לפני עידן הרפורמציה היו תקופות שהיו בהן עותקים ספורים בלבד של כתבי הקודש; אך אלוהים לא הניח לדברו להישמד כליל. אמיתות דבר ה’ לא יוסתרו לעד. ה’ יכול היה להתיר את מילות החיים מכבליהן באותה הקלות שבה פתח לרווחה את שערי בתי הכלא ושחרר את בריחי שערי הברזל כדי להוציא את משרתיו לחופשי. בארצות אירופה יצאו אנשים בהשראת רוח ה’ לחפש אחר האמת ואוצרות נסתרים. יד ההשגחה העליונה כיוונה אותם אל כתבי הקודש, והם למדו את דפיהם הקדושים בעניין רב. הם הסכימו לקבל את האור, כבד ככל שיהיה המחיר שיצטרכו לשלם. על אף שהם לא הבינו הכול לאשורו, סייע להם ה’ להבין אמיתות רבות שהוסתרו זה זמן רב. הם יצאו לדרכם כשליחי השמיים, ניתקו את כבלי תורות השקר והאמונות הטפלות, וקראו לאסירים שהשתעבדו להן במשך זמן כה רב לקום ולצאת לחופשי.
חוץ מאשר אצל הוולדנסים השתמר דבר ה’ בשפות שהיו ידועות אך ורק למשכילים, אך תרגומים אלה לא הופצו מעולם. ואולם, הגיעה השעה שבה כתבי הקודש יתורגמו ויימסרו לתושבי הארצות השונות בשפת האם שלהם. העולם עבר את “חצות הליל” שלו. שעות החשכה הלכו והתמעטו, ובארצות רבות הופיעו סמלים שהעידו כי השחר הפציע.
במאה הרביעית קמה באנגליה תנועת “כוכב השחר של הרפורמציה”. ג’ון ויקליף היה מבשרה של הרפורמציה, לא רק באנגליה, אלא גם בכל הארצות הנוצריות. המחאה הגדולה נגד הכנסייה ברומא שיצאה מפיו, לא הושתקה מעולם. מחאה זו פתחה את המאבק העתיד להסתיים ביציאתם לחירות של כל בני האדם, הכנסיות והאומות, אשר השתחררו מן ההגבלות הדתיות, האזרחיות והמדיניות שהטילה הכנסייה הקתולית.
ויקליף קיבל חינוך ליברלי; לדידו, יראת שמיים הייתה ראשית חוכמה. במכללה שבה למד הוא התבלט בזכות חסידותו חדורת הלהט, כישוריו יוצאי הדופן ולמדנותו המופלגת. הצמא העז שלו לידע דרבן אותו להתמצא בכל תחומי הלימוד. הוא חונך על ברכי פילוסופיית הלמדנות, על עיקרי האמונה של הכנסייה ועל החוק האזרחי, במיוחד זה שחל בארצו. ערכו הרב של החינוך שהוא קיבל משחר ילדותו ניכר בפועלו בהמשך ימיו. בקיאותו ביסודות הפילוסופיה העיונית של זמנו, אפשרה לו לחשוף את טעויותיה; בקיאותו בחוק האזרחי ובחוקת הכנסייה הכשירה אותו לצאת למאבק עז למען חירות אזרחית ודתית. בזמן שלמד להשתמש בכלי הנשק של דבר ה’, הוא אף רכש בקיאות במדעי הרוח שנלמדו במוסדות ההשכלה הגבוהה, והבין את הטקטיקות של המלומדים. גאונותו, כישוריו האינטלקטואליים ולמדנותו המופלגת עוררו כבוד כלפיו בלב רעיו ואויביו כאחד. חסידיו צפו בקורת רוח באלופם שניצב בין ענקי הרוח של האומה; ואילו אויביו לא יכלו ללעוג למטרתו לחולל תיקון דתי באמצעות חשיפת בורותו או מגרעותיו.
כאשר ויקליף למד עדיין במכללה, הוא החל להשתתף בשיעורי כתבי הקודש. בתקופות קדומות אלה, כשכתבי הקודש היו כתובים אך ורק בשפות עתיקות, רק המלומדים יכלו למצוא את הדרך למעיין האמת, שהיה סגור ומסוגר בפני חסרי ההשכלה. כך נסללה הדרך למלאכתו העתידית של ויקליף כמתקן דת. אנשים משכילים למדו את דבר ה’ ומצאו בו את האמיתה הכבירה של חסד ה’, המורעף על האנושות ללא תמורה. הם פירשו במשנתם את הידע על אמיתה זו, והובילו את בני האדם אל כתבי הקודש החיים.
כאשר ויקליף החל להתעמק בכתבי הקודש, הוא חקר אותם באותה יסודיות שאפשרה לו לשלוט במקצועות הלימוד שנלמדו במוסדות ההשכלה. מכאן ואילך, התעורר בו צמא עז, שלימודיו החילוניים ותורות הכנסייה לא יכלו להרוות. בדבר ה’ הוא מצא את מה שהוא חיפש לשווא עד כה. כאן הוא ראה את תוכנית הגאולה יוצאת אל הפועל, ואת המשיח, שבא לעולם כדי לשמש כמליץ היושר היחידי של האדם. הוא הקדיש את עצמו לשירות המשיח, והחליט להכריז את האמיתות שגילה.
בדומה למתקני דת אחרים, ויקליף לא חזה מראש, בתחילת דרכו, לאן יוביל אותו פועלו. הוא לא יצא במתכוון נגד הכנסייה ברומא. אך דבקותו באמת לא יכלה שלא לגרום לו לצאת נגד תורות שקר. ככל שראה את הטעויות והשקרים של שלטון האפיפיורות בבהירות רבה יותר, כך הציג את תורת כתבי הקודש ברצינות רבה יותר ובתשוקה עזה יותר. הוא ראה שהכנסייה ברומא זנחה את דבר ה’ למען מסורת שכוננה ביד אדם; ללא מורא, הוא האשים את הכמורה בכך שהעלימה את כתבי הקודש, ודרש שיוחזרו לציבור ושהכנסייה תכיר שוב בסמכותם. הוא היה מורה מוכשר ורציני ונואם בחסד, והפגין בחיי היומיום שלו את האמיתות שהטיף. בזכות בקיאותו בכתבי הקודש, הלך החשיבה העוצמתי שלו, טוהר חייו, אומץ לבו ויושרתו, הוא זכה לכבוד ולאמון של כלל הציבור. אנשים רבים שחשו אי שביעות רצון מאמונתם הקודמת לנוכח הרוע והחטאים שרווחו בכנסייה הקתולית, הריעו בשמחה גלויה כששמעו את האמיתות שנחשפו בידי ויקליף; אך ראשי הכנסייה נמלאו זעם כשהבינו כי מתקן דת זה צובר השפעה רבה יותר משלהם.
ויקליף חד ההבחנה ידע לחשוף טעויות ותורות שקר, ויצא בעוז נגד רבים ממעשי העוול שקודשו בידי ראשי הכנסייה ברומא. בזמן ששירת את המלך, הוא נקט עמדה ברורה נגד תשלום המס שדרש האפיפיור מן השליט האנגלי, והראה כי חמיסת השלטון של הכנסייה הקתולית מידיהם של השליטים החילוניים סתרה הן את ההיגיון והן את ההתגלות שניתנה בדבר ה’. דרישותיו של האפיפיור עוררו זעם רב, ותורתו של ויקליף נחלה השפעה רבה בליבם של מנהיגי וגדולי האומה. המלך והאצילים הכריזו פה אחד על סירובם להכיר בדרישתו של האפיפיור לסמכות זמנית, ועל סירובם לשלם לו את המס. כך ניחתה מכת מחץ על שלטון הכנסייה באנגליה.
רעה חולה אחרת שמתקן הדת נאבק בה במאבק ממושך ותקיף, הייתה מסדר שהכנסייה הקתולית הרומית כוננה בעבור נזירים שנשבעו לחיי דלות והפכו לפושטי יד. נזירים אלה נעו בנחילים ברחבי אנגליה, חיזרו על הפתחים והטילו כתם על גדולתה ושגשוגה של האומה. היצרנות, החינוך והמוסר, כל אלה הלכו והידלדלו בגינם. חיי הבטלה והקבצנות של הנזירים, לא רק גזלו מן התושבים את משאביהם, אלא אף גרמו לזילות המלאכה היצרנית. הנוער קולקל והושחת. בשל השפעתם של הנזירים, צעירים רבים הצטרפו למסדר והקדישו את חייהם לחיי נזירות, ועשו זאת לא רק ללא רשות ההורים, אלא אף ללא ידיעתם, ומתוך מרי בוטה. אחד מאבות הכנסייה הקתולית, שדגל בחיי נזירות ורומם אותם מעל המחויבויות הכרוכות בכיבוד אב ואם, הכריז: “גם אם אביך ישכב במפתן דלתך, יבכה ויקונן, ואמך תציג לפניך את הגוף שנשא אותך, ואת השדיים שהניקו אותך – עליך לדרוס אותם ברגליך ולצעוד קוממיות אל המשיח.” לותר כתב מאוחר יותר: “חוסר אנושיות מפלצתי זה, המאפיין את הזאב ואת הרודן יותר מאשר את המשיחיות ואת האדם,” הצית בלבבותיהם של הילדים רוח של מרי ודרבנם להתקומם נגד הוריהם. בדרך זו ביטלו ראשי הכנסייה (בדומה לפרושים מן העת העתיקה) את מצוות ה’ באמצעות מסורותיהם. בדרך זו, בתים הפכו שוממים, והורים איבדו את חברת בניהם ובנותיהם.
אפילו תלמידי האוניברסיטאות הלכו שולל אחר שקריהם של הנזירים ופותו להצטרף למסדריהם. רבים מהם התחרטו בדיעבד על צעד זה, כאשר הבינו כיצד הרסו את חייהם והמיטו צער על הוריהם; אך לאחר שנפלו לתוך המלכודת ונתקעו בה, התקשו להיחלץ ממנה ולזכות שוב בחירותם. הורים רבים שחששו מהשפעתם של הנזירים סירבו לשלוח את בניהם לאוניברסיטאות. נשירה גדולה של סטודנטים מן המניין נרשמה במוסדות ההשכלה הגדולים. בתי הספר הידלדלו ובורות אחזה בכול.
האפיפיור הסמיך את הנזירים לשמוע וידויים ולהעניק מחילה. צעד זה הפך מקור לרוע גדול. הנזירים שרצו להגדיל את רווחיהם, היו מוכנים ומזומנים להעניק מחילה על כל הפשעים, קלים כחמורים, שסופרו להם. כתוצאה מכך חלה עלייה תלולה ומהירה בביצוע פשעים נוראים ומעשי עוולה חמורים. החולים והעניים נותרו בסבלותיהם ללא סעד, והמתנות והתרומות שהיו אמורות לספק את מחסורם ניתנו לנזירים, אשר ביקשו נדבות בעזרת איומים והפחדות, והוקיעו את אלה שסירבו לתרום למסדריהם. חרף התיימרותם של הנזירים לחיי עוני ומחסור, עושרם הלך וגדל בהתמדה, ובנייניהם רבי הרושם ושולחנותיהם ההדורים, העמוסים כל טוב, הבליטו את העוני והדלות שהלכו והחריפו בקרב האומה. הנזירים העבירו את זמנם בתענוגות ומותרות, ושלחו במקומם אנשים בורים שיכלו אך ורק לספר סיפורי מעשיות ואגדות נפלאות ובדיחות כדי לשעשע את בני האדם ולהפכם לחסידים שוטים של הכנסייה ולקורבנותיהם של הנזירים. הנזירים המשיכו לשלוט בהמונים הנבערים שדבקו באמונות טפלות, ולגרום להם להאמין כי חובתם הדתית היחידה היא להכיר בעליונותו של האפיפיור, להעריץ את הקדושים ולהעלות תרומות ומתנות לנזירים, וכי די בכך כדי לשריין לעצמם מקום בגן עדן.
אנשי רוח בעלי יראת שמיים עמלו לשווא כדי לחולל תיקון במסדרי הנזירים; אך ויקליף תקף את שורש הרע בעזרת תובנה בהירה יותר, והכריז כי השיטה עצמה מוטעית ופסולה, ולכן יש לבטלה. אנשים החלו לבחון את הנושא ולהתווכח עליו. בזמן שהנזירים נסעו ברחבי הארץ ומכרו את מחילותיו של האפיפיור, מאמינים רבים החלו לפקפק באפשרות של קבלת כפרה ומחילה באמצעות תמורה כספית, ולתהות האם עדיף לפנות לאלוהים כדי לקבל מחילה ולא לאפיפיור של רומא. לא מעט אנשים נבהלו מתאוות הבצע של הנזירים, שנדמה היה שלא ניתן להשביעה לעולם. הם אמרו: “הנזירים והכמרים של רומא אוכלים בנו כמו סרטן; אלוהים חייב להצילנו, פן נאבד.” נזירים קבצנים אלה טענו כי הם הולכים בעקבות המופת של המושיע, וזאת כדי להסתיר את תאוות הבצע שלהם. הם הכריזו כי ישוע ותלמידיו התפרנסו מנדבות העם. טענה זו הסבה לבסוף נזק למטרתם, שכן אנשים רבים החליטו לבדוק בעצמם את כתבי הקודש כדי לדעת את האמת – תוצאה שהייתה הכי פחות רצויה לכנסייה ברומא. ליבם ושכלם של בני האדם כוונו אל מקור האמת, שרומא ניסתה להסתירו.
ויקליף החל לכתוב ולפרסם עלונים בגנות הנזירים, לא כדי להתווכח עימם, אלא בעיקר כדי לעורר את ליבם של המאמינים ולדרבנם לפנות לכתבי הקודש ולמחברם האלוהי. הוא הכריז כי הכוח למחול ולהחרים, הנתון בידי האפיפיור, זהה לכוח הנתון בידי הנזירים הפשוטים, וכי לא ניתן באמת להחרים איש, אלמלא המיט על עצמו מלכתחילה את זעמו והרשעתו של ה’. ויקליף לא יכול היה לנסות למוטט בדרך יעילה יותר את מארג השליטה הרוחנית והארצית הכביר שהקים האפיפיור, שנשמותיהם וגופם של מיליוני בני אדם נשבו בו.
פעם נוספת נזעק ויקליף כדי להגן על זכויות הכתר האנגלי מפני הסגות הגבול של הכנסייה ברומא; כשגריר של בית המלוכה, הוא ישב שנתיים בהולנד והתדיין עם נציגי האפיפיור. כאן הוא התוודע לכמרים מצרפת, איטליה וספרד, וניתנה לו הזדמנות להציץ אל מאחורי הקלעים, ולרכוש ידע על דברים רבים שנעלמו מידיעתו באנגליה. הוא למד דברים חשובים רבים שיעניקו לו יתרון בהמשך דרכו ופועלו. בנציגים אלה של חצר האפיפיוריות, הוא ראה את טיבה האמיתי ואת מטרותיה האמיתיות של ההיררכיה. הוא שב לאנגליה כדי לחזור על משנתו הקודמת באופן גלוי יותר ובלהט רב יותר, בהכריזו כי תאוות בצע, גאווה והונאה היו אליליה של הכנסייה ברומא.
באחד מעלוניו הוא אמר את הדברים הבאים בנוגע לאפיפיור ולמוכסים: “הם גזלו מפיותיהם של עניי ארצנו את פרנסתם, וגבו מאוצר המלך כספים רבים למימון טקסי ופולחני הדת של הכנסייה הכופרת, השולחת ידה מתוך כפירה ארורה ומועלת בקודש, ואף גרמו לכל הארצות הנוצריות להאמין בתורות הכפירה שלהם ולתמוך בהן. ואף על פי שבמחוזותינו מצוי הר זהב ענקי, שמעולם לא נטל ממנו איש דבר זולת המוכסים (הכמרים היהירים והחומרניים), הרי שעם הזמן ילך ההר ויתמעט, שכן הם ממשיכים לגבות כספים מארצנו וממיטים על עצמם אך ורק את קללת ה’ בעבור מעילתם בקודש.”
זמן קצר לאחר שיבתו לאנגליה התמנה ויקליף בידי המלך לכומר של לוטרוורת’. המינוי היווה אישוש לכך שדבריו הבוטים לא היו למורת רוחו של המלך. השפעתו של ויקליף ניכרה בגיבוש הפעולות והמהלכים של בית המלוכה, וכן בעיצוב אמונת האומה.
במהרה רעמו עליו רעמי הכנסייה מרומא. האפיפיור שיגר לאנגליה שלוש איגרות – לאוניברסיטה, למלך ולבישופים – שכולן הורו על נקיטת אמצעים החלטיים ומהירים כדי להשתיק את מורה הכפירה. ואולם, טרם הגעת האיגרות, הבישופים הלהוטים זימנו את ויקליף למשפט שייערך לפניהם. שניים מן השרים הבכירים והחזקים ביותר בממלכה התלוו אל ויקליף להיכל המשפט; המון העם שהקיף את ההיכל נדחף פנימה, והשופטים המבוהלים החליטו להשעות את ההליכים לזמן מה, והתירו לוויקליף ללכת לדרכו בשלום. מקץ זמן מה, אדוארד השלישי, שהבישופים ניסו להשפיע עליו באחרית ימיו להתנגד לתיקון הדת, מת, והשר שתמך בוויקליף הפך למושל הממלכה.
אולם, עם הגעת האיגרות מאת האפיפיור נשלח צו החלטי לכל רחבי אנגליה לעצור ולאסור את הכופר. התכלית הברורה של אמצעים אלה הייתה עמוד התלייה. לא היה ספק בכך שוויקליף ייענש במהרה ביד הזעם והנקם של רומא. אך האל שהכריז באוזני אחד מאבותינו “אַל תִּירָא… אָנֹכִי מָגֵן לָךְ” (בראשית ט”ו 1), הושיט שוב את ידו כדי להגן על עבדו. מוות בא, לא למתקן הדת, אלא לאפיפיור שהורה על השמדתו. גרגורי ה-XI מת. הבישופים שהתאספו כדי לשפוט את ויקליף, התפזרו לכל עבר.
יד ההשגחה המשיכה לשלוט באירועי העיתים כדי לתת הזדמנות להתעוררות ולצמיחת הרפורמציה. לאחר פטירתו של גרגורי נבחרו שני אפיפיורים יריבים. כל אחד משני היריבים העוצמתיים הללו טען כי אינו שוגה לעולם, ותבע לעצמו את ציותם של חסידי הכנסייה. כל אחד מהם קרא למאמינים לסייע לו במלחמתו ביריבו, ואכף את דרישותיו באמצעות חרמות נגד מתנגדיו והבטחות לתומכיו על הגמול שיזכו לו בשמיים. יריבות זו החלישה מאוד את כוחה של האפיפיורות. שתי הסיעות היריבות עשו הכול כדי לתקוף זו את זו, וויקליף זכה במנוחה לזמן מה. חרמות וחילופי האשמות חלפו כבזק בין שני האפיפיורים, ונהרות של דם זרמו כדי לתמוך בטענותיהם הסותרות. פשעים ושערוריות הציפו את הכנסייה. בינתיים, מתקן הדת שישב במקום ההתבודדות השלו שלו בכפר של קהילתו בלוטרוורת’, עמל בחריצות כדי לגרום לבני האדם להתיק את מבטם מן האפיפיורים הניצים ולכוונו אל ישוע, שר השלום.
הקרע, שהביא לסכסוכים ולשחיתות, סלל את הדרך לרפורמציה בכך שאפשר לבני האדם לראות את טיבו האמיתי של שלטון האפיפיורות. בעלון שוויקליף פירסם, שכותרתו “הקרע בין האפיפיורים”, הוא קרא לבני האדם לשקול האם יש אמת בדבריהם של שני היריבים, אשר האשימו זה את זה וטענו על יריבם כי הוא-הוא צר-המשיח. הוא אמר: “השטן כבר לא שולט בכוהן אחד אלא בשניים, וכך בני האדם יוכלו לגבור על שניהם בשם המשיח בקלות רבה יותר.”
ויקליף, בדומה לרבו, הטיף את הבשורה לעניים. הוא לא הסתפק בהפצת האור בבתיהם הצנועים של בני קהילתו בלותרוורת’, אלא החליט לשאת את האור לכל רחבי אנגליה. כדי להגשים את מטרתו, הוא אירגן קבוצת מבשרים פשוטים ומסורים, שאהבו את האמת ונכספו יותר מכל דבר אחר להפיצה בכל מקום. אנשים אלה הגיעו לכל מקום, לימדו בשווקים, ברחובות של ערים גדולות ובאזורים כפריים. הם חיפשו אחר הקשישים, החולים והעניים, ובישרו להם את הבשורות המשמחות של חסד האל.
ויקליף, שכיהן כפרופסור לתיאולוגיה באוקספורד, הטיף את דבר ה’ באולמות האוניברסיטה. הוא הציג את האמת לסטודנטים שהוא לימד בדבקות כה רבה, עד שדבק בו הכינוי: “הדוקטור של הבשורה.” אך מפעל חייו הכביר ביותר יהיה תרגום כתבי הקודש לאנגלית. במאמרו “האמת והמשמעות של כתבי הקודש”, הוא הביע את רצונו לתרגם את כתבי הקודש, וזאת כדי שכל אדם באנגליה יוכל לקרוא על מעשיו הכבירים והנפלאים של אלוהים בשפת האם שלו.
אך לפתע נפסקה מלאכתו. על אף שעדיין לא היה בן שישים, עמלו, לימודיו ומתקפות אויביו הבלתי פוסקות נתנו בו את אותותיהם והזקינו אותו בטרם עת. כוחו תש, והוא לקה במחלה מסכנת חיים. הבשורות על מחלתו התקבלו בידי הנזירים בשמחה רבה. הם סברו שעכשיו הוא יתחרט מרות על כל הרע שעולל לכנסייה, ומיהרו אל חדרו כדי לשמוע את וידויו. נציגים מארבעת המסדרים הדתיים וארבעה שרים אזרחיים התאספו סביב מיטתו של האיש הגוסס לכאורה. “המוות על שפתיך,” הם אמרו לו; “הכר בטעויותיך וחזור בך בנוכחותנו מכל הדברים שאמרת כדי לפגוע בנו.” מתקן הדת הקשיב בשקט לדבריהם, ואז הורה לעוזרו להקימו מן המיטה; וכאשר הביט בהם בלי לגרוע מבטו מהם, בזמן שעמדו וציפו לשמוע את התכחשותו, הוא אמר בקול רם ותקיף את המשפט שגרם להם לעיתים קרובות להתחלחל ולרעוד: “לא אמות, כי אחיה, ואכריז את מעשיהם הרעים של הנזירים!” הנזירים המופתעים והמובסים מיהרו לצאת מן החדר.
דבריו של ויקליף התגשמו. הוא חי כדי להניח בידיהם של בני ארצו את הנשק העוצמתי ביותר נגד הכנסייה ברומא – כתבי הקודש, האמצעי שיעד ה’ כדי לשחרר את בני האדם, להעניק להם הארה ולבשרם את הגאולה. מכשולים רבים וכבירים נערמו לפניו בדרך לביצוע המלאכה. ויקליף לא היה בקו הבריאות, הוא ידע שנותרו לו שנים ספורות בלבד שבהן יוכל לעבוד; הוא אף חזה את ההתנגדות שתקום לו; אך הוא התעודד בעזרת הבטחות דבר ה’, והתקדם במלאכתו בלא שנשברה רוחו. חסד מיוחד מאת ה’ שמר עליו והכשירו למפעל הגדול ביותר של חייו. היו לו עדיין כל כוחותיו השכליים ותעצומות הנפש, והוא היה בעל ניסיון רב. בזמן שבעולם הנוצרי שררו מהומה ומבוכה, מתקן הדת שישב במעון הכומר בלוטרוורת’, הרחק מן הסערה שרעמה בחוץ, הקדיש את כל כולו למשימת חייו.
לבסוף תמה מלאכת התרגום: כתבי הקודש בתרגום הראשון לאנגלית. דבר ה’ היה עתה נגיש לתושבי אנגליה. מתקן הדת לא פחד כעת מן הכלא או מן המוקד. הוא הניח בידיהם של דוברי האנגלית את האור שאסור שיכבה לעולם. בכך שנתן לבני ארצו את כתבי הקודש, הוא לא רק ניתק את כבלי הבורות והרוע, לא רק שיחרר ורומם את ארצו, אלא בעיקר, נחל את הניצחון המזהיר ביותר בשדה הקרב.
אומנות הדפוס עדיין לא הייתה ידועה, ורק באמצעות מלאכת העתקה איטית ומפרכת ניתן היה להגדיל את מספר העותקים של כתבי הקודש. כה רב היה העניין בהשגת עותקים מן הספר, שאנשים רבים התנדבו לעסוק במלאכת ההעתקה; אולם, המעתיקים התקשו לספק את הביקוש. כמה מן הלקוחות האמידים ביקשו לרכוש את כל כתבי הקודש. אחרים רכשו רק חלקים מהם. לרוב, משפחות התאחדו ורכשו יחדיו עותק אחד. כך עשו כתבי הקודש בתרגום ויקליף את דרכם לבתי המאמינים.
הפנייה אל השכל הישר עוררה אותם להיחלץ מכניעתם הפסיבית לדוגמות של הכנסייה הקתולית. ויקליף לימד עכשיו את הדוקטרינות המובהקות של הפרוטסטנטיות – גאולה באמצעות אמונה במשיח, ואמונה בכתבי הקודש כמקור המהימן היחיד שאינו שוגה לעולם. המבשרים שמתקן הדת שלח הפיצו את כתבי הקודש יחד עם כתביו, ונחלו הצלחה כה רבה, שהאמונה החדשה התקבלה בידי כמעט מחצית מתושבי אנגליה.
הופעתם של כתבי הקודש הטילה אימה בליבם של ראשי הכנסייה. עתה הם נדרשו להתעמת עם כוח גדול ועוצמתי יותר מוויקליף, שכלי הנשק שלהם לא יועילו רבות נגדו. בשלב זה לא היה באנגליה חוק שאסר על הפצת כתבי הקודש, שכן הם מעולם לא ראו אור בשפת העם. חוקים כאלה חוקקו בשלב מאוחר יותר ונאכפו בקפדנות וביד קשה. בינתיים, חרף מאמציהם של הכמרים, ניתנה לזמן מה הזדמנות להפצת דבר ה’.
פעם נוספת זממו ראשי הכנסייה להשתיק את קולו של מתקן הדת. הוא זומן למשפט, ונערכו לו שלושה משפטים לפני מועצת שופטים, אך ללא הועיל. במשפט הראשון, מועצת בישופים הכריזה כי כתביו מהווים כפירה; עם גיבוי מן המלך הצעיר ריצ’ארד השני, המועצה השיגה צו מלכותי ששלח לכלא כל אדם שהחזיק בכתבים הארורים.
ויקליף ערער על החלטת המועצה בפרלמנט; ללא מורא, הוא האשים את ההיררכיה הדתית לפני המועצה הלאומית, ודרש את תיקון העוולות הגדולות שקודשו בידי הכנסייה. הוא הציג בשכנוע רב את העושק, הגזל והשחיתות של הכס הקדוש. אויביו הובכו. ידידיו ותומכיו של ויקליף נאלצו להיכנע למרות הכנסייה, ואנשיה האמינו וציפו שמתקן הדת הקשיש שנותר לבדו, ללא חברים ותומכים, ייכנע הן לסמכות הכתר והן לסמכות הבישופים. אך הדבר לא קרה, ועתה חשו האפיפיורים מובסים. הפרלמנט, שנסער מפניותיו המרגשות של ויקליף, ביטל את צו הרדיפה, ומתקן הדת זכה שוב בחירותו.
משפטו השלישי נערך לפני בית הדין הגבוה של הכנסייה, שנחשב לבית המשפט העליון ביותר בממלכה. כאן, איש לא יצדד בכפירה. כאן, הכנסייה הקתולית תנחל סוף-סוף ניצחון, ומלאכתו של מתקן הדת תיעצר. כך חשבו האפיפיורים. אילו יצליחו לבצע את זממם, ויקליף יתכחש למשנתו, ואם יסרב, יישלח היישר מבית הדין אל להבות האש.
ואולם, ויקליף לא חזר בו מטענותיו כלפי הכנסייה; הוא סירב להעמיד פנים. הוא עמד בתוקף על משנתו, והדף בעוז את האשמות רודפיו. בעודו שוכח מעצמו, ממעמדו ומנסיבות המשפט, הוא זימן את מאזיניו לבוא לפני בית הדין הדתי ולשקול את פלפלנותם ואת תורות השקר של ראשי הדת במאזני האמת הנצחית. גבורת רוח הקודש נחה על אולם המשפט. הדיינים והקהל היו מרותקים, אחוזי חבלי קסם מאת ה’. דומה היה שאזלו כוחותיהם ונבצר מהם לעזוב את המקום. כחץ שנורה מאשפת החיצים של ה’ פילחו דבריו של מתקן הדת את ליבם. ויקליף הדף בתקיפות ובשכנוע את אשמת הכפירה שהעלו נגדו ראשי הדת וגלגל אותה עליהם. מדוע, דרש לדעת, הם העזו להפיץ את תורות השקר שלהם? – הם עשו זאת למטרות רווח, כדי לסחור בחסדיו של האל.
לבסוף, הוא שאל: “במי לדעתכם אתם נלחמים? באדם קשיש עם רגל בקבר?” והכריז: “לא! נלחמים אתם באמת – האמת שהיא חזקה מכם ותביס אתכם.” בתום דבריו, הוא עזב את האספה ואיש מיריביו לא ניסה לעצור בו.
פועלו של ויקליף כמעט הושלם. דגל האמת שאותו נשא מזה זמן רב ייפול במהרה מידיו, אך הוא יעיד על הבשורה פעם נוספת. האמת תוכרז מלב ליבם של מעוזי מלכות השקר. ויקליף זומן למשפט לפני בית הדין של הכנסייה ברומא, אשר שבה ושפכה את דמם של הקדושים. הוא לא היה עיוור לסכנה שארבה לו, ועם זאת, הוא היה נעתר לזימון אלמלא עבר התקף שיתוק שמנע ממנו לעשות את המסע. אך על אף שקולו לא יכול היה להישמע ברומא, יכול היה לשגר להם איגרת, והוא אכן החליט לעשות זאת. ממעונו שיגר לאפיפיור איגרת, שנכתבה בנימוס, בכבוד וברוח משיחית, אך הכילה תוכחה נוקבת על הפאר, העושר והגאווה של הכס האפיפיורי.
הוא אמר: “אכן, שש אנוכי להכריז לכל אדם את האמונה שאני דבק בה, ובמיוחד לבישוף של רומא; והואיל ואני מניח שזוהי אמונה מבוססת ונכונה, אני מאמין שהוא יאשש אותה ברצון, ואם טעות בה, יתקנה.
ראשית, אני מאמין שבשורת המשיח היא-היא התגלמות תורת ה’… אני מאמין שהבישוף של רומא, הואיל והוא נציגו של המשיח עלי-אדמות, מחויב לתורת הבשורה יותר מכל אדם אחר. הגדולה של תלמידי המשיח לא התבטאה במעמד רם או בכבוד שהעולם חלק להם, אלא בהליכתם הצמודה בעקבות המשיח, בעודם מסגלים לעצמם את אורחות חייו והתנהגותו… המשיח בימי צליינותו עלי-אדמות היה אביון גמור, אשר מאס בשררה ובכבוד ארציים וויתר עליהם.”
“אף חסיד אינו אמור ללכת בעקבות האפיפיור או אחד מהקדושים, זולת בתחומים שבהם הוא הולך בעקבות האדון ישוע המשיח. שכן, כיפא ובני זבדי, שנכספו לכבוד ארצי, בניגוד גמור להליכה בעקבות המשיח, שגו והעליבו את אדונם; לפיכך, אין ללכת בעקבותיהם בצעדים שגויים אלה.”
“האפיפיור חייב להשאיר בידי הממשל החילוני כל שליטה וסמכות ארציים, ולכוון ולדרבן את הכמורה כולה לנהוג כמותו; שכן, כך נהג המשיח, וכך במיוחד נהגו שליחיו שהלכו בעקבותיו.” “אם שוגה אנוכי באחד העניינים הללו, אכנע בענווה ואקבל כל תוכחה, אפילו אם כרוך הדבר במוות. אילו יכולתי לפעול על דעת עצמי ולעשות כאוות נפשי, הייתי מתייצב לפני הבישוף של רומא. אך האדון הורה לי אחרת, ולימדני לציית לאלוהים ולא לבני אדם.”
הוא חותם את דבריו במילים הבאות: “הבה נתפלל לאלוהינו, שיעורר את האפיפיור שלנו, אורבן השישי, כפי שכבר החל לעוררו, כדי שהוא וכמריו ילכו בעקבות האדון ישוע המשיח בחייו ובאורחותיו, וכדי שילמדו את צאן המרעית ביעילות, וגם שצאן המרעית ילכו בעקבותיהם באותו האופן.”
כך הציג ויקליף בפני האפיפיור והקרדינלים שלו את הענווה ונמיכות הרוח של המשיח, והראה לא רק להם, אלא לכל ארצות הנצרות, את ההבדל החד בינם לבין האדון שהתיימרו לייצג.
ויקליף היה משוכנע שהוא ישלם בחייו על נאמנותו למושיע. המלך, האפיפיור והבישופים עשו יד אחת נגדו וזממו להביא לחורבנו, ונדמה היה שבתוך חודשים ספורים, הוא יישלח למוקד. אך אומץ ליבו לא עזבו. הוא אמר: “מדוע אתם מדברים על חיפוש במרחקים אחר הנזר המעטר את ראשו של מבשר שמת מות קדושים?” “בשרו את בשורת המשיח לכמרים הבכירים היהירים, ומות קדושים יהיה נחלתכם. האם אני אמור לחיות ולשתוק?!…לעולם לא! שתבוא המכה. אדרבא, הנני מחכה לה.”
אך יד ההשגחה המשיכה לגונן על משרת ה’. האיש שהגן בעוז על האמת כל ימי חייו, תוך חירוף נפש יומיומי, לא ייפול קורבן לשנאת אויביו. ויקליף לא ניסה לעולם להתגונן, אך ה’ היה מגינו; עתה, כשאויביו היו בטוחים שטרפם עומד ליפול בידם, יד ה’ הרחיקה אותו, ונבצר מהם להשיגו. בקהילתו בלוטרוורת’, כאשר עמד לחלק את סעודת האדון, הוא נפל ונתקף שיתוק, ובתוך זמן קצר נפח את נשמתו.
אלוהים הוא זה שהסמיך את ויקליף למלאכתו. הוא הניח את דבר האמת בפיו, ושלח מלאך שהגן עליו כדי שדברו יגיע לבני האדם. הוא הגן על חייו וסייע לו להמשיך בפועלו, עד שהניח את התשתית למלאכת הרפורמציה הכבירה.
ויקליף בא מחשכת ימי הביניים האפלים. לפניו לא קם אדם שפועלו יכול היה לעצב את שיטת תיקון הדת שלו. ה’ הקימו כפי שהקים את יוחנן המטביל כדי לבצע משימה מיוחדת: הוא יהיה מבשרו של עידן חדש. אולם, משנת האמת שהציג ויקליף התאפיינה באחידות ובשלמות שאיש ממתקני הדת שהלכו בעקבותיו לא עלו עליהן, ואחדים מהם לא הגיעו אליהן, אפילו מאה שנה מאוחר יותר. כה רחבה ועמוקה הייתה התשתית שהונחה, כה מוצקים ואמיתיים היו יסודותיה, שמתקני הדת שבאו אחריה לא נדרשו לבנות אותה מחדש.
התנועה הגדולה שוויקליף ייסד, שנועדה לשחרר את המצפון והאינטלקט, ואת העמים שהיו כבולים מזה זמן רב למרכבת הניצחון של רומא, נבעה מכתבי הקודש. כאן היה המקור, המעיין שממנו נבעו ברכות, שבדומה למי החיים, המשיך לנבוע לאורך הדורות מאז המאה הארבע עשרה. ויקליף האמין בכתבי הקודש באמונה שלמה כהתגלות רצון האל שנכתבה בהשראת רוח קודשו וכחוקת חיים ואמונה. הוא חונך לראות בכנסייה הקתולית סמכות אלוהית שאינה עלולה לשגות, ולקבל ביראת כבוד וללא עוררין את תורותיה ומנהגיה הממוסדים בני אלף השנים; אך הוא פנה עורף לכל הדברים האלה כדי להקשיב לדבר ה’ הקדוש. הייתה זו הסמכות העליונה שהוא האיץ בבני האדם להכיר בה. במקום להקשיב לקולה של הכנסייה המדברת באמצעות האפיפיור, הוא הכריז כי הסמכות האמיתית היחידה היא קולו של אלוהים המדבר אלינו באמצעות דברו. הוא לא רק לימד שכתבי הקודש הם ההתגלות המושלמת של רצון האל, אלא אף שרוח הקודש היא הפרשנית היחידה שלהם, ושכל אדם מחויב, על פי תורותיה, ללמוד ממנה את חובותיו. כך הוא הפנה את לב בני האדם מן האפיפיור והכנסייה אל דבר האלוהים.
ויקליף היה אחד ממתקני הדת הדגולים ביותר. בעומק הבנתו, בחדות ובבהירות מחשבתו, בדבקותו האיתנה באמת ובאומץ ליבו ונחישותו להגן על האמת, כמעט שלא היה לו אח ורע, למעט מתי מעט שקמו אחריו. חיים טהורים, התמדה וחריצות בלימוד ובעמל, יושרה צרופה, אהבה כאהבת המשיח ונאמנות בשירות – כל אלה אפיינו את חייהם של מתקני הדת הראשונים. וזאת, חרף החשכה השכלית והרוחנית והשחיתות המוסרית של הדור שממנו צמח ויקליף.
אופיו של ויקליף מהווה עדות לעוצמתם של כתבי הקודש, שבכוחם לחנך ולחולל שינוי. כתבי הקודש עשו אותו לאדם שהוא היה. המאמץ להבין את האמיתות הנשגבות של ההתגלות האלוהית מרענן וממריץ את כל כוחות הנפש, מרחיב את התודעה, מחדד את התפיסה ומעצים את שיקול הדעת. לימוד כתבי הקודש יעדן כל מחשבה, כל רגש וכל שאיפה, יותר מכל לימוד אחר. הוא מעניק תכלית קבועה, אורך רוח, אומץ וכוח; הוא מעדן את האופי ומקדש את הנשמה. לימוד רציני וחדור יראת כבוד של כתבי הקודש, אשר מביא את שכלו ורוחו של התלמיד למגע ישיר עם שכלו ורוחו של האל הנצחי, יעניק לעולם אנשים חזקים יותר, פעילים יותר מבחינה שכלית ורוחנית, ובעלי עקרונות נאצלים יותר מאלה שהפיקה ההכשרה הטובה ביותר בפילוסופיה האנושית מאז ומעולם. מחברי מזמורי התהילים אומר: “פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר; מֵבִין פְּתָיִים” (תהל’ קי”ט 130).
הדוקטרינות שוויקליף לימד הופצו במשך זמן מה. תלמידיו, שכונו ה”וויקליפיטים” וה”לולארדס,” לא רק נסעו ברחבי אנגליה, אלא אף לארצות אחרות ונשאו עימם את הידע של הבשורה. עתה, לאחר שמנהיגם כבר לא היה איתם, עמלו המטיפים בלהט רב יותר, והמוני בני אדם נהרו כדי לשמוע את משנתם. בין האנשים שקיבלו את האמונה היו כמה מאנשי האצולה, ואפילו אשת המלך. במקומות רבים ניכרה רפורמה בולטת באורחות חייהם של התושבים, וסמלי וצלמי עבודת האלילים של הכנסייה הקתולית הוסרו מן הכנסיות. אך במהרה פרצה סופת רדיפות אכזרית שהתנפלה על כל מי שהעזו לקבל את כתבי הקודש כמדריכם. מלכי אנגליה שהיו להוטים להעצים את כוחם באמצעות השגת תמיכתה של רומא, לא היססו להקריב את מתקני הדת. לראשונה בתולדות אנגליה כונן צו שגזר על תלמידי הבשורה מוות בשריפה על המוקד. בזה אחר זה מתו רבים מהם מות קדושים. מבשרי האמת שנודו ונרדפו, יכלו רק לשפוך את זעקותיהם על אוזנו של אדון השבת. בהיותם נרדפים כאויבי הכנסייה וכבוגדים במלכות, הם המשיכו להטיף במקומות מסתור; מעת לעת, הם מצאו מחסה במעונם הצנוע של העניים, ולפעמים הסתתרו במערות ובמאורות.
חרף התפרצויות הזעם והרדיפות שהשתוללו נגדם, נשמעה לאורך מאות בשנים מחאה שלווה, רצינית, מסורה וסבלנית נגד השחיתות שרווחה בממסד הדתי. המשיחיים באותם ימים קדומים היו בעלי ידע חלקי בלבד של האמת, אך הם למדו לאהוב את דבר ה’ ולציית לו, והם סבלו סבל רב בגינו באורך רוח. בדומה לתלמידי המשיח בתקופת השליחים, רבים מהם הקריבו את רכושם למען מטרת המשיח. מי מהם שהורשו להישאר בבתיהם, שמחו לתת מחסה לאחיהם שהוחרמו בידי הכנסייה, וכאשר גם הם גורשו, הם קיבלו על עצמם בשמחה את גורלם של המנודים. וכאן, אלפים מהם שנמלאו אימה מזעם רודפיהם, קנו את חירותם במחיר אמונתם, ויצאו מבתי הכלא בעודם לבושים בבגדי אסירים כדי להביע ברבים את חרטתם. אך היו רבים, הן אנשי המעלה והן אנשים פשוטים וצנועים, אשר נשאו ללא חת עדות על האמת בתאי הצינוק, ב”מגדלי לולארד” ובתוך עינויים ואש הלהבות, וששו על שנמצאו ראויים ליטול “חֵלֶק… בְּסִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ.”
הקתולים לא הצליחו להטיל את מרותם על ויקליף בימי חייו, ושנאתם כלפיו לא ידעה שבעה כל עוד גופתו נחה בשלום על משכבה בקבר. למעלה מארבעים שנה לאחר מותו, בצו ועידת קונסטנץ, הוצאו עצמותיו מן הקבר ונשרפו בפומבי ואפרו הושלך למעיין סמוך. “המעיין,” אומר מחבר עתיק יומין, “נשא את אפרו לאוון, אוון נשאו לסוורן, סוורן נשאו לנחלים הצרים, ואלה נשאוהו אל האוקיינוס הרחב; כך משמש אפרו סמל למשנתו, שעתה מופצת בכל רחבי התבל.” אויביו לא הבינו את משמעות המעשה הזדוני שעשו.
בזכות כתבי ויקליף, יוחנן הס מבוהמייה חשף רבות מטעויותיה של הדת הקתולית, התכחש להן והחל לפעול כדי לחולל תיקון דת. בדרך זו, בשתי ארצות כה רחוקות זו מזו נטמן זרע האמת. מבוהמייה התפשטה מלאכת התיקון לארצות אחרות. ליבם ושכלם של בני האדם הופנו אל דבר ה’ שנשכח זה זמן רב, ויד ההשגחה סללה את הדרך לרפורמציה הגדולה.
