אך בקרב האפלה שירדה על העולם בתקופה הממושכת של שלטון הכנסייה הקתולית הרומית, עדיין האיר אור האמת ולא ניתן היה לכבותו. בכל דור ודור חיים עדי ה’ – אנשים המאמינים באמונה שלמה במשיח בתור המתווך היחיד בין אלוהים לאדם, אשר דבק בתורה כחוק החיים היחיד, וקידש את השבת האמיתית. כה גדול החוב שחב העולם לאנשים אלה, שהדורות הבאים לא יידעו זאת לעולם. הם הוקעו כבוגדים וככופרים, ומניעיהם הוצגו כמפוקפקים; דיברו סרה באופיים, הסתירו את כתביהם, פירשו אותם באור שגוי או השחיתו אותם. ואף על פי כן, הם עמדו איתנים, שמרו על אמונתם הצרופה והעבירוה מדור לדור כמורשת קדושה.
תולדות חסידי ה’ בדורות האפלים שבאו לאחר עליית רומי לשלטון, נכתבו בשמיים. אך בהיסטוריה שנכתבה ביד אדם אין כמעט זכר לחסידי ה’. ניתן להתחקות רק אחרי עקבות ספורים המעידים על קיומם, חוץ מאשר בהאשמות שהפנו נגדם רודפיהם. המדיניות של הכנסייה ברומא הייתה למחוק כל זכר להתנגדות לתורותיה או לצוויה. כל מי שכפר בכנסייה הוצא להורג, וכל כתבי הכפירה הושמדו. די היה בהתבטאות אחת של ספק, בשאלה אחת בנוגע לסמכותן של הדוגמות של הכנסייה, כדי לגדוע את חייו של אדם, בין אם עשיר או עני, רם מעלה או נחות דרגה. רומא עשתה הכול כדי להשמיד כל תיעוד על אכזריותה כלפי מתנגדיה. בוועידות הכנסייה כוננו צווים שהורו על שריפת ספרים וכתבים שהכילו רשומות כאלה. טרם המצאת הדפוס, ספרים היו חיזיון נדיר; בנוסף, הם התכלו בתוך שנים ספורות; לפיכך, כמעט לא היה דבר שמנע מן הרומים לבצע את זממם.
אף כנסייה בתחום השיפוט הרומי לא הורשתה ליהנות מחירות המצפון והדת ולפעול על דעת עצמה. מרגע שהאפיפיורות חמסה את השלטון, הכנסייה הנחיתה את זרועותיה על כל מי שסירבו להכיר בשלטונה, וזאת כדי לרסקם; כל הכנסיות נכנעו בזו אחר זו לשלטונה.
בבריטניה הגדולה, אמונה משיחית פשוטה הכתה שורש כבר בראשית הפצת הבשורה. הבשורה שהתבשרה בקרב הבריטים במאות הראשונות לספירה, טרם הושחתה בידי הכפירה הרומית. רדיפות מידיהם של קיסרים אליליים שהגיעו עד חופים מרוחקים אלה, היו המתנה היחידה שהקהילות המשיחיות הראשונות בבריטניה קיבלו מרומי. משיחיים רבים שברחו מן הרדיפות באנגליה, מצאו מחסה בסקוטלנד; משם, הועברה בשורת האמת לאירלנד; בכל הארצות האלה, הבשורה התקבלה בשמחה.
כשהסקסונים כבשו את בריטניה, האלילות הפכה רווחת. הכובשים שבזו לעבדיהם מיאנו ללמוד מפיהם, ולכן המשיחיים נאלצו להימלט להרים ולאזורי ציד מרוחקים. אולם, האור שהוסתר לזמן מה, המשיך להאיר. מאה שנה מאוחר יותר, בסקוטלנד, הוא זרח באור כה בוהק, עד שהגיע עד לארצות רחוקות. מאירלנד יצאו קולומבה החסיד ועמיתיו, אשר אספו סביבם את המשיחיים הנידחים, התיישבו באי הבודד איונה, הקימו בו מנזר והפכו את המקום למרכז בישור. אחד המבשרים הללו שמר את קדושת השבת המקראית; בזכותו, אמיתה זו הוצגה ליתר המבשרים. הם הקימו באי בית ספר משיחי, ממנו יצאו מבשרים לא רק לסקוטלנד ואנגליה, אלא גם לגרמניה, לשוויץ ואפילו לאיטליה.
אך רומא נעצה את מבטה המצמית בבריטניה והייתה נחושה בדעתה להכניעה לסמכותה העליונה. במאה השישית נשלחו שליחי הכנסייה הקתולית הרומית כדי להמיר את דתם של הסקסונים האליליים. הברברים הגאים קיבלו את השליחים בסבר פנים יפות; שליחים אלה גרמו לרבבות מהם לקבל את האמונה הקתולית. עם התקדמות מלאכת המרת הדת, מנהיגי האפיפיורות והסקסונים שהמירו את דתם לנצרות, נתקלו במשיחיים בעלי האמונה הפשוטה. הבדל חד ניכר בין שתי הקבוצות: הקבוצה האחרונה הורכבה ממשיחיים פשוטים וענווים, שהביעו באופיים, במשנתם ובהתנהגותם דבקות בכתבי הקודש, בעוד שהקבוצה הראשונה הפגינה את העליונות, השררה, ההדר והיהירות של שלטון הכנסייה. משלחת זו שהגיעה מרומא דרשה מן הקהילות המשיחיות המקומיות הללו להכיר בעליונותו של האפיפיור השליט. הבריטים השיבו בנמיכות רוח כי בחפצם לאהוב את כל בני האדם, אך לדידם, האפיפיור אינו זכאי לעמוד בראש הכנסייה, ולכן יוכלו להעניק לו אך ורק את הכבוד שכל תלמיד של המשיח זכאי לקבל, ולנהוג כלפיו בכניעה רק במידה שבה עליהם להיכנע לכל תלמיד של המשיח. ניסיונות שבים וחוזרים נעשו כדי לרכוש את נאמנותם לכנסייה ברומא; אך משיחיים ענווים אלה, שנדהמו מן היהירות שהפגינו שליחיה, השיבו בהחלטיות כי אין הם מכירים אדון אחר זולת המשיח. עתה נחשפה הרוח האמיתית של שלטון האפיפיורות. מנהיג המשלחת הרומית אמר להם: “אם לא תקבלו אחים המביאים לכם בשורת שלום, תקבלו אויבים שיביאו לכם מלחמה. אם לא תתאחדו איתנו כדי ללמד את הסקסונים את דרך החיים, תקבלו מהם מכת מוות.” לא היו אלה איומי סרק. מלחמה, קנוניות והונאות היו האמצעים שננקטו נגד עדים אלה של האמונה הצרופה, עד שהקהילות המשיחיות בבריטניה הושמדו או נאלצו להיכנע לשלטון האפיפיור.
בארצות שמחוץ לתחום השיפוט של רומי נמצאו קבוצות של משיחיים שבמשך דורות רבים היו חופשיות משלטון הכנסייה המושחת. משיחיים אלה שחיו בקרב עובדי אלילים הושפעו מתורות השקר שלהם, אך המשיכו לראות בכתבי הקודש תורת חיים יחידה, ודבקו ברבות מאמיתותיה. הם האמינו בנצחיות תורת ה’ ושמרו את קדושת השבת על פי הדיבר הרביעי. כנסיות שדבקו באמונה זו ושמרו על קדושת השבת, נמצאו במרכז אפריקה ובקרב הארמנים באסיה.
אך הוולדנסים, שהתנגדו להסגת הגבול של שלטון הכנסייה, בלטו יותר מכולם. בכל ארץ שבה קבעה הכנסייה את כס שלטונה נאבקו המשיחיים בהתמדה בשקריה ובשחיתותה. במשך מאות בשנים שמרו הכנסיות בפידמונט על עצמאותן, אך לבסוף, רומא התעקשה על כניעתן. לאחר מאבקים רבים ברודנות הכנסייה, שלא צלחו, הכירו ראשי הכנסיות הללו באי רצון בעליונות כוחה של הכנסייה ברומא, שדומה שהעולם כולו חלק לה כבוד. אך היו כמה מאמינים שסירבו להיכנע לסמכות האפיפיור והבישופים. הם היו נחושים בדעתם לשמור אמונים לאלוהיהם, ולשמר את טוהר ופשטות אמונתם. קרע נוצר בעולם הנוצרי. אלה שדבקו באמונה העתיקה נסוגו והסתגרו בדל”ת אמותיהם; אחדים מהם, שעזבו את מכורתם בהרי האלפים, נשאו את נס האמת לארצות רחוקות; אחרים התרחקו והתבודדו בעמקים צרים מבודדים ובמבצרים סלעיים בהרים, שם שמרו על חירות עבודת האל.
האמונה שהמשיחיים הוולדנסים גדלו עליה ולימדוה הייתה ההפך הגמור של תורות השקר שיצאו מרומא. אמונותיהם התבססו על דבר ה’ הכתוב: תורת האמת של האמונה המשיחית. אך איכרים ענווים אלה שחיו במקומות בידוד חבויים, סגורים ומסוגרים מן העולם, עמלים מדי יום על פרנסתם בבוסתניהם וברעיית צאנם, לא הגיעו בעצמם לאמת שעמדה בניגוד חד לדוגמות ולתורות הכפירה של הכנסייה הנוצרית הכופרת. אמונתם לא הייתה אמונה שהתקבלה זה לאחרונה. הם נחלו את אמונתם מאבותיהם. הם נאבקו למען האמונה של קהילת השליחים – “הָאֱמוּנָה שֶׁנִּמְסְרָה לַקְּדוֹשִׁים.” הקהילה שישבה במדבר, ולא ההירארכיה היהירה שישבה על כס השלטון בבירת העולם הכבירה, היא זו שהייתה קהילת המשיח האמיתית, אשר שמרה על אוצרות האמת שה’ הפקיד בידי חסידיו כדי שימסרו אותם לעולם.
אחד הגורמים העיקריים שהביאו לנתק בין קהילת האמת לכנסייה ברומא, היה השנאה שהכנסייה הקתולית הרומית רחשה כלפי השבת המקראית. כנאמר בנבואות, שלטון האפיפיורות מוטט את האמת. תורת ה’ נרמסה בעפר, זאת בזמן שמסורות ומנהגים – מצוות אנשים מלומדה – רוממו. הכנסיות שניתנו תחת שלטון הכנסייה ברומא אולצו לכבד את יום ראשון כיום קודש. בשל תורות השקר והאמונות הטפלות שרווחו בציבור, אפילו חסידי ה’ האמיתיים חשו כה מבולבלים ונבוכים, עד שהם לא רק שמרו את קדושת השבת, אלא אף נמנעו מלעבוד ביום ראשון. אך ראשי הכנסייה הביעו מורת רוח ממנהג זה. הם דרשו שרק יום ראשון ייחגג כיום קודש, ואילו השבת תחולל; הם הוקיעו במילים קשות את המאמינים שהעזו לכבד את קדושת השבת. רק מי שנמלט מכוחה של הכנסייה ברומא יכול היה לקיים את תורת ה’ בשלווה.
הוולדנסים היו הראשונים מכל עמי אירופה שהשיגו תרגום של כתבי הקודש. מאות שנים בטרם הרפורמציה נמצא ברשותם עותק של כתבי הקודש בשפתם. הם החזיקו באמת הטהורה, ולפיכך הפכו מושא לשנאה ולרדיפות. הם הכריזו כי הכנסייה ברומא היא-היא בבל הכופרת שתוארה בחזון אחרית הימים, וחירפו את חייהם כדי לצאת נגד שחיתותה ועוולותיה. תחת לחץ הרדיפות הממושכות אחדים מהם התפשרו על אמונתם, ואט-אט נכנעו וקיבלו את עיקרי האמונה של הכנסייה הקתולית, השונים כל כך מן האמיתות של כתבי הקודש; אך אחרים דבקו באמת. במהלך מאות שנות אפלה וכפירה התכחשו הוולדנסים לשלטון הכנסייה הקתולית הרומית, דחו על הסף את הפסלים ואת עבודת האלילים שהנהיגה, ושמרו את קדושת השבת האמיתית. הם דבקו באמונתם תחת פיתויים עזים ביותר ורדיפות קשות ביותר. על אף שנפצעו בחרבם של אנשי סבויה ונכוו מצרורות הזרדים שיקדו במוקד, שהכינו הקתולים למתנגדיהם, הם עמדו איתנים למען דבר ה’ וכבודו.
הוולדנסים מצאו מקום מסתור מאחורי רכס הרי האלפים הנישאים, אשר שימשו מקום מחסה לנרדפים ולנדכאים בכל הדורות. כאן, אור האמת המשיך לבעור ולהאיר את חשכת ימי הביניים. כאן, לאורך אלף שנים, המשיכו עדי האמת לדבוק באמונה העתיקה.
ה’ סיפק לחסידיו מקום מחסה נורא הוד, אשר הלם את האמיתות הנשגבות שהופקדו בידיהם למשמרת. ההרים הנישאים היו בעיני הגולים הנאמנים סמל לצדקת ה’ הנצחית. הם הצביעו בפני ילדיהם על הפסגות המתנשאות מעליהם בהוד והדר שאינם משתנים לעולם, ודיברו איתם על אלוהים, “אֲשֶׁר כָּל שִׁנּוּי וְכָל צֵל חִלּוּף אֵין בּוֹ” (איגרת יעקב א’ 17), אשר דברו איתן ונצחי כהררי הנצח. ה’ קבע את ההרים במקומם ואזר אותם בעוצמה; אף זרוע זולת זרוע ה’ הכול-יכולה לא תוכל לעקרם ממקומם. בדומה, ה’ כונן את תורתו – התשתית לממשלתו בשמיים ובארץ. אדם יכול להנחית את זרועו על אחיו בני האדם ולגדוע את חייהם; אך אותה זרוע תוכל לעקור הרים ממוסדותיהם ולהשליכם לים באותה הקלות שבה תוכל לשנות דיבר אחד בתורת ה’, או למחוק את אחת ההבטחות שהבטיח ה’ לעושי רצונו. משרתי ה’ אמורים להיות איתנים בדיוק כמו ההרים שאינם משתנים לעולם.
ההרים הנישאים שהקיפו את העמקים הצנועים היוו עדות נצחית לכוח היוצר של ה’, והעניקו לחסידיו ביטחון תמידי שהעיד על ידו המגוננת. צליינים אלה למדו לאהוב את הסמלים והאותות הדוממים של שכינת ה’ שאפפו אותם. הם לא התלוננו ולא התרעמו על הקשיים שנפלו בחלקם; הם לא נותרו לעולם לבדם במקומות המסתור וההתבודדות שלהם בחיק ההרים. הם הודו לאלוהים על מקום המקלט שהעניק להם כדי שיוכלו להימלט מזעמם ומרשעותם של בני האדם. הם שמחו והתענגו על החירות לעבוד את ה’. לפעמים, כשאויביהם דלקו אחריהם, העניקו להם ההרים העוצמתיים מגן בטוח. ממצוקים נישאים רבים הם זימרו בשבחי ה’, וצבאות רומי לא יכלו להשתיק את מזמורי ההודיה שלהם.
כה טהורה, פשוטה ויוקדת הייתה חסידותם של תלמידי המשיח הללו. בעיניהם, עיקרי האמת היו יקרים מפז, יקרים יותר מבתים, מאדמות, מחברים, מבני משפחה ואפילו מן החיים עצמם. הם ביקשו להנחילם לבניהם, ועשו כל מאמץ כדי להטביע את חותמם בלבבותיהם. הם חינכו את ילדיהם משחר ילדותם על ברכי התורה והכתובים, ולימדו אותם לכבד את מצוות תורה ה’ הקדושה. עותקים של כתבי הקודש היו נדירים; לפיכך, חסידים אלה שיננו את דברי ה’ היקרים ונצרו אותם בזיכרונם. רבים מהם ידעו לשנן חלקים גדולים מן התנ”ך והברית החדשה. מחשבותיו הנשגבות של ה’ קושרו למחזות הטבע הנשגבים ולברכות הצנועות המורעפות על העולם מדי יום. ילדים קטנים למדו לשאת את מבטם אל ה’ בהכרת תודה כמי שמעניק לאנושות כל חסד, טובה ורווחה.
ההורים, שהיו מלאי אהבה ורוך, אהבו את ילדיהם באהבה חדורת תבונה, ולכן לא הרגילו אותם לפינוקים והנאות. חיי קושי ועמל נכונו להם, ואולי אפילו מות קדושים. הם חונכו לשאת קשיים ולהיכנע למרות ההורים, ועם זאת, לחשוב בעצמם ולפעול על דעת עצמם. משחר ילדותם, הם למדו להיות אחראים, למלא מחויבויות, להישמר בלשונם ולהבין ולהוקיר את חוכמת השתיקה. אילו תיפול חלילה מילה לא זהירה אחת על אוזן האויב, היא תסכן לא רק את חיי האדם שהגה אותה, אלא גם את חייהם של מאות מאחיו, שכן אויבי האמת שיחרו לטרף כזאבים אחר המאמינים שהעזו לדרוש חירות דת ואמונה.
הוולדנסים הקריבו את ממונם ורכושם למען האמת, ועמלו באורך רוח כדי להשיג את לחם חוקם. הם עיבדו ושדרגו כל פיסת אדמה בהרים שניתנה לעיבוד; הם הכשירו את העמקים ואת מורדות ההרים הפחות פוריים כדי להעצים את יבולם. חסכנות וסגפנות היו חלק מן המשמעת שהוטלה על הילדים כמורשתם היחידה. לימדו אותם שאלוהים יעד שהחיים יהיו חיי משמעת, ושיוכלו להתפרנס אך ורק באמצעות עמל, תכנון קפדני ואמונה. התהליך הלימודי היה קשה ומייגע, אך בעל ערך חינוכי מבריא – בדיוק השיעור שהאדם זקוק לו במצבו הירוד כחוטא; בדיוק בית הספר שסיפק אלוהים לאדם לשם חינוכו למשמעת ולשם הכשרתו והתפתחותו. בזמן שהצעירים הורגלו לעמל ולקשיים, הכשרת שכלם ונפשם לא הוזנחה. הוריהם ומוריהם לימדו אותם שכל יכולותיהם וכישוריהם שייכים לאלוהים, ולכן, שומה עליהם לפתחם ולשכללם למען שירותו.
בתי הכנסיות של הוולדנסים דמו בטוהרם ובפשטותם לבית הקהילה בימי השליחים. הם לא קיבלו על עצמם את עול שלטון האפיפיור והבישופים, אלא רוממו את כתבי הקודש וראו בהם את הסמכות העליונה היחידה והנצחית. רועי הקהילות שלהם, בשונה מן הכמרים הגאים של רומא, הלכו בעקבות אדונם, אשר “לֹא בָּא כְּדֵי שֶׁיְּשָׁרְתוּהוּ, אֶלָּא כְּדֵי לְשָׁרֵת.” הם רעו את צאן המרעית של ה’ והובילוהו לשדות המרעה המוריקים ולמעיינות המים החיים של דברו הקדוש. הם נאספו יחדיו הרחק מן האנדרטות המנציחות את הפאר והגאווה האנושית; לא בכנסיות מרשימות או בקתדרלות מפוארות, אלא בצל ההרים, בעמקי הרי האלפים, ובעיתות סכנה, גם במעוזים סלעיים מבוצרים, וזאת כדי להקשיב למילות האמת מפי משרתי המשיח. רועי הקהילות לא רק הטיפו את הבשורה, אלא אף ביקרו את החולים, לימדו את הילדים, הוכיחו את החוטאים ועמלו על יישוב מחלוקות והשבת האחווה בין האחים. בעיתות שלום התפרנסו רועי הקהילות מתרומות בני הקהילה; אך בדומה לשאול השליח שהתפרנס מעשיית אוהלים, כל אחד מהם למד מקצוע או משלח-יד כלשהו, שבאמצעותו יוכל להתפרנס בעת הצורך.
הרועים לימדו וחינכו את הצעירים, ועל אף שניתנה תשומת לב למקצועות הוראה כלליים, כתבי הקודש היו לב ליבו של תלמודם. התלמידים נדרשו לשנן בעל-פה את בשורת מתי, בשורת יוחנן ורבות מן האיגרות. בנוסף, הם הועסקו בהעתקת כתבי הקודש. אחדים מכתבי היד הכילו את כתבי הקודש בכללותם, אחרים, חלקים קצרים בלבד בלוויית פרשנויות פשוטות, פרי עטם של משיחיים שהשכילו להבהיר את הכתובים. כך נחשפו אוצרות האמת שהוסתרו זמן רב כל כך בידי אנשים שביקשו לרומם עצמם מעל אלוהים.
כתבי הקודש הועתקו בסבלנות, בעמל מפרך, פסוק אחר פסוק, פרק אחר פרק, לפעמים במערות אפלות בלב האדמה שהוארו בלפידים. ככל שמלאכת ההעתקה התקדמה, כך זרח רצון ה’ כזהב טהור; ועד כמה בוהק יותר, בהיר יותר ועוצמתי יותר הוא היה בשל הצרות והקשיים שהומטו בגינו – את זאת יכלו לראות רק העוסקים במלאכת ההעתקה. מלאכי השמיים אפפו את העובדים הנאמנים.
השטן דרבן את כמרי ובישופי האפיפיורות לקבור את דבר האמת תחת הבלי תורות השקר, הכפירה והאמונות הטפלות שלהם, אך דבר ה’ נשמר היטב בדרך הנפלאה ביותר, ולא הושחת כלל לכל אורכם של ימי הביניים האפלים. הוא לא נשא את חותמת האדם, אלא את חותמו ורישומו של ה’. בני האדם עמלו ללא ליאות כדי לעמם את המשמעות המפורשת, הפשוטה של כתבי הקודש, וכן כדי לגרום לכתובים לסתור את עצמם; ואולם, בדומה לתיבת נוח שהתרוממה מעל נחשולי המים העזים שעלו ממצולות הים, דבר ה’ רוכב בעוז על הסופות המאיימות להשמידו. בדומה למכרה הגדוש בעורקי זהב וכסף הטמונים מתחת לפני האדמה, ולפיכך, הכורים המבקשים למצוא את אוצרותיו היקרים חייבים לחפור לעומק, כך אוצרים כתבי הקודש את אוצרות האמת הנחשפים אך ורק לעיניו של מחפש האמת הרציני והעניו, אשר הוגה בהם בתפילה יומם וליל. אלוהים יעד שכתבי הקודש ישמשו ספר לימוד לאנושות כולה – שילדים, צעירים ומבוגרים ילמדוהו ללא הרף. ה’ נתן לבני האדם את דברו כהתגלות של עצמו. כל אמיתה חדשה הנחשפת בכתבי הקודש מהווה גילוי חדש על אופיו של מחברו האלוהי. לימוד כתבי הקודש הוא האמצעי שיעד ה’ כדי להביא את בני האדם לקרבה יתרה עם בוראם, וכדי להעניק להם ידע ברור יותר של רצונו. זהו אמצעי התקשורת בין אלוהים לאדם.
הוולדנסים האמינו כי יראת ה’ היא ראשית חוכמה, אך עם זאת, הם לא היו עיוורים לחשיבות הקשר עם העולם, הידע האנושי ונטילת חלק בחיים הפעילים לשם הרחבת התודעה וחידוד השכל והחושים. מבתי מדרשם בהרים נשלחו אחדים מן הצעירים למוסדות השכלה בערי צרפת ואיטליה, שבהם תחומי ההוראה, המחשבה, ההגות והמחקר היו נרחבים יותר מאשר בהרי האלפים. הצעירים שנשלחו ללמוד בערים הגדולות נחשפו לפיתויים ולמעשי עוולה ונתקלו בסוכניו הערמומיים של השטן, אשר ניסו לשכנעם לקבל תורות כפירה מתוחכמות ביותר ותורות שקר מסוכנות ביותר. אולם, החינוך הטוב שהם קיבלו משחר ילדותם הכינם היטב לקראת הקשיים והפיתויים האלה.
הם התבקשו לא לעשות לעצמם חברים קרובים בבתי הספר שאליהם נשלחו. בגדיהם נתפרו באופן כזה שיסתירו את אוצרם הגדול – כתבי היד היקרים של כתבי הקודש. הם נשאו על גופם את כתבי היד הללו, פרי עמל של חודשים רבים ושנים רבות, ובכל שעת כושר שבה יכלו ללמדם בלי לעורר חשד, הם חשפו בזהירות חלקים מהם לפני חברים שליבם היה פתוח לאמת. הצעירים הוולדנסים חונכו מחיק אימם לשאוף לתכלית זו; הם הבינו את ייעודם ואת מלאכתם וביצעוה בנאמנות. במוסדות ההשכלה הללו היו תלמידים שקיבלו את האמת; לעיתים קרובות, עיקרי האמונה חלחלו לבית הספר כולו; אך ראשי שלטון האפיפיורות לא הצליחו, אפילו באמצעות חקירה מאומצת, להתחקות אחר שורש הכפירה כביכול שהשחיתה את התלמידים.
רוח המשיח היא רוח של בישור. הדחף הראשוני המפעם בלב שנולד מחדש הוא להביא נשמות נוספות אל המושיע. זו הייתה הרוח שפיעמה בקרב המשיחיים הוולדנסים. הם חשו שאלוהים דורש מהם לעשות יותר מאשר לנצור את האמת הצרופה בקהילותיהם; שמחויבות קדושה הוטלה עליהם; שעליהם להיות אור לכל השרויים באפלה. באמצעות דבר ה’ העוצמתי, הם ביקשו לשבור את כבלי השעבוד שהטיל הכס הקדוש ברומא על בני האדם. ראשי הדת הוולדנסים הוכשרו לשמש כמבשרים, וכל מי ששאף להיכנס לשירות נדרש תחילה לרכוש ניסיון כמבשר. היה עליו לשרת שלוש שנים בשדה בישור כלשהו לפני שהתמנה לרועה קהילה. שירות זה, שנדרש בראשית דרך ההתכחשות העצמית ועשיית הוויתורים, הלם היטב את תחילת דרכו של הרועה באותם זמנים קשים שבחנו את סבלנותם של המאמינים. הצעירים שהוסמכו לתפקיד הקדוש לא ציפו לעושר ולתהילה ארציים, אלא לחיי עמל וסכנות, וקרוב לוודאי, לגורל של קדוש מעונה. המבשרים יצאו לשדות הבישור בזוגות, כפי ששלח ישוע את תלמידיו. בדרך כלל, לכל מבשר צעיר הוצמד מבשר בוגר ומנוסה יותר; הצעיר שקיבל הדרכה מרעו, שהיה אחראי על הכשרתו, נדרש לפעול בהתאם להנחייתו ולציית למרותו. מבשרים עמיתים אלה לא היו תמיד ביחד, אך נפגשו לעיתים קרובות לתפילה והתייעצות, וכך חיזקו איש את רעהו באמונה.
הם התבקשו להסתיר את טיב עיסוקם ואת אופיים האמיתי, שכן, אילו יחשפו את מטרת שליחותם, הדבר יבטיח את כישלונה. כל מבשר היה בעל מקצוע או משלח-יד כלשהו, והמבשרים ביצעו את מלאכת הבישור במסווה של בעלי מלאכה; לרוב, הם בחרו לעסוק במסחר ולהציג את עצמם כסוחרים או רוכלים. הם סחרו בחפצים יקרים, כגון, בדי משי ותחרה ותכשיטים, שהיו באותם ימים מצרך נדיר; כך הם השיגו דריסת רגל במקומות שלא היו מקבלים אותם בברכה אלמלא הציגו עצמם כסוחרים. בזמן שמכרו את סחורתם, הם נשאו את ליבם לאלוהים והתפללו לקבל חוכמה כדי להציג אוצר יקר יותר מזהב או מאבנים יקרות. הם נשאו עימם בהיחבא עותקים של כתבי הקודש, מלאים או חלקיים, ובכל שעת כושר, הסבו אליהם את תשומת הלב של לקוחותיהם. לעיתים קרובות, הלקוח גילה עניין בדבר ה’ וחפץ לקרוא בו, והם השאירו בידיו בשמחה עותק חלקי ממנו.
מבשרים אלה החלו את פועלם במישורים ובעמקים לרגלי הרי מולדתם, אך הוא התפשט הרבה מעבר לגבולות הללו. יחפים ועוטים בגדים בלויים ומוכתמים ממסעות – בדומה לבגדי אדונם – הם עברו דרך ערים גדולות והגיעו עד ארצות רחוקות. בכל מקום שהגיעו אליו, הם הפיצו את זרע הבשורה היקר. קהילות קמו לאורך נתיבם, ודמם של קדושים מעונים העיד על האמת שהם בישרו. יום ה’ יחשוף קציר רב של נשמות שנאספו בזכות עמלם של חסידים נאמנים אלה. דבר ה’ שכוסה והוצפן, פילס את דרכו דרך ארצות הנצרות והתקבל בשמחה בבתים ובלבבות רבים.
הוולדנסים ראו בכתבי הקודש לא רק תיעוד היסטורי של טביעת ידו של ה’ באנושות, והתגלות של המצוות והמחויבויות המוטלות על האדם כאן ועכשיו, אלא אף התגלות של הסכנות והתהילות שצופן העתיד. הם האמינו שאחרית הימים וקץ העולם אינם רחוקים; בזמן שהם התעמקו בכתבי הקודש בדמעות ובתפילות, נחקקו אמיתותיהם היקרות על ליבם ביתר שאת, והם הבינו לאשורה את מחויבותם למסור לזולת את האמיתות המובילות לגאולה. הם ראו את תוכנית הגאולה נפרשת בבהירות בין הדפים היקרים של כתבי הקודש, ומצאו נחמה, תקווה ושלום באמונה בישוע. בזמן שהאור האיר את שכלם ושימח את לבבם, הם נכספו להאיר בו את אלה ששרו בחשכת הכפירה האפיפיורית.
הם ראו שתחת הדרכת האפיפיור והכמרים התאמצו ההמונים לשווא לרכוש מחילה באמצעות סיגופים והטלת מכאובים גופניים כדי לכפר על חטאי נשמתם. הכמרים לימדו את חסידיהם שעליהם להסתמך על מעשיהם הטובים כדי להיוושע, ולכן הם התמקדו תמיד בעצמם; מחשבותיהם היו נתונות ללא הרף למצבם כחוטאים; הם סברו שהם חשופים לזעם האל, ולכן הטילו ייסורים ומכאובים על גופם ונפשם, ואף על פי כן, לא מצאו שום הקלה. נפשם ומצפונם נכבלו בידי תורות הכנסייה הקתולית. רבבות בני אדם נטשו את יקיריהם וחבריהם ובילו את חייהם בתאי המנזרים. רבבות בני אדם ביקשו להקל על נקיפות המצפון שלהם ולרכוש שלוות נפש באמצעות צומות חוזרים ונשנים, הלקאות אכזריות, תפילות ממושכות בשעות הלילה הקטנות, השתטחות על אבנים קרות ולחות ברצפת תאיהם הקודרים במשך שעות ארוכות, מסעות צליינות ממושכים, סיגופים משפילים ועינויים נוראים. רבים סבלו במשך שנים מנקיפות מצפון על חטאים שהעיקו על ליבם, וכן מפחד גדול מזעמו הנוקם של ה’, עד שלבסוף, תשישותם הכריעה אותם והם מצאו את מותם ונטמנו בקברם, ללא קרן אור אחת או שביב תקווה.
הוואלדנסים נכספו לבצוע את לחם החיים למען הנשמות הרעבות הללו; להסביר להן את מסרי השלום הטמונים בהבטחות ה’ ולבשר להן את המשיח – התקווה היחידה לגאולה. הם טענו שהדוקטרינה הגורסת כי בכוחם של מעשים טובים לכפר על חילול תורת ה’, מבוססת על שקרים. הסתמכות על מידותיו הטובות של האדם מעמעמת את גילויי אהבתו הנצחית של המשיח. ישוע מת כקורבן תמורה בעבור האדם, שכן נבצר מן האנושות החוטאת לבוא לפני ה’ ולשמש מליץ יושר לעצמה. מעלותיו וזכויותיו של המושיע, שנצלב וקם לתחייה, הן התשתית לאמונה המשיחית. התלות המוחלטת של הנשמה במשיח וקרבתה היתרה עימו, ממשיות בדיוק כמו התלות והקרבה היתרה של איבר לגוף או של שריג לגפן.
תורותיהם של האפיפיורים וכוהני הדת גרמו לבני האדם להאמין כי אופיו של אלוהים, ואפילו של המשיח, הוא אופי קשה, קודר ומאיים. המשיח הוצג כישות חסרת אמפטיה לאדם השרוי בחטא, ולכן החוטא זקוק לתיווכם של הכוהנים והקדושים. המאמינים, שליבם ושכלם הוארו בדבר ה’, נכספו להוביל את הנשמות הללו לישוע, מושיעם הרחמן והאוהב, העומד בזרועות פרושות ומזמין את כולם לבוא אליו עם משאות חטאיהם, צורכיהם ותשישותם. הם נכספו להסיר את המחסומים שערם השטן לפני בני האדם כדי שלא יראו את ההבטחות, וזאת כדי שיבואו היישר אל ה’, יתוודו על חטאיהם ויקבלו מחילה ושלום.
בשעת הבישור, המבשר הוואלדנסי פרש בלהט את האמיתות היקרות של הבשורה לפני מחפש האמת הסקרן. הוא הראה לו בזהירות חלקים מכתבי היד של כתבי הקודש. הוא שש להעניק תקווה לנשמה מצפונית זו שכרעה תחת עול החטא, וראתה בה’ אך ורק אלוהי נקם המוכן ומזומן לעשות דין צדק ולהעניש את החוטא. לפעמים, הוא כרע על ברכיו, ובשפתיים רועדות ועיניים דומעות הבהיר לאחיו את ההבטחות היקרות החושפות את התקווה היחידה של החוטא. בדרך זו, אור האמת חדר ללבבות אפלים רבים, הפציע דרך ענן הקדרות, עד ששמש הצדקה זרחה בליבו של החוטא והביאה מזור בכנפיה. לפעמים, חלק מסוים בכתבי הקודש הוקרא שוב ושוב, לאחר שהשומע הביע את רצונו לשומעו שוב, כאילו בכך יבטיח לעצמו ששמע נכון. אחדים מן הפסוקים שנדרשו המבשרים להשמיע שוב ושוב, היו: “דַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּנוֹ מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא” (יוח”א א’ 7). “וּכְמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ מֹשֶׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיּוּרַם בֶּן-הָאָדָם לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ.” (יוחנן ג’ 15-14).
אנשים רבים לא הלכו שולל אחרי הכנסייה הקתולית ולא קיבלו את תורותיה וטענותיה. הם ראו עד כמה חסר שחר הוא התיווך של בני אדם או של מלאכים למען החוטא. כאשר אור האמת זרח על ליבם, הם קראו בשמחה: “המשיח הוא הכוהן הגדול שלי; דמו הוא קורבן החטאת שלי; מזבחו הוא תא הווידוי שלי.” הם בטחו בכל ליבם ומאודם במעלותיו ובזכויותיו של ישוע, וחזרו על המילים: “וּבְלִי אֱמוּנָה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת רָצוּי לֵאלֹהִים” (האיגרת אל העברים י”א 6). “וְאֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע” (מעשי השליחים ד’ 12).
אחדות מן הנשמות האומללות הללו שלא מצאו מרגוע, התקשו להבין את ההבטחה על אהבת המושיע. כה גדולה הייתה ההקלה שהיא הביאה, כה מציף היה האור שזרח עליהם, שנדמה היה להם שהם עלו לגן עדן. ידם אחזה בבטחה בידו של המשיח, ורגליהם עמדו נטועות על צור הדורות. הפחד מן המוות עזבם. עתה הם יכלו לייחל לכלא ולמוקד, אם בדרך זו יוכלו לחלוק כבוד לשמו של גואלם.
במקומות מסתור נחשף דבר ה’ והוקרא, לפעמים לפני נשמה אחת, לפעמים לפני קבוצה קטנה של מחפשי אמת שייחלו לאור. לפעמים הם העבירו כך לילה שלם. כה גדולה הייתה הפליאה וכה עזה ההערצה של שומעי דבר ה’, שמבשר בשורת החסד נאלץ לפעמים לחדול מקריאתו, עד שמאזיניו הבינו את בשורות הגאולה לאשורן. לעיתים קרובות נשמעו שאלות, כגון: “האם ה’ יקבל באמת את מנחתי? האם יאיר פניו אלי? האם ימחל לי?” ואז, הוקראה התשובה: “בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה” (מתי י”א 28).
אמונת השואל נאחזה בהבטחה, ואז נשמעה תגובתו חדורת השמחה: “לא עוד מסעות צליינות ממושכים; לא עוד מסעות מפרכים למקומות קדושים. יכול אני לבוא אל ישוע כפי שאני, טמא וחוטא שכמותי, והוא לא ידחה בבוז את תפילת החרטה שלי. ‘בְּנִי, נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ,’ אמר המושיע. הלוואי שיסלח גם על חטאיי!”
גל של שמחה קדושה יציף את הלב, ושמו של ישוע ירומם במילות שבח והודיה. נשמות מאושרות אלה שבו לבתיהן כדי להפיץ את האור ולספר לזולת, כמיטב יכולתן, את חווייתן החדשה, על כך שמצאו את דרך האמת והחיים. עוצמה מוזרה ואמיתית הייתה חדורה במילים הללו של כתבי הקודש, שדיברו ללבבותיהם של מחפשי האמת. היה זה קולו של אלוהים אשר דיבר אל ליבם של השומעים ושכנע אותם.
מבשר האמת הלך לדרכו; אך ענוותו, כנותו, רצינותו ולהטו היו לנושאי שיחה נעימים. פעמים רבות, שומעיו לא שאלוהו מהיכן בא או לאן מועדות פניו. הם היו כה המומים, תחילה מהפתעה, ואחר כך משמחה והכרת תודה, שלא עלה בדעתם לחקור אותו. כאשר ביקשו ממנו להתלוות אליהם לבתיהם, השיב כי עליו לחפש את הצאן האובדות. “האם ייתכן שהינו מלאך מן השמיים?” תהו.
ברוב המקרים, מבשר האמת עזב, והם לא ראוהו שוב. הוא נסע לארצות אחרות, אולי נמק בצינוק אי שם, או שעצמותיו נותרו כגלעד באתר שבו בישר את האמת. אך המילים שהשאיר מאחור לא יכלו להישמד. הן פעלו את פעולתן בלבבות בני האדם; הפירות הטובים והמבורכים של פועלן יתגלו במלואם רק ביום הדין.
המבשרים הוולדנסים פלשו לממלכת השטן, וכוחות האופל נערכו כדי לעמוד על המשמר ביתר ערנות. שר הרוע צפה במאמץ הרב שנועד לקדם את האמת, ואז עורר את פחדיהם של סוכניו. ראשי שלטון האפיפיורות ראו במאמצי הבישור של נוסעים ענווים אלה אות שבישר על סכנה למטרתם. אילו יניחו לאור האמת לזרוח ללא הפרעה, הוא עלול לפזר את העננים הכבדים של תורת השקר שאפפו את בני האדם; הוא עלול לכוון את ליבם של בני האדם לאלוהים בלבד, וכך יקיץ הקץ על שלטונה של הכנסייה ברומא.
עצם קיומם של אנשים אלה, שדבקו באמונת הקהילה הקדומה, היווה עדות מתמדת לבגידתה של הכנסייה הקתולית; לפיכך, המיט עליהם הדבר את השנאה היוקדת ביותר ואת הרדיפות המרות ביותר. סירובם למסור לידי הכנסייה את כתבי הקודש שנמצאו ברשותם, היה אף הוא עלבון שהכנסייה ברומא לא יכלה לשאתו. היא החליטה למחות אותם מעל פני האדמה. עתה החלו מסעות הצלב הנוראיים ביותר נגד אנשי ה’ שישבו בהרים. אינקוויזיטורים נשלחו כדי להתחקות אחר עקבותיהם, והתמונה של הבל החף מפשע הנשחט בידי קין הרוצח, חזרה על עצמה לעיתים קרובות.
פעם אחר פעם הפכו אדמותיהם הפוריות לשממה ובתיהם וכנסיותיהם נחרבו; וכך, המקום שלבלבו בו שדות פורחים ונמצאו בו בתי מגוריהם של פועלים חרוצים וחפים מפשע, הפך לשממה. בדומה לחיית טרף רעבתנית הנעשית פראית ואלימה יותר אחרי שהיא טועמת את טעם הדם, כך גבר זעמם של האפיפיורים שחזו בסבלות קורבנותיהם. הם דלקו בהרים אחרי רבים מן העדים הללו של האמונה הצרופה, וצדו אותם בעמקים שבהם הסתתרו בחסות היערות הכבירים וצוקי הסלעים.
אולם, לא ניתן היה לטפול שום אשמה על אנשים מוסריים אלה שהוכרזו בידי הכנסייה כמסוכנים והוחרמו. אפילו אויביהם טענו שהם שוחרי שלום, אדוקים ושקטים. חטאם הכבד היה סירובם לעבוד את האל בהתאם לרצון האפיפיור. בגין חטא זה ניחתו עליהם כל ההשפלות, העלבונות והעינויים שאנשים או שדים יכלו להמציא.
כשהכנסייה ברומא החליטה להכחיד את הכת השנואה, האפיפיור [אינוסנט השמיני, 1587 לספירה] כתב איגרת שהכילה את הגזרה אשר הוקיעה את בני הכת ככופרים והתירה את דמם. הם לא הואשמו כפורעי חוק, הולכי בטל או רמאים; אך הוכרז כי הם הפגינו קדושה וחסידות למראית עין, שהוליכו שולל את “הצאן במכלאה האמיתית.” לפיכך, האפיפיור הורה על חיסול “הכת הזדונית והמתועבת של המזיקים האלה,” במידה שיסרבו לוותר על עקרונותיהם. במקרה כזה, הם “יימחצו ויחוסלו כנחשים ארסיים.” האם שליט יהיר זה ציפה להיתקל אי פעם במילים אלה שיצאו מפיו? האם ידע שהן נרשמו בספרי השמיים כדי לעמת אותו איתן ביום הדין? ישוע אמר: “אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה, לִי עֲשִׂיתֶם” (מתי כ”ה 40).
האיגרת קראה לכל חברי הכנסייה להצטרף למסע צלב נגד הכופרים. כתמריץ לביצוע המעשה האכזרי, האיגרת “פטרה את הציבור מכלל העונשים והקנסות הכנסייתיים, הן הכלליים והן הייחודיים; פטרה את כל המצטרפים למסע הצלב משבועות שנשבעו לקיים; נתנה הכשר חוקי לבעלותם על כל רכוש שהושג בדרך לא חוקית, והבטיחה לכל אדם שיהרוג כופר, מחילה על כל חטאיו. היא ביטלה את כל החוזים שנחתמו לטובת הוולדנסים, הורתה לפועליהם ולעוזרות הבית שלהם לעזבם, אסרה על כל בני האדם לסייע להם בכל דרך שהיא, וייפתה את כוחם של כל בני האדם להשתלט על רכושם.” מסמך זה חושף בבירור את “המוח” שפעל מאחורי הקלעים. שאגת התנין, לא קולו של המשיח, היא זו שנשמעה באיגרת.
ראשי הכנסייה סירבו לציית למצוות תורת המוסר הנשגבה של ה’, אך כוננו בעצמם קני מידה שהתאימו להם; הם היו נחושים בדעתם לכפות על כל בני האדם לציית לחוקים שהם כוננו, שכן זהו רצונו של הכס האפיפיורי ברומא. מכאן ואילך התרחשו טרגדיות נוראות. כמרים ואפיפיורים מושחתים וכופרים ביצעו את המלאכה שהשטן הטיל עליהם. לחמלה ולחסד לא היה שום מקום בליבם. אותה הרוח שצלבה את המשיח ושחטה את השליחים, אותה הרוח שעוררה את נירון צמא הדם לפעול נגד חסידי ה’ בימיו, פעלה כעת כדי למחות מעל פני האדמה את יקירי ה’.
יראי ה’ אלה סבלו מרדיפות שנמשכו מאות בשנים, אך בתוך כך הפגינו אורך רוח ודבקות באמונה שהעניקו כבוד לגואלם. חרף מסעות הצלב שנערכו נגדם, והטבח המחריד, השטני, שבוצע בהם, הם המשיכו לשלוח שליחים ומבשרים שיפיצו את האמת היקרה. הם ניצודו ונשחטו; ועם זאת, דמם הרווה את הזרע שנטמן, עד שהניב פרי רב. וכך, הוולדנסים העידו על אלוהים מאות בשנים לפני הולדת לותר. הם נפוצו בארצות רבות, זרעו את זרעי הרפורמציה שהחלה בימיו של ויקליף, התרחבה והתפשטה בימיו של לותר, ותועבר מדור לדור עד אחרית הימים בידי מאמינים שיהיו מוכנים לסבול הכול “בַּעֲבוּר דְּבַר אֱלֹהִים וְעֵדוּת יֵשׁוּעַ” (ההתגלות א’ 9).
