כה טהורה, פשוטה ויוקדת הייתה חסידותם של תלמידי המשיח הללו. בעיניהם, עיקרי האמת היו יקרים מפז, יקרים יותר מבתים, מאדמות, מחברים, מבני משפחה ואפילו מן החיים עצמם. הם ביקשו להנחילם לבניהם, ועשו כל מאמץ כדי להטביע את חותמם בלבבותיהם. הם חינכו את ילדיהם משחר ילדותם על ברכי התורה והכתובים, ולימדו אותם לכבד את מצוות תורה ה’ הקדושה. עותקים של כתבי הקודש היו נדירים; לפיכך, חסידים אלה שיננו את דברי ה’ היקרים ונצרו אותם בזיכרונם. רבים מהם ידעו לשנן חלקים גדולים מן התנ”ך והברית החדשה. מחשבותיו הנשגבות של ה’ קושרו למחזות הטבע הנשגבים ולברכות הצנועות המורעפות על העולם מדי יום. ילדים קטנים למדו לשאת את מבטם אל ה’ בהכרת תודה כמי שמעניק לאנושות כל חסד, טובה ורווחה. ההורים, שהיו מלאי אהבה ורוך, אהבו את ילדיהם באהבה חדורת תבונה, ולכן לא הרגילו אותם לפינוקים והנאות. חיי קושי ועמל נכונו להם, ואולי אפילו מות קדושים. הם חונכו לשאת קשיים ולהיכנע למרות ההורים, ועם זאת, לחשוב בעצמם ולפעול על דעת עצמם. משחר ילדותם, הם למדו להיות אחראים, למלא מחויבויות, להישמר בלשונם ולהבין ולהוקיר את חוכמת השתיקה. אילו תיפול חלילה מילה לא זהירה אחת על אוזן האויב, היא תסכן לא רק את חיי האדם שהגה אותה, אלא גם את חייהם של מאות מאחיו, שכן אויבי האמת שיחרו לטרף כזאבים אחר המאמינים שהעזו לדרוש חירות דת ואמונה. הוולדנסים הקריבו את ממונם ורכושם למען האמת, ועמלו באורך רוח כדי להשיג את לחם חוקם. הם עיבדו ושדרגו כל פיסת אדמה בהרים שניתנה לעיבוד; הם הכשירו את העמקים ואת מורדות ההרים הפחות פוריים כדי להעצים את יבולם. חסכנות וסגפנות היו חלק מן המשמעת שהוטלה על הילדים כמורשתם היחידה. לימדו אותם שאלוהים יעד שהחיים יהיו חיי משמעת, ושיוכלו להתפרנס אך ורק באמצעות עמל, תכנון קפדני ואמונה. התהליך הלימודי היה קשה ומייגע, אך בעל ערך חינוכי מבריא – בדיוק השיעור שהאדם זקוק לו במצבו הירוד כחוטא; בדיוק בית הספר שסיפק אלוהים לאדם לשם חינוכו למשמעת ולשם הכשרתו והתפתחותו. בזמן שהצעירים הורגלו לעמל ולקשיים, הכשרת שכלם ונפשם לא הוזנחה. הוריהם ומוריהם לימדו אותם שכל יכולותיהם וכישוריהם שייכים לאלוהים, ולכן, שומה עליהם לפתחם ולשכללם למען שירותו. בתי הכנסיות של הוולדנסים דמו בטוהרם ובפשטותם לבית הקהילה בימי השליחים. הם לא קיבלו על עצמם את עול שלטון האפיפיור והבישופים, אלא רוממו את כתבי הקודש וראו בהם את הסמכות העליונה היחידה והנצחית. רועי הקהילות שלהם, בשונה מן הכמרים הגאים של רומא, הלכו בעקבות אדונם, אשר “לֹא בָּא כְּדֵי שֶׁיְּשָׁרְתוּהוּ, אֶלָּא כְּדֵי לְשָׁרֵת.” הם רעו את צאן המרעית של ה’ והובילוהו לשדות המרעה המוריקים ולמעיינות המים החיים של דברו הקדוש. הם נאספו יחדיו הרחק מן האנדרטות המנציחות את הפאר והגאווה האנושית; לא בכנסיות מרשימות או בקתדרלות מפוארות, אלא בצל ההרים, בעמקי הרי האלפים, ובעיתות סכנה, גם במעוזים סלעיים מבוצרים, וזאת כדי להקשיב למילות האמת מפי משרתי המשיח. רועי הקהילות לא רק הטיפו את הבשורה, אלא אף ביקרו את החולים, לימדו את הילדים, הוכיחו את החוטאים ועמלו על יישוב מחלוקות והשבת האחווה בין האחים. בעיתות שלום התפרנסו רועי הקהילות מתרומות בני הקהילה; אך בדומה לשאול השליח שהתפרנס מעשיית אוהלים, כל אחד מהם למד מקצוע או משלח-יד כלשהו, שבאמצעותו יוכל להתפרנס בעת הצורך. הרועים לימדו וחינכו את הצעירים, ועל אף שניתנה תשומת לב למקצועות הוראה כלליים, כתבי הקודש היו לב ליבו של תלמודם. התלמידים נדרשו לשנן בעל-פה את בשורת מתי, בשורת יוחנן ורבות מן האיגרות. בנוסף, הם הועסקו בהעתקת כתבי הקודש. אחדים מכתבי היד הכילו את כתבי הקודש בכללותם, אחרים, חלקים קצרים בלבד בלוויית פרשנויות פשוטות, פרי עטם של משיחיים שהשכילו להבהיר את הכתובים. כך נחשפו אוצרות האמת שהוסתרו זמן רב כל כך בידי אנשים שביקשו לרומם עצמם מעל אלוהים. כתבי הקודש הועתקו בסבלנות, בעמל מפרך, פסוק אחר פסוק, פרק אחר פרק, לפעמים במערות אפלות בלב האדמה שהוארו בלפידים. ככל שמלאכת ההעתקה התקדמה, כך זרח רצון ה’ כזהב טהור; ועד כמה בוהק יותר, בהיר יותר ועוצמתי יותר הוא היה בשל הצרות והקשיים שהומטו בגינו – את זאת יכלו לראות רק העוסקים במלאכת ההעתקה. מלאכי השמיים אפפו את העובדים הנאמנים. השטן דרבן את כמרי ובישופי האפיפיורות לקבור את דבר האמת תחת הבלי תורות השקר, הכפירה והאמונות הטפלות שלהם, אך דבר ה’ נשמר היטב בדרך הנפלאה ביותר, ולא הושחת כלל לכל אורכם של ימי הביניים האפלים. הוא לא נשא את חותמת האדם, אלא את חותמו ורישומו של ה’. בני האדם עמלו ללא ליאות כדי לעמם את המשמעות המפורשת, הפשוטה של כתבי הקודש, וכן כדי לגרום לכתובים לסתור את עצמם; ואולם, בדומה לתיבת נוח שהתרוממה מעל נחשולי המים העזים שעלו ממצולות הים, דבר ה’ רוכב בעוז על הסופות המאיימות להשמידו. בדומה למכרה הגדוש בעורקי זהב וכסף הטמונים מתחת לפני האדמה, ולפיכך, הכורים המבקשים למצוא את אוצרותיו היקרים חייבים לחפור לעומק, כך אוצרים כתבי הקודש את אוצרות האמת הנחשפים אך ורק לעיניו של מחפש האמת הרציני והעניו, אשר הוגה בהם בתפילה יומם וליל. אלוהים יעד שכתבי הקודש ישמשו ספר לימוד לאנושות כולה – שילדים, צעירים ומבוגרים ילמדוהו ללא הרף. ה’ נתן לבני האדם את דברו כהתגלות של עצמו. כל אמיתה חדשה הנחשפת בכתבי הקודש מהווה גילוי חדש על אופיו של מחברו האלוהי. לימוד כתבי הקודש הוא האמצעי שיעד ה’ כדי להביא את בני האדם לקרבה יתרה עם בוראם, וכדי להעניק להם ידע ברור יותר של רצונו. זהו אמצעי התקשורת בין אלוהים לאדם. הוולדנסים האמינו כי יראת ה’ היא ראשית חוכמה, אך עם זאת, הם לא היו עיוורים לחשיבות הקשר עם העולם, הידע האנושי ונטילת חלק בחיים הפעילים לשם הרחבת התודעה וחידוד השכל והחושים. מבתי מדרשם בהרים נשלחו אחדים מן הצעירים למוסדות השכלה בערי צרפת ואיטליה, שבהם תחומי ההוראה, המחשבה, ההגות והמחקר היו נרחבים יותר מאשר בהרי האלפים. הצעירים שנשלחו ללמוד בערים הגדולות נחשפו לפיתויים ולמעשי עוולה ונתקלו בסוכניו הערמומיים של השטן, אשר ניסו לשכנעם לקבל תורות כפירה מתוחכמות ביותר ותורות שקר מסוכנות ביותר. אולם, החינוך הטוב שהם קיבלו משחר ילדותם הכינם היטב לקראת הקשיים והפיתויים האלה. הם התבקשו לא לעשות לעצמם חברים קרובים בבתי הספר שאליהם נשלחו. בגדיהם נתפרו באופן כזה שיסתירו את אוצרם הגדול – כתבי היד היקרים של כתבי הקודש. הם נשאו על גופם את כתבי היד הללו, פרי עמל של חודשים רבים ושנים רבות, ובכל שעת כושר שבה יכלו ללמדם בלי לעורר חשד, הם חשפו בזהירות חלקים מהם לפני חברים שליבם היה פתוח לאמת. הצעירים הוולדנסים חונכו מחיק אימם לשאוף לתכלית זו; הם הבינו את ייעודם ואת מלאכתם וביצעוה בנאמנות. במוסדות ההשכלה הללו היו תלמידים שקיבלו את האמת; לעיתים קרובות, עיקרי האמונה חלחלו לבית הספר כולו; אך ראשי שלטון האפיפיורות לא הצליחו, אפילו באמצעות חקירה מאומצת, להתחקות אחר שורש הכפירה כביכול שהשחיתה את התלמידים. רוח המשיח היא רוח של בישור. הדחף הראשוני המפעם בלב שנולד מחדש הוא להביא נשמות נוספות אל המושיע. זו הייתה הרוח שפיעמה בקרב המשיחיים הוולדנסים. הם חשו שאלוהים דורש מהם לעשות יותר מאשר לנצור את האמת הצרופה בקהילותיהם; שמחויבות קדושה הוטלה עליהם; שעליהם להיות אור לכל השרויים באפלה. באמצעות דבר ה’ העוצמתי, הם ביקשו לשבור את כבלי השעבוד שהטיל הכס הקדוש ברומא על בני האדם. ראשי הדת הוולדנסים הוכשרו לשמש כמבשרים, וכל מי ששאף להיכנס לשירות נדרש תחילה לרכוש ניסיון כמבשר. היה עליו לשרת שלוש שנים בשדה בישור כלשהו לפני שהתמנה לרועה קהילה. שירות זה, שנדרש בראשית דרך ההתכחשות העצמית ועשיית הוויתורים, הלם היטב את תחילת דרכו של הרועה באותם זמנים קשים שבחנו את סבלנותם של המאמינים. הצעירים שהוסמכו לתפקיד הקדוש לא ציפו לעושר ולתהילה ארציים, אלא לחיי עמל וסכנות, וקרוב לוודאי, לגורל של קדוש מעונה. המבשרים יצאו לשדות הבישור בזוגות, כפי ששלח ישוע את תלמידיו. בדרך כלל, לכל מבשר צעיר הוצמד מבשר בוגר ומנוסה יותר; הצעיר שקיבל הדרכה מרעו, שהיה אחראי על הכשרתו, נדרש לפעול בהתאם להנחייתו ולציית למרותו. מבשרים עמיתים אלה לא היו תמיד ביחד, אך נפגשו לעיתים קרובות לתפילה והתייעצות, וכך חיזקו איש את רעהו באמונה. הם התבקשו להסתיר את טיב עיסוקם ואת אופיים האמיתי, שכן, אילו יחשפו את מטרת שליחותם, הדבר יבטיח את כישלונה. כל מבשר היה בעל מקצוע או משלח-יד כלשהו, והמבשרים ביצעו את מלאכת הבישור במסווה של בעלי מלאכה; לרוב, הם בחרו לעסוק במסחר ולהציג את עצמם כסוחרים או רוכלים. הם סחרו בחפצים יקרים, כגון, בדי משי ותחרה ותכשיטים, שהיו באותם ימים מצרך נדיר; כך הם השיגו דריסת רגל במקומות שלא היו מקבלים אותם בברכה אלמלא הציגו עצמם כסוחרים. בזמן שמכרו את סחורתם, הם נשאו את ליבם לאלוהים והתפללו לקבל חוכמה כדי להציג אוצר יקר יותר מזהב או מאבנים יקרות. הם נשאו עימם בהיחבא עותקים של כתבי הקודש, מלאים או חלקיים, ובכל שעת כושר, הסבו אליהם את תשומת הלב של לקוחותיהם. לעיתים קרובות, הלקוח גילה עניין בדבר ה’ וחפץ לקרוא בו, והם השאירו בידיו בשמחה עותק חלקי ממנו. מבשרים אלה החלו את פועלם במישורים ובעמקים לרגלי הרי מולדתם, אך הוא התפשט הרבה מעבר לגבולות הללו. יחפים ועוטים בגדים בלויים ומוכתמים ממסעות – בדומה לבגדי אדונם – הם עברו דרך ערים גדולות והגיעו עד ארצות רחוקות. בכל מקום שהגיעו אליו, הם הפיצו את זרע הבשורה היקר. קהילות קמו לאורך נתיבם, ודמם של קדושים מעונים העיד על האמת שהם בישרו. יום ה’ יחשוף קציר רב של נשמות שנאספו בזכות עמלם של חסידים נאמנים אלה. דבר ה’ שכוסה והוצפן, פילס את דרכו דרך ארצות הנצרות והתקבל בשמחה בבתים ובלבבות רבים. הוולדנסים ראו בכתבי הקודש לא רק תיעוד היסטורי של טביעת ידו של ה’ באנושות, והתגלות של המצוות והמחויבויות המוטלות על האדם כאן ועכשיו, אלא אף התגלות של הסכנות והתהילות שצופן העתיד. הם האמינו שאחרית הימים וקץ העולם אינם רחוקים; בזמן שהם התעמקו בכתבי הקודש בדמעות ובתפילות, נחקקו אמיתותיהם היקרות על ליבם ביתר שאת, והם הבינו לאשורה את מחויבותם למסור לזולת את האמיתות המובילות לגאולה. הם ראו את תוכנית הגאולה נפרשת בבהירות בין הדפים היקרים של כתבי הקודש, ומצאו נחמה, תקווה ושלום באמונה בישוע. בזמן שהאור האיר את שכלם ושימח את לבבם, הם נכספו להאיר בו את אלה ששרו בחשכת הכפירה האפיפיורית. הם ראו שתחת הדרכת האפיפיור והכמרים התאמצו ההמונים לשווא לרכוש מחילה באמצעות סיגופים והטלת מכאובים גופניים כדי לכפר על חטאי נשמתם. הכמרים לימדו את חסידיהם שעליהם להסתמך על מעשיהם הטובים כדי להיוושע, ולכן הם התמקדו תמיד בעצמם; מחשבותיהם היו נתונות ללא הרף למצבם כחוטאים; הם סברו שהם חשופים לזעם האל, ולכן הטילו ייסורים ומכאובים על גופם ונפשם, ואף על פי כן, לא מצאו שום הקלה. נפשם ומצפונם נכבלו בידי תורות הכנסייה הקתולית. רבבות בני אדם נטשו את יקיריהם וחבריהם ובילו את חייהם בתאי המנזרים. רבבות בני אדם ביקשו להקל על נקיפות המצפון שלהם ולרכוש שלוות נפש באמצעות צומות חוזרים ונשנים, הלקאות אכזריות, תפילות ממושכות בשעות הלילה הקטנות, השתטחות על אבנים קרות ולחות ברצפת תאיהם הקודרים במשך שעות ארוכות, מסעות צליינות ממושכים, סיגופים משפילים ועינויים נוראים. רבים סבלו במשך שנים מנקיפות מצפון על חטאים שהעיקו על ליבם, וכן מפחד גדול מזעמו הנוקם של ה’, עד שלבסוף, תשישותם הכריעה אותם והם מצאו את מותם ונטמנו בקברם, ללא קרן אור אחת או שביב תקווה.
