העימות הגדול – יום 4

הטבח שנערך בתוך העיר היה נורא יותר מזה שהתבצע מחוץ לעיר. גברים ונשים, זקנים וצעירים, מורדים וכוהנים, אלה שנלחמו ואלה שהתחננו לחסד – כולם נטבחו. מספר הנשחטים עלה על מספר השוחטים. חיילי הלגיון טיפסו על ערימות החללים כדי להמשיך במלאכת ההכחדה. אחרי חורבן המקדש, העיר כולה נפלה בידי הרומאים. ראשי היהודים נטשו את מגדליהם המבוצרים, וטיטוס מצא אותם ריקים וגלמודים. הוא הביט בהם בפליאה, והכריז כי אלוהים נתנם בידו, שכן, שום כלי, עוצמתי ככל שיהיה, לא יכול היה לגבור על מבצרים עצומים אלה. העיר והמקדש נהרסו כליל והפכו לעיי חורבות; האדמה שעליה ניצב המקדש נראתה כשדה חרוש [ירמיה כ”ו 18]. במהלך המצור והטבח שבא בעקבותיו, למעלה ממיליון איש קיפדו את חייהם; הניצולים הובלו לגלות כאסירים, נמכרו לעבדות, הובלו לרומא כשלל וכמחוות ניצחון, הושלכו אל חיות טרף בתיאטראות או פוזרו בכל רחבי התבל ונאלצו לחיות כנוודים. אנשי ישראל יצרו את כבליהם במו ידיהם; הם מילאו את כוס הנקם שנועדה בעבורם. בחורבן המוחלט שפקד אותם כאומה, ובצרות שניחתו עליהם בגלות, הם קצרו את הקציר שזרעו במו ידיהם. הנביא הושע מכריז: “שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל;” “שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל… כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ” (הושע י”ג 9; י”ד 1). בניסיון להסתיר את מלאכתו, המתעה הגדול מציג לפעמים את סבלותיהם כעונש שהושת עליהם בצו ה’. אולם, הם איבדו את הגנת ה’ בשל דחייתם העיקשת את אהבת האל וחסדו, ולפיכך, השטן הורשה לשלוט בהם ולעשות בהם כראות עיניו. מעשי הזוועה האכזריים שבוצעו בעת חורבן ירושלים מבטאים את פעולת הנקם של השטן על מי שסרו למשמעתו. איננו מסוגלים לדעת כמה גדול חובנו למשיח בעבור השלום וההגנה שהוא מקנה לנו. כוחו המרסן של ה’ הוא זה שמונע מן האנושות להינתן אך ורק תחת שליטת השטן. לסוררים ולכפויי התודה יש סיבה טובה להיות אסירי תודה לאלוהים על חסדו ואורך רוחו, אשר מרסנים את כוחו האכזר והזדוני של השטן. אך כאשר בני האדם עוברים את הגבול, וסבלנותו של ה’ פוקעת, הרסן מוסר. אלוהים אינו נוהג בחוטאים כתליין המעניש את החוטא על חטאו; הוא משאיר את אלה שמאסו בחסדו לנפשם, וזאת כדי שיקצרו את אשר זרעו. כל קרן אור שנדחתה, כל תוכחה או אזהרה שהתקבלה בבוז או שלא שעו אליה, כל תאווה שבאה על סיפוקה, כל עבירה של חילול תורת ה’ – היא זרע הנטמן בקרקע ויניב את פריו. כשרוח ה’ שבה ונתקלת בדחייה, לבסוף היא מסתלקת מן החוטא, אשר נותר להיאבק ביצר הרע לבדו, ללא שום כוח עזר וללא שום הגנה מרשעותו ושנאתו של השטן. חורבן ירושלים מהווה אזהרה רצינית ומפחידה לכל מי שמזלזל בהצעות החסד של ה’ ומסרב להיענות לתחינותיו חדורות החמלה. מעולם לא ניתנה עדות חותכת יותר לשנאתו של ה’ את החטא, ולעונש הוודאי שיפקוד את החוטאים. נבואת המושיע על העונשים שיושתו על ירושלים תתגשם באופן נוסף, שלעומתו, חורבנה הנורא של העיר ייראה אך ורק כצל קלוש. בגורל המר שנחרץ על עיר הקודש ניתן לראות את האבדון שנגזר על העולם, אשר מואס בחסד ה’ ומחלל את תורתו. אפלה וקודרת היא ההיסטוריה המתעדת את אומללותה של האנושות לאורך מאות שנות פשע ורשע. כאשר אנו הוגים בה, הלב נשבר והרוח נחלשת. נוראות היו התוצאות המרות שנבעו ממאיסת שלטונו של אלוהי השמיים. ואולם, מחזה קודר יותר מוצג לפנינו בהתגלויות העתיד. התיעוד ההיסטורי גדוש במהומות, ריבים ומחלוקות, “כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ, וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים” (ישעיה ט’ 5.)  אך כל אלה הם כאפס וכאין לעומת האימים שיבואו ביום שבו רוח ה’ המרסנת תסתלק לחלוטין מן הרשעים ותחדל לרסן את פרץ התאוות האנושיות ואת הזעם השטני! ביום ההוא, העולם יחזה, כפי שלא חזה מעודו, בתוצאות שלטונו של השטן. אך ביום ההוא, כמו בימי חורבן ירושלים, חסידי ה’, “אֲשֶׁר שְׁמוֹתֵיהֶם בְּסֵפֶר הַחַיִּים,” יינצלו  (ישעיהו ד’:3). המשיח הכריז בנוגע לביאתו השנייה, כאשר הוא יאסוף את חסידיו וייקחם אליו: “אָז יֵרָאֶה אוֹת בֶּן-הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם וְאָז יִסְפְּדוּ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרץ וְיִרְאוּ אֶת בֶּן-הָאָדָם בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב. וְהוּא יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכָיו בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וִיקַבְּצוּ אֶת בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, מִקְצוֹת הַשָּׁמַיִם עַד קְצוֹתָם” (מתי כ”ד 30, 31). או אז, “רוּחַ פִּיו” תאכל את כל אלה שלא קיבלו את הבשורה, והם ויושמדו בזוהר כבודו בעת “הוֹפָעַת בּוֹאוֹ” (תסל”ב ב’ 8). בדומה לישראל הקדומה, הרשעים ישמידו את עצמם; הם ימיטו כליה על עצמם באמצעות עוונותיהם. חיי החטא שהם ניהלו הרחיקו אותם מה’, וטבעם הפך כה מושחת מרוע, עד שהופעתו של המושיע “בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד” תהיה בעבורם כאש מאכלת. שומה על כל בני האדם להיזהר, שמא ישכחו את הלקח שנמסר להם באמצעות דברי המשיח. בזמן שישוע הזהיר את תלמידיו על חורבן ירושלים, ונתן להם אות שיעיד על החורבן הממשמש ובא, וזאת כדי שיוכלו לנוס על נפשם, הוא הזהיר את העולם מפני יום החורבן הסופי, ונתן לבני האדם אותות שיעידו על התקרבותו, זאת, כדי שימלטו על נפשם מפני הזעם הממשמש ובא: ישוע הצהיר באזני תלמידיו: “וְיִהְיוּ אוֹתוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ וּבַיָּרֵחַ וּבַכּוֹכָבִים, וְעַל הָאָרֶץ מְצוּקָה לַגּוֹיִים וּמְבוּכָה מִגַּעַשׁ הַיָּם וְגַלָּיו” (לוקס כ”א 25; מתי כ”ד 29; מרקוס י”ג 26-24; ההתגלות ו’ 17-12.) לפיכך, הוא הזהיר: “לָכֵן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר” (מרקוס י”ג 35). מי שישעו לאזהרתו, לא ייוותרו באפלה, ויום הדין הנורא לא ייפול עליהם במפתיע וימצאם בלתי מוכנים. אך מי שלא יעמדו על המשמר, “יַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם הַיּוֹם כְּגַנָּב” (תסל”א ה’ 5-2). 

העולם מסרב לשעות למסר האזהרה שנועד לימינו, בדיוק כפי שישראל מיאנה לקבל את אזהרת המושיע לגבי ירושלים. לכשיבוא יום ה’, הוא ינחת על הרשעים במפתיע. כשהחיים ימשיכו במסלולם, כשבני האדם יהיו שקועים בעסקיהם, תענוגותיהם, מסעותיהם וצבירת רווחיהם, כשמנהיגי הדת ישבחו את ההתקדמות וההארה של העולם, ובני האדם ירגיעו את עצמם ויתבצרו בתחושת ביטחון כוזבת – אזי, חורבן פתאומי יבוא (כגנב המתגנב לבית פרוץ וגונב ממנו), על כל הרשעים ועל כל מי שלא עמדו על המשמר, “וְלֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט” (תסל”א ה’ 5-2). 

פרק  ב’ 

רדיפות 

כאשר גילה ישוע לתלמידיו הראשונים את גורל ירושלים ואירועי ביאתו השנייה, הוא אף ניבא את גורל חסידיו מן העת שבה הוא יילקח מהם, עד שיבתו בגבורה ובכבוד כדי לגאול אותם. על הר הזיתים, הוא חזה בסערות שייפלו על קהילת השליחים, ובהביטו לאופק העתיד חזו עיניו בסערות העזות והמצמיתות שייפלו על תלמידיו בדורות הבאים, אשר יהיו אפלים ורוויי רדיפות. בכמה משפטים קצרים והרי חשיבות, הוא ניבא את הצרות הגדולות שמנהיגי העולם ימיטו על קהילת ה’ (מתי כ”ד 9, 21, 22.) תלמידי המשיח חייבים לפסוע באותו נתיב של השפלה, קלון וסבל שאדונם פסע בו. השנאה היוקדת כלפי גואל העולם, תופנה אל כל מי שיאמינו בשמו. תולדות הקהילה הקדומה מהוות עדות חותכת להתגשמות דברי המושיע. הכוחות המושלים בארץ ובגיהינום נערכו נגד המשיח אשר מתגלם בתלמידיו. עובדי האלילים האמינו שאם המשיחיות תנצח, מקדשיהם ומזבחיהם יוחרבו; לפיכך, הם נערכו בכוחות מתוגברים כדי להשמיד את האמונה המשיחית. אש השנאה והרדיפות הובערה. המשיחיים איבדו את כל רכושם שנגזל מהם, וגורשו מבתיהם. הם עמדו “בְּמַאֲבָק קָשֶׁה וּבְצָרוֹת” (האיגרת אל העברים י’ 32). הם “הִתְנַסּוּ בְּחֶרְפַּת לַעַג וְהַלְקָאוֹת שׁוֹטִים וְגַם בִּכְבָלִים וְכֶלֶא” (האגרת אל העברים, י”א 36, 37, 38). רבים מהם חתמו את עדותם בדמם. אצילים ועבדים, עשירים ועניים, מלומדים ובורים – הכול נשחטו ללא רחם. רדיפות אלה, שהחלו עם הוצאתו להורג של שאול השליח בידי נירון, המשיכו ביתר עוז, ולעיתים בעוצמה פחותה יותר במשך מאות בשנים. המשיחיים הואשמו באשמות שווא בפשעים נוראים; בנוסף, תלו בהם את האשם לאסונות הכבדים שפקדו את העולם, כגון בצורת, מגפות ורעידות אדמה. לכשהפכו למוקד השנאה והחשד של כולם, צצו מלשינים שעמדו על המשמר כדי לבגוד בחפים מפשע למען בצע כסף. המשיחיים הורשעו כמורדים במלכות, כאויבי הדת וכמזיקים לחברה. רבים מהם הושלכו אל מלתעותיהם של חיות טרף, או נשרפו בחיים בתיאטראות. אחדים מהם נצלבו; אחרים כוסו בעורות בעלי חיים פראיים והושלכו לזירה כדי שייטרפו בידי כלבים. עונשם הפך לעיתים קרובות לשעשוע העיקרי בחגיגות המוניות ובחגים לאומיים. רבבות צופים נהרו לתיאטראות כדי להתענג על המחזה, והריעו בתרועות ובשאגות צחוק לקורבנותיהם המיוסרים בשעת גסיסתם. בכל מקום שבו תלמידי המשיח ביקשו מחסה, הם ניצודו כחיות טרף. הם נאלצו לחפש מקומות מסתור באזורים שוממים ובודדים. הם “נָעוּ וְנָדוּ עֲטוּפֵי עוֹרוֹת כְּבָשִׂים וְעִזִּים, בְּסָבְלָם מַחְסוֹר, צָרוֹת וְהִתְעַלְּלוּת” (האיגרת אל העברים י”א 36, 37, 38). רבים מהם מצאו מחסה במערות קבורה. מנהרות ארוכות נחפרו מתחת לאדמה בהרים המקיפים את רומא; רשת המנהרות המסובכת התארכה לקילומטרים רבים מעבר לחומות העיר. במקומות מסתור תת-קרקעיים אלה טמנו תלמידי המשיח את מתיהם; כאן הם מצאו בית כאשר הרשויות הכריזו עליהם כמסוכנים. כאשר מעניק החיים יעורר את חסידיו אשר לחמו למענו במלחמה הטובה, רבבות הקדושים שמתו על קידוש שם המשיח יקומו לתחייה וייצאו מן המערות האפלות הללו. 

צור קשר

    על מנת לקבל את תורת ישראל באמצעות וואטסאפ, הורידו את אפליקציית וואטסאפ. הוסיפו איש קשר חדש ״תורת ישראל״ בנייד שלכם עם המספר:
    1-916-281-8262+
  • שדה זה הינו למטרות אימות וצריך להישאר ללא שינויים.

Posted in

תורת ישראל