פרק כ”ה
תורת ה’ הנצחית
“אָז נִפְתַּח הֵיכַל אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וַאֲרוֹן בְּרִיתוֹ נִרְאָה בְּהֵיכָלוֹ” (ההתגלות, י”א 19). ארון הברית של ה’ שוכן בקודש הקודשים, הלשכה השנייה במקדש. בשירות בקודש במשכן עלי אדמות, אשר שימש כ”תַּבְנִית וְצֵל שֶׁל הַדְּבָרִים הַשְּׁמֵימִיִּים,” לשכה זו [קודש הקודשים] נפתחה אך ורק ביום הכיפורים הגדול, וזאת לשם טיהור המקדש. לפיכך, ההכרזה על פתיחת היכל ה’ בשמיים וחשיפתו של ארון ה’ לעין כול, מצביעה על פתיחתו של קודש הקודשים בהיכל ה’ בשמיים בשנת 1844, בזמן שהמשיח נכנס לקודש הקודשים כדי להשלים את מלאכת הכפרה. אלה שצעדו באמונה בעקבות הכוהן הגדול העליון שלנו, שנכנס לקודש הקודשים והחל לשרת בקודש, חזו בארון הברית. כאשר הם התעמקו בסוגיית המקדש, הם הבינו את השינוי שחל בשירות בקודש של המושיע, וראו שעתה הוא שירת לפני ארון ה’ בעודו מלמד זכות על החוטאים באמצעות דמו המכפר. ארון ה’ במקדש עלי אדמות הכיל את שני לוחות הברית שעליהם נחקקו עשרת הדיברות של תורת ה’. הוא פשוט שימש ככלי קיבול ללוחות הברית, והמצוות הקדושות שנחקקו עליהם העניקו לו את ערכו הרב וקדושתו.
כשהיכל ה’ נפתח בשמיים נגלה ארון הברית לעיני כול. בקודש הקודשים בהיכל ה’ בשמיים נצורה תורת ה’ בקדושה יתרה – התורה שנהגתה מפיו של אלוהים בכבודו ובעצמו בקרב הרעמים שרעמו על הר סיני, ונכתבה באצבע אלוהים על לוחות האבן. תורת ה’ הצפונה בהיכל ה’ בשמיים, היא התורה המקורית הנשגבה, שדיברותיה נחקקו על לוחות האבן, תועדו בידי משה בחומש והיוו תעתיק נאמן מדויק. המאמינים שזכו בתובנה על נקודה חשובה זו, זכו בתובנות נוספות על טיבה הקדוש והנצחי של תורת ה’. הם ראו בבהירות רבה יותר את עוצמת דבריו של המושיע, שאמר: “עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה” (מתי, ה’ 18). תורת ה’, המהווה את התגלות רצונו ותעתיק של אופיו, חייבת להישמר לנצח כ”עד נאמן בשמיים” (תהילים, פ”ט 38). אף דיבר לא בוטל; אף “יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד” לא שונו. מחבר מזמורי התהילים מכריז: “לְעוֹלָם יְהוָה, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.” “נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו. סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם” (תהילים, קי”ט 89; קי”א 7, 8). בלב ליבם של עשרת הדיברות טמון הדיבר הרביעי, כפי שהוכרז לראשונה מפי ה’: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי – שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבּת, וַיְקַדְּשֵׁהוּ” (שמות, כ’ 10-8). רוח קודשו של ה’ הטביעה את רושמה בלבבותיהם של תלמידי דבר ה’. עתה, הם הבינו שהם חיללו בשוגג את הדיבר הרביעי כאשר זלזלו ביום המנוחה שכונן הבורא. הם החלו לבחון את הסיבות לכך שיום המנוחה חל ביום הראשון בשבוע במקום ביום השבת, שכונן וקודש בידי ה’. הם לא מצאו שום תימוכין בכתבי הקודש לביטולו של הדיבר הרביעי, או לכך שמועד השבת השתנה ואינו חל עוד ביום השביעי בשבוע. הברכות שקידשו את היום השביעי מבראשית, לא השתנו מעולם. הם חיפשו בכל ליבם ומאודם אחר רצון ה’, כדי לדעת את רצונו ולציית לו; עתה, כשנוכחו לדעת שהם מחללים את תורתו, צער רב גדש את ליבם, והם החלו להפגין את נאמנותם לה’ באמצעות שמירת השבת כיום קודש ויום מנוחה. מאמצים רבים ונלהבים נעשו כדי להצמית את אמונתם. איש לא יכול היה שלא לראות שאם המקדש הארצי היווה סמל או תבנית של היכל ה’ השמיימי, הרי שהתורה, שהופקדה למשמרת בארון הברית עלי אדמות, הייתה תעתיק מדויק של התורה הצפונה בארון הברית בהיכל בשמיים, ושקבלת האמיתה הזו בקשר למקדש בשמיים הייתה כרוכה בהכרה והודאה במצוות תורת ה’, בתקפותו של הדיבר הרביעי ובחובה לשמור על קדושת השבת. כאן טמון הסוד להתנגדות המרה והנחושה לפרשנות הבהירה והמהימנה של כתבי הקודש, שחשפה את שירותו בקודש של המשיח במקדש בשמיים. בני האדם רצו לסגור את הדלת שה’ פתח ולפתוח את הדלת שה’ סגר. ואולם, “הַקָּדוֹשׁ הָאֲמִתִּי, אֲשֶׁר לוֹ מַפְתֵּחַ דָּוִד, הַפּוֹתֵחַ וְאֵין סוֹגֵר וְסוֹגֵר וְאֵין פּוֹתֵחַ,” מכריז: “הִנֵּה נָתַתִּי לִפָנֶיךָ דֶּלֶת פְּתוּחָה אֲשֶׁר אֵין אִישׁ יָכוֹל לסָגְרָהּ” (ההתגלות, ג’ 7, 8). כשפתח המשיח את הדלת והחל לשרת בקודש הקודשים זרח אור מן הדלת הפתוחה של היכל ה’ בשמיים, והדיבר הרביעי נחשף ככלול בתורת ה’ הנצורה בארון הברית שבשמיים. ואת מה שכונן ה’, איש אינו יכול להרוס. המאמינים שקיבלו את האור בקשר למלאכתו של המשיח, (המלמד זכות על בני האדם לפני ה’), ולנצחיותה של תורת ה’, גילו שאמיתות אלה הוצגו בפרק י”ד בספר ההתגלות. הבשורות בפרק זה מכילות שלוש אזהרות [ראו הערה 8 בנספח], שנועדו להכין את בני האדם לקראת ביאת המשיח השנייה. ההכרזה “בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ,” מצביעה על מלאכת הסיום של המשיח בגאולת האנושות. היא מבשרת אמיתה חשובה שיש להכריזה, עד שהמושיע יחדל לעתור ולהפגיע בעבור בני האדם וישוב לעולם כדי לאסוף אליו את חסידיו. מלאכת המשפט שהחלה בשנת 1844 חייבת להימשך עד שכל ה”תיקים” יוכרעו, הן של החיים והן של המתים. לפיכך, היא תאריך את תום תקופת המבחן שניתנה לאנושות. כדי שבני האדם יתכוננו לעמוד למשפט, האזהרה מורה להם: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד… הִשְׁתַּחֲווּ לְעוֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַיָּם וּמַעַיְנוֹת הַמַּיִם.” התוצאה שתנבע מקבלת האזהרות הללו, הובהרה במילים: “בָּזֶה סַבְלָנוּתָם שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים וֶאֱמוּנַת יֵשׁוּעַ.” כדי להתכונן למשפט ה’, על בני האדם לשמור את תורת ה’. התורה תשמש כמופת שעל פיו יבחן אופיים ביום המשפט. שאול השליח מכריז: “כָל אֲשֶׁר חָטְאוּ וְיֵשׁ לָהֶם תּוֹרָה, עַל פִּי הַתּוֹרָה יִשָּׁפְטוּ… בַּיּוֹם שֶׁיִּשְׁפֹּט אֱלֹהִים אֶת תַּעֲלוּמוֹת בְּנֵי אָדָם עַל יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.” הוא מוסיף: “הַמְקַיְּמִים אֶת הַתּוֹרָה הֵם אֲשֶׁר יֻצְדְּקוּ” (אל הרומים, ב’ 16-12). אמונה היא חיונית לשמירת התורה, שכן “בְלִי אֱמוּנָה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת רָצוּי לֵאלֹהִים,” “וְכָל מַה שֶּׁאֵינוֹ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה, חֵטְא הוּא” (אל העברים, י”א 6; אל הרומים, י”ד 23). בשורת המלאך הראשון מזהירה את בני האדם: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד,” עבדו אותו והשתחוו לו כבורא השמיים והארץ. כדי לעשות זאת, עליהם לציית לתורתו. החכם באדם אומר: “אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם” (קהלת, י”ב 13). ללא ציות למצוות ה’, עבודת ה’ לא תתקבל ברצון. “הֵן זֹאת הִיא אַהֲבַת אֱלֹהִים, שֶׁנִּשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו.” “מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה” (יוח”א, ה’ 3; משלי, כ”ח 9). החובה לסגוד לה’ מבוססת על העובדה שהוא הבורא וכל הברואים חבים לו את קיומם. בכל מקום בכתבי הקודש שבו האל העליון דורש מן האדם לעבדו, לסגוד לו ולרחוש לו יראת כבוד יותר מכל אלילי הגויים, מוצגת הוכחה לכוחו היוצר. “כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים; וַיהוָה, שָׁמַיִם עָשָׂה” (תהילים, צ”ו 5). “‘וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה?’ יֹאמַר קָדוֹשׁ. ‘שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה.'” “כֹה אָמַר יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, הוּא הָאֱלֹהִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ… ‘אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד'” (ישעיה, מ’ 25, 26; מ”ה 18). מחבר מזמורי התהילים אומר: “דְּעוּ כִּי יְהוָה הוּא אֱלֹהִים: הוּא עָשָׂנוּ, וְלוֹ אֲנַחְנוּ.” “בֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה; נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ” (תהל’ ק’, 3; צ”ה 6). המלאכים הקדושים הסוגדים לאלוהים בשמיים מכריזים: “לְךָ יָאֶה, אֲדוֹנֵנוּ וֵאלֹהֵינוּ, לְקַבֵּל אֶת הַכָּבוֹד וְהַיְקָר וְהַגְּבוּרָה, כִּי אַתָּה בָּרָאתָ הַכֹּל וּבִרְצוֹנְךָ הָיוּ וְנִבְרְאוּ” (ההתגלות, ד’ 11). בפרק י”ד בספר ההתגלות, בני האדם נקראים לעבוד את הבורא, והנבואה מציגה קבוצת אנשים שבעקבות בשורותיהם של שלושת המלאכים שומרים את מצוות ה’. באחת המצוות האלה (הדיבר הרביעי), נאמר מפורשות שאלוהים הוא הבורא. “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי, שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ… כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וַיְקַדְּשֵׁהוּ” (שמות, כ’ 9, 11). ה’ מוסיף ואומר בקשר ליום השבת: “וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי, קַדֵּשׁוּ; וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם – לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם” (יחזקאל, כ’ 20). הסיבה לכך שה’ כונן את השבת כאות היא: “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ” (שמות, ל”א 17). “חשיבותה של השבת כיום מנוחה, המנציח את הבריאה, נובעת מכך שהיא מציגה לעד את הסיבה האמיתית מדוע אלוהים ראוי לסגידתנו” – אלוהים הוא הבורא, ואנו ברואיו. “לפיכך, השבת היא לב ליבה של עבודת האל, שכן היא מלמדת את האמיתה הנשגבה הזו באופן המרשים ביותר, ואין אף מנהג אחר העושה זאת. הבסיס האמיתי לעבודת האל, לא רק לגבי שמירת השבת אלא לגבי עבודת האל כולה, טמון בהבדל בין הבורא לברואיו. עובדה נשגבה זו לעולם אינה מתיישנת, ואין לשכוח אותה לעולם.” אלוהים כונן את השבת בגן עדן כדי שבני האדם ייזכרו תמיד באמיתה זו; כל עוד עובדת היותו הבורא מהווה את הסיבה לכך שעלינו לסגוד לו, השבת תמשיך לשמש אות וזיכרון לכך. אילו הונהגה שמירת השבת בעולם כולו, מחשבותיו ורגשותיו של האדם היו מתמקדים בבורא כמושא הערצתו וסגידתו, ולא היה בעולם אף עובד אלילים, אתאיסט או כופר. שמירת השבת היא האות לדבקות באל האמיתי, “עוֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַיָּם וּמַעַיְנוֹת הַמַּיִם.” מכאן עולה שהמסר המצווה על בני האדם לעבוד את ה’ ולשמור את מצוותיו, אמור להורות להם במיוחד לשמור את הדיבר הרביעי. המלאך השלישי מציין קבוצה אחרת של אנשים (השונה מקבוצת האנשים השומרים את מצוות ה’ ומאמינים בישוע), שאותם הוא מזהיר באזהרה חמורה ומפחידה באשר לעונש הכבד שחטאיהם ימיטו עליהם: “כָּל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַחַיָּה וּלְצַלְמָהּ וּמְקַבֵּל תָּו עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל יָדוֹ, גַּם הוּא יִשְׁתֶּה מִיֵּין חֲרוֹן אֱלֹהִים” (ההתגלות, י”ד 9, 10). פרשנות נכונה של הסמלים שהובאו כאן תבהיר את משמעות המסר. מה מייצגים החַיָּה, צַלְמָהּ והתָּו? רצף הנבואה המציינת את הסמלים הללו מתחיל בפרק י”ב בספר ההתגלות, המתאר את התנין שמנסה להשמיד את המשיח ביום היוולדו (ההתגלות, י”ב 9). התנין הוא השטן; הוא היה זה שהאיץ בהורדוס להרוג את המושיע. אך הנציגה העיקרית של השטן, שנלחמה במשיח ובחסידיו במאות הראשונות של הנצרות, הייתה האימפריה הרומית, שהאלילות הייתה הדת הרשמית שרווחה בה. וכך, בזמן שהתנין מייצג בעיקר את השטן, מבחינה משנית הוא משמש סמל למלכות רומי האלילית. בפרק י”ג בספר ההתגלות [פסוקים 10-1], מתוארת חיה אחרת ה”דּוֹמָה לְנָמֵר,” ש”הַתַּנִּין נָתַן לָהּ אֶת כֹּחוֹ וְאֶת כִּסְאוֹ וְסַמְכוּת רַבָּה.” לשיטתם של פרוטסטנטים רבים, סמל זה מייצג את שלטון האפיפיורות אשר ירש את כוחה, סמכותה וכסאה של האימפריה הרומית הקדומה. על חיה זו, הדומה לנמר, נאמר: “נִתַּן לָהּ פֶּה מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וּנְאָצוֹת… הִיא פָּתְחָה אֶת פִּיהָ בִּנְאָצוֹת כְּלַפֵּי הָאֱלֹהִים, לְנָאֵץ אֶת שְׁמוֹ וְאֶת מִשְׁכָּנוֹ, אֶת הַשּׁוֹכְנִים בַּשָּׁמַיִם. הֻתַּר לָהּ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם הַקְּדוֹשִׁים וּלְנַצְּחָם, וְנִּתַּן לָהּ שִׁלְטוֹן עַל כָּל שֵׁבֶט וְעַם וְלָשׁוֹן וְאֻמָּה.” נבואה זו, שהיא כמעט זהה לתיאור הקרן הקטנה בפרק ז’ בספר דניאל, מצביעה ללא ספק על האפיפיורות. “נִתְּנָה לָהּ סַמְכוּת לִפְעֹל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים.” הנביא מעיד: “אֶחָד מֵרָאשֶׁיהָ הָיָה כְּשָׁחוּט.” הוא מוסיף ואומר: “הַמְיֻעָד לַשְּׁבִי, יֵלֵךְ בַּשְּׁבִי; וְהַמְיֻעָד לֵהָרֵג בַּחֶרֶב, יֵהָרֵג בַּחֶרֶב.” ארבעים ושניים החודשים זהים ל”מוֹעֵד, מוֹעֲדִים וַחֲצִי מוֹעֵד,” – שלוש וחצי השנים או 1260 הימים שנובאו בפרק ז’ בדניאל – פרק הזמן שבו שלטון האפיפיורות ידכא את חסידי ה’. תקופה זו החלה (כפי שצוין בפרקים קודמים) עם כינון שלטון האפיפיורות בשנת 538 לספירה, והסתיימה בשנת 1798. בשנה זו, כששלטון האפיפיורות בוטל והאפיפיור נשבה בידי צבא צרפת, הסמכות והכוח של שלטון האפיפיורות קיבלו מכת מוות ניצחת, והתמלאה הנבואה: “הַמְיֻעָד לַשְּׁבִי, יֵלֵךְ בַּשְּׁבִי.” הנביא אומר: “רָאִיתִי חַיָּה אַחֶרֶת עוֹלָה מִן הָאָרֶץ. הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי קַרְנַיִם דּוֹמוֹת לְקַרְנֵי שֶׂה” (ההתגלות, י”ג 11). הופעתה של חיה זו ואופן עלייתה מרמזים על כך שהאומה שהיא מייצגת שונה לחלוטין מאלו שיוצגו בסמלים הקודמים. הממלכות הכבירות ששלטו בעולם הוצגו בידי דניאל כחיות טרף העולות מן הים כאשר “אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם מְגִיחוֹת אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל” (דניאל, ז’ 2). בפרק י”ז בספר ההתגלות, המלאך מסביר שהמים מייצגים “עַמִּים וַהֲמוֹנִים,” “וְאֻמּוֹת וּלְשׁוֹנוֹת” (התג’, י”ז 15). רוחות מסמלות מחלוקות וסכסוכים. ארבע רוחות השמיים, הנאבקות בים הגדול, מייצגות את המחזות הנוראיים של כיבוש ומרד שיבואו בעטיין של האומות שעלו לשלטון.
