בערך באותו הזמן נכנס גורם חדש לתמונה כדי לקדם את מלאכת התיקון. אדם בשם לוציאן נשלח לציריך עם כמה מכתבי היד של לותר על ידי חבר של מתקן הדת בבאזל, שטען כי מכירת הספרים הללו תשמש כלי עוצמתי להפצת האור. הוא כתב לצווינגלי: “תוודא שללוציאן יש מספיק תבונה, שיקול דעת וכושר דיבור; אם נראה לך שהוא אכן ניחן בהם, אז שייסע מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, מכפר לכפר, מבית לבית, בכל רחבי שוויץ, יישא עימו את כתבי לותר, ובמיוחד את הפרשנות לתפילת האדון שנכתבה למען ההדיוטות. ככל שהדבר ייוודע ברבים, כך יימצאו רוכשים רבים יותר לספרים.” בדרך זו, האור חדר למדינה. כשאלוהים מתכונן לשבור את כבלי הבערות והאמונות הטפלות, השטן פועל בכל כוחו כדי לאפוף את בני האדם בעלטה ולהדק את כבליהם ביתר שאת. בזמן שבארצות שונות קמו אנשים כדי להציג את הצעת המחילה וצידוק הדין באמצעות דם המשיח, הכנסייה הקתולית צעדה קדימה בכוחות מחודשים כדי לפתוח את שווקיה ברחבי ארצות הנצרות ולהציע בהם מחילה תמורת ממון. לכל חטא היה מחיר משלו, ובני האדם קיבלו היתר לפשוע, כל עוד קופת האוצר של הכנסייה עלתה על גדותיה. וכך, שתי תנועות התקדמו במקביל – האחת הציעה מחילת חטאים תמורת כסף, והשנייה, מחילה באמצעות המשיח; הכנסייה הקתולית נתנה היתר חוקי לחטא והפכה אותו מקור להכנסותיה; ואילו מתקני הדת גינו את החטא, והצביעו על ישוע המשיח כקורבן תמורה וכגואל. בגרמניה, מכירת כתבי המחילה הופקדה בידי הנזירים הדומיניקנים ונערכה בראשות טטזל הידוע לשמצה. בשוויץ, המסחר בכתבי המחילה הופקד בידי הפרנציסקנים, בראשות סמפסון, נזיר איטלקי. סמפסון כבר הועיל לכנסייה כאשר הביא עימו סכומי עתק מגרמניה ומשוויץ כדי למלא את אוצר הכנסייה. עתה, הוא נסע ברחבי שוויץ, משך אליו קהל גדול, בעודו גוזל מן האיכרים העניים את רווחיהם הדלים ומחלץ מן העשירים תרומות גדולות ומתנות יקרות ערך. אולם, ההשפעה החיובית של הרפורמציה החלה לתת את אותותיה והתבטאה בהפחתת המסחר בכתבי המחילה, על אף שנבצר ממנה לעצרו כליל. צווינגלי היה עדיין באינסידלן כאשר סמפסון, זמן קצר לאחר כניסתו לשוויץ, הגיע עם סחורתו לעיר שכנה. לאחר שנודע למתקן הדת על שליחותו של סמפסון, הוא יצא מיד לדרך כדי לצאת נגדו. השניים לא נפגשו, אך הצלחתו של צווינגלי בחשיפת יומרותיו של הנזיר הייתה כה גדולה, שהוא נאלץ ללכת לרבעים אחרים. בציריך, צווינגלי הטיף בקנאות נגד סוחרי המחילה, וכאשר סמפסון התקרב לעיר, הוא פגש בשליח מן המועצה, שהודיע לו כי עליו להמשיך בדרכו. לבסוף, סמפסון הצליח להיכנס לעיר בעזרת תחבולה, אך נשלח לדרכו בלי שמכר אפילו כתב מחילה אחד; עד מהרה, הוא עזב את שוויץ. דחף עז התעורר בליבו של מתקן הדת כאשר פרצה בשוויץ בשנת 1519 המגפה שכונתה “המוות הכביר”, שהתפשטה ברחבי המדינה. כשבני האדם פגשו בשר המוות פנים אל פנים, רבים החלו להבין עד כמה חסרי ערך וחסרי שחר הם כתבי המחילה, שזה לאחרונה רכשו במיטב כספם. הם השתוקקו לתשתית מבוססת וודאית יותר לאמונתם. צווינגלי, ששהה בעת ההיא בציריך, חש שבור, חולה ומובס; בריאותו הידרדרה כל כך, שכל תקווה להחלמה אפסה בליבו, ובמהרה נפוצו שמועות על מותו. בשעת מבחן קשה זו, תקוותו ואומץ ליבו עמדו בטלטלה העזה. הוא נשא את עיניו באמונה אל מזבח המשיח בגולגולתא, ושם את מבטחו בקורבן התמורה המעניק מחילה אמיתית על חטאים. כששב משערי המוות, הוא בישר את הבשורה בלהט רב יותר מאי פעם, ולדרשותיו הייתה השפעה בלתי רגילה. בני העם קידמו בברכה ובשמחה את מטיפם האהוב ששב אליהם משערי הקבר. הם עצמם סיימו זה עתה לטפל בחולים ובגוססים, וחשו יותר מתמיד בערכה הרב של הבשורה. צווינגלי השיג תובנה ברורה יותר של אמיתות הבשורה, וחווה על בשרו באופן מלא יותר את כוחה המחייה והמחדש. החטא הקדמון ותוכנית הגאולה היו הנושאים העיקריים שהוא התמקד בהם. הוא אמר: “באדם הראשון כולנו היינו מתים, כולנו התבוססנו בקלקול, בהשחתה ובהרשעה. אך המשיח רכש בעבורנו גאולה נצחית. ייסוריי המשיח מהווים קורבן נצחי, שיעילותו נצחית, שכן המשיח מלמד זכות על כל אלה שבוטחים בו באמונה שלמה שלא ניתן לערערה; הוא מכפר על חטאיהם, ומצדיק את הצדק האלוהי לנצח נצחים.” אך צווינגלי לימד מפורשות כי בני האדם אינם חופשיים להמשיך לחטוא על סמך חסדי המשיח. “בכל מקום שבו ישנה אמונה באלוהים, אלוהים בכבודו ובעצמו שוכן; בכל מקום שאלוהים שוכן בו, מתעורר בליבם של בני האדם להט המאיץ בהם לעשות מעשי חסד.” כה רבה הייתה ההתעניינות בדרשותיו, שהקתדרלה התמלאה מפה לפה בהמונים שבאו לשמוע אותו. לאט לאט, ככל שמאזיניו יכלו לקבל ולהבין את האמת, הוא חשף אותה לפניהם. הוא נזהר שלא להציג כבר בהתחלה סוגיות העלולות להבהילם ולעורר בליבם דעות קדומות. משימתו הראשונה הייתה לזכות בליבם, למשוך אותם לתורת המשיח, לרככם באהבתו ולשמש מופת בעבורם. כאשר הם יקבלו את עקרונות האמונה של הבשורה, הם יפטרו מאמונותיהם הטפלות וממנהגיהם הפסולים. צעד אחר צעד התקדמה הרפורמציה בציריך, אך אויביה נזעקו לצאת נגדה בהתנגדות גלויה. בשנה שלפני כן, הנזיר מוויטנברג אמר “לא” לאפיפיור ולקיסר בוורמס, ועתה, דומה היה שהכול מעיד על התעקשות דומה בדרישות שלטון האפיפיורות בציריך. צווינגלי הותקף שוב ושוב. מעת לעת, במחוזות שוויץ הקתוליים, הועלו תלמידי הבשורה על המוקד, אך הכנסייה לא הסתפקה בכך; היא התאוותה להשתיק את מורה הכפירה בכל דרך. לפיכך, הבישוף של קונסטנץ שיגר שלושה באי כוח למועצה בציריך, והאשים את צווינגלי בכך שהוא מלמד את העם לחלל את חוקי הכנסייה, ובתוך כך, מסכן את השלום ואת הסדר הטוב של החברה. הוא טען שאילו הכנסייה תאבד את סמכותה, התוצאה תהיה אנרכיה כלל-עולמית. בתגובה, צווינגלי אמר שהוא מלמד את הבשורה בציריך מזה ארבע שנים, שבמהלכן “שררו בה שקט ושלווה גדולים יותר מאשר בכל עיר אחרת בקונפדרציה.” הוא שאל: “אם כך, האם המשיחיות אינה אמצעי ההגנה הטוב ביותר לשמירה על ביטחון הציבור? באי הכוח הורו לחברי המועצה להמשיך לדבוק בכנסייה, אשר מחוץ לה, כך הכריזו, אין גאולה. צווינגלי הגיב: “אל תניחו להאשמה הזו להטרידכם. אבן הפינה של הקהילה המשיחית היא אותו סלע, אותו משיח שהעניק לכיפא את שמו משום שהודה בו כמשיח באמונה שלמה. בכל אומה, כל מי שמאמין בכל ליבו באדון ישוע המשיח, מתקבל ברצון בידי ה’. זו הכנסייה שאיש אינו יכול להיוושע מחוץ לה.” בעקבות המועצה, אחד מבאי הכוח של הבישוף קיבל את האמונה המתוקנת. המועצה סירבה לפעול נגד צווינגלי, ורומא נערכה להתקפה חדשה. כשנודע למתקן הדת על מזימות אויביו, הוא הכריז: “הניחו להם לבוא; אני פוחד מהם כפי שהצוק התלוי מעל הים פוחד מן הגלים השוצפים תחת רגליו.” מאמצי הכמורה נגד הבשורה רק קידמו את המטרה שהכנסייה ביקשה להצמית. האמת המשיכה להתפשט. בגרמניה, חסידי האמת שידיהם רפו עקב היעלמותו של לותר, שבו ואזרו עוז כאשר נודע להם על התקדמות הבשורה בשוויץ. עם התבססות הרפורמציה בציריך נגלו פירותיה ביתר שאת בדיכוי הרוע ובקידום הסדר החברתי, השלום, השלווה וההרמוניה. “השלום שוכן בעירנו,” כתב צווינגלי. “אין מחלוקת, אין צביעות, אין קנאה, אין ריב ומדון. מהיכן יכולה לנבוע אחדות כזו, אם לא מן האדון? מהיכן נובעת משנתנו, המניבה שלל פירות של שלווה וחסידות, אם לא מן האדון?”
הניצחונות שנחלה הרפורמציה עוררו את הקתולים להמשיך במאמציהם הנחושים להביסה. לאחר שנוכחו לדעת כי דיכוי מלאכתו של לותר בגרמניה הניב פרי מועט בלבד, הם החליטו להילחם ברפורמציה בכלי הנשק שלה. הם יערכו ויכוח עם צווינגל, ובזמן שייערכו לוויכוח, הם יוודאו את ניצחונם לא רק באמצעות בחירת המקום שבו ייערך העימות, אלא גם בבחירת השופטים שישפטו בין המתנצחים. אילו יעלה בידם ללכוד את צווינגלי, הם יוודאו שהוא לא יימלט מידיהם. מרגע שהמנהיג יושתק, התנועה כולה תחוסל במהירות. אך הם הקפידו להסתיר את המטרה הזו. הוויכוח עמד להיערך בבאדן, אבל צווינגלי לא שהה בעיר. המועצה בציריך, שחשדה בזממם של הקתולים וקיבלה אזהרה מן המוקדים הבוערים שהודלקו במחוזות הקתוליים בעבור המאמינים בבשורה, אסרה על מטיפה להיחשף לסכנה זו. צווינגלי היה מוכן ומזומן להיפגש בציריך עם כל נציג שרומא תשלח מטעמה, אך לנסוע לבאדן, בה נשפך דמם של הקדושים המעונים שמתו למען האמת, הווה אומר לצעוד למוות בטוח. אוקולמפדיוס והולר נבחרו כדי לייצג את מתקני הדת, ואילו דוקטור אק המפורסם נבחר לייצג את הכנסייה ברומא בתמיכת צבא מלומדים ואנשי כמורה. על אף שצווינגלי נעדר מן הכנס, השפעתו הורגשה היטב. כל המזכירים נבחרו בידי הקתולים; על כל יתר הנוכחים נאסר לערוך רשימות, ולמי שיעשה זאת, צפוי דין מוות. חרף האיסור קיבל צווינגלי מדי יום עדכון מהימן של כל מה שנאמר במועצה שהתכנסה בבאדן. סטודנט שנכח בוויכוח העלה על הכתב בכל ערב את הטיעונים שהועלו במשך היום. שני סטודנטים אחרים העבירו מדי יום את הרשימות הללו, יחד עם מכתביו של אוקולמפדיוס, לידי צווינגלי בציריך. בתגובה, מתקן הדת שלח את הערותיו, עצותיו והצעותיו. מכתביו נכתבו בלילה, והסטודנטים לקחו אותם בבוקר לבאדן. כדי לחמוק מעיניו הדרוכות של הזקיף שהוצב בשערי העיר, הם נשאו על ראשיהם סלי עופות, ולפיכך הורשו להיכנס לעיר בלי שום בעיה. כך נלחם צווינגלי במתנגדיו הערמומיים. מיקוניוס אמר: “הוא נלחם בעוצמה רבה יותר בכך שהגה והתעמק בסוגיות שנידונו בוויכוח, ואז העביר את עצתו לבאדן; הוא לא היה יכול להשיג זאת באמצעות ויכוח עם אויביו.” הקתולים שהיו להוטים לנצח במערכה הגיעו לבאדן עטויים בבגדי השרד שלהם ובתכשיטיהם המנצנצים. הם התענגו על מותרות, שולחנותיהם היו ערוכים בכל טוב – במיטב המטעמים היקרים והיינות המובחרים. הם הקלו את העול שהיה כרוך בחובותיהם הדתיות באמצעות חיי תענוגות והוללות. בניגוד חד, מתקני הדת, שבני האדם ראו בהם לא יותר מחבורת קבצנים, נהגו בחסכנות ובילו זמן קצר בלבד ליד השולחן בשעת הסעודה.
בעל הבית של אוקולמפדיוס, שניצל את ההזדמנות כדי לצפות בו בחדרו, וראה שהוא עוסק בלימוד ובתפילה, השתאה על כך ודיווח כי “הכופר הוא לפחות אדוק מאוד.” בינתיים במועצה, “אק עלה בגאווה לבימה מפוארת ומקושטת, בזמן שאוקולמפדיוס העניו ישב מול יריבו על בימה פשוטה שהורכבה בגסות.” קולו הרם של אק וביטחונו המופרז, לא הכזיבו אותו מעולם. להטו התעצם באמצעות התקווה להשיג זהב וכבוד, שכן ידע שמגן האמונה יתוגמל בעין יפה. כאשר טיעוניו הטובים ביותר הופרכו, הוא נקט בקללות ואפילו בשבועות. אוקולמפדיוס, שהיה שפל רוח וחסר ביטחון, הסתייג מן המאבק, אך נכנס אליו עם שבועה חגיגית: “איני מכיר אף חוקה משפטית אחרת, זולת דבר ה’.” על אף שנהג בעדינות ובאדיבות, הוא הוכיח שהוא מסוגל להתנצח ולעמוד על עקרונותיו, ושהוא עשוי ללא חת. בזמן שהקתולים, כדרכם, הסתמכו על נוהגי הכנסייה, מתקן הדת דבק בכתבי הקודש. הוא אמר: “בשוויץ שלנו, למנהג אין שום תוקף אלמלא הוא מעוגן בחוקה; בכל ענייני האמונה, כתבי הקודש הם החוקה שלנו.” להבדל החד בין שני היריבים המתנצחים הייתה השפעה לא קטנה על הנוכחים. מתקן הדת השלוו, שהציג את טיעוניו השקולים בעדינות ובצניעות, דיבר אל ליבם של אלה שהסתייגו מטענותיו היומרניות והקולניות של אק. הוויכוח נמשך שמונה עשר ימים. בסיומו, הקתולים הכריזו בביטחון רב על ניצחונם. רוב הנציגים צידדו בכנסייה הקתולית, והמועצה קבעה שמתקני הדת הובסו, והכריזה כי הם ומנהיגם צווינגלי נותקו מן הכנסייה. אולם, פירות המועצה חשפו את הצד המנצח. הוויכוח הביא לתנופה כבירה בהתקדמות מטרת התנועה הפרוטסטנטית, וזמן קצר לאחר מכן, הערים החשובות בארן ובאזל הכריזו על תמיכתן ברפורמציה.
