האם מותר לו כעת לחלל את תורת ה’? שאול השליח אומר מפורשות: “הַאִם אָנוּ מְבַטְּלִים אֵפוֹא אֶת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה? חַס וְחָלִילָה! אַדְּרַבָּא, אָנוּ נוֹתְנִים תֹּקֶף לַתּוֹרָה.” “אָנוּ שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא, אֵיךְ נַמְשִׁיךְ וְנִחְיֶה בּוֹ?” יוחנן מכריז: “הֵן זֹאת הִיא אַהֲבַת אֱלֹהִים, שֶׁנִּשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו. וּמִצְווֹתָיו אֵינָן קָשׁוֹת” (אל הרומים, ג’ 31; ו’ 2; יוח”א, ה’ 3). בעקבות הלידה החדשה, הלב שרוי בעצה אחת עם אלוהים ועם תורתו. כשמהפך כביר זה מתחולל בליבו של החוטא, הוא עובר ממוות לחיים, מחטא לקדושה, מחילול התורה וממרי לציות ונאמנות. חיי הניכור מאלוהים באו לקיצם, והחיים החדשים של פיוס, אמונה ואהבה החלו. או אז, “חֻקַּת הַתּוֹרָה תִּתְקַיֵּם בָּנוּ, הַמִּתְהַלְּכִים לֹא לְפִי הַבָּשָׂר, אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ” (אל הרומים, ח’ 4). הנשמה תכריז: “מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ! כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי” (תהילים, קי”ט 97). “תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ” (תהילים, י”ט 8). ללא התורה, בני האדם אינם יודעים דבר וחצי דבר על טהרתו וקדושתו של אלוהים, ועל אשמתם וטומאתם. הם אינם מודים באמת באשמתם, ואינם חשים בצורך בחרטה. הם אינם רואים כמה נואש ואבוד הוא מצבם בתור מחללי תורת ה’, ואינם מבינים שהם זקוקים לדם הכפרה של המשיח. הם מקבלים את בשורת הגאולה מבלי שהתחולל מהפך בליבם, וללא תיקון דרכם. וכך, שיחות בטלות נשמעות מכל עבר, וההמונים מצטרפים לכנסייה מבלי שהתאחדו מעולם עם המשיח. תורות שקר בנוגע להתקדשות, שנבעו אף הן ממאיסת תורת ה’, זכו למקום בולט בתנועות הדתיות הרווחות בימינו. תורות שקר אלה הן שגויות, מטעות, ואף מסוכנות בעליל; העובדה שהן נושאות חן בעיני הציבור מאששת את העובדה שהכול מבינים היטב מה נאמר בכתבי הקודש בנושא זה. התקדשות אמיתית מצווה בכתבי הקודש. שאול השליח מכריז באיגרתו אל הקהילה בתסלוניקי: “וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֱלֹהִים: שֶׁתִּתְקַדְּשׁוּ!” הוא מתפלל בעבורם: “יְקַדֵּשׁ אֶתְכֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה” (תסל”א, ד’ 3; ה’ 23). כתבי הקודש מלמדים מפורשות מהי התקדשות, וכיצד ניתן להשיגה. המושיע התפלל לאלוהים בעבור תלמידיו: “קַדֵּשׁ אוֹתָם בָּאֱמֶת; דְּבָרְךָ אֱמֶת!” (יוחנן, י”ז 17, 19). לדברי שאול, המאמין אמור “לִהְיוֹת מְשָׁרֵת קֹדֶשׁ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ” (אל הרומים, ט”ו 16). מהו פועלה של רוח הקודש? ישוע אמר לתלמידיו: “אֲבָל הוּא, אֲשֶׁר הוּא רוּחַ הָאֱמֶת, כְּשֶׁיָּבוֹא יַדְרִיךְ אֶתְכֶם אֶל כָּל הָאֱמֶת” (יוחנן, ט”ז 13). מחבר מזמורי התהילים אומר: “תוֹרָתְךָ אֱמֶת.” דבר ה’ ורוח קודשו של אלוהים חושפים בפני בני האדם את מצוות הצדקה הנשגבות שלו המגולמות בתורתו. ומכיוון שתורת ה’ היא “קדושה, ישרה וטובה,” ומהווה תעתיק של חוקת ה’ כלילת השלמות, מכאן שאופי המעוצב באמצעות ציות לתורה זו יהיה קדוש. המשיח הוא דוגמה מופתית לאופי כזה. הוא מעיד על עצמו: “שָׁמַרְתִּי אֶת מִצְווֹת אָבִי.” “אֶת הַטּוֹב בְּעֵינָיו אֲנִי עוֹשֶׂה תָּמִיד” (יוחנן, ט”ו 10; ח’ 29). תלמידי המשיח נקראים להידמות לו – לעצב את אופיים בעזרת חסד ה’ כדי שיהלום את מצוות תורתו הקדושה. זוהי התקדשות אמיתית על פי כתבי הקודש. ניתן לחולל אותה אך ורק באמצעות אמונה במשיח ובעזרת גבורת רוח הקודש השוכנת בלב המאמין. שאול השליח מזהיר את המאמינים: “הִשָּׁמְעוּ עַתָּה, וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת פַּעֲלוּ לְמִמּוּשׁ תְּשׁוּעַתְכֶם. וְאָמְנָם אֱלֹהִים הוּא הַפּוֹעֵל בָּכֶם גַּם שֶׁתִּרְצוּ וְגַם שֶׁתִּפְעֲלוּ כַּטּוֹב בְּעֵינָיו” (אל הפיליפים, ב’ 12, 13). תלמיד המשיח נאבק ללא הרף ביצר הרע הדוחק בו לחטוא. כאן אנו זקוקים לעזרת המשיח. חולשתנו מתמזגת עם גבורת ה’, ואנו מכריזים באמונה: “תּוֹדָה לֵאלֹהִים הַנּוֹתֵן לָנוּ אֶת הַנִּצָּחוֹן עַל יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ” (קור”א, ט”ו 57). כתבי הקודש מבהירים כי מלאכת ההתקדשות היא הדרגתית. כשהחוטא מאמין במשיח, חוזר בתשובה ומתפייס עם ה’ בזכות דם הכפרה של המשיח, הוא עושה את צעדיו הראשונים בחייו המשיחיים. עתה הוא אמור לצמוח “אֶל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ” (אל האפסים, ד’ 13). שאול השליח אומר: אני מתמקד ב”דָּבָר אֶחָד: אֲנִי שׁוֹכֵחַ אֶת אֲשֶׁר מֵאַחֲרַי וְנֶחֱלָץ קָדִימָה אֶל מַה שֶּׁלְּפָנַי. אֲנִי רָץ אֶל הַמַּטָּרָה כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַפְּרָס שֶׁבִּקְרִיאָה שֶׁל מַעְלָה, קְרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ” (אל הפיליפים, ג’ 13, 14). שמעון כיפא מציג לפנינו את הצעדים שדרכם ניתן להתקדש על פי כתבי הקודש: “שִׁקְדוּ בְּכָל מְאֹדְכֶם לְהוֹסִיף עַל אֱמוּנַתְכֶם אֶת הַמַּעֲלָה הַמּוּסָרִית, וְעַל הַמַּעֲלָה הַמּוּסָרִית אֶת הַדַּעַת, וְעַל הַדַּעַת אֶת כִּבּוּשׁ הַיֵּצֶר, וְעַל כִּבּוּשׁ הַיֵצֶר אֶת הַסַּבְלָנוּת, וְעַל הַסַּבְלָנוּת אֶת הַחֲסִידוּת, וְעַל הַחֲסִידוּת אֶת הָאַחֲוָה, וְעַל הָאַחֲוָה אֶת הָאַהֲבָה… שֶׁהֲרֵי אִם כָּךְ תַּעֲשׂוּ לֹא תִּכָּשְׁלוּ אַף פַּעַם” (פטר”ב, א’ 10-5). אלה שהתקדשו בהתאם לכתבי הקודש יפגינו רוח של ענווה. בדומה למשה רבנו, הם חוזים בהוד הנורא של הקדושה, ורואים עד כמה לא ראויים הם בהשוואה לטהרה ולכלילות השלמות הנעלה של האל הנצחי.
הנביא דניאל היווה דוגמה מופתית של התקדשות אמיתית. הוא חי חיים ארוכים בשירות אצילי לאלוהיו. הוא היה “אִישׁ חֲמֻדוֹת” ואהוב השמיים (דניאל, י’ 11). ואף על פי כן, במקום להתיימר להיות אדם טהור וקדוש, נביא מכובד זה הזדהה עם חוטאי ישראל בשעה שהתחנן לה’ בעבור עמו: “לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים.” “חָטָאנוּ, רָשָׁעְנוּ.” הוא אומר: “וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר, וּמִתְפַּלֵּל, וּמִתְוַדֶּה חַטָּאתִי, וְחַטַּאת עַמִּי יִשְׂרָאֵל; וּמַפִּיל תְּחִנָּתִי, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהַי…” מאוחר יותר, כשבן האלוהים הופיע בפניו כדי לתת לו הנחיות, הוא הכריז: “הוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ” (דניאל, ט’ 18, 15, 20; י’ 8). כשאיוב שמע את קולו של אלוהים בסערה, הוא הכריז: “עַל כֵּן אֶמְאַס, וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר” (איוב, מ”ב 6). כשישעיהו ראה את כבוד ה’ ושמע את הכרובים קוראים: “קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת,” הוא זעק: “אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי” (ישע’, ו’ 3, 5). אחרי ששאול השליח נלקח אל הרקיע השלישי ושמע דברים שנבצר מבן אנוש להגותם על שפתיו, הוא העיד על עצמו שהוא “הַקָּטָן מִכָּל הַקְּדוֹשִׁים” (קור”ב, י”ב 4-2; אל האפסים, ג’ 8). יוחנן, התלמיד האהוב שנשען על חזהו של ישוע וחזה בכבודו, היה האיש שנפל כמת לרגלי המלאך והשתחווה לו (ההתגלות, כ”ב 8). אלה הצועדים תחת צילו של הצלב בגולגולתא אינם יכולים להתהלל בצדקתם, לרומם את עצמם או לטעון שהם חפים מחטא. לדידם, חטאם הסב לבן האלוהים צער עז ששבר את ליבו, ובעקבות מחשבה זו הם נכלמים וחשים מושפלים. אלה החיים בקרבה יתרה לישוע מזהים בבהירות את חולשתה של האנושות ואת חטאיה, ותקוותם היחידה מסתמכת על מעלותיו וזכויותיו של המושיע הצלוב שקם לתחייה. ההתקדשות המקובלת כיום בעולם הנוצרי נושאת עימה רוח של האדרה עצמית וזלזול בתורת ה’ – דבר שמסמן אותה כזרה ושונה מתורת כתבי הקודש. חסידיה מלמדים כי התקדשות מתרחשת בין רגע, כאשר באמצעות אמונה בלבד הם משיגים קדושה מוחלטת. “רק תאמינו,” הם אומרים, “ותנחלו את הברכה.” מקבל הברכה לא נדרש לשום מאמץ נוסף. בעת ובעונה אחת, הם מתכחשים לסמכותה של תורת ה’, בטענה שהם חופשיים מחובת הציות לצוויה. אך האם יכולים בני האדם להיות קדושים, בקנה אחד עם רצונו ואופיו של אלוהים, בלי לקיים את המצוות המבטאות את אופיו ורצונו, ומראות מה טוב בעיניו? התשוקה לדת קלה שאינה דורשת שום מאמץ, שום התכחשות עצמית, שום התנתקות מהבלי העולם, הפכה את דוקטרינת “האמונה לבדה” לדוקטרינה פופולרית; יעקב השליח אומר: “מַה תּוֹעֶלֶת בַּדָּבָר אִם יֹאמַר אִישׁ, ‘יֵשׁ לִי אֱמוּנָה’, וְאֵין לוֹ מַעֲשִׂים? הֲתוּכַל הָאֱמוּנָה לְהוֹשִׁיעוֹ?… אִישׁ בַּעַר, הַאִם רְצוֹנְךָ לְהִוָּכַח שֶׁאֱמוּנָה בְּלִי מַעֲשִׂים עֲקָרָה הִיא? אַבְרָהָם אָבִינוּ, הַאִם לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִצְדַּק בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ? רוֹאֶה אַתָּה כִּי הָאֱמוּנָה עָזְרָה לְמַעֲשָׂיו וּמִתּוֹךְ הַמַּעֲשִׂים הֻשְׁלְמָה הָאֱמוּנָה… רוֹאִים אַתֶּם כִּי בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ” (איגרת יעקב ב’, 24-14). עדות דבר ה’ יוצאת נגד דוקטרינה מתעה זו, הדוגלת באמונה ללא מעשים. אין זו אמונה הטוענת שזכתה בחסדי שמיים ללא ציות למצוות שחסד ה’ מבוסס עליהן. זוהי יומרנות לשמה, שכן אמונה אמיתית מתבססת על ההבטחות ועל אמצעי החסד שניתנו בכתבי הקודש. בל ישלה איש את עצמו ויחשוב כי ביכולתו להיות אדם קדוש בעודו מחלל ביודעין אחד מדברותיו של האל. ביצוע חטא ביודעין משתיק את קולה המרשיע של רוח הקודש, ומנתק את הנשמה מאלוהים. “הַחֵטְא הוּא עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה.” “כָּל מִי שֶׁחוֹטֵא גַּם עוֹבֵר עַל הַתּוֹרָה.” “כָּל הַחוֹטֵא [המחלל את התורה] לֹא רָאָהוּ אַף לֹא יְדָעוֹ [את המושיע]” (יוח”א, ג’ 4, 6). על אף שיוחנן מתמקד באיגרותיו בנושא האהבה, הוא אינו מהסס לחשוף את פרצופם האמיתי של אלה שמתיימרים להיות טהורים וקדושים בזמן שהם חיים בחטא ומחללים את תורת ה’. “הָאוֹמֵר ‘אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ’ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת מִצְווֹתָיו, דּוֹבֵר שֶׁקֶר הוּא וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בּוֹ. אַךְ הַשּׁוֹמֵר אֶת דְּבָרוֹ, בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ נִשְׁלְמָה בֶּאֱמֶת אַהֲבַת אֱלֹהִים” (יוח”א, ב’ 4, 5). זה המבחן הבוחן את הצהרת האמונה של כל אדם. לא נוכל ליחס קדושה לאדם אם הוא לא נבחן באמת המידה היחידה של אלוהים לקדושה בשמיים ובארץ. אנשים שאינם מכבדים את תורת המוסר, שמזלזלים במצוות ה’, שמחללים אפילו אחת מן המצוות הפעוטות ביותר, ומלמדים את הזולת לנהוג כמותם, לא יכובדו בשמיים, ונוכל לדעת בוודאות שהצהרותיהם אינן מבוססות. הטענה שהם חפים מחטא היא כשלעצמה הוכחה לכך שהאדם המתיימר להיות נקי כפיים, רחוק מאוד מלהיות קדוש. לאדם כזה אין שמץ של מושג על טהרתו וקדושתו הנצחיות של אלוהים, או כיצד יוכל להידמות לאלוהים באופיו; אל לו לראות בעצמו קדוש, שכן אין לו שמץ של מושג על טהרתו וחינו הנשגב של ישוע, ועל חומרתו וזדוניותו של החטא. ככל שגדול המרחק בינו למשיח, ככל ששגויות יותר השגותיו על האופי האלוהי ומצוות האל, כך הוא נראה צדיק יותר בעיני עצמו.
ההתקדשות שכוננה בכתבי הקודש חלה על האדם כולו – רוח, נשמה וגוף. שאול השליח התפלל בעבור המאמינים בתסלוניקי, ש”תִשָּׁמֵר שְׁלֵמוּת רוּחֲכֶם וְנַפְשְׁכֶם וְגוּפְכֶם, לִהְיוֹת בְּלִי דֹּפִי בְּבוֹא אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ” (תסל”א, ה’ 23). ושוב, הוא כותב למאמינים: “אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים” (אל הרומים, י”ב 1). בימי ישראל הקדומה, כל קורבן שהובא לה’ נבדק בשבע עיניים. אם בבעל החיים התגלה מום כלשהו, הוא נפסל, שכן אלוהים ציווה שהקורבן יהיה “ללא מתום.” בדומה, המשיחיים אמורים למסור את גופם כ”קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים.” כדי לעשות זאת, עליהם לשמר את כל יכולותיהם ותעצומות הנפש שלהם במצב הטוב ביותר. כל מנהג המחליש את כוחות הגוף או הנפש פוסל את האדם מלשרת את בוראו. האם ישעה ה’ למנחה שהיא פחותה מן הטוב ביותר שנוכל להציע לו? המשיח אמר: “ואהבת את ה’ אלוהיך בכל לבבך.” אלה האוהבים את אלוהים בכל ליבם ישתוקקו לתת לו את השירות הטוב ביותר, וישתדלו לתאם בין יכולותיהם ותעצומות הנפש שלהם למצוות שיעצימו את יכולתם לעשות את רצון ה’. הם יתגברו על תאוות החיך ועל יצר הרע, וזאת כדי לא להחליש או לטמא את המנחה שהם מעלים לאביהם שבשמיים.
