פסוקים אלה ואחרים הוכיחו למילר מפורשות כי האירועים, שרוב המאמינים ציפו להתרחשותם לפני שיבת המשיח, כגון ממשלת שלום כלל-עולמית וכינון מלכות האלוהים עלי-אדמות, יתרחשו אחרי ביאת המשיח השנייה.
יתרה מכך, כל אותות העיתים והמצב השורר בעולם מתכתבים עם התיאור הנבואי של אחרית הימים. לפיכך, מילר נאלץ להסיק מלימוד כתבי הקודש בלבד, שפרק הזמן שהוקצב לעולם במצבו הנוכחי עמד להסתיים. הוא אמר: “ראיה נוספת ששכנעה אותי הייתה הכרונולוגיה של כתבי הקודש. גיליתי שהאירועים שנובאו בנבואות והתגשמו, התרחשו בדרך כלל בתוך פרק זמן מסוים. ‘מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה’ חלפו עד המבול (בראשית, ו’ 3); שבעה ימים קדמו למבול; ‘אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה’ ניתך המבול על העולם (בראשית, ז’ 4); ארבע מאות שנות נדודים ושיעבוד עברו על זרע אברהם (בראשית, ט”ו 13); שלושה ימים חלפו עד להתגשמות חלומו של שר האופים, ועד להתגשמות חלומו של שר המשקים (בראשית, מ’ 20-12); שבע שנות בצורת פקדו את מצרים (בראשית, מ”א 54-28); ארבעים שנות נדודים במדבר (במדבר, י”ד 34); שלוש וחצי שנות בצורת (מל”א, י”ז 1, ראו לוקס, ד’ 25); שבע שנות גלות (ירמיה, כ”ה 11); שבע עיתים שיעברו על נבוכדנצר (דניאל, ד’ 16-13); שבעים השנים שנגזרו עד לחורבן ולגלות ישראל (דניאל, ט’ 27-24); כל האירועים שנתחמו בנבואות בפרקי הזמן הללו התגשמו במלואם בהתאם להן.” לכן, כאשר מילר מצא בכתבי הקודש תקופות כרונולוגיות מסוימות, שעל פי הבנתו יימשכו עד ביאת המשיח השנייה, הוא לא יכול היה שלא לראות בהן את ה”זְמַנִּים הקְבוּעִים” שיָעַד ה’ וגילה אותם למשרתיו. משה מכריז: “הַנִּסְתָּרֹת – לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת – לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד עוֹלָם…” (דברים, כ”ט 28). ה’ מכריז באמצעות הנביא עמוס: “כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים” (עמוס, ג’ 7).
תלמידי דבר ה’ יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהם ימצאו בכתבי הקודש אזכור מפורש לאירוע הכביר והמדהים ביותר שיתרחש בתולדות האנושות. מילר אמר: “כאשר השתכנעתי לגמרי שכל כתבי הקודש שנכתבו בהשראת ה’ הם חשובים ומועילים (טימ”ב, ג’ 16); שהם לא נכתבו בכל זמן נתון על פי רצונו של האדם, אלא בידי אנשים קדושים שהונעו בידי רוח הקודש (פטר”ב, א’ 21), ‘לְהַדְרָכָתֵנוּ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ תִּקְוָה מִתּוֹךְ הַסַּבְלָנוּת וְהַנֶּחָמָה שֶׁבַּכְּתוּבִים’ (האיגרת אל הרומים, ט”ו 4), לא יכולתי שלא לראות בחלקים הכרונולוגיים בכתבי הקודש חלקים חשובים הראויים להתעמקותנו, בדיוק כמו כל חלק אחר בכתובים. לפיכך, חשתי כי בניסיוני להבין מה אלוהים ראה לנכון בחסדו לגלות לנו, אין לי שום זכות להתעלם מפרקי הזמן שצוינו בנבואות.”
הנבואה החושפת באופן הברור ביותר את מועד ביאת המשיח השנייה נמצאת בדניאל, ח’ 14; נבואה זו מציינת את המועד של טיהור המקדש. “וַיֹּאמֶר אֵלַי: ‘עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ.'” בהתאם לכלל שקבע מילר, שעל פיו כתבי הקודש מבארים את עצמם, הוא הסיק כי בשפה הנבואית, יום אחד מסמל שנה אחת [במדבר, י”ד 34; יחזקאל ד’ 6]. הוא הבין שהתקופה בת 2300 השנים תתרחש הרבה אחרי תום השיטה הדתית שהייתה נהוגה בישראל הקדומה, ולפיכך, היא אינה מתייחסת לבית המקדש שהיה קיים בעידן ההוא. מילר קיבל את ההשקפה הרווחת שגרסה כי בעידן המשיחי [עידן החסד], העולם כולו הוא בית המקדש. לפיכך, הוא הבין שטיהור המקדש שנובא בדניאל, ח’ 14, ייצג את טיהור העולם באש בעת ביאת המשיח השנייה. הוא הסיק שאילו תימצא נקודת ההתחלה הנכונה ל-2300 הימים [דהיינו, השנים] הללו, ניתן יהיה לקבוע בוודאות את מועד ביאתו השנייה של המשיח. כך יתגלה המועד של ההגשמה הסופית הכבירה, “פרק הזמן שבו העידן הנוכחי, על כל גאוותו, עוצמתו, פארו, הדרו, רשעותו ועריצותו – יגיע לקיצו… כאשר הקללה תוסר מן הארץ והמוות יוצמת, ומשרתי ה’, נביאי ה’, קדושיו וכל יראי שמו יזכו בגמול, ואילו מחרבי הארץ יישמדו.” בלהט חדש ובכובד ראש רב יותר המשיך מילר להתעמק בנבואות, ועשה ימים כלילות בלימוד הנושא שנראה לו עתה כה הרה חשיבות ומרתק. ואולם, בפרק ח’ בספר דניאל, הוא לא מצא שום רמז לנקודת הפתיחה של 2300 הימים; המלאך גבריאל, על אף שצווה להבהיר לדניאל את החזון, נתן לו פירוש חלקי בלבד. כאשר דניאל חזה ברדיפות הקשות שיפקדו את קהילת ה’, כוחו תש. הוא לא היה מסוגל לשאת זאת יותר, והמלאך עזבו לזמן מה. דניאל התעלף והיה חולה מספר ימים. הוא אומר: “נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי יָמִים… וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה וְאֵין מֵבִין.” (דניאל, ח’ 27). [כלומר, “השתאיתי על החזון, אך לא הבנתיו.] אך אלוהים הורה לשליחו להבהיר לדניאל את החזון; הוא חייב לציית לצו. ואכן, המלאך, בציות לצו ה’, שב מקץ זמן מה לדניאל ואמר לו: “דָּנִיֵּאל, עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה. בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה.” “וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן מֹצָא דָבָר…” (דניאל, ט’ 22, 23, 27-25). רק נקודה אחת בחזון שתועד בפרק ח’ נותרה ללא הבהרה, דהיינו, סוגיית הזמן – התקופה בת 2300 הימים. לפיכך, המלאך ששב להסבריו התמקד במיוחד בסוגיית הזמן: “שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁך…. וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים. וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ… וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה.” המלאך נשלח לדניאל במטרה להבהיר לו את הדבר שהוא התקשה להבין בחזון שתועד בפרק ח’, דהיינו, את הפסוק המתייחס לזמן – “עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ.” אחרי שהמלאך מפציר בדניאל: “וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה,” הוא מכריז: “שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ.” המילה “נֶחְתַּךְ”, שפירושה “נגזר” או “נקבע”, מציינת נתק. על פי דברי המלאך, שבעים השבועות, המייצגים 490 שנים וקשורים במיוחד לעם ישראל, ייחתכו או ינותקו. אך ממה ייחתכו? מכיוון ש-2300 הימים הם פרק הזמן היחיד שאוזכר בפרק ח’, זו חייבת להיות התקופה שממנה ייגזרו שבעים השבועות; לפיכך, שבעים השבועות חייבים להיות חלק מ-2300 הימים, ושתי התקופות חייבות להתחיל באותה נקודת זמן. שבעים השבועות שהוכרזו בידי המלאך, מתחילים לדבריו מן היום שבו ייצא הצו לשיקום ירושלים. אם ניתן יהיה לתארך את המועד שבו יצא הצו, אזי ניתן יהיה לאשש בוודאות את נקודת המוצא של התקופה הכבירה בת 2300 הימים. הצו תועד בפרק ז’ בספר עזרא (עזרא, ז’ 26-12). הוא יצא במלואו בידי אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא, מֶלֶךְ פָּרָס, בשנת 457 לפני הספירה. אך בספר עזרא, פרק ו’ פסוק 14, נאמר שבית המקדש בירושלים נבנה בידי “כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ, וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס.” שלושה מלכים אלה יזמו, איששו והשלימו את הצו; עתה, הוא עלה בקנה אחד עם הנבואה שציינה את ראשית 2300 השנים. אם לוקחים את שנת 457 לפני הספירה שבה הושלם הצו, כמועד שבו יצא הצו, נדמה שהוגשם כל פרט ופרט בנבואה בקשר לשבעים השבועות. “וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם” – דהיינו, שישים ותשע שבועות, או 483 שנים. הצו שהוציא ארתחששתא בוצע בסתיו בשנת 457 לפני הספירה. כאשר מונים את 483 השנים מתאריך זה, הן מגיעות עד שנת 27 לספירה. [ראו הערה 3 בנספח;] במועד זה התגשמה הנבואה. המילה “משיח” משמעה “המשוח”. בסתיו של שנת 27 לספירה, המשיח הוטבל בידי יוחנן המטביל וקיבל את משיחת רוח הקודש. “יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת, אֲשֶׁר אֱלֹהִים מָשַׁח אוֹתוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבִגְבוּרָה…” (מעשי השליחים, י’ 38). המושיע הכריז: “רוּחַ אֲדֹנָי עָלָי, יַעַן מָשַׁח אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים. שְׁלָחַנִי לִקְרֹא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר, וְּלעִוְרִים פְּקַח קוֹחַ; לְשַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים” (לוקס, ד’ 18). לאחר טבילתו הלך המושיע לגליל, שם בישר “אֶת בְּשׂוֹרַת הָאֱלֹהִים בְּאָמְרוֹ: ‘מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים! שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהַאֲמִינוּ בַּבְּשׂוֹרָה!'” (מרקוס, א’ 14, 15). בנבואה בפרק ט’ בדניאל, נאמר: “וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד.” המילה “שבוע” שצוינה כאן, היא השבוע החותם את שבעים השבועות. מדובר בשבע השנים האחרונות בתקופה שהוקצתה במיוחד לעם ישראל. במהלך תקופה זו, הנמשכת משנת 27 לספירה עד שנת 34 לספירה, המשיח, בכבודו ובעצמו, ואחריו תלמידיו, יבשרו את בשורת הגאולה בעיקר לעם ישראל. כשהשליחים יצאו לבשר את הבשורות הטובות של מלכות האלוהים, המושיע הורה להם: “אַל תֵּלְכוּ לְדֶרֶךְ הַגּוֹיִים וְאַל תִּכָּנְסוּ לְעִיר שֶׁל שׁוֹמרְוֹנִים, אֶלָּא לְכוּ אֶל הַצֹּאן הָאוֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל” (מתי, י’ 5, 6). בפרק ט’ בספר דניאל נאמר: “וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה.” בשנת 31 לספירה, שלוש וחצי שנים לאחר טבילתו, נצלב ישוע המשיח. בקורבן התמורה הכביר שהועלה בגולגולתא נחתם עידן הקורבנות, שסימלו במשך ארבעת אלפים שנים את שה האלוהים. הסמל התגשם במופת שלו, והעלאת הקורבנות והמנחות שהייתה נהוגה במקדש על פי תורת הקורבנות, תחדל. שבעים השבועות, או 490 השנים שהוקצו במיוחד לעם ישראל, הסתיימו כאמור בשנת 34 לספירה. בשנה זו, עם ישראל מאס סופית בבשורה כשהוציא להורג את סטפנוס ורדף את חסידי ישוע, וזאת בהתאם לפסיקת הסנהדרין. או אז, בשורת הגאולה, שלא הוגבלה עוד לעם הנבחר, בושרה לעולם כולו. תלמידי ישוע שנאלצו עקב רדיפתם להימלט מירושלים, “עָבְרוּ בָּאָרֶץ וּבִשְּׂרוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים. אָז יָרַד פִילִיפּוֹס אֶל עִיר בְּשׁוֹמְרוֹן וְהִכְרִיז לָהֶם אֶת הַמָּשִׁיחַ.” (מעשי השליחים, ח’ 4, 5). שמעון כיפא שהונחה ביד ה’ בישר את הבשורה לשר המאה של קיסריה, קורנליוס ירא האלוהים; ושאול הנלהב, שזה עתה קיבל את עולו של המשיח, צווה לבשר את הבשורות הטובות: “לֵךְ, כִּי אֲנִי אֶשְׁלַח אוֹתְךָ הַרְחֵק, אֶל הַגּוֹיִים.” (מעשי השליחים, כ”ב 21). עד כה, כל פרט ופרט בנבואה התגשם באופן מרשים; ראשית שבעים השבועות נקבעת בוודאות לשנת 475 לפני הספירה, וקיצם לשנת 34 לספירה. על סמך מידע זה, אין שום קושי לתארך את מועד סיומם של 2300 הימים. שבעים השבועות – 490 הימים – שנגזרו מ-2300 הימים, הותירו 1810 ימים. מתום 490 הימים, נותרו 1810 ימים נוספים שיצטרכו להתגשם. כאשר מונים את מניין השנים משנת 34 לספירה בתוספת 1810 שנים נוספות, מגיעים לשנת 1844. מכאן שפסוק 14 בפרק ח’ בספר דניאל מסתיים בשנת 1844. על פי דברי מלאך ה’, בתום תקופה נבואית כבירה זו, בית המקדש יטוהר. ככתוב: “וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ.” וכך, מועד טיהור המקדש – שכמעט הכול מאמינים שהוא יתרחש בביאת המשיח השנייה – צוין מפורשות. מילר ועמיתיו האמינו תחילה כי 2300 הימים יגיעו לקיצם באביב של שנת 1844, בעוד שהנבואה הצביעה על הסתיו של אותה שנה. ההבנה השגויה של נקודה זו עוררה אכזבה ומבוכה בליבם של האנשים שהאמינו כי ביאת המשיח תתרחש באביב של שנה זו. אך הדבר לא ערער את עוצמת הטענה שגרסה כי 2300 הימים יסתיימו בשנת 1844, והאירוע הכביר שסומל בטיהור המקדש יתרחש במקביל. כשמילר החל להתעמק בכתבי הקודש במטרה להוכיח שהם היו התגלות אלוהית, הוא לא ציפה כלל וכלל להגיע למסקנה שאליה הגיע. הוא עצמו התקשה להאמין בתוצאות מחקרו. אך ההוכחה שהציגו כתבי הקודש הייתה כה מפורשת וחותכת, שאי אפשר היה להתעלם ממנה. מילר הקדיש שנתיים ללימוד כתבי הקודש, ובשנת 1818 החל להאמין בכל ליבו ומאודו שבתוך עשרים וחמש שנה ישוב המשיח כדי לגאול את חסידיו. הוא אמר: “אין לתאר את השמחה שגדשה את ליבי לאור התקווה המשמחת הזו, ואת להט כיסופיי נשמתי לקחת חלק בשמחת הגואל. כתבי הקודש היו עתה כספר חדש בעיניי. הם היו באמת חגיגה לשכל הישר; הם היו מאירי עיניים – כל דבר בתורותיהם שהיה חשוך, סתום או מיסטי בעיניי, התפוגג או הואר בליבי ובמוחי תחת האור הבוהק שנגה מדפיו הקדושים; כה קורנת ומפוארת הייתה האמת שנגלתה לעיני! כל הסתירות והקשיים שמצאתי בעבר בדבר ה’ יושבו ונעלמו; ועל אף שהיו חלקים רבים שטרם הבינותי במלואם, עם זאת, האור הגדול שזרח מהם האיר את שכלי ששרה באפלה, והעניק לי תובנות כה רבות, עד שלימוד כתבי הקודש הפך לתענוג, להנאה צרופה שבעבר לא יכולתי לשער לעצמי שאוכל להפיק מלימודם.”
