הוא אמר: “מזמן הבחנתי ברצינותם ובהתנהגותם המופתית. ענוותם מתבטאת כל העת בעודם מבצעים שירותים כנועים למען הנוסעים האחרים, כאלה שאיש מן הנוסעים האנגלים אינו מוכן לבצע; הם אינם דורשים ואינם חפצים לקבל תמורה על שירותיהם, באומרם, זה יהיה טוב ויאה ללבבותינו היהירים; זאת ועוד, מושיענו האהוב עשה למעננו הרבה יותר. כל יום חדש העניק להם הזדמנות להפגין נמיכות רוח, ששום עלבון לא יכול היה לזעזע. אם דחפו או היכו אותם או השליכו אותם לרצפה, הם קמו והלכו; אך שום תלונה לא עלתה על דל שפתיהם. עתה הייתה הזדמנות לבחון האם הם השתחררו מרוח של פחד ומרוח של גאווה, של כעס ושל נקם. באמצע המזמור שאיתו הם החלו את שירותם, הים הגועש שבר את המפרש הראשי לרסיסים, כיסה את הספינה והציף את הסיפון, כאילו מצולות הים כבר בלעו אותנו. צווחות נוראות נשמעו בקרב האנגלים, אך הגרמנים המשיכו לשיר בשלווה. מאוחר יותר שאלתי אחד מהם: ‘לא פחדת?’ והוא השיב: ‘תודה לאל, לא.’ שאלתי: ‘אך האם נשיכם וילדיכם לא פחדו?’ והוא השיב ברכות: ‘לא, נשותינו וילדינו אינם פוחדים מן המוות.'”
לאחר שהספינה הגיעה לסוואנה שהה וסלי זמן מה עם המוראווינים והתרשם עמוקות מהתנהגותם המשיחית. הוא כתב על אחד מפולחני עבודת האל שלהם, שעמדו בניגוד חד לטקסים היבשים של כנסיית אנגליה, את הדברים הבאים: “הפשטות הרבה, כמו גם הרצינות והחגיגיות של המעמד, כמעט גרמו לי לשכוח את שבע עשרה מאות השנים שחלפו, ולדמיין שאני משתתף באחת מאותן אספות נטולות טקסיות ורשמיות אשר התנהלו בראשותו של שאול השליח, שעסק בעשיית אוהלים, או של כיפא הדייג; ועם זאת, רוח הקודש וגבורת ה’ שרו עליהן.” עם שובו לאנגליה הגיע וסלי לתובנה ברורה יותר של האמונה המשיחית בעזרתו של מטיף מוראוויני. הוא השתכנע כי עליו לוותר על הסתמכות על מעשיו שלו לשם רכישת גאולה, ולבטוח ב”שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם,” בכל ליבו ומאודו. בפגישה של האגודה המוראוויאנית בלונדון הקריא לותר הצהרה שתיארה את התמורה שמחוללת רוח ה’ בליבו של המאמין. כשווסלי הקשיב לדברים, האמונה ניצתה בלבו. הוא אמר: “הרגשתי שליבי מתלהט באופן מוזר. חשתי שאכן בטחתי במשיח, במשיח בלבד, לשם גאולתי; נמלאתי ביטחון בכך שהמושיע נטל את חטאיי, כן, אפילו את חטאיי, וגאלני מחוק החטא והמוות.” לאורך שנים רבות של עמל מפרך, ללא שום הקלה או נחמה, שנים של התכחשות עצמית קיצונית ושל חרפה והשפלה, דבק וסלי בנחישות במטרתו האחת: חיפוש אחר אלוהים. עתה, לאחר שמצא את אלוהים, הוא גילה כי החסד שעמל להשיגו בעזרת תפילות וצומות, גמילות חסדים והקרבה עצמית, היה מתנה שניתנה “חינם אין כסף וללא תמורה.” לאחר שאמונתו במשיח התגבשה והתחזקה יקדה נשמתו בתשוקה עזה להפיץ את הידע על הבשורה המהוללת של חסד ה’, הניתן ללא תמורה.
הוא אמר: “לדידי, העולם כולו הוא צאן מרעיתי. בכל מקום בעולם שבו אני נמצא, אני רואה לעצמי חובה הכרחית להכריז את הבשורות הטובות של הגאולה באוזני כל מי שמוכן לשמוע.” הוא המשיך בחיי הסגפנות וההתכחשות העצמית הקפדניים, אך עתה לא ראה בהם עוד את התשתית לאמונתו אלא את הפרי של אמונתו; לא את השורש, אלא את פרי הקדושה. חסד ה’ במשיח הוא התשתית לתקוותו של המשיחי, וחסד זה יתבטא בציות.
חייו של וסלי הוקדשו לבישור האמיתות הכבירות שקיבל: הצדקה באמצעות אמונה בדמו המכפר של המשיח, וקבלת גבורה מרוח הקודש, אשר מחדשת את הלב ומניבה פירות בחיי אדם הצועד בעקבות המופת של המשיח. וייטפילד והאחים לבית וסלי הוכשרו למלאכתם כאשר למדו על בשרם באמצעות ניסיונות רבים וקשים על מצבם חסר התקווה; על מנת שיוכלו לשאת את הקשיים כחיילים טובים של המשיח, הם הפכו מטרה לאש צולבת של לעג, בוז ורדיפה, הן באוניברסיטה והן כאשר החלו לשרת כמטיפים. הם וקומץ עמיתים אחרים שתמכו במטרתם כונו בבוז “מתודיסטים” בידי תלמידיהם הכופרים – שם שנחשב כיום מכובד בידי אחד הפלגים הגדולים בנצרות באנגליה ובאמריקה. כחברי כנסיית אנגליה, הם דבקו בפולחנים ובטקסי עבודת האל שלה, אך ה’ הציג בפניהם בדברו מופת נעלה יותר. רוח הקודש דרבנה אותם להטיף את המשיח הצלוב. גבורת ההשגחה העליונה סייעה להם בפועלם. אלפי בני אדם האמינו וקיבלו את האמונה המתוקנת בכל ליבם ומאודם. עתה, עלה הצורך להגן על צאן המרעית הללו מפני זאבים ששיחרו לטרף. וסלי לא התכוון לייסד פלג חדש בנצרות, אך הוא ארגן את צאן מרעיתו תחת השם “האיגוד המתודיסטי”. ההתנגדות שמטיפים אלה ספגו מן הכנסייה הממסדית הייתה קשה ולא מובנת; ואף על פי כן, אלוהים בחוכמתו ניצח על אירועי העיתים כדי שהרפורמציה תתחיל בתוך הכנסייה עצמה. אילו הרפורמציה הייתה נובעת מבחוץ, היא לא הייתה חודרת למקום שנזקק לה יותר מכל מקום אחר. אך מכיוון שמטיפי התחייה היו חברי הכמורה, ופעלו בתוך הכנסייה בכל מקום שבו ניתנה להם הזדמנות, חדרה האמת למקומות שאלמלא כן היו הדלתות נסגרות בפניה.
אחדים מאנשי הכמורה התעוררו מקהות החושים המוסרית ששקעו בה והפכו למטיפים נלהבים בקהילותיהם. קהילות שהתאבנו באמצעות הדת היבשה ניעורו לחיים. בימיו של וסלי, כמו בכל הדורות בתולדות הכנסייה, אנשים בעלי מתנות וכישרונות שונים ביצעו את המלאכה שיועדה להם. הם לא ראו עין בעין כל נקודה ונקודה בדוקטרינת האמונה, אך בכולם פעלה רוח הקודש שאיחדה ביניהם בכך שהחדירה לליבם את המטרה לרכוש נשמות למשיח. המחלוקות בין האחים וסלי לוייטפילד איימו בשלב מסוים לחולל נתק ביניהם; אך בזמן שהם למדו ענווה בבית ספרו של המשיח, סבלנות וחמלה הדדית פייסו בין שני הצדדים. לא היה להם זמן להתווכח ולריב בשעה שתורות שקר וחטאים רווחו סביבם והחוטאים ירדו שאולה אל אובדנם. משרתי ה’ צעדו על דרך סלעית. אנשים בעלי השפעה וידע השתמשו בכוחם כדי לפעול נגדם. בתוך זמן קצר, רבים מן הכמרים הפגינו עוינות נחושה, ודלתות הכנסיות נסגרו בפני האמונה הצרופה ומבשריה. הדברים שהכמרים אמרו בזמן שהוקיעו את מבשרי האמת מעל בימות הכנסיות, עוררו את כוחות האופל, את הבורות ואת הרשע.
פעם אחר פעם נמלט ג’ון וסלי מן המוות בעזרת נס שהתחולל בחסד ה’. כשזעם ההמון ניצת נגדו ודומה היה שאין שום דרך מילוט, מלאך בדמות אנושית התייצב לצידו, האספסוף נרתע לאחור ומשרת המשיח צעד קדימה בבטחה ונחלץ מן הסכנה. וסלי אמר על אחת הפעמים שבהן ניצל מן ההמון הזועם: “רבים ניסו לדחוף אותי למטה בזמן שירדנו במדרון ההר על שביל חלקלק לעבר העיר; הם ידעו היטב שברגע שאצנח לאדמה, רוב הסיכויים שלא אוכל לקום עוד. אך אני לא מעדתי כלל, אפילו לא מעידה קלה, עד שהייתי מחוץ להישג ידם. למרות שרבים ניסו לאחוז בצווארי או בבגדיי ולדחוף אותי למטה, אחיזתם נשמטה וזממם לא עלה בידם; רק אחד מהם הצליח לאחוז בדש מעילי, שבמהרה נותר בידיו; הדש השני, שבכיסו היה טמון שטר כסף, נקרע, אך רק למחציתו. אדם תאב בצע שצעד מאחוריי תקף אותי כמה פעמים עם מטה גדול מעץ אלון; אילו ניסה לחבוט בעורפי, הדבר היה חוסך ממנו טרחה נוספת. אך בכל פעם שהרים את המטה כדי להכותני, המהלומה הוטתה הצידה. איני יודע כיצד קרה הדבר, שכן לא יכולתי להזיז את ידי הימנית וגם לא את השמאלית. אדם אחר פילס את דרכו לעברי דרך ההמון והרים את זרועו כדי להכותני; לפתע, ידו נשמטה, והוא רק ליטף את ראשי ואמר: ‘איזה שיער רך יש לו.’… האנשים הראשונים שלבבותיהם השתנו היו גיבוריה של העיר, מנהיגי האספסוף, שאחד מהם היה מתאגרף מקצועי בקרבות אגרוף במקומות הומים וקולניים. “אלוהים מכין אותנו לעשות את רצונו בהדרגה כה מתונה! לפני שנתיים, לבנה חלפה ליד כתפיי ושרטה אותן. שנה לאחר מכן, אבן פגעה בי בין שתי עיניי. בחודש שעבר חטפתי מכה, והערב, שתיים – אחת לפני שנכנסנו לעיר, השנייה אחרי שיצאנו מהעיר; אך שתיהן היו דבר של מה בכך, שכן למרות שהתוקף הראשון הכה אותי בחזי במלוא כוחו, והשני הכני על פי בעוצמה כה גדולה עד שדם ניתז מיד החוצה, לא הרגשתי שום כאב, כאילו שהם נגעו בי עם קש.” המתודיסטים באותם ימים – צאן המרעית והמטיפים כאחד – סבלו לעג ורדיפות הן מצד חברי הכנסיות והן מן הכופרים שהשתלהבו מתיאוריהם המסולפים. הם הועמדו לדין בבתי משפט שהתיימרו לעשות דין צדק, שכן צדק היה נדיר בבתי המשפט באותם ימים. לפעמים תקפו אותם רודפיהם בכוח הזרוע. האספסוף עבר מבית לבית, הרס רהיטים וחפצים, בזז כל מה שבחר לבזוז, והתעלל באכזריות בגברים, בנשים ובילדים. בכמה מקרים, נתלו כרזות שקראו לכל מי שחפץ לסייע בשבירת החלונות וביזת הבתים של המתודיסטים, להתאסף במקום מסוים במועד מסוים. הרשויות עברו בשתיקה על מעשי העוול האלה שבוצעו קבל עם ועולם, והיוו חילול בוטה הן של החוק האנושי והן של החוק האלוהי. רדיפה שיטתית נערכה כנגד אנשים שחטאם היחיד היה רצונם להסיט את רגלי החוטאים מדרך האבדון אל דרך הישר.
ג’ון וסלי אמר בנוגע להאשמות שהופנו נגדו ונגד עמיתיו: “ישנם הטוענים כי הדוקטרינות של האנשים האלה [הפרוטסטנטים] שגויות, שקריות ומסיתות; שהן חדשות; שאיש לא שמע עליהן עד היום; שהן דומות לעקרונות של הקווייקרים; שהן פנטיות וקתוליות. כל טענות השווא הללו נעקרו מן השורש, ונחשף כי כל ענף בדוקטרינה הפרוטסטנטית הוא התורה המפורשת של כתבי הקודש שבוארה בידי כנסייתנו. לפיכך, משנתנו אינה יכולה להיות שגויה או שקרית, בהנחה שכתבי הקודש הם האמת.
“אחרים טוענים [לגבי הפרוטסטנטים] שהדוקטרינות שלהם מגבילות מדיי; שהם הופכים את הדרך לגן העדן צרה מדי; זוהי למעשה ההתנגדות המקורית והכמעט היחידה למשך זמן מה, המשמשת בסתר כתשתית של אלפי התנגדויות רבות יותר שמופיעות בדרכים שונות. אך האם הפרוטסטנטים הופכים את הדרך לגן העדן צרה יותר מזו שהתוו המושיע ושליחיו? האם משנתם מחמירה יותר מתורת כתבי הקודש? בחנו את הפסוקים המפורשים הבאים: ‘וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדְךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ’ (לוקס, י’ 27). ‘כָּל מִלָּה בְּטֵלָה שֶׁיְּדַבְּרוּ בְּנֵי אָדָם יִתְּנוּ עָלֶיהָ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן בְּיוֹם הַדִּין’ (מתי, י”ב 36). ‘וּבְכֵן, אִם תֹּאכְלוּ אוֹ תִּשְׁתּוּ, אוֹ כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ – עֲשׂוּ אֶת הַכֹּל לְמַעַן כְּבוֹד אֱלֹהִים’ (קור”א, י’ 31).”
“אם משנתם מחמירה יותר מן הדברים האלה, אז האשמה נופלת עליהם; אך אתם יודעים בליבכם שהיא אינה נופלת עליהם. ומי יכול להחמיר על קוצו של יוד יותר מדיי מבלי להשחית את דבר ה’? האם האיש שרזי ה’ הופקדו בידיו יימצא נאמן אילו ישנה חלק כלשהו בהצהרות הקדושות הללו? ברור שלא; הוא אינו יכול לבטל אף מילה בהן או לגרוע מהן; הוא אינו יכול לרכך אותן; הוא נאלץ להכריז באוזני כל בני האדם: ‘איני יכול לרכך את כתבי הקודש כדי שיישאו חן בעיניכם. עליכם להגיע אליהם, או שתאבדו לנצח.’ הזעקה הפופולרית היא: ‘כמה מחמירים וחסרי נדיבות הם האנשים האלה!’ מאיזו בחינה? האם הם אינם מאכילים את הרעבים ומלבישים את הערומים? לא; אין זה הדבר; מעשי חסד כאלה נזקפים לזכותם בשפע, אך הם מחמירים בשיפוטם; הם סבורים שאיש אינו יכול להיוושע, זולת אלה שצועדים בדרכם שלהם.”
ההידרדרות הרוחנית שנחשפה באנגליה זמן קצר לפני ימיו של וסלי, נבעה במידה רבה מן הדוקטרינה המתנגדת לציות לתורת ה’ [הגורסת כי די באמונה בלבד כדי להיוושע]. נוצרים רבים טענו שהמשיח ביטל את תורת המוסר, ולפיכך, המאמינים אינם מחויבים לקיים את מצוותיה; שהמאמין חופשי מן “השעבוד למעשי צדקה”. אחרים, על אף שהודו בנצחיות התורה, הכריזו כי אין צורך שהכמרים יאיצו במאמינים לציית לתורה, שכן אלה שנבחרו בידי ה’ כדי לנחול גאולה “יונחו בידי חסד ה’, שיעורר בליבם דחף בלתי נשלט לנהוג ביראת שמיים, לעשות מעשי צדקה ולפתח מידות טובות,” בזמן שאלה שנגזר עליהם אבדון וחרפה נצחיים, “לא הצליחו לציית לתורת ה’ בכוחות עצמם.” אחרים, שאף הם טענו כי “הנבחרים אינם יכולים לאבד את חסד האל,” הגיעו למסקנה הרבה יותר מזעזעת, דהיינו: “שמעשי הרשע שהם מבצעים אינם באמת חטאים, וגם אין לראות בהם חילול של תורת ה’; לפיכך, אין צורך שיתוודו עליהם או שיחדלו מהם בעזרת חזרה בתשובה.” לפיכך, הם הכריזו כי אפילו אחד מן החטאים המרושעים והנתעבים ביותר “שנחשב בעיני העולם כחילול בוטה של תורת ה’, אינו נחשב כחטא בעיני ה’,” כל עוד בוצע בידי אחד מנבחרי ה’, “שכן, זה אחד המאפיינים היסודיים והמובהקים ביותר של הנבחרים, דהיינו, שאין ביכולתם לעשות דבר שהוא למורת רוחו של ה’ או שהוא נאסר בתורתו.” דוקטרינה מפלצתית זו זהה בעיקרון לטענותיהם של מלומדים ושל תיאולוגיים פופולרים הגורסת כי “אין שום תורה שאין לשנותה או אף מוסר קבוע ומוחלט, אלא ההבחנה בין טוב לרע נקבעת עיי החברה בעצמה ולפיכך היא גם כפופה לשינויים”. כל הטענות הללו חושפות את אותו מקור השראה – אותה רוח שלטת של השטן, שהחל בפעולתו, אפילו בקרב דרי השמיים החפים מחטא, במטרה לשבור את עול מצוות תורת ה’ הקדושות והמרסנות. הדוקטרינה על צווי ה’ המתקנים ומשנים את אופיו של האדם באופן סופי, גרמה לאנשים רבים לדחות את תורת ה’ על הסף. וסלי לא חדל להביע התנגדות לטענות השקריות של מורי הדוקטרינה השוללת את הציות לתורת ה’, והראה כי תורת שקר זו, שהובילה לאי ציות לתורה, עומדת בסתירה גמורה לכתבי הקודש. “הֵן חֶסֶד הָאֱלֹהִים הוֹפִיעַ לִישׁוּעַת כָּל בְּנֵי אָדָם.” “טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה וְרָצוּי בְּעֵינֵי אֱלֹהִים מוֹשִׁיעֵנוּ, הֶחָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת. הֵן אֶחָד הָאֱלֹהִים, וְאֶחָד הַמְתַוֵּךְ בֵּין אֱלֹהִים לִבְנֵי אָדָם – הָאָדָם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר נָתַן אֶת עַצְמוֹ כֹּפֶר בְּעַד הַכֹּל” (טיטוס, ב’ 11; טימ”א, ב’ 6-3). רוח ה’ מוענקת חינם אין כסף כדי לאפשר לכל אדם לצעוד על דרך המלך המובילה לגאולה. המשיח אמר: “הָאוֹר הָאֲמִתִּי, הַמֵּאִיר לְכָל אָדָם, בָּא אֶל הָעוֹלָם” (יוחנן, א’ 9). הסיבה היחידה שבעטיה בני האדם אינם נוחלים גאולה, היא סירובם הנחוש לקבל את מתת החיים.
