לטיב פועלם. הם רוממו את עצמם במכוון מעל אלוהים. דוגמה בולטת למדיניותה של רומא כלפי אלה שחלקו עליה נמצאת בתולדות הרדיפות הממושכות והעקובות מדם של הוואלדנסים, שאחדים מהם שמרו שבת. מאמינים אחרים סבלו באופן דומה בשל דבקותם בדיבר הרביעי. להיסטוריה של הכנסיות באתיופיה ובחבש נודעה חשיבות מיוחדת. במהלך חשכת ימי הביניים, הנוצרים הנידחים שחיו באפריקה התיכונה, שהעולם לא שמע ולא ידע עליהם, נהנו במשך מאות בשנים מחירות דתית. אך כשלבסוף נודע לרומא על קיומם, קיסר חבש פותה במהרה להכיר באפיפיור כנציג המשיח עלי אדמות. כתוצאה מכך נעשו ויתורים בעקבות תקנות חדשות שיצאו. יצא צו שאסר על שמירת השבת תחת עונשים כבדים ביותר. אך העריצות האפיפיורית הפכה במהרה לעול כה כבד ומעורר מרירות, שתושבי חבש החליטו להסירו מצוואריהם. בתום מאבק קשה גורשו הקתולים ממחוזותיהם, והאמונה העתיקה הושבה על כנה. הכנסיות החבשיות ששו בחירותן, ולא שכחו לעולם את הלקח המר שלמדו על הולכת השולל, הקנאות הדתית והרודנות של רומא. הם שמחו להישאר באלמוניותם מבחינת יתר העולם הנוצרי, אי שם בממלכתם הנידחת. הכנסיות באפריקה האמינו בקדושת השבת בדיוק כמו יתר המאמינים, לפני שהכנסייה הקתולית הידרדרה לכפירה מוחלטת. בזמן שהנוצרים באפריקה שמרו את השבת על פי צו ה’, הם נמנעו מעבודה ביום א’ בהתאם למנהג הכנסייה. כשהכנסייה ברומא השיגה שליטה מלאה, היא רמסה את השבת של אלוהים כדי לרומם את יום המנוחה שהיא כוננה. אך הכנסיות באפריקה שנסתרו מן העין המערבית במשך כמעט אלף שנים, לא נטלו חלק בכפירה זו. לאחר שהובאו תחת שליטת רומא, הן נאלצו לזנוח את השבת האמיתית ולרומם את השבת המזויפת. אך ברגע שזכו שוב בעצמאותן וחירותן, הן שבו לציית לדיבר הרביעי [ראו הערה 12 בנספח.] תיעוד זה מן העבר חושף בבירור את שנאתה של הכנסייה ברומא לשבת האמיתית ולמצדדים בה, ואת האמצעים שבהם היא נוקטת כדי להאדיר ולכבד את היום הקדוש שהיא עצמה כוננה. דבר ה’ מלמד שמחזות אלה יחזרו על עצמם כאשר הקתולים והפרוטסטנטים יעשו יד אחת כדי לרומם את יום א’. בנבואה בפרק י”ג בספר ההתגלות נאמר כי הכוח שמייצגת החיה בעלת קרני השה, תאלץ “אֶת הָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה” – דהיינו, לאפיפיורות, שסומלה כאן באמצעות חיה ה”דּוֹמָה לְנָמֵר.” החיה בעלת שתי הקרניים תורה “לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת צֶלֶם לַחַיָּה.” זאת ועוד, היא תצווה על הכול, “הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, הָעֲשִׁירִים וְהָעֲנִיִּים, הַחָפְשִׁיִּים וְהָעֲבָדִים,” לקבל את תו החיה (ההתגלות, י”ג 16-11). מסתבר שארצות הברית היא הכוח שיוצג בידי החיה בעלת קרני השה, ושנבואה זו תתגשם כשארצות הברית תאכוף את שמירת יום א’, שלטענת הכס הקדוש ברומא היא משמשת כהכרה מיוחדת בעליונותו. אך ארצות הברית לא תהיה היחידה בהענקת מחוות כבוד זו לאפיפיורות. השפעת הכס הקדוש ברומא בארצות שהכירו בעבר בריבונותו, עדיין שרירה וקיימת, ולא במהרה תיכחד. הנבואה מנבאת את השבתו לכוחו ולעליונותו. “אֶחָד מֵרָאשֶׁיהָ הָיָה כְּשָׁחוּט, אַךְ מַכַּת הַמָּוֶת אֲשֶׁר לָהּ נִרְפְּאָה, וְכָל הָאָרֶץ הִשְׁתּוֹמְמָה עַל הַחַיָּה” (ההתגלות, י”ג 3). מכת המוות שספגה החיה מצביעה על ביטול האפיפיורות בשנת 1798. לאחר מכן אומר הנביא, “מַכַּת הַמָּוֶת אֲשֶׁר לָהּ נִרְפְּאָה, וְכָל הָאָרֶץ הִשְׁתּוֹמְמָה עַל הַחַיָּה.” שאול השליח מכריז מפורשות כי איש הרשע יפעל עד ביאת המשיח השנייה [טימ”ב, ב’ 8]. הוא ימשיך בהונאותיו עד אחרית הימים וקץ העולם.

מחבר ספר ההתגלות מכריז, שוב בקשר לאפיפיורות: “וְיִשְׁתַּחֲווּ לָהּ כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתֵיהֶם בְּסֵפֶר הַחַיִּים” (ההתגלות, י”ג 8). הן בעולם העתיק והן בעולם המודרני, האפיפיורות זוכה לכבוד בכך שיום א’ מכובד – מוסד שכונן בידיה ותוקפו מבוסס אך ורק על סמכותה. במשך ארבעים שנה הציגו תלמידי הנבואות בארצות הברית את העדות הזו לעולם. באירועים המתרחשים בימינו ניתן לראות התקדמות מואצת לקראת התגשמות הנבואה. מורי הדת הפרוטסטנטית דוגלים באותה טענה, המאששת את תוקפו האלוהי של הצו לשמירת יום א’, וזאת ללא שום תימוכין מכתבי הקודש, בדיוק כפי שנהגו ראשי הדת הקתולית שהמציאו ניסים מזויפים שימלאו את מקומו של צו ה’. הטענה שעונשי האל יפקדו את מחללי יום א’ כיום השבת, תשוב ותישמע; למעשה, היא כבר מתחילה להישמע. התנועה לאכיפת שמירת יום א’ הולכת וצוברת תאוצה במהירות. הכנסייה הקתולית מפליאה לעשות ברוב פיקחותה וערמומיותה. היא יודעת מה עומד לקרות ומכוונת בהתאם את מהלכיה. היא ממתינה לשעת כושר כאשר היא רואה שהכנסיות הפרוטסטנטיות חולקות לה כבוד בכך שהן שומרות את השבת השקרית, ומתכוננות לאכוף את שמירתו באמצעים הזהים לאלה שבהם נקטה בעבר הרחוק. אלה המואסים באור האמת יחפשו את עזרתו של כוח זה, שלטענתו אינו טועה לעולם, כדי לרומם את המוסד שהוא עצמו כונן. לא קשה לנחש באיזו נכונות באה הכנסייה הקתולית לעזרתם של הפרוטסטנטים במלאכה זו. מי מבין טוב יותר מראשי האפיפיורות כיצד לטפל בבנים סוררים שאינם סרים למשמעת הכנסייה? הכנסייה הקתולית, על כל זרמיה וענפיה ברחבי העולם, יוצרת ארגון כביר הנתון תחת שליטת הכס הקדוש ונועד לשרת את מטרותיו. מיליוני קהיליות קתוליות בכל ארצות תבל מחויבות לשמור אמונים לאפיפיור. יהיו אשר יהיו הלאום של המאמינים הקתולים או הממשל שתחתיו הם חיים, עליהם לראות בכנסייה את הריבונות העליונה ביותר. על אף שהם אולי ישבעו לשמור אמונים למדינתם, שבועתם לשמור אמונים לכנסייה ברומא פוטרת אותם מכל התחייבות אחרת ושבועה אחרת המזיקות לענייניה. הפרוטסטנטים לא  מבינים מה הם עושים כאשר הם מציעים את עזרתם לכנסייה הקתולית באכיפת שמירת יום א’ והאדרתו. בעודם פועלים להשגת מטרתם, הכנסייה ברומא מכוונת לקראת כינון מחדש של ריבונותה האבודה. ההיסטוריה מעידה על ניסיונותיה הערמומיים והמתמידים לכבוש בעורמה את לב המדינות ולהתערב בענייניהן הפנימיים; ולאחר השגת דריסת רגל בהן, לקדם את מטרותיה, אפילו במחיר של חורבן ראשי העם והעם עצמו. הדת הקתולית מכריזה בעוז ובגלוי כי בכוחו של האפיפיור “לגזור דין ולפסוק עונשים המנוגדים לזכויותיהן של הארצות, לתורת ה’ ולחוקת האדם.” [“ספר צווי האפיפיור”]. מן הראוי לזכור שרומא מתרברבת בספרי הצווים שלה, ולעולם לא תשנה את עמדתה. העקרונות שכוננו גרגורי השביעי ואינוסנט השלישי עדיין שרירים וקיימים בכנסייה הקתולית. אילו היה בידיה כוח, היא הייתה מחילה ואוכפת אותם באותה עוצמה ועוז כפי שעשתה במאות הקודמות. היא הייתה אוכפת את העיקרון שכונן בעבר בארצות הברית – דהיינו, שהכנסייה תמשול במדינה; שהשלטון החילוני יהיה כפוף לצווי הדת; ובקצרה, שסמכות הכנסייה והמדינה תשלוט במצפון, וניצחונה של רומא בארצות הברית יובטח. בדבר ה’ ניתנה אזהרה על הסכנה הממשמשת ובאה; אם לא נקשיב לה, העולם הפרוטסטנטי ילמד במהרה על כוונותיה ומטרותיה האמיתיות של רומא, אלא שאז כבר יהיה מאוחר מכדי להימלט מן המלכודת. הקתוליות הולכת וצוברת כוח בחרישיות. עיקרי הדת שלה משפיעים על בתי המשפט, על הכנסיות ועל ליבם של בני האדם. היא מקימה לגובה רב את היכליה העצומים במקומות שבהם היא עסקה בסתר ברדיפותיה, והיא תשוב לרדוף בהם את מתנגדיה. בחשאי ובאין רואה היא מתגברת את כוחותיה כדי לקדם את מטרותיה, עד לשעה היעודה שבה תתקוף. הדבר היחיד שהיא חפצה בו הוא עמדת יתרון – וזו כבר ניתנה לה. במהרה נראה את מהות תכליתה האמיתית של הכנסייה ברומא, ונחווה אותה על בשרנו. כל המאמין בדבר ה’ ומציית לו יזכה לתוכחות ורדיפות.