העימות הגדול פרק מ׳׳ב – תום העימות

בתום אלף השנים ישוב המשיח לעולם. הוא מלווה בצבאות הגאולים ובפמליית מלאכים. כאשר הוא יורד לארץ בכבוד, הוד והדר עצומים, הוא קורא לרשעים שמתו לקום לתחייה ולקבל את הדין שנגזר עליהם.

הם יוצאים מקברותיהם, צבא עצום ורב; מספרם כגרגירי החול על קרקעית הים. איזה הבדל חד בינם לבין המתים שקמו לתחייה בתחייה הראשונה! הצדיקים עוטים יופי ונעורים נצחיים, ואילו הרשעים נושאים על גופם את עקבות המחלות והמוות. כל העיניים בהמון העצום הזה נשואות אל-על, כדי לחזות בכבודו של בן האלוהים. פה אחד מכריזים צבאות הרשעים: “ברוך הבא בשם ה’!” לא אהבה למשיח מדרבנת אותם להכריז את הברכה הזאת; כוחה של האמת מאלץ את המילים הללו לצאת משפתותיהם החשוקות.

הרשעים יוצאים מן הקבר כשם שנטמנו בו; הם עדיין חדורים באותה שנאה למשיח, באותה רוח מרי. הם לא יקבלו תקופת מבחן נוספת שבה יוכלו לתקן את המשגים והעוולות שביצעו בימי חייהם. אילו תוארך תקופת המבחן, לא תהיה לכך שום תועלת. חיים שלמים עמוסי חטאים לא ריככו את ליבם. אילו זכו בתקופת מבחן נוספת, הם היו חיים ונוהגים בדיוק כפי שחיו ונהגו בתקופת המבחן ראשונה. דהיינו, בהתחמקות ממצוות ה’ ובהסתה למרד בה’.

המשיח יורד על פסגת הר הזיתים, שממנה, אחרי תחייתו, עלה לשמיים. כאן חזרו המלאכים על ההבטחה על שיבתו. הנביא מכריז: “וּבָא יְהוָה אֱלֹהַי, כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ.” “וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם, מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים… גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד.” “וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד, וּשְׁמוֹ אֶחָד” (זכריה, י”ד 5, 4, 9).

כאשר ירושלים החדשה יורדת מן השמיים במלוא תפארתה וזוהרה, ונחה על האתר המיועד שטוהר והוכשר כדי לקבלה, המשיח, חסידיו והמלאכים נכנסים לעיר הקודש.

עתה נערך השטן לקרב הגדול האחרון על עליונות. בעודו משולל מכוחו ומנותק ממלאכת ההונאה שלו חש שר הרוע אומלל, עצוב ומדוכא. אך כאשר הרשעים קמים לתחייה מתעוררות תקוותיו, והוא נחוש בדעתו לא להפסיד בעימות הגדול. הוא יצעיד את כל צבאות האובדים תחת דגלו, וינסה לבצע את זממו באמצעותם. הרשעים הם אסירי השטן. בכך שמאסו במשיח, הם קיבלו על עצמם את עולו של מנהיג המרד. הם מוכנים ומזומנים לקבל את הצעותיו ולעשות את רצונו. ואולם, ברוב ערמומיותו, הוא אינו מזדהה בפניהם כשטן. הוא טוען שהוא השליט העליון בעל השליטה הבלעדית על העולם על פי דין, ושנחלתו נגזלה ממנו שלא כחוק. הוא מציג עצמו בפני נתיניו המרומים כגואל, ומבטיח להם שהוא חילצם מן הקבר והקימם לתחייה באמצעות גבורתו, ושהוא עומד להצילם מן השעבוד האכזר ביותר. עכשיו, אחרי שהמשיח הוסר מקרבם, מחולל השטן ניסים ומופתים כדי לאשש את טענותיו. הוא מציע לצאת בראשם כמצביא, לתקוף את מחנה הקדושים ולכבוש את עיר האלוהים. בצהלה שטנית, הוא מצביע לעבר אינספור רבבות הרשעים שקמו לתחייה, ומכריז כי כמצביאם יעלה בידו להביס את עיר האלוהים ולחמוס פעם נוספת את כיסאו ומלכותו. בקהל עצום זה נמצאים רבבות בני אדם מן הגזע שחי לפני המבול, שזכה לתוחלת חיים ארוכה. אלה אנשים גבוהי קומה ובעלי יכולות שכליות גבוהות ביותר, אשר נכנעו לשליטת המלאכים החוטאים, והקדישו את יכולותיהם, מיומנויותיהם והידע שרכשו כדי להאדיר את עצמם. אלה אנשים שעבודות האמנות הנפלאות שלהם גרמו לעולם להעריץ את גאונותם. אך אכזריותם והמצאותיהם השטניות טימאו את העולם, השחיתו את צלם האלוהים באנושות, וגרמו לה’ למחותם מעל פני האדמה.

בקהל העצום הזה ישנם מלכים ומצביאים שכבשו ארצות; גיבורים אמיצים שלא הובסו מעולם באף קרב; לוחמים גאים ושאפתניים שצעדיהם המתקרבים עוררו חיל ורעדה בקרב ממלכות. המוות לא שינה אותם כהוא-זה. בעודם יוצאים מקברותיהם, הם ממשיכים להגות במחשבות האחרונות שחלפו במוחם ברגע המוות. הם מונעים בידי אותה תשוקת כיבוש שמשלה בהם לפני מותם.

השטן נועץ במלאכיו, ולאחר מכן במלכים, בכובשים ובלוחמים העוצמתיים האלה. הם שוקלים את עוצמתם ומספרם, ומכריזים כי הצבא שנמצא בתוך עיר האלוהים קטן בהשוואה לצבאותיהם, ולכן יוכלו להביסו. הם פורשים את תוכניותיהם להשתלט על האוצרות והפאר של ירושלים החדשה. הכול מתחילים מיד להיערך לקרב. חרשים מיומנים בונים כלי מלחמה. מצביאים שזכו לתהילה בזכות ניצחונותיהם מארגנים את רבבות לוחמיהם במחלקות ופלוגות. לבסוף, ניתן האות להתקדם, והצבא העצום על רבבות לוחמיו יוצא לדרך – צבא כזה לא זומן מעולם בידי כובשי הארץ. מעולם, מאז שפרצה המלחמה הראשונה עלי אדמות, לא קם צבא שכלל כוחות מאוחדים מכל הדורות, כמו הצבא העצום הזה. השטן, המצביא והלוחם העוצמתי ביותר, מוביל את חיל החלוץ, ומלאכיו מאחדים את כוחותיהם ונערכים לקרב האחרון. חיל החלוץ של השטן מורכב ממלכים ולוחמים. המוני הלוחמים האחרים צועדים בעקבותיו במחלקות ופלוגות ענקיות, כל אחת תחת מצביאה. בתזמון צבאי מדויק, שורות הלוחמים הצפופות מתקדמות על פני האדמה המקוטעים והעקלקלים, אל עבר עיר האלוהים. בצו ישוע נסגרים שערי ירושלים החדשה, וצבאות השטן מכתרים את העיר ונערכים למתקפה. עתה נגלה המשיח לעיני אויביו. גבוה מעל העיר, על גבי מסד מנצנץ עשוי זהב טהור, ניצב כס מלכות רם ונישא. על הכס יושב בן האלוהים, וסביבו עומדים נתיני מלכותו. את העוצמה, ההוד וההדר של המשיח, לא ניתן לתאר במילים. הכבוד והתהילה של האב הנצחי אופפים את בן האלוהים. זיו שכינתו ממלא את עיר האלוהים, זורם החוצה מבעד שעריה, ומציף את העולם כולו בזוהרו.

האנשים הסמוכים ביותר לכס המלכות, הם אלה שבעבר פעלו במסירות למען השטן והיו קנאים למטרתו. אך מאז שנקטפו כאודים עשנים מן האש, הם צועדים בעקבות מושיעם, בכל ליבם ומאודם, במסירות עמוקה ועזה. לידם ניצבים אלה שפיתחו אופי משיחי מושלם בעיצומם של כפירה ותורות שקר; אלה שכיבדו את תורת ה’ כשהעולם הנוצרי ביטל את תוקפה, ולידם, מיליוני בני אדם מכל הדורות שסבלו ומתו על קידוש אמונתם. מעבר להם, “הָמוֹן רַב, אֲשֶׁר לֹא יָכוֹל אִישׁ לִמְנוֹתוֹ, מִכָּל הָאֻמּוֹת וְהַשְּׁבָטִים וְהָעַמִּים וְהַלְּשׁוֹנוֹת, עוֹמְדִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא וְלִפְנֵי הַשֶּׂה וְהֵם לְבוּשִׁים גְּלִימוֹת לְבָנוֹת וְכַפּוֹת תְּמָרִים בִּידֵיהֶם” (ההתגלות, ז’ 9). מלחמתם הסתיימה; הם נחלו ניצחון. הם השתתפו במירוץ וזכו בפרס. כפות התמרים שהם אוחזים בידיהם מסמלות את ניצחונם, וגלימותיהם הלבנות מסמלות את צדקת המשיח הצרופה שהם נחלו. הגאולים שרים בקול רם וצלול שיר הלל אשר מהדהד ושב ומהדהד בכיפות הרקיע: “הַיְשׁוּעָה לֵאלֹהֵינוּ הַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא וְלַשֶּׂה.” המלאכים והשרפים מצטרפים לשירתם בהלל ובסגידה. כאשר הגאולים חוזים בכוחו ובזדוניותו של השטן, הם מבינים, כפי שלא הבינו מעולם, ששום כוח זולת כוחו של המשיח, לא יכול היה להנחילם ניצחון. איש בקהל הזורח העצום הזה אינו זוקף את גאולתו לעצמו, כאילו ניצח במלחמה בין הטוב לרע בזכות כוחו וטובו. לא נאמר דבר על מעשיהם או סבלותיהם של הגאולים, אך הנושא או הרעיון המרכזי בכל שיר ומזמור הוא: “הַיְשׁוּעָה לֵאלֹהֵינוּ וְלַשֶּׂה.” בנוכחות הקהל העצום של דרי השמיים והארץ נערכת הכתרתו הסופית של בן האלוהים. מלך מלכי המלכים, מתוקף מלכותו, ריבונותו העליונה וגבורתו, מכריז את דינו על המורדים בממשלתו, ומוציא לפועל את גזר דינם של מחלליי תורתו ורודפיי חסידיו. נביא ה’ אומר: “רָאִיתִי כִּסֵּא לָבָן גָּדוֹל וְאֶת הַיּוֹשֵׁב עָלָיו, אֲשֶׁר נָסוּ מִפָּנָיו הָאָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם, וּמָקוֹם לֹא נִמְצָא לָהֶם. וְרָאִיתִי אֶת הַמֵּתִים, הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, עוֹמְדִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא וּסְפָרִים נִפְתְּחוּ. גַּם סֵפֶר אַחֵר נִפְתַּח, סֵפֶר הַחַיִּים. וְהַמֵּתִים נִשְׁפְּטוּ מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסְּפָרִים, לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם” (ההתגלות, כ’ 12-11). ברגע שספרי התיעוד הללו נפתחים, ועינו של ישוע צופה ברשעים, הם נעשים מודעים לכל חטא שביצעו מעודם. הם רואים שרגלם סטתה מדרך הישר והקדושה, ונוכחים לדעת כמה רחוק הובילו אותם גאוותם ומריים בחילול תורת ה’. הפיתויים המפתים שהתעצמו באמצעות התמכרותם לחטא, הברכות שהשחיתו ובזבזו, הבוז שהפגינו כלפי שליחי ה’, האזהרות שדחו על הסף, גלי החסד שהדפו באמצעות ליבם הסורר והעיקש שמיאן לחזור בתשובה – כל אלה מתועדים בספרי השמיים, כמו נחקקו באותיות של אש. מעל הכס נחשף הצלב, וכמו בנוף פנורמי מופיעות בזו אחר זו תמונות הפיתוי והמפלה של אדם וחווה, והצעדים שננקטו בעקבות החטא הקדמון בהתאם לתוכנית הגאולה הכבירה. לידתו של המושיע באבוס; חיי הציות והפשטות שניהל משחר ילדותו; טבילתו בירדן; הצום והפיתוי במדבר; שירותו הציבורי שחשף לפני בני האדם את ברכות השמיים הטובות והיקרות ביותר; ימים עמוסי עשייה, מעשי חסד וניסים שנבעו מאהבה צרופה; לילות של התייחדות עם ה’ ותפילה מתמדת במקומות מבודדים בהרים; מזימות הקנאה, השנאה והרוע, שגמלו לו רעה תחת טובה; היגון הנורא והמסתורי שירד עליו בגן גת שמנים תחת כובדם המוחץ של חטאי האנושות כולה; הבגידה בו ומסירתו לידי האספסוף הזועם והרצחני; האירועים הנוראים של ליל האימה ההוא, כשהפך לאסיר לאחר שלא התנגד למאסרו, נעזב בידי תלמידיו האהובים, והובל והובהל ביד גסה דרך רחובות ירושלים אל ארמון הכוהן הגדול. הנה בן האלוהים מוצג בלעג ושמחה לאיד לפני קיפא הכוהן הגדול, ומואשם על ידו ועל ידי הסנהדרין; הנה הוא עומד לפני פילטוס בהיכל המשפט שלו, ולפני הורדוס השפל והאכזר, בעודו סופג לעג, בוז, מלקות ועינויים ומורשע למוות – כל התמונות הללו מוצגות ברצף מלא חיים. עתה, לפני ההמון הסוער, נחשפות התמונות האחרונות: המושיע המעונה, הנושא את סבלותיו באורך רוח, צועד בדרך לאתר הצליבה בגולגולתא; שליט השמיים תלוי על הצלב; הכוהנים היהירים והאספסוף המלגלג לועגים לייסוריו וליגונו בשעת גסיסתו; העלטה העל-טבעית שירדה על הארץ; רעידות האדמה, הסלעים שהתנפצו והקברים שנפתחו, אשר ציינו את הרגע שבו גואל העולם מסר את חייו. המחזה הנורא נראה בדיוק כפי שהיה אז.

השטן, מלאכיו ונתיניו, אינם מסוגלים להתיק את מבטם מן התמונה המציגה את מעשי ידם. כל אחד מן השחקנים נזכר בתפקיד שהוא ביצע. הורדוס, ששחט את ילדי בית לחם החפים מפשע במטרה להשמיד את מלך ישראל; הרודיה השפלה, שידיה מגואלות בדמו של יוחנן המטביל; פילטוס החלש והאופורטוניסט; החיילים המלגלגים; הכוהנים, ראשי הדת וההמון הזועם, שזעקו: “דמו עלינו ועל בנינו!” – כל הרשעים חוזים בחומרת אשמתם. הם מנסים לחמוק מזיו פניו של המושיע, הקורנים בהוד מלכות, מזוהר כבודו הזוהר יותר מן השמש, בזמן שהגאולים מניחים את נזריהם לרגליו, וקוראים: “הוא מת בעבורי!” בקרב קהל הגאולים עומדים שליחי המשיח, שאול השליח הגיבור, שמעון כיפא הנלהב, יוחנן האהוב והאוהב, אחיהם הנאמנים וקהל עצום של קדושים מעונים. אך מחוץ לחומות העיר עומדים אלה שרדפו, אסרו, עינו ורצחו אותם, ולידם נמצא כל דבר שפל, נתעב ומתועב. ישנו נירון, אותו מפלץ של אכזריות ורשע, המביט בשמחה וצהלה בקורבנות שהוא עינה בעודו מתענג בשמחה שטנית על ייסוריהם המופלגים. אימו עומדת לידו כדי לחזות בפרי מעשיה, וכדי לראות את החותם הרע שהטביעה באופיו של בנה, ואת התאוות הרעות שקנו אחיזה בליבו בזכות השפעתה והמופת שלה, ונשאו פרי בפשעים מזוויעים שהחרידו את העולם.

ישנם הכמרים, הבישופים וכהני הדת הקתולית, שהתיימרו להיות שגרירי המשיח עלי אדמות, ועם זאת, השתמשו במתקני עינויים, בכליאה בצינוק ובהוצאה להורג על המוקד כדי לשלוט במצפון חסידיו. וישנם האפיפיורים היהירים, שרוממו עצמם מעל אלוהים והעזו לשנות את תורתו של אלוהים הכול-יכול. אנשים אלה, שהתיימרו להיות אבות הכנסייה, חייבים למסור דין וחשבון לפני ה’, שהיו מעדיפים שלא למסור אותו. מאוחר מדיי הם נוכחים לדעת שאלוהים הכול-יכול קנאי לתורתו, ושהוא לעולם לא יזכה את האשמים. עתה, הם למדים שהמשיח מזדהה עם חסידיו הסובלים, והם חשים בעוצמת דבריו: “אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם” (מתי, כ”ה 40). כל הרשעים עומדים למשפט בהיכל הצדק של ה’ באשמת בגידה בממשלת השמיים. אין להם סנגור שילמד עליהם זכות; אין להם שום תירוץ; לפיכך, גזר דין מוות, מוות נצחי, מוכרז עליהם. עתה ברור לכל ששכר החטא אינו חיי חירות מעודנים ונצחיים, אלא שיעבוד, הרס ומוות. הרשעים רואים כעת מה הם איבדו בעטיים של חיי המרי שלהם. הם בזו לתהילת הנצח העצומה ולכבוד הרב והנצחי כאשר הוצעו להם, אשר עתה הם נראים להם כה נחשקים. “יכולתי לזכות בכל אלה,” זועקת הנשמה האובדת, “אך העדפתי להתרחק מכל הדברים האלה. אבוי, באיזו אהבה עיוורת ומוזרה הייתי שבויה! העדפתי אומללות, חרפה וייאוש על פני שלווה, אושר וכבוד.” הכול מבינים שהרחקתם מגן העדן מוצדקת. באמצעות חייהם, הם הכריזו: “ישוע לא ימשול בנו.” כמהופנטים מביטים הרשעים בהכתרתו של בן האלוהים. הם רואים שהוא מחזיק את לוחות הברית של תורת ה’, את הדיברות שהם חיללו ובזו להם. הם חוזים בפרץ ההתרגשות העזה, בהתפעמות ובסגידה של הנושעים, וכאשר המנגינה סוחפת את ההמונים הניצבים מחוץ לעיר, הכול מכריזים פה אחד: “גְּדוֹלִים וְנִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, יהוה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת! צֶדֶק וֶאֱמֶת דְּרָכֶיךָ, מֶלֶךְ הַגּוֹיִים!” הם נופלים אפיים ארצה ומשתחווים לשר החיים. דומה שהשטן קופא על מקומו כאחוז שיתוק בעודו חוזה בכבוד, בתהילה ובהוד המלכות של המשיח. הוא, שהיה אי פעם “כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ,” זוכר את רום מעמדו לפני שחטא. הוא היה מלאך שרף שזרח כ”כוכב השחר”. אך מאז הוא כה השתנה, כה הושחת! עתה הוא הורחק לעד ממועצת המלאכים שבעבר חלקה לו כבוד. הוא רואה מלאך הניצב ליד האב השמיימי ומכסה את כבודו. הוא רואה את הכתר שהונח על ראשו של המשיח בידי מלאך רם מעלה ורב הוד, והוא יודע שהמשרה הרמה של המלאך הזה הייתה יכולה להיות שלו. הוא נזכר בתמימותו ובטוהרו, בשלווה ובאושר שהיו מנת חלקו בגן עדן, עד שהחל להתמרמר נגד ה’ ולקנא במשיח. הוא נזכר בהאשמותיו, במרד שלו, ובהונאותיו שנועדו לרכוש את אהדתם ותמיכתם של המלאכים, ובהתעקשותו חסרת הפשרות שלא לתקן את דרכו ולקבל את מחילת ה’ – כל הדברים האלה עולים בזיכרונו בבהירות. הוא סוקר את פועלו בקרב בני האדם ואת תוצאותיו: השנאה הרוחשת בליבם של בני האדם לזולתם, ההרס הנורא של החיים, עלייתן ומפלתן של ממלכות, מפלתם של מושלים וממשלים, המהומות, המלחמות, והריבים והמרידות שבאו בזה אחר זה במשך מאות בשנים. הוא נזכר במאמציו הבלתי פוסקים לעכב ולשבש את מלאכתו של המשיח ולדרדר את בני האדם לשפל המדרגה. הוא נוכח לדעת שנבצר ממזימותיו השטניות להשמיד את חסידי המשיח שתלו את מבטחם במושיעם. כשהשטן מביט במלכותו וחוזה בפרי עמלו, הוא רואה אך ורק כישלון, הרס וחורבן. הוא גרם להמוני בני אדם להאמין שעיר האלוהים תיפול לידיהם כטרף קל, אך הוא יודע שזהו שקר. במהלך העימות הגדול, הוא שב והובס ונאלץ להיכנע. הוא יודע היטב את עוצמתו והודו של האל הנצחי. מטרתו של המורד הגדול הייתה מאז ומתמיד להצדיק את עצמו, ולהוכיח ששלטון ה’ אחראי למרד שפרץ נגדו. להשגת תכלית זו, הוא השתמש בכל יכולותיו השכליות המבריקות. הוא פעל באופן שקול, בשיטתיות ובנחישות, והצליח להוליך שולל קהל עצום, שקיבל את גרסתו לעימות הגדול הממושך. במשך אלפי שנים, אבי הקנוניה הגדולה הציג במרמה שקרים בתור האמת. אך עתה הגיעה השעה שבה המרד ידוכא לבסוף, ותולדותיו ואופיו של השטן ייחשפו. כאשר אבי השקר עושה את המאמץ הכביר האחרון להדיח את המשיח מכס מלכותו, להשמיד את חסידיו ולכבוש את עיר האלוהים – נחשף פרצופו האמיתי. אלה שחברו אליו רואים את הכישלון החרוץ של מטרתו. חסידי המשיח והמלאכים הנאמנים חוזים בהיקף העצום של מזימותיו נגד ממשלת ה’. הוא הופך למושא התיעוב של היקום כולו. הוא מבין שבשל המרד שהוא יזם, הוא אינו ראוי להיכנס לגן עדן. הוא הכשיר את עצמו ואימן את יכולותיו להילחם באלוהים; הטהרה, השלווה וההרמוניה השורים בשמיים יהיו מבחינתו עינוי נוראי. ההאשמות שהוא העלה נגד חסדו וצדקו של אלוהים, הושתקו. החרפה והאשמה שהוא התאמץ להטיל על ה’, מוטלות עכשיו עליו בכל כובדן. עכשיו השטן נופל אפיים ארצה, משתחווה לה’ ומודה בצדקת הדין שגזר עליו. “מִי לֹא יִירָאֲךָ, יהוה, וְלֹא יִתֵּן כָּבוֹד לְשִׁמְךָ? כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ קָדוֹשׁ; הֵן כָּל הַגּוֹיִים יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ; כִּי נִגְלוּ מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ” (ההתגלות, ט”ו 4). כל סוגיה באשר לאמת ולשקר, שהתעוררה במהלך העימות הממושך, מתבהרת כעת. תוצאות המרי, פרי הבאושים של ההתעלמות ממצוות ה’, נחשפות לעיני כל יצירי כפיו התבוניים של ה’. ההבדל החד בין פועל שלטונו של השטן לפועל שלטונו של ה’ מוצג בפני היקום כולו. מעשי ידיו של השטן מרשיעים אותו. החוכמה, הצדק והחסד של אלוהים זוכים לאישוש. ניתן לראות בבירור שכל מעשיו של האל בהתמודדותו בעימות הגדול נעשו מתוך התחשבות בטובה וברווחה הנצחית של חסידיו, ובטובתם של כל העולמות שהוא ברא. “יוֹדוּךָ יְהוָה, כָּל מַעֲשֶׂיךָ;  וַחֲסִידֶיךָ, יְבָרְכוּכָה” (תהילים, קמ”ה 10). תולדות החטא יעמדו לנצח כעדות לכך שאושרם של כל ברואי ה’ תלוי בתורת ה’ הנצחית. לנוכח כל העובדות המתבהרות בקשר לעימות הגדול, היקום כולו, הן הישויות הנאמנות והן המורדות, יכריזו פה אחד: “צֶדֶק וֶאֱמֶת דְּרָכֶיךָ, מֶלֶךְ הַגּוֹיִים!” לעיני היקום כולו יוצג בבהירות הקורבן העצום שהאב בשמיים ובן האלוהים העלו בעבור האדם. הגיעה השעה שבה המשיח יישב על כס מלכותו החוקי, יזכה לכבוד ותהילה וירומם מעל “לְכָל שְׂרָרָה וְשָׁלְטָן וּגְבוּרָה וּמֶמְשָׁלָה וְכֹל הַנִּקְרָא בְשֵׁם.” הוא נשא את סבלות הצלב ובז לחרפה שהומטה עליו למען השמחה המצפה לו: הנשמות הרבות שינחילם כבוד ותהילת עולם. ככל שעצומים ובלתי נתפסים היו הצער, הייסורים והחרפה שנשא עלי אדמות, כך גדולים יותר השמחה, התהילה, הכבוד והיקר שהוא חווה בשמיים. הוא מביט בגאולים שנבראו מחדש בצלמו ובדמותו, בכל לב הנושא את חותמו כליל השלמות, בכל פנים המשקפים את דיוקנו של מלכם. הוא רואה בגאולים את פרי עמלו וייסורי נשמתו, והוא מרוצה. ואז, בקול רם שנשמע בקרב המוני הצדיקים והרשעים, הוא מכריז: “ראו את הנשמות שפדיתי בדמי! למענן סבלתי. למענן מתי. כדי שיחיו איתי לנצח נצחים.” ושירת הלל עולה משפתותיהם של עוטי הגלימות הלבנות המקיפים את הכס: “רָאוּי הַשֶּׂה שֶׁנִּשְׁחַט לְקַבֵּל גְּבוּרָה, עֹשֶׁר וְחָכְמָה וְכֹחַ וִיקָר וְכָבוֹד וּבְרָכָה!” (ההתגלות, ה’ 12). על אף שהשטן נאלץ להודות בצדק האלוהי ולהשתחוות למשיח כשליט ריבון, אופיו נותר ללא שינוי. רוח המרי שבה ומתפרצת מקרבו בעוז כנחשול אימתני. בעודו אחוז טירוף, הוא נחוש בדעתו לא להפסיד בעימות הגדול. הגיעה השעה לקרב האחרון הנואש במלך מלכי המלכים. השטן נחפז אל נתיניו, מנסה להפיח בהם את זעמו ולעוררם לצאת לקרב בזק. אך בקרב אינספור רבבות האנשים שהוא פיתה למרוד בה’, אין אפילו אחד שמוכן להודות בעליונותו. הוא איבד את כוחו. ליבם של הרשעים רוחש שנאה לה’, אותה שנאה שממריצה את השטן – אך עתה הם מבינים שלא יוכלו לעשות דבר, שלא יוכלו לגבור על ה’. זעמם מתעורר נגד השטן ושליחיו שהוליכו אותם שולל, והם מתנפלים עליהם בחמת זעם כזעמם של שדים. כה אמר ה’: “יַעַן תִּתְּךָ אֶת לְבָבְךָ כְּלֵב אֱלֹהִים, לָכֵן, הִנְנִי מֵבִיא עָלֶיךָ זָרִים, עָרִיצֵי גּוֹיִם; וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ, וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ. לַשַּׁחַת יוֹרִדוּךָ.” “וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסֹּכֵךְ, מִתּוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ… עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ, לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה… וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ, לְעֵינֵי כָּל רֹאֶיךָ… בַּלָּהוֹת הָיִיתָ, וְאֵינְךָ עַד עוֹלָם” (יחזקאל, כ”ח 8-6, 19-16). “כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ, וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים; וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ.” “כִּי קֶצֶף לַיהוָה עַל כָּל הַגּוֹיִם, וְחֵמָה עַל כָּל צְבָאָם; הֶחֱרִימָם, נְתָנָם לַטָּבַח.” “יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים; אֵשׁ וְגָפְרִית, וְרוּחַ זִלְעָפוֹת, מְנָת כּוֹסָם” (ישעיה, ט’ 4; ל”ד 2; תהילים, י”א 6).

ה’ ממטיר משמיים אש על העולם. הארץ מתרסקת ומתמוטטת. כלי נשקו החבויים בבטן האדמה נשלפים. להבות מאכלות פורצות מכל תהום הפוערת את פיה. הסלעים עולים באש. יום הדין ה”בֹּעֵר כַּתַּנּוּר” הגיע. איתני הטבע נמסים באש יוקדת, וגם האדמה נשרפת וכל “הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָלֶיהָ,” “יִבְעֲרוּ וְיִתְפָּרְקוּ.” (מלאכי, ג’ 19; פטר”ב, ג’ 10). פני האדמה נראים כגוש מותך – אגם אש עצום רוגש וגועש. הגיעה שעת המשפט והאבדון של הכופרים והרשעים – “כִּי יוֹם נָקָם לַיהוָה, שְׁנַת שִׁלּוּמִים, לְרִיב צִיּוֹן” (ישעיה, ל”ד 8; משלי, י”א 31). הרשעים מקבלים את גמולם עלי אדמות (ישעיה, ל”ד 8; משלי, י”א 31). “וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת” (מלאכי, ג’ 19). רבים מהם יושמדו בין רגע, אחרים יסבלו ימים רבים. הכול ייענשו בהתאם למעשיהם. חטאי הצדיקים הועברו לשטן, ולכן הוא ייאלץ לסבול לא רק בשל המרד שלו, אלא גם בשל כל החטאים שהוא הדיח את חסידי ה’ לבצע. עונשו גדול וכבד בהרבה מעונשם של אלה שהוא הוליך שולל. גם אחרי שיאבדו כל אלה שנפלו קורבן להונאותיו, הוא ימשיך לחיות ולסבול. אך לבסוף יישמדו הרשעים כליל בלהבות המטהרות, וה’ “לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף”; השטן הוא השורש, הענפים – חסידיו. השטן ועושי דברו יוענשו במלוא חומרת הדין של תורת ה’; דרישותיה הצודקות יתמלאו; הביטו, השמיים והארץ מכריזים את צדקת ה’. פועל ההרס והשמד של השטן תם לעד. במשך ששת אלפים שנים, הוא עשה ככל אוות נפשו, גדש את העולם בצרות ומצוקות, והמיט צער ויגון על היקום כולו. הבריאה כולה נאנחה והתייסרה בכאב ובצער. אך עתה השתחררו ברואי ה’ לנצח מנוכחותו המעיקה של השטן ומפיתויו. “נָחָה שָׁקְטָה, כָּל הָאָרֶץ; [הצדיקים] פָּצְחוּ רִנָּה” (ישעיה, י”ד 7). קריאת ניצחון והלל עולה מכל רחבי היקום ששמר אמונים לה’. נשמע “קוֹל כְּקוֹל הָמוֹן רַב וּכְקוֹל מַיִם רַבִּים וּכְקוֹל רְעָמִים חֲזָקִים, אוֹמֵר: “הַלְלוּיָהּ, כִּי מָלַךְ יהוה אֱלֹהֵינוּ, אֱלֹהֵי צְבָאוֹת.” בשעה שהארץ אפופה בלהבות אש השמד, הצדיקים יושבים בבטחה במעונם בעיר הקודש. המוות השני לא יוכל לגבור על אלה שקמו לתחייה בתחייה הראשונה (ההתגלות, י”ט 6; תהילים, פ”ד 11). “רָאִיתִי שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה, כִּי הַשָּׁמַיִם הָרִאשׁוֹנִים וְהָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה עָבְרוּ” (ההתגלות, כ”א 1).

האש שאיכלה את הרשעים טיהרה את הארץ. עקבותיה של כל קללה נמחקו כליל. לא יהיה שום גיהינום נצחי יוקד שיזכיר לגאולים את תוצאותיו המרות של החטא. תזכורת אחת ויחידה תישאר על כנה: גואלנו יישא לעד את סימני הצליבה. על ראשו הפצוע ובצידי גופו, ידיו ורגליו ניכרים הסימנים היחידים לפועלו האכזרי של החטא. כשהנביא חוזה במשיח בתפארתו, הוא מכריז: “קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם, חֶבְיוֹן עֻזֹּה” (חבקוק, ג’ 4). מגופו הדקור זורם דם הארגמן שפייס בין האדם לבוראו – כאן טמונה תהילת המושיע, כאן חבוי עוזו. גיבור “רַב לְהושִׁיעַ” הוא: באמצעות קורבן התמורה למען גאולת האדם, הייתה בו העוצמה לשפוט בצדק את אלה שבזו לחסד ה’. אותות השפלתו הם אותות הכבוד הנעלים ביותר שלו; פצעי הצליבה יפגינו את תהילת כבודו, ידברו בשבחו ויכריזו את גבורתו לאורך כל דורות הנצח. “וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר, עֹפֶל בַּת צִיּוֹן, עָדֶיךָ תֵּאתֶה וּבָאָה, הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה”  (מיכה, ד’ 8; אל האפסים, א’ 14). הגיעה השעה שהקדושים מייחלים לה בכיסופים עזים, מאז שלַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת חסמה את הדרך לעץ החיים בפני הזוג הראשון שגורש מגן עדן – השעה לגאולה, “לִפְדִיַּת הַקִּנְיָן” (אל האפסים, א’ 14).

הארץ ניתנה מבראשית לאדם כממלכתו. אך האדם שלא ביצע את תפקידו בנאמנות מסרה לידי השטן, ומאז היא נשלטה זמן רב בידי האויב העז, עד שנפדתה ושבה לידי בעליה המקוריים באמצעות תוכנית הגאולה הכבירה. כל מה שאבד בשל החטא הושב על כנו. “כִּי כֹה אָמַר יְהוָה… יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ, הוּא כוֹנְנָהּ, לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ” (ישעיה, מ”ה 18). תכליתו המקורית של אלוהים בבריאת העולם מתגשמת כאשר העולם הופך למעונם הנצחי של הגאולים. “צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ; וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ” (תהילים, ל”ז 29). החשש שמא העולם הבא ייתפס כנחלה גשמית מדיי, גרם לאנשים רבים להעניק צביון רוחני לאמיתות שלימדו אותנו לראות בנחלתנו העתידית את ביתנו. המשיח הבטיח לתלמידיו שהוא יכין להם מעונות בבית אביו שבשמיים. אלה שמקבלים את תורת דבר ה’, לא יהיו בורים לגמרי באשר למעונם השמיימי. ועם זאת, “עַיִן לֹא רָאָתָה, וְאֹזֶן לֹא שָׁמְעָה, וְלֹא עָלָה עַל לֵב אִישׁ, כֹּל אֲשֶׁר הֵכִין הָאֱלֹהִים לְאוֹהֲבָיו” (קור”א, ב’ 9).

שפת אנוש אינה מספקת לתיאור הגמול השמור לצדיקים. הוא ייודע אך ורק לאלה שיחזו בו. הודו ותהילתו של גן העדן של אלוהים נבצרים מבינת אנוש. בתנ”ך ובברית החדשה מכונת נחלת הגאולים “ארץ” (אל העברים, י”א 16-14). שם מוביל הרועה השמיימי את צאן מרעיתו אל מעיינות מים חיים. עץ החיים מניב את פירותיו חודש בחודשו, ועליו משמשים מזור לעמים. יש שם נהרות הנובעים לעד, מימיהם צלולים ובהירים כבדולח, ועל גדותיהם נטועים עצים המצלים את הדרכים שנסללו למען גאולי ה’. כאן, המישורים המתרווחים מתמלאים ותופחים לכדי הרים יפהפיים, והרי ה’ נושאים בגאון את פסגותיהם הנישאות. בערבות שלוות אלה, בסמוך לנחלי מים חיים, ימצאו הצליינים והנוודים הנעים בדרכים מזה זמן רב, בית. “וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם; וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים, וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת.” “לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ; וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה.” “וּבָנוּ בָתִּים, וְיָשָׁבוּ; וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְאָכְלוּ פִּרְיָם. לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב, לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל… וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי” (ישעיה, ל”ב 18; ס’ 18; ס”ה 21, 22). שם, “יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה; וְתָגֵל עֲרָבָה, וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת.” “תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס” (ישעיה, ל”ה 1; נ”ה 13).   “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם… לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי” (ישעיה, י”א 6, 9; ל”ג 24; ס”ב 3; ס”ה 19). באווירה השלווה בגן עדן לא יהיה כאב, לא יהיו דמעות, לא יהיו לוויות, לא יישמעו קינות, ולא יהיו אותות של אבל. “וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד; גַּם אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיוּ עוֹד, כִּי הָרִאשׁוֹנוֹת עָבְרוּ.” (ההתגלות, כ”א 4, 11, 24, 3). “וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן, חָלִיתִי; הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ, נְשֻׂא עָו‍ֹן” (ישעיה, י”א 6, 9; ל”ג 24; ס”ב 3; ס”ה 19). שם שוכנת ירושלים החדשה – עיר הבירה היפהפייה והמפוארת של הארץ החדשה, “עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּיַד יְהוָה; וּצְנִיף מְלוּכָה, בְּכַף אֱלֹהָיִךְ” (ישעיה, י”א 6, 9; ל”ג 24; ס”ב 3; ס”ה 19). “וּכְבוֹד אֱלֹהִים לָהּ. אוֹר נָגְהָהּ כְּאֶבֶן יְקָרָה מְאֹד, כְּאֶבֶן יָשְׁפֶה זַכָּה כִּבְדֹלַח.” “הַגּוֹיִים יֵלְכוּ לְאוֹרָהּ וּמַלְכֵי הָאָרֶץ מְבִיאִים אֶת כְּבוֹדָם אֵלֶיהָ” (ההתגלות, כ”א 4, 11, 24, 3). ה’ מכריז: “וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם, וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי” (ישעיה, י”א 6, 9; ל”ג 24; ס”ב 3; ס”ה 19).  “מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם בְּנֵי אָדָם וְיִשְׁכֹּן עִמָּהֶם; הֵמָּה יִהְיוּ לוֹ לְעַם וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם” (ההתגלות, כ”א 4, 11, 24, 3).

בעיר האלוהים, “לַיְלָה לֹא יִהְיֶה שָׁם.” איש לא יזדקק למנוחה, איש לא ירצה לנוח. עשיית רצון האל ומתן הודיה והלל לשמו לא יעייפו את דרי גן העדן. אנו נתענג תמיד על רעננות הבוקר, שלא ייגמר לעולם. “וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְאוֹר מְנוֹרָה וּלְאוֹר שֶׁמֶשׁ, כִּי יהוה אֱלֹהִים יָאִיר עֲלֵיהֶם” (ההתגלות, כ”ב 5; כ”א 22). במקום אור השמש יאיר כבוד ה’ את העיר בזוהר קורן שאינו מסנוור עד כאב, ועם זאת, הוא מאיר בעוצמה אדירה, עצומה בהרבה מאור החמה בצוהרי היום. כבוד ה’ והשה מאירים את עיר הקודש באור נגוהות שאינו דועך לעולם. הגאולים מתהלכים באור מזהיר, נטול אור שמש, של יום נצחי. “הֵיכָל לֹא רָאִיתִי בָּהּ, כִּי הֵיכָלָהּ הוּא יהוה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת וְהַשֶּׂה” (ההתגלות, כ”ב 5; כ”א 22). בארץ החדשה יוכלו חסידי ה’ לתקשר עם אביהם שבשמיים ועם בן האלוהים באופן חופשי. בעולם הזה, “רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל” (קור”א, י”ג 12). אנו חוזים בדמותו של ה’ המשתקפת כמו במראה במעשי ידיו בטבע ובמגעיו עם בני האדם, אך בעולם הבא נחזה בו “פָּנִים אֶל פָּנִים”, ללא מסך אטום שיחצוץ בינינו. אנו נעמוד בנוכחותו ונחזה בזיו פניו הקורנים. שם יכירו הגאולים את ה’ כשם שהוא מכיר כל אחד ואחת מהם. האהבה, החיבה והחמלה שאלוהים בכבודו ובעצמו נטע בנשמה, יובעו בדרך הכנה, הנעימה והאוהבת ביותר. התקשורת המושלמת עם הישויות הקדושות, קשרי החברה הנעימים עם המלאכים המבורכים ועם חסידי ה’ מכל הדורות, אשר כיבסו את גלימותיהם והלבינו אותן בדם השה, קשרי הרעות הקדושים המאחדים “כָל מִשְׁפָּחָה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ” (אל האפסים, ג’ 15) – כל אלה תורמים לאושרם של הגאולים. מוחם האלמותי יתענג תמיד על הגות בפלאיו של כוח היצירה של ה’, וברזיה של האהבה הגואלת. אין כאן אף אויב שקרן שינסה לפתותם לשכוח את אלוהים. כל יכולת שכלית תתפתח, כל כישרון יתעצם. רכישת דעת לא תעייף את המוח, ולא תתיש את כוחות הנפש. היוזמות השאפתניות ביותר יצאו לפועל, השאיפות הנעלות ביותר יתגשמו; התוכניות הנשגבות ביותר יתממשו; ועדיין יהיו גבהים חדשים לנסוק אליהם, פלאים חדשים להתפעם מהם, אמיתות חדשות לרדת לעומקן, ומטרות חדשות המאמצות את כל היכולות השכליות, כל תעצומות הנפש וכל כוחות הגוף. כל האוצרות הכמוסים של היקום ייפרשו לנגד עיניהם של גאולי ה’, וייחשפו ללימודם ולמחקרם. כבני אלמוות המשוחררים מכבלי המוות, הם יעופו לעולמות רחוקים במעוף בלתי נלאה – עולמות שסערו ברגשי צער לנוכח סבלות האדם, והדהדו בשירים עליזים לשמע הבשורות הטובות על גאולת הנשמות.

בשמחה ועונג עילאיים שאין להביעם במילים נוחלים יושבי התבל את השמחה והחוכמה של המלאכים שלא חטאו מעולם. הללו חולקים איתם את אוצרות הדעת והתבונה שנרכשו במשך דורות על גבי דורות מתוך הגות בבריאת ה’. הגאולים חוזים בבהירות ביופייה, הדרה ופארה של הבריאה – השמש, הכוכבים, מערכות הכוכבים ויתר גרמי השמיים, אשר סובבים את כס האלוהים לפי הסדר שנקבע בעבורם. כולם, מן הקטן ועד הגדול ביותר, נושאים את שמו של הבורא, ומציגים את עושר כבודו וגבורתו. בחלוף שנות הנצח, הן מביאות עימן התגלויות עשירות ונשגבות יותר על אלוהים ועל המשיח. ככל שהידע שנצבר מתעצם, כך גוברות האהבה, יראת הכבוד והאושר. ככל שהגאולים למדים עוד ועוד על אלוהים, כך תתעצם הערצתם את אופיו. ככל שישוע יפרוש בפניהם את רזי ואוצרות הגאולה, ואת ההישגים המדהימים שהושגו בעימות הגדול עם השטן, לבבות הגאולים ירטטו באהבה, בלהט ובמסירות יוקדים יותר, ואצבעותיהם יפרטו על נבלי הזהב בשמחה והתלהבות רבים יותר. רבבות על גבי רבבות וריבוא רבבות של קולות יתאחדו יחדיו ויפצחו בשירת הלל אדירה. “וְכָל בְּרִיָּה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאֶרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ וְעַל הַיָּם וְכָל אֲשֶׁר בָּם, שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים: ‘לַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא וְלַשֶּׂה הַבְּרָכָה וְהַיְקָר וְהַכָּבוֹד וְהָעֹז לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים'” (ההתגלות, ה’ 13).

העימות הגדול הסתיים. החטא והחוטאים הוצמתו לעד. היקום כולו זך וטהור הוא. הבריאה העצומה כולה פועמת בהלמות לב אחידה של שמחה, שלווה והרמוניה. מן הבורא, שהכול נברא בידו, נובעים חיים, אור ושמחה לכל רחבי החלל האינסופי. מן האטום הזעיר ביותר ועד לעולם הכביר ביותר, הכול, היצורים מלאי החיים והדברים הדוממים, מכריזים פה אחד באמצעות יופיים כליל השלמות ושמחתם הצרופה כי אלוהים הוא אהבה.