במועד שיועד ליום הדין – בתום 2300 הימים, בשנת 1844 – החלה מלאכת החקירה והמחיקה של החטאים. כל אלה שנשאו את שם ישוע חייבים לעבור חקירה יסודית במשפט ה’. הן החיים והן המתים, יישפטו על סמך “הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסְּפָרִים, לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם.” לא תינתן מחילה על חטאים שלא התוודו עליהם ולא חדלו לבצעם; חטאים אלה לא יימחקו מספרי התיעוד, אלא ישמשו עדות מרשיעה כנגד החוטא ביום ה’. החוטא אולי ביצע אותם בחשכת הלילה, אך הם גלויים לעיניו של בוחן הלבבות, שעלינו לתת את הדין לפניו. מלאכי ה’ היו עדים לכל חטא ותיעדו אותו בספרי השמיים המהימנים. ניתן להסתיר את החטא מהורים, מבני זוג, מילדים ומחברים, או להתכחש לגביו באוזני הזולת; איש אינו חושד באשם, ולו בשמץ של חשד, אך חטאו חשוף לעיניהם של מלאכי השמיים. עלטת הלילה החשוך ביותר, הסודיות האופפת את אמצעי ההונאה המתוחכמים ביותר – לא יועילו כדי להסתיר מחשבה אחת מידיעתו של האל הנצחי. בידיו של אלוהים מצוי תיעוד נאמן של כל עוולה וכל מעשה לא ראוי. הוא אינו הולך שולל אחרי מראית עין של חסידות. הוא אינו עושה שום טעות בהערכת אופיו של האדם. אנשים עלולים ללכת שולל אחרי אנשים שליבם רע ומושחת, אך אלוהים קורע את כל התחפושות וקורא את צפונות הלב. כמה רצינית וחמורה היא המחשבה הזו! יום אחרי יום חולף ועובר אל הנצח, ונושא עימו את משאו המתועד בספרי השמיים. מילים שנאמרו לא ניתן לקחת בחזרה, מעשים שבוצעו לא ניתן לבטל, שהרי את הנעשה אין להשיב. המלאכים מתעדים הן את מעשינו הטובים והן את מעשינו הרעים. האדם החזק ביותר עלי אדמות אינו יכול לבטל אפילו רישום של יום אחד. מעשינו, דברינו, ואפילו מניענו הכמוסים ביותר, לכולם יש משקל בהכרעת גורלנו לאושר ורווחה נצחיים, או לדיראון עולם. גם אם שכחנו אותם, הם יישאו את עדותם ביום הדין כדי לזכותנו או להרשיענו. כשם שתווי הפנים מועתקים במיומנות ובדייקנות מירבית על בד הציור הצחור של הצייר, כך מתואר האופי בנאמנות בספרי השמיים. ועם זאת, כה ממעטים בני האדם לדאוג בקשר לתיעוד זה שיפגוש במבטם החודר של מלאכי השמיים. אילו נגלל המסך המפריד בין העולם הנסתר מן העין לעולם הנגלה לעין, ובני האדם היו רואים את המלאך המתעד כל מילה וכל מעשה שלהם, שבהם יתקלו שוב ביום הדין, אזי, מילים רבות המובעות מדי יום לא היו נאמרות, ומעשים רבים לא היו נעשים. ביום המשפט ייבחן כל כישרון וכל משאב. כיצד השתמשנו בכישורים, במשאבים ובהון שהופקדו בידינו בידי השמיים? האם יקבל האדון בבואו את הונו בתוספת ריבית? האם שיפרנו את היכולות והכישרונות שחוננו בהם, שכלית, רוחנית וגופנית, והשתמשנו בהם לתהילת ה’ ולעזרת הזולת? כיצד השתמשנו בזמן שלנו, בעט שלנו, בקול שלנו, בממוננו ובהשפעתנו? מה עשינו למען המשיח, שהתגלם בדמותם של העניים, מוכי הגורל, היתומים והאלמנות? אלוהים הפקיד בידינו את דברו הקדוש. מה עשינו עם האמת והאור שניתנו לנו כדי ללמד את בני האדם את הדרך לגאולה? אין שום ערך בהצהרה בלבד על אמונה במשיח; רק אהבה המובעת במעשים נחשבת אמיתית. בעיני ה’, רק אהבה הופכת כל מעשה לבעל ערך. כל דבר הנעשה באהבה, פעוט ככל שייראה בעיני בני האדם, מתקבל ברצון בעיני ה’ וזוכה בגמול. אנוכיותם הנסתרת של בני האדם נחשפת בספרי השמיים. ישנו תיעוד של חובות שאנשים לא מילאו כלפי הזולת, ושל אי ציות למצוות המושיע שנשכחו מן הלב. ביום הדין, בני האדם יראו באיזו תדירות הם נתנו לשטן את הזמן, המחשבה והכוח שלהם, השייכים למשיח. עגום ומר הוא התיעוד שמביאים המלאכים לשמיים. אנשים תבוניים, המצהירים על אמונתם במשיח, שקועים בתאוות בצע, בתענוגות גשמיים ובהבלי העולם. כסף, זמן וכוח מוקרבים מדי יום על מזבח הראוותנות וההתמכרות. כה מעטים הם הרגעים המוקדשים לתפילה, להתעמקות בכתבי הקודש, להשפלת הנשמה ולהתוודות על חטאים. השטן ממציא אינספור תחבולות כדי להעסיק את מוחנו וליבנו, וזאת כדי שלא נתמקד במלאכה שאנו אמורים להיות בקיאים ומיומנים בה. אבי השקר שונא את האמיתות הנשגבות המציגות את קורבן התמורה של המושיע – המגשר השמיימי הכול-יכול. הוא יודע שעליו לעשות הכול כדי להסיט את ליבם של בני האדם מישוע ומן האמת שלו. עליו להפריע לאלה שיזכו ביתרונות תיווכו של המושיע בעבורם, לבצע את חובתם מתוך יראת ה’ ולרכוש קדושה מופתית. השעות היקרות המבוזבזות על תענוגות, רדיפת ממון וראוותנות, אמורות להיות מוקדשות ללימוד שקדני של דבר האמת בלוויית תפילה כנה. חסידי ה’ אמורים להיות בקיאים בנושא המקדש והמשפט החוקר בשמיים. הכול חייבים לרכוש ידע על מעמדו ופועלו של הכוהן הגדול העליון שלנו. אחרת, הם לא יוכלו לפעול באמונה הכול כך חיונית בימינו, או למלא את התפקידים והמשימות שה’ הטיל עליהם. לכל אדם יש נשמה שעליו להושיעה או לאבדה. לכל אדם תלוי ועומד תיק בבית הדין של ה’. כל אדם חייב לפגוש את השופט הכביר פנים אל פנים. לכן חשוב כל כך שכל לב יהגה לפעמים במחזה מעורר היראה כאשר ישיבת בית הדין של מעלה תיפתח, ספרי השמיים ייפתחו, וכל אדם יעמוד (ליד דניאל), וישמע את גזר דינו הסופי. כל מי שקיבל תובנות בנושאים אלה אמור לבשר את האמיתות הנשגבות שאלוהים הפקיד בידיו. היכל ה’ בשמיים הוא לב ליבו של מלאכת המשיח למען בני האדם. הוא משמעותי מבחינתו של כל אדם שחי עלי אדמות. הוא חושף לנגד עינינו את תוכנית הגאולה, מוביל אותנו לאורך הדורות עד אחרית הימים ומגלה לנו את תוצאת הניצחון במלחמה בין הצדקה לחטא. יש לו חשיבות עצומה, ולכן הכול חייבים לבחון בדקדקנות את הנושאים האלה, ולהיות מסוגלים להשיב לכל אדם המבקש לדעת את הסיבה לתקווה המפעמת בליבם. פועלו של המשיח בלימוד זכות על האדם במקדש השמיימי הוא חיוני לתוכנית הגאולה, בדיוק כמו מותו על הצלב. המושיע החל במלאכת הגאולה באמצעות מותו, ולאחר תחייתו עלה לשמיים כדי להשלימה. עלינו להיכנס באמונה מבעד לפרוכת “אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ, הֶחָלוּץ הָעוֹבֵר לְפָנֵינוּ, נִכְנַס בַּעֲדֵנוּ וְהָיָה לְכֹהֵן גָּדוֹל” (האיגרת אל העברים, ו’ 20). שם משתקף האור הזורח מן הצלב בגולגולתא. שם נוכל להשיג תובנה ברורה יותר על רזי הגאולה. גאולת האדם נקנית במחיר נצחי שהשמיים משלמים; קורבן התמורה מספק את דרישותיה העצומות של תורת ה’ שחוללה. ישוע סלל את הדרך לכס המלכות של האב בשמיים. ובזכות תיווכו, תשוקתם הכנה של כל מי שבאים לפניו באמונה, תוצג בפני אלוהים. “מְכַסֶּה פְשָׁעָיו, לֹא יַצְלִיחַ; וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם” (משלי, כ”ח 13). אילו יכלו אלה שמכסים ומתרצים את חטאיהם לראות כמה שמח בהם השטן, כמה מלגלג הוא על המשיח והמלאכים הקדושים בהציגו לפניהם את דרכם הרעה, הם היו מזדרזים להתוודות על חטאיהם ולחדול מהם. השטן פועל באמצעות מגרעות אופיינו כדי לשלוט בליבנו ובנשמתנו, והוא יודע שאם המגרעות הללו יטופחו ויועצמו, הוא יצליח לבצע את זממו. לכן הוא תמיד מנסה להוליך שולל את תלמידי המשיח בעזרת פלפלנות קטלנית, שנבצר מהם להתנצח איתה ולגבור עליה. אך ישוע מלמד עליהם זכות בעזרת ידיו הפצועות וגופו החבול והפצוע. הוא אומר לכל אדם שילך בעקבותיו: “דַּי לְךָ חַסְדִּי” (קור”ב, י”ב 9). “קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָּׂאִי.” (מתי, י”א 29, 30). לכן, בל יראה איש את מגרעותיו כחסרות תקנה. אלוהים יעניק לנו אמונה וחסד כדי לגבור עליהן. אנו חיים כעת ביום הכיפורים הגדול. בשירות בקודש במקדש עלי אדמות, כשהכוהן הגדול כיפר בעד ישראל, הכול נדרשו לייסר את נשמותיהם באמצעות הכאה על חטא וכניעה לה’, אחרת – ייכרתו מעמם. בדומה, כל אלה ששמותיהם נרשמו בספר החיים חייבים כעת, בימים המעטים שנותרו עד תום תקופת המבחן שלהם, לייסר את נפשותיהם לפני ה’ באמצעות הכאה על חטא וחזרה בתשובה אמיתית בכל ליבם ומאודם. עליהם לערוך חשבון נפש עמוק ונוקב. הרוח קלת הדעת, המפעמת בליבם של כה רבים מאלה המתיימרים להיות תלמידי המשיח, חייבת להסתלק. מלחמה אמיתית צפויה לכל מי שינסו לגבור על יצר הרע החותר למשול בליבם. מלאכת ההכנה היא אישית; איננו נושעים כקבוצה. הטוהר והמסירות של אדם אחד, לא יפצו על היעדרן של מידות אלה בזולתו. על אף שכל האומות יעברו לפני ה’ ביום הדין, הוא יבחן כל מקרה של כל אדם בקפדנות יתרה, כאילו הוא האדם היחיד עלי אדמות. כל אדם חייב להיבחן ולהימצא זכאי, ללא פגם וללא רבב. המחזות הקשורים לחתימת מלאכת הכפרה חמורים ומעוררי יראה הם. אינטרסים חשובים ורציניים כרוכים בכך. המשפט נערך עתה במקדש בשמיים. מלאכה זו נמשכת מזה שנים רבות. במהרה – איש אינו יודע כמה מהר – ייבחנו המקרים של האנשים הנמצאים בחיים. חיינו עומדים להיבחן לפני ה’, שנוכחותו מעוררת יראת כבוד. בעת הזו במיוחד, חובה על כל נשמה להישמע לאזהרת המושיע: “הִזָּהֲרוּ, הֱיוּ עֵרִים, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָתַי הָעֵת” (מרקוס’ י”ג 33). “אִם לֹא תִּשְׁקֹד, אָבוֹא כְּגַנָּב וְלֹא תֵּדַע בְּאֵיזוֹ שָׁעָה אָבוֹא עָלֶיךָ” (ההתגלות, ג’ 3). בתום המשפט החוקר יוכרע גורלם של כל בני האדם לחיים או למוות. תקופת המבחן תסתיים זמן קצר לפני ביאת האדון בענני השמיים. המשיח, המייחל לעת הזו, מכריז בספר ההתגלות: “הַמְעַוֵּל – שֶׁיּוֹסִיף לַעֲשׂוֹת עָוֶל; הַטָּמֵא – שֶׁיִּטָּמֵא עוֹד; הַצַּדִּיק – שֶׁיִּצָּדֵק עוֹד; הַקָּדוֹשׁ – שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ עוֹד. הִנְנִי בָּא מַהֵר וְאִתִּי הַשָּׂכָר לְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ” (ההתגלות, כ”ב 11, 12).
הצדיקים והרשעים יחיו עדיין עלי אדמות כבני תמותה, אנשים יזרעו ויבנו, יאכלו וישתו, ואיש מהם לא יהיה מודע להחלטה הסופית, החלוטה, שנגזרה במקדש בשמיים. לפני המבול, אחרי שנוח נכנס לתיבה, אלוהים סגר את התיבה והותיר בחוץ את הכופרים. אך במשך שבעה ימים, בני האדם, שלא ידעו כי נגזר גורלם, המשיכו בחיי התענוגות חסרי הדאגה שלהם, ולעגו לאזהרות על המשפט הממשמש ובא. “כָּךְ יִהְיֶה גַּם בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן הָאָדָם,” אומר המושיע. (מתי, כ”ד 39). השעה המכרעת שתציין את גזרת הגורל שנפסקה לכל אדם, ואת ההסתלקות הסופית של חסד ה’ מן החוטאים, תבוא לפתע פתאום, בחשאי, ללא התראה, כגנב בחצות הלילה. “לָכֵן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר… פֶּן יָבוֹא פִּתְאוֹם וְיִמְצָא אֶתְכֶם יְשֵׁנִים” (מרקוס, י”ג 35, 36). אלה שעייפו מעמידתם על המשמר ופנו אל הבלי העולם המושכים את ליבם, נתונים בסכנה. בשעה שבה איש העסקים עסוק במרדף אחר הממון, הנהנתן עסוק ברדיפת תענוגות ואשת האופנה מתגנדרת בתכשיטיה – זו עשויה להיות השעה שבה שופט התבל יכריז את פסיקתו: “נִשְׁקַלְתָּ בְּמֹאזְנַיִם וְנִמְצֵאתָ חָסֵר” (דניאל, ה’ 27).
