הבשורות על מנוסתו של לותר הפתיעו והכעיסו מאוד את נציג הכנסייה. הוא ציפה לקבל שבחים וכבוד רב על טיפולו הנבון והתקיף בבן סורר זה של הכנסייה, אך תקוותו נכזבה. הוא נתן דרור לזעמו במכתב ששלח לפרדריק, האלקטור של סקסוניה, בו הוקיע את לותר, ודרש מפרדריק לשלוח את מתקן הדת לרומא או לגרשו מסקסוניה. להגנתו טען לותר כי נציג הכנסייה או האפיפיור אמורים להראות לו את טעויותיו לאור כתבי הקודש; הוא התחייב לחזור בו בכל ליבו ומאודו ממשנתו, אילו יעלה בידם לסתור את דבר ה’. הוא הביע הכרת תודה לאלוהים על שראה בו אדם הראוי לסבול למען מטרה כה קדושה. האלקטור, שלא היה בקי בדוקטרינות של תיקון הדת, התרשם מאוד מן הכנות, העוצמה והבהירות של דברי לותר; ועד שמתקן הדת יוכח כמי שדוגל בתורת שקר, החליט פרדריק לצדד בו ולהגן עליו. בתשובה לדרישת נציג הכנסייה, כתב: “עליך להסתפק בכך שדוקטור מרטין הופיע לפניך באוגסבורג. לא ציפינו שתנסה לגרום לו לחזור בו ממשנתו בלי שתוכיח לו את טעויותיו. איש מן המלומדים במחוז שלנו, לא הודיע לנו כי משנתו של מרטין מנוגדת לנצרות או מהווה תורת כפירה. לכן אנו חייבים לסרב לשלוח אותו לרומא או לגרשו ממדינתנו.” האלקטור הבחין בהתרופפות המוסר בחברה, והבין שיש צורך במלאכת תיקון כבירה. האמצעים המסובכים והיקרים שנועדו לרסן את הפשיעה ולהעניש את הפושעים, יהיו מיותרים אם בני האדם יצייתו למצוות האל ולצו המצפון המואר. הוא ראה שלותר פעל כדי להשיג את המטרה הזו, ושמח בסתר ליבו על כך שהשפעתו החיובית פעלה כעת בכנסייה. הוא גם ראה שלותר עשה חיל בעבודתו כפרופסור באוניברסיטה, ושנודעה לו השפעה רבה על תלמידיו וחסידיו. שנה אחת בלבד חלפה מאז שלותר הצמיד את דף ההשגות שלו [95 התזות] על מצודת הכנסייה, ועם זאת, מספר הצליינים שביקרו בכנסייה בחג כל הקדושים הלך ופחת מאוד. הכנסייה הקתולית הפסידה סוגדים, מנחות ותרומות, אך עתה, קבוצה אחרת נהרה לוויטנברג – לא היו אלה צליינים שבאו לסגוד לשרידים מקודשים, אלא תלמידים שבאו למלא את היכלות הלימוד של העיר. כתביו של לותר עוררו בכל מקום עניין מחודש בכתבי הקודש, ומכל מקום, לא רק מגרמניה, נהרו אל האוניברסיטה תלמידים רבים. צעירים שבאו לראשונה בחייהם לוויטנברג, “נשאו את ידיהם לשמיים וברכו את אלוהים על שעזר לאור האמת לזרוח מהעיר הזו, כמו בימי עברו, כשאורו זרח מהר ציון, כדי שיאיר את הארצות הרחוקות ביותר.” לותר טרם הבחין בכל הטעויות של הכנסייה הקתולית, אך כאשר השווה את כתבי הקודש לצווי ולחוקת האפיפיור, הוא נמלא פליאה. הוא כתב: “אני קורא את צווי האפיפיורים… ואיני יודע אם האפיפיור הוא צר המשיח בכבודו ובעצמו, או שמא הוא שליחו; המשיח מתואר בהם באור שגוי ומסולף לחלוטין.” אך בעת הזו, לותר היה עדיין חסיד של הכנסייה הקתולית, והמחשבה לעזוב את חיקה אפילו לא חלפה במוחו. כתביו ומשנתו של מתקן הדת הופצו בכל הארצות הנוצריות. עבודותיו הגיעו לשוויץ ולהולנד. עותקים מכתביו עשו את דרכם לצרפת ולספרד. באנגליה, תורתו התקבלה כדבר החיים. האמת שהפיץ הגיעה גם לבלגיה ולאיטליה. רבבות התעוררו מטמטום החושים שהיו שרויים בו אל השמחה והתקווה שבחיי האמונה. רומא זעמה יותר ויותר בשל מתקפותיו של לותר, ומתנגדיו הפנאטיים, אפילו בקרב המרצים באוניברסיטאות הקתוליות, הכריזו כי מי שיהרוג את הנזיר המרדן ייחשב חף מפשע. באחד הימים, התקרב אל מתקן הדת אדם זר שהסתיר אקדח תחת מעילו, ודרש לדעת מדוע הוא מסתובב לבדו. לותר השיב: “נתון אני בידי אלוהים. הוא עזרי ומגני. מה יכול אדם לעולל לי?” כששמע הזר את המילים האלה, הוא החוויר ונמלט כל עוד נפשו בו מחברתם של מלאכי השמיים. הכנסייה ברומא הייתה נחושה בדעתה להשמיד את לותר, אך אלוהים הגן עליו. משנתו נשמעה בכל מקום – במנזרים, בבתים, בצריפים, בטירות האצילים, באוניברסיטאות ובארמונות מלכים; אצילים קמו בכל מקום כדי לתמוך במלאכתו. בשלב הזה, לותר, שקרא את עבודותיו של הס, גילה כי גם מתקן הדת מבוהמיה דגל באמיתה הכבירה של צידוק הדין באמצעות אמונה, שהוא עצמו ביקש לרומם וללמד. לותר אמר: “כולנו, שאול השליח, אוגוסטינוס ואנוכי, היינו חסידיו של הס מבלי שידענו זאת.” הוא המשיך: “אין לי ספק שאלוהים יעניש את העולם על כך שהאמת בושרה לו לפני מאה שנה, ונשרפה.” בפנייה ששלח לותר אל הקיסר ונכבדי גרמניה בשם הרפורמציה בנצרות, הוא כתב בנוגע לאפיפיור: “מפלצתי לראות את האיש המכונה ‘נציג המשיח’ מפגין הוד והדר שאין להם אח ורע אצל אף קיסר. האם הוד זה נועד לייצג את ישוע העני והעניו או את כיפא, הקדוש שפל הרוח? ‘האפיפיור הוא אדון העולם!’ אומרים חסידיו. אך המשיח, שהאפיפיור מתיימר לייצגו, אמר: ‘מַלְכוּתִי אֵינֶנָּה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה.’ האם מלכותו של נציג המשיח משתרעת מעבר לגבולות מלכות אדונו?” ואלה הדברים שהוא כתב לאוניברסיטאות: “חוששני שהאוניברסיטאות יהפכו לשערים הרחבים שיובילו אל תהומות הגיהינום, אלא אם כן, הן תקפדנה להבהיר את כתבי הקודש ולחרות אותם בלבבות צעירינו. אני מייעץ להורים לא לרשום את ילדיהם למוסד השכלה שבו כתבי הקודש אינם מהווים חוקת חיים. כל מוסד השכלה שכתבי הקודש אינם נלמדים בו בשקדנות, חייב להפוך מושחת.” פנייה נרגשת זו הופצה במהירות בכל רחבי גרמניה, ונודעה לה השפעה רבה על העם. האומה כולה סערה, וההמונים התלכדו יחדיו תחת נס הרפורמציה. מתנגדיו של לותר, שהתשוקה לנקם בערה בעצמותיהם, האיצו באפיפיור לנקוט נגדו אמצעים החלטיים. במהרה יצא צו שגזר על משנתו גינוי מיידי. מתקן הדת וחסידיו קיבלו שישים יום; אם מקץ שישים יום לא יחזרו בהם, הם יוחרמו. היה זה המשבר הנורא של הרפורמציה. במשך מאות שנים, החרם שהכנסייה הקתולית גזרה הטיל אימה בליבם של מלכים אדירים, והסב צער, צרות וחורבן לממלכות אדירות. העולם הביט באנשים שהורשעו והוחרמו בפחד ובאימה; הם נותקו מחבריהם, והתייחסו אליהם כאל פורעי חוק שיש לצוד אותם ולהשמידם. לותר לא היה עיוור לסערה שעמדה לפרוץ סביבו; אך הוא עמד איתן, ובטח במשיח שיתמוך בו ויגן עליו. הוא כתב באמונה ובאומץ לב של קדוש מעונה: “איני יודע מה עומד לקרות, ואף איני רוצה לדעת. תהא המכה שתנחת עליי אשר תהא, איני פוחד. אף עלה אינו נושר ללא רצון אבינו שבשמים; על אחת כמה וכמה גדול הוא רצונו לדאוג לנו! למות למען דבר ה’ הוא עניין קל ופעוט, שכן הדבר [המשיח], שלבש בשר בעבורנו, אף הוא מת. אם אנו מתים עימו, אף נחיה עימו; וכאשר אנו מתנסים במה שהוא התנסה בו לפנינו, נזכה לבוא אליו ולחיות איתו לנצח.” כשצו האפיפיור הגיע ללותר, הוא אמר: “אני בז לצו הכופר והשקרי הזה ומתנגד לו בתוקף… המשיח בכבודו ובעצמו מורשע בו. אני מתהלל בסיכוי לסבול למען הסיבות הטובות ביותר. אני כבר מרגיש חירות רבה יותר, שכן עכשיו אני יודע שהאפיפיור הוא צר המשיח, ושכסאו הוא כס השטן בכבודו ובעצמו.” אך הצו שיצא מרומא פעל את פעולתו. כלא, עינויים וחרב, היו כלי הנשק שיועדו כדי לאכוף משמעת. החלשים ובעלי האמונות הטפלות רעדו לפני צו האפיפיור, ועל אף שלותר זכה לאהדה גורפת, אנשים רבים חשו כי החיים יקרים מדיי מאשר לסכנם למען הרפורמציה. דומה שהכול העיד על כך שמלאכתו של מתקן הדת עמדה להסתיים. אך לותר המשיך לפעול ללא חת. רומא הטילה עליו חרם אחרי חרם, והעולם התבונן ולא פקפק לרגע שהוא יאבד את חייו או ייאלץ להיכנע. אך לותר הטיח בכנסייה הקתולית בחזרה, בעוצמה אדירה, את גזר הדין המרשיע, והכריז קבל עם ועולם על החלטתו הנחושה לנטוש אותה לעד. בנוכחות קהל רב שכלל סטודנטים, רופאים ואזרחים מכל המעמדות, הוא שרף את צו האפיפיור יחד עם חוקת הכנסייה, ספר הצווים, ספר התשובות של האפיפיור ומספר כתבים נוספים שאיששו את סמכותה של הכנסייה הקתולית. הוא אמר: “באמצעות שריפת ספריי, אויבי הצליחו לחבל במטרת האמת ולהשמיד נשמות. מסיבה זו, גם אני מכלה את ספריהם. מלחמה קשה ניצתה זה עתה. עד כה השתעשעתי עם האפיפיור; עכשיו אני פותח במלחמה גלויה. אני מתחיל במלאכה זו בשם אלוהים; היא תסתיים בלעדיי, באמצעות גבורתו.” על גינויים מצד אויביו, שלעגו לו ולגלגו על נקודות התורפה של מטרתו, הוא השיב: “מי יודע אם אלוהים לא בחר בי דווקא כדי לבצע את התיקון ההכרחי הזה, ואם הפטפטנים האלה אינם צריכים לפחד שמא בכך שהם בזים לי, הם בזים לאלוהים בכבודו ובעצמו? הם טוענים שאני עומד לבדי במערכה; אך הם טועים, שכן יהוה איתי. לדידם, משה היה לבדו ביציאת מצרים, אליהו נותר לבד במלכות אחאב, ירמיהו נותר לבדו בירושלים, יחזקאל ישב לבדו בבבל. תקשיבי, רומא: אלוהים לא בחר מעולם בכוהן גדול או באישיות דגולה לשמש כנביא; אדרבה, הוא בחר בבני אדם נחותים ובזויים; הוא אפילו בחר בעמוס שהיה רועה צאן. בכל דור ודור, קדושי ה’ נאלצו להוכיח מלכים, שרים, כוהנים, בוגדים וחכמים תוך סיכון חייהם. איני טוען שגם אני נביא; אך אני אומר שעליהם לפחד דווקא משום שאני לבדי במערכה, בעוד שהכנסייה העריצה מוקפת מכל עבר ברבבות חסידים מכל המעמדות החברתיים, וחמושה בעושר מופלג ובמילים לעגניות. כן, הנני עומד לבד, אך אני עומד שלוו ורגוע, שכן אני מוקף מכל עבר בדבר ה’, והכוח הזה, הכוח האדיר ביותר נמצא איתי, לא איתם, וזאת חרף מספרם הרב של אויביי, שבו הם מתרברבים.” עם זאת, החלטתו של לותר להתנתק מן הכנסייה הקתולית ,לא ניטלה ללא מאבק פנימי קשה ומייסר. בערך בעת ההיא, הוא כתב: “מיום ליום נעשה קשה יותר ויותר להיפטר מנקיפות המצפון שנקפו בי מילדותי. כה קשה וכואב הדבר, וזאת על אף שכתבי הקודש עומדים לצידי כדי לעזור לי לאשש את עזות המצח שלי לעמוד לבד מול האפיפיור ולטעון שהוא צר המשיח! אין לתאר כמה רב הסבל וכמה גדולים הם ייסורי לבבי! פעמים רבות שאלתי את עצמי במרירות את השאלה ששמעתי לעיתים קרובות משפתיהם של הקתולים: ‘האם רק אתה חכם? האם ייתכן שכולם סביבך טועים? ואם אחרי הכול אתה שוגה, הרי שאתה מוליך שולל נשמות רבות שיאבדו לנצח, הלוא כן?’ נלחמתי בעצמי ובשטן, עד שהמשיח הפיג את ספקותיי וחיזק את ליבי באמצעות דברו שאינו שוגה לעולם.”
האפיפיור איים להחרים את לותר אם לא יחזור בו, ועתה, האיום התממש. הגיע צו חדש שהכריז על ניתוקו הסופי של מתקן הדת מן הכנסייה הקתולית, הוקיע אותו כארור השמיים, והכליל באותה הרשעה את כל מי שקיבלו או יקבלו את משנתו. המלחמה הגדולה ניטשה עתה במלואה. התנגדות היא מנת חלקם של כל מי שה’ משתמש בהם כדי להציג אמיתות החלות במיוחד על דורם. האמת שהוצגה בימיו של לותר הייתה בעלת חשיבות מיוחדת לזמנה; לקהילה המשיחית בימינו מוצגת אמת המתאימה לזמננו. אלוהים, שהכל נעשה בהתאם לעצתו ורצונו, שמח למקם את בני האדם בנסיבות שונות, ולהטיל עליהם מחויבויות מסוימות המיועדות לתקופה שבה הם חיים ולתנאי חייהם. אם הם יוקירו את האור שניתן להם, תובנות והשקפות רחבות יותר של האמת ייפתחו בפניהם. אך לדאבוננו, לא רבים מחפשים את האמת בימינו, בדיוק כשם שרק מתי מעט חיפשו את האמת בקרב הקתולים שהתנגדו ללותר. גם כיום, כמו בדורות הקודמים, הגישה הרווחת היא לקבל מנהגים ומסורות, “מצוות אנשים מלומדה”, במקום לקבל את דבר ה’. אלה המציגים את האמת הנכונה לדורנו, אינם אמורים לצפות להתקבל בלהט רב יותר מאשר מתקני הדת הקודמים. העימות הגדול בין האמת לשקר, בין המשיח לשטן, אמור להסלים באחרית הימים, בקץ תולדות העולם הזה. ישוע אמר לתלמידיו: “אִלּוּ הֱיִיתֶם מִן הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הָיָה אוֹהֵב אֶת שֶׁלּוֹ. אֵינְכֶם מִן הָעוֹלָם, כִּי אֲנִי בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם. זִכְרוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָכֶם: ‘עֶבֶד אֵינוֹ גָּדוֹל מֵאֲדוֹנָיו.’ אִם אוֹתִי רָדְפוּ, גַּם אֶתְכֶם יִרְדְּפוּ; אִם אֶת דְּבָרִי שָׁמְרוּ, גַּם אֶת דְּבַרְכֶם יִשְׁמְרוּ” (יוחנן, ט”ו 19, 20). מאידך, אדוננו הכריז מפורשות: “אוֹי לָכֶם אִם כָּל הָאֲנָשִׁים מְשַׁבְּחִים אֶתְכֶם, כִּי כֵן עָשׂוּ אֲבוֹתֵיהֶם לִנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר” (לוקס, ו’ 26). רוח העולם אינה שורה בהרמוניה עם רוח המשיח, בדיוק כפי שהיה בימי קדם; אלה המטיפים את דבר ה’ הצרוף, לא יתקבלו באהדה רבה יותר מכפי שקרה אז. דרכי ההתנגדות לאמת עשויות להשתנות; השנאה לאמת תהיה אולי פחות גלויה אך מתוחכמת יותר, אף אותו אנטגוניזם עדיין קיים, ויתגלה אף באחרית הימים.
