לפיכך שבו צבאות ישראל ופנו דרומה, ועשו את דרכם דרך אדמות המדבר השוממות, שעתה נראו אפילו קודרות, צחיחות ומשמימות יותר לאחר שחזו לרגע קט בכתמים הירוקים שעיטרו את הרריה ועמקיה של אדום. מרכס ההר שחלש על המדבר הקודר נישא הר הֹר , שעל פסגתו עתיד אהרון למות ולהיקבר. כאשר בני ישראל הגיעו להר זה,ניתנה מצוות ה’ למשה:
“קַח, אֶת אַהֲרֹן, וְאֶת אֶלְעָזָר, בְּנוֹ; וְהַעַל אֹתָם, הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ; וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, וּמֵת שָׁם.”
שני המנהיגים הזקנים עשו את דרכם בכבדות בלוויית האיש הצעיר מהם, עד לפסגת ההר. ראשיהם של משה ואהרון היו לבנים כשלג. חייהם הארוכים וגדושי המאורעות הצטיינו במבחנים ובניסיונות הקשים ביותר, וכן גם בכבוד ובהוקרה הגדולים ביותר שנפלו אי פעם בחלקם של בני אנוש. שניהם היו ברוכי כשרונות, ותעצומות הנפש שלהם התעלו למדרגה גבוהה בשל קרבתם הרבה לבורא. הם הקדישו את חייהם לעבודה מסורה למען אלוהים ולמען אחיהם, בני האדם; ארשת פניהם העידה על תבונה רבה, נחישות ורגש עז.
במשך שנים רבות עמדו משה ואהרון איש לצד אחיו בכל עיסוקיהם ופועלם. יחדיו התייצבו מול אינספור סכנות, יחדיו חלקו את שפע ברכותיו של האל; אך עתה שעת הפרידה הלכה וקרבה. הם העפילו אל פסגת ההר באיטיות,שכן כל רגע ורגע ביחד היה יקר. הדרך הייתה תלולה ומייגעת; כאשר הם נעצרו לעיתים קרובות כדי לנוח, הם שוחחו על אירועי העבר ועל העתיד. נכחם, ככל שהעין משגת, השתרעו נופי נדודיהם במדבר. במישור שהשתרע למרגלות ההר חנו צבאות ישראל הרבים, למענם הקדישו שני נבחרי האלוהים הללו את מיטב שנותיהם. כל מעייניהם היו נתונים לרווחת העם, והם הקריבו קורבנות גדולים לשם כך. אי שם מעבר להרי אדום עברה הדרך המובילה לארץ המובטחת – הארץ שעל משה ואהרון נאסר ליהנות מברכותיה. שום רגש של מרי לא התעורר בליבם, שום מרמור לא חלף על דל שפתותיהם; אך עצבות גדולה נשקפה מארשת פניהם שעה שנזכרו בסיבה ששללה מהם את נחלת אבותיהם.
פועלו של אהרון למען ישראל תם ונשלם. ארבעים שנה קודם לכן, כשהיה בן שמונים ושלוש, קרא לו אלוהים לסייע למשה במשימתו החשובה. הוא עמל עם אחיו בהנהגת בני ישראל בצאתם ממצרים. הוא החזיק את ידיו של המנהיג הדגול מורמות מעלה, שעה שצבאות ישראל לחמו בעמלק. הוא הורשה לעלות אל הר סיני, לשרות בקרבת השכינה, ולחזות בכבוד ה’. אלוהים העניק למשפחת אהרון את משרת הכהונה, ומילא את ידו של אהרון לכהן במשרת הכוהן הגדול. ה’ אישש את כהונתו בתפקיד קדוש זה באמצעות התגלות נוראה של משפטיו, בעת השמדת קורח ועדתו. המגפה נעצרה בזכות תפילת ההפגעה של אהרון. כאשר שני בניו מתו בשל חילול מצוותו המפורשת של ה’, אהרון לא מרד באלוהים ואפילו לא התמרמר. אולם צל כבד העיב על חייו האציליים ופגם בהם. חטא חמור ביצע כאשר נכנע לתביעותיהם של בני ישראל ויצר את עגל הזהב בסיני; הוא שב וחטא כאשר חבר למרים בקנאה ובהתמרמרות נגד משה. ושוב חטא והכעיס את ה’ כאשר הפר את מצוותו לדבר אל הסלע כדי שמי המעיין יפרצו החוצה.
אלוהים תיכנן שמנהיגים דגולים אלה של עמו יהיו נציגי המשיח. אהרון נשא על חזהו את שמותיהם של שבטי ישראל. הוא מסר לעם את רצון האלוהים. הוא נכנס אל קודש הקודשים ביום הכיפורים כמתווך בעבור ישראל, “לֹא בְּלִי דָּם [אֲשֶׁר הוּא מַקְרִיב בְּעַד עַצְמוֹ וּבְעַד שִׁגְגוֹת הָעָם].” לאחר שירותו בקודש יצא החוצה ובירך את העדה, כשם שהמשיח ייצא לברך את חסידיו המייחלים לשובו כאשר עבודת הכפרה שעשה בעבורם תגיעה לסיומה. משרתו הרמה והקדושה של אהרון בתפקיד הכוהן הגדול שלנו היא שהפכה את חטאו בקדש חמור כל כך.
בצער רב הסיר משה את בגדי הכהונה המקודשים, בגדי הכוהן הגדול מעל אהרון והלביש בהם את אלעזר בנו, אשר התמנה במצוות ה’ לכהן תחת אביו. בשל החטא בקדש נשללה זכותו של אהרון לשרת ככוהן גדול בכנען –להעלות לפני ה’ את הקורבן הראשון בארץ הטובה ורחבת הידיים, ולקדש בדרך זו את נחלת ישראל. משה נדרש להמשיך לשאת בעול הנחיית עמו עד לגבולות כנען. היה עליו להגיע עד לנקודה בה יחזה בארץ המובטחת, אך לא ייכנס אליה. לו נשאו עבדי ה’ אלה את המבחן שניתן להם ללא התמרמרות, בשעה שניצבו נוכח הסלע בקדש, היה עתידם שונה לחלוטין! אי אפשר לבטל חטא שבוצע, שכן את הנעשה אין להשיב. יש שמפעל חיים שלם לא ישיב את ההפסד שנגרם בשל רגע יחיד של פיתוי או אפילו של חוסר מחשבה.
העדרם של שני המנהיגים הדגולים, והעובדה שאלעזר (שהכול ידעו כי הוא עתיד לרשת את אהרון במשרת הכהונה הקדושה) התלווה אליהם, עוררו בעם חשש, והכול ציפו בחרדה לשובם. כאשר בני העם הביטו סביב על הקהל העצום והרב, הם ראו שכמעט כל המבוגרים שיצאו ממצרים מתו במדבר. רגש מנבא רעות התעורר בליבם,שעה שנזכרו בגזר הדין שנחרץ על משה ואהרון. מעטים הבינו את תכליתו של המסע המסתורי אל פסגת הר הֹר, וחששם למנהיגיהם הלך וגבר שעה שזיכרונות מרים ותחושות אשמה הציפו אותם.
לבסוף, הם הבחינו בדמויותיהם של משה ואלעזר יורדים לאיטם בצד ההר, אך אהרון נפקד מחברתם. אלעזר עטה את בגדי הכוהן הגדול, אות לירושתו את משרת הכהונה של אביו. בלב כבד התאספו בני העם סביב מנהיגם. משה סיפר להם על מות אהרון בזרועותיו בפסגת הר הֹר ועל קבורתו שם. כל העדה התאבלה וקוננה על מות אהרון, שכן כולם אהבוהו והוקירוהו, על אף שלעיתים קרובות כל כך ציערוהו. “וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.”
במשפט קצר מתעדים הכתובים את קבורת הכוהן הגדול של ישראל: “שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם” (דברים י:6). הבדל בולט ניכר בין מנהגי הקבורה של ימינו לאותה קבורה שנערכה על פי מצוות ה’ המפורשת. טקסי הקבורה של רמי מעלה בימינו משמשים הזדמנות למפגן ראוותני ובזבזני. כאשר מת אהרון, אחד האנשים הדגולים שידע העולם, רק שני ידידיו הקרובים ביותר נכחו בשעת פטירתו וליווהו בדרכו האחרונה. אותו קבר בודד על הר הֹר נעלם מעיני ישראל לעד. מפגן הכבוד הנהוג לעיתים קרובות בשעת קבורת המתים, או הבזבוז הראוותני והפזרני הנלווה לשיבת האדם אל עפרו, אינם מוסיפים כבוד לאלוהים.
העדה כולה התאבלה על אהרון, אך צערה לא יכול היה להיות עמוק כשל משה. מות אהרון אילץ את משה להיזכר כי סופו שלו ממשמש ובא; אך קצר ככל שהיה הזמן שנותר לו עלי אדמות, הוא חש צער רב על אובדן רעהו ובן לווייתו הקבוע, אשר חלק עימו את שמחותיו, כאביו, חששותיו ותקוותיו במשך שנים רבות כל כך. משה חייב עתה להמשיך בפועלו לבד; אך הוא ידע כי אלוהים הוא ידידו, ולכן נשען עליו ביתר שאת.
זמן קצר לאחר שעזבו את הר הֹר ספגו בני ישראל תבוסה מידי מלך ערד, אחד ממלכי כנען. אך כאשר פנו לאלוהים בכל ליבם וביקשו את עזרתו, הוענק להם סיוע אלוהי. ה’ נתן את אויביהם בידם. אך במקום שהניצחון יעורר בהם הכרת תודה ויחזק את ביטחונם באלוהים, הוא הפך אותם יהירים ובעלי ביטחון עצמי. במהרה הם שבו להרגלם הישן והתלוננו נגד משה ואלוהים. הם לא היו מרוצים מכך שצבאות ישראל לא הורשו להתקדם לכנען לאחר מרד העם, בשל דיווחם של המרגלים לפני כארבעים שנה. הם הכריזו כי מסעם הארוך במדבר אינו אלא עיכוב מיותר, וטענו כי יכלו לגבור על אויביהם בכנען באותה קלות כפי שעשו זה עתה.
כאשר המשיכו במסעם דרומה, הם עברו בעמק שומם, צחיח, לוהט ונטול צל או צמחייה. הדרך נראתה ארוכה וקשה, ובני העם סבלו מתשישות ומצמא. הם נכשלו במבחן האמונה ובאורך רוחם שכן ראו תמיד את הצד השלילי, וכך התרחקו יותר ויותר מאלוהים. הם שכחו כי אלמלא התלוננו כאשר נביעת המים פסקה בקדש, המסע סביב אדום היה נחסך מהם. אלוהים תיכנן בעבורם דברים טובים יותר. ליבם היה צריך להיות מלא הכרת תודה, שכן ה’הטיל עליהם עונש קל כל כך בשל חטאם. תחת זאת, הם השלו את עצמם במחשבה כי אילו אלוהים ומשה היו מתערבים, הם יכלו עתה לשבת בארץ כנען. לאחר שהמיטו על עצמם צרות במו ידם והפכו את גורלם מר וקשה יותר ממה שה’ תיכנן בעבורם, הם האשימו את אלוהים בכל התלאות והפורענויות שפקדו אותם. הם טיפחו בליבם טינה ומרירות על הדרך בה נהג בהם, ולבסוף קצה נפשם בכל. מצרים נראתה מזהירה ונחשקת יותר מחיי חירות בארץ שה’ הוביל אותם אליה.
בני ישראל שקעו ברוח של התמרמרות, והם מצאו דופי אפילו בברכות שהורעפו עליהם. “וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר? כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.”
משה הבהיר לבני העם את חטאם הכבד. גבורת ה’ לבדה היא שהצילה אותם “בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין מָיִם” (דברים ח:15). נסי החסד האלוהי שהתחוללו מדי יום ויום במסעותיהם הם ששמרו על חייהם. בכל הדרכים בהן הוביל אותם ה’ נמצאו להם מים כדי לשבור את צימאונם; מן ירד מן השמיים כדי להשביע את רעבונם; הם נהנו משלווה וביטחון תחת ענן ה’ שסכך עליהם ביום, ועמוד האש שסכך עליהם בלילה. מלאכי ה’ שירתו אותם וגוננו עליהם כאשר טיפסו על מצוקים או עשו את דרכם בדרכי הטרשים של המדבר. חרף הקשיים שסבלו לא נמצא אפילו אדם חלש אחד בכל המחנה. במהלך מסעותיהם הארוכים, רגליהם לא צבו ובגדיהם לא בלו. אלוהים הכניע בעבורם את חיות הטרף האכזריות ואת הנחשים הארסיים ששרצו במדבר ובנאות המדבר. אם עמו של ה’ ימשיך להתלונן חרף אותות האהבה שהרעיף עליהם, ה’ ימשוך מהם את הגנתו עד שיתחילו להעריך את אהבתו רבת החסד וישובו אליו בחרטה ובענווה.
כיוון שגבורת ה’ סוככה עליהם, הם לא היו מודעים לסכנות הרבות שארבו להם ללא הרף, מכל עבר. בשל חוסר אמונה וכפיות טובה הם האמינו שימותו במדבר, ועתה הניח אלוהים לשר המוות לפקוד אותם. כאשר ידו המגוננת של ה’ הוסרה מישראל, רבים מבני העם הותקפו בידי נחשים ארסיים ששרצו במדבר וכונו “נְּחָשִׁים שְּׂרָפִים,” וזאת בשל התופעות הנוראות שהתלוו לנשיכתם הארסית, המחוללת דלקת קשה וגורמת למוות מהיר.
אימה ובלבול אחזו עתה ברחבי המחנה. כמעט בכל אוהל נמצאו אנשים שגססו או מתו. איש לא היה בטוח מפני הנחשים הארסיים. לעיתים הופרה דממת הלילה בזעקות נוקבות, עדות לקורבנות החדשים. הכול היו עסוקים בהגשת עזרה לסובלים, או במאמצים מתישים ובלתי נדלים להגן על אלה שטרם נושכו. שום תלונה לא יצאה עתה מדל שפתותיהם. דומה כי בהשוואה לסבל שחוו עתה, הקשיים והניסיונות הקודמים לא היו אפילו ראויים למחשבה.
בני העם השפילו עתה את עצמם לפני אלוהים. הם באו אל משה, התוודו על חטאם והתחננו לפניו: “חָטָאנוּ, כִּידִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ.” רק זמן קצר לפני כן הם האשימו אותו כאויבם הגדול ביותר, מקור כל צרותיהם ומצוקותיהם. אך גם כאשר אמרו את הדברים הללו ידעו כי אינם נכונים, וברגע שנחתה עליהם צרה חדשה מיהרו לבוא לפניו שכן האמינו כי היה האדם היחיד שיפגיע בעבורם לפני אלוהים. הם זעקו והפצירו בו: “הִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶתהַנָּחָשׁ.”
הקדוש ברוך הוא ציווה על משה לעשות נחש נחושת בדמות נחש חי, ולשים אותו על עמוד גבוה. בדרך זו, כל האנשים שנושכו יירפאו כאשר יביטו בו. משה עשה כמצוות ה’, והבשורות המשמחות פשטו בכל המחנה: כל מי שהוכש יישא את עיניו אל נחש ונחושת ויחיה. רבים כבר מתו, וכאשר משה הגביה את הנחש על נס, אחדים מבני העם התקשו להאמין שדי בנשיאת מבטם אל דמות מנחושת כדי שיירפאו; אותם אומללים אבדו בחוסר אמונתם. אך היו רבים שהאמינו באמצעי הריפוי שסיפק ה’ לעמו. אבות, אימהות, אחים ואחיות סייעו בלב חרד לאחיהם ולרעיהם הסובלים או הגוססים לשאת את עיניהם הרפות מעלה ולמקד את מבטם בנחש. אם אנשים חלשים וגוועים אלה יביטו פעם אחת בלבד בנחש הנחושת, הם ימצאו מזור וישובו לאיתנם.
העם ידע היטב כי אין בכוחו של נחש הנחושת לחולל שינוי ולהביא מזור לאנשים שהביטו בו. אלוהים לבדו הוא שחולל את נס הריפוי. בחוכמתו בחר ה’ בדרך זו כדי להפגין את גבורתו. על ידי אמצעי פשוט זה נוכח העם לדעת כי מכת הנחשים פקדה אותם בשל חטאם. הם אף קיבלו הבטחה כי אם יצייתו לה’, לא תהיה להם כל סיבה לחשוש, שכן ה’ ישמור עליהם ויצילם.
נשיאת נחש הנחושת על נס נועדה ללמד את ישראל לקח חשוב. נבצר מהם להציל את עצמם מן ההשפעה הקטלנית של הארס שנמצא בפצעיהם. רק אלוהים לבדו יכול היה לרפאם. אך הם נדרשו להפגין את אמונתם באמצעי הריפוי שה’ העניק להם. עליהם להביט בנחש הנחושת כדי לחיות. כאשר הביטו בו, הוכיחו כי הם בוטחים באלוהים, ואלוהים קיבל ברצון את אמונתם. הם ידעו כי בנחש הנחושת עצמו אין שום סגולה או כוח, אלא שהוא סמל למשיח; בדרך זו הובהר להם הצורך באמונה במעלותיו ובזכויותיו של המשיח. עד כה הביאו בני ישראל את קורבנותיהם לה’, וחשו כי בדרך זו השיגו כפרה על חטאיהם. אך הם לא בטחו בגואל העתיד לבוא – במשיח שהקורבנות הללו שימשו סמל לדמותו. הקדוש ברוך הוא ילמדם עתה כי בקורבנות כשלעצמם אין כוח או סגולה רבה יותר מאשר בנחש הנחושת, וכי עליהם להפנות באותה הדרך את מבטם וליבם אל המשיח, קורבן החטאת הנשגב.
“וּכְמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ מֹשֶׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיּוּרַם בֶּן הָאָדָם לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ” (יוחנן ג:14, 15). כל בני האדם שחיו אי פעם עלי אדמות חשו את נשיכתו הקטלנית של “הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי הַנִּקְרָא מַלְשִׁין וְשָׂטָן” (התגלות יב:9). ניתן לבטל את ההשפעות הרות הגורל של החטא רק על ידי אמצעי הגאולה שה’ העניק לנו. חייהם של בני ישראל ניצלו כאשר הם התבוננו בנחש הנחושת שנישא על נס. מבטם העיד על אמונתם. הם נותרו בחיים שכן האמינו בדבר ה’, ובטחו באמצעי הריפוי שהעניק להם. בדומה, יכול החוטא לשאת את מבטו אל המשיח ולחיות. הוא יזכה במחילה באמצעות אמונה בקורבן הכפרה. בניגוד לנחש הנחושת, אותו סמל דומם וחסר חיים,המשיח אוצר בקרבו סגולה וגבורה כדי לרפא את החוטא ששב בתשובה.
על אף שנבצר מן החוטא להושיע את עצמו, עליו לנקוט מספר צעדים כדי להבטיח לעצמו את הגאולה. המשיח הבטיח לנו: “וְאֶת הַבָּא אֵלַי לֹא אַשְׁלִיךְ הַחוּצָה” (יוחנן ו:37). עלינו לבוא לפני המשיח, וכאשר נתחרט על חטאינו, עלינו להאמין כי הוא יקבל אותנו וימחל לנו. אמונה היא מתת אל, אך הבחירה והיכולת לחיות על פיה נתונים בידנו. באמצעות אמונה, אוחזת הנשמה במתנות החסד והרחמים של האלוהים.
רק צדקת המשיח לבדה יכולה לזכות אותנו בברכות ברית החסד. רבים הם האנשים שניסו להשיג את הברכות הללו אך לא זכו לקבלן, שכן טיפחו בליבם את הרעיון כי בכוחם לעשות מעשה כדי להיות ראויים להן. הם התמקדו רק בעצמם, במקום להפנות מבטם לישוע מתוך אמונה כי הוא המשיח המושלם. בל נחשוב כי זכויותינו ומעלותינו יושיעו אותנו; המשיח הוא תקוות הישועה היחידה שלנו. “וְאֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע” (מעשי השליחים ד:12).
כאשר נבטח באלוהים לחלוטין, כאשר נסתמך על מעלותיו של ישוע המשיח כמושיע המוחל לחטאים, רק אז נקבל את כל העזרה שבחפצנו להשיג. בל יביט איש מאיתנו אל עצמו, כאילו יש לאל ידו להושיע את עצמו. ישוע, מת בעבורנו, שכן בלעדיו אנו חסרי ישע ונבצר מכוחנו להושיע את עצמנו. כאשר ניווכח ביצר ליבנו הרע, בל נתייאש או נחשוש כי אין לנו מושיע, או כי הוא אינו הוגה בטובתנו. ברגע זה ממש הוא מזמין אותנו לבוא אליו במלוא חוסר הישע שלנו, ולהיוושע.
רבים מבני ישראל לא האמינו באמצעי הריפוי שהשמיים המציאו להם, אך מתים וגוססים רבים שכבו סביבם, והם הבינו כי ללא עזרת השמיים גורלם נחרץ. עם זאת, הם המשיכו לבכות ולקונן על פצעיהם, מכאוביהם ומותם הוודאי, עד שכילו את כל כוחותיהם ועיניהם הלכו וכלו, בשעה שיכלו להשיג רפואה מיידית. כאשר אנו סובלים ונזקקים, בל נכלה את כוחנו בקינה על סבלותינו. כאשר אנו נוכחים בחוסר האונים שלנו ללא המשיח, בל נכנע ונתמסר כליל לייאוש, אלא נבטח במעלותיו ובצדקתו של המשיח שנצלב וקם לתחייה. הביטו במשיח וחיו! ישוע הבטיח לנו על דברתו כי יושיע את כל מי שיבוא אליו. על אף שמיליוני בני אדם הזקוקים לרפואה מואסים במתת החסד של המשיח, איש מקרב האנשים הבוטחים במעלותיו לא יאבד.
רבים מסרבים לקבל באמונה את המשיח, עד שסוד תוכנית הגאולה כולו יתגלה להם. הם מסרבים להביט אל המשיח באמונה, על אף שהם רואים כי אלפים הביטו אל צלב המשיח וזכו לרפואה ולתשועה. רבים תועים במבוכי הפילוסופיה בחיפוש אחר סיבות וראיות, אך לנצח יעלו חרס בידם, שעה שהם מואסים בראיה שאלוהים הואיל בטובו ובחסדו להעניק לנו. הם מסרבים להתהלך באורה של שמש הצדקה, עד שסיבת זריחתה תתבהר להם.
כל מי שמתעקש ללכת בדרך זו לא יגיע לעולם לידיעת האמת. אלוהים לא יסיר לעולם מדרכנו כל עילה לפקפק. הוא מעניק לנו ראיה מספקת כדי שנבסס עליה את האמונה, ואם אין אנו מקבלים אותה, נשמתנו תיוותר באפלה. לו נשוכי הנחשים שבקרב העם התעכבו כדי לפקפק, לפני שניאותו להביט בנחש שנישא על נס, הם היו אובדים. עלינו להביט תחילה, ומבט האמונה יעניק לנו חיים.
בְּמִדְבַּר כ’:22-29; כ”א:1-9
וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כׇּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃
וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃
יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃
קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃
וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃
וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כׇּל־הָעֵדָֽה׃
וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מׇת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃
וַיִּרְאוּ֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}
כ״א
וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃
וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם׃
וַיִּשְׁמַ֨ע יְהֹוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חׇרְמָֽה׃ {פ}
וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃
וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃
וַיְשַׁלַּ֨ח יְהֹוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מׇת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהֹוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כׇּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃
וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃
