הבשורה ניטעה בבוהמייה כבר בראשית המאה התשיעית. כתבי הקודש תורגמו, ועבודת האל נערכה בכנסיות בשפת העם. אך ככל שכוחו של האפיפיור הלך והתעצם, כך הלך והתעמעם דבר ה’. גרגורי השביעי, שלקח על עצמו את המשימה “להשפיל גאוות מלכים,” היה להוט באותה המידה לשעבד את העם, ולפיכך הוציא צו שאסר על קיום תפילות בציבור בשפת בוהמייה. האפיפיור הכריז כי “אלוהים שבע רצון מכך שעבודת האל תערך בשפה זרה; אי ציות לצו זה יגרור אחריו רעות רבות ויוביל לכפירות רבות.” וכך, צו רומא קבע שיש לכבות את אורו של דבר ה’ ולהותיר את העם סגור ומסוגר באפלה. אך השמיים שלחו נציגים אחרים למען שימור הקהילה המשיחית. רבים מן הוולדנסים והאלביגנזים שנטשו את בתיהם בצרפת ובאיטליה עקב הרדיפות, הגיעו לבוהמייה. על אף שלא העזו ללמד בפומבי, הם בישרו ולימדו בלהט בחשאי. וכך, אמונת האמת השתמרה ועברה מדור לדור.
לפני ימיו של הס קמו בבוהמייה אנשים שהוקיעו בגלוי את השחיתות שפשה בכנסייה ואת ההוללות והבזבזנות של אנשי הכמורה. מאמציהם עוררו עניין נרחב. פחדיהם של ראשי הכנסייה התעוררו, ורדיפות נגד תלמידי הבשורה נערכו בגלוי. הללו, שנמלטו ליערות ולהרים כדי לעבוד את האל, ניצודו בידי חיילים, ורבים מהם הוצאו להורג. מקץ זמן מה יצא צו שהורה על שריפת כל מי שנטש את עבודת האל הקתולית. אך בזמן שהמשיחיים הקריבו את חייהם, הם ייחלו לניצחון מטרתם. אחד מאלה שלימדו כי “אמונה במושיע הצלוב היא הדרך היחידה לגאולה,” הכריז בשעת גסיסתו: “זעמם של אויבי האמת גובר עלינו, אך זה לא ימשיך כך לנצח; מקרב האנשים הפשוטים יקום אדם, נטול חרב וסמכות, ואויבי האמת לא יצליחו לגבור עליו.” תקופתו של לותר הייתה עדיין אי שם בעתיד הרחוק, אך כבר קם אדם שעדותו נגד הכנסייה ברומא תעורר את האומות.
יוחנן הס נולד למשפחה פשוטה וצנועה, וכבר בילדותו התייתם בעקבות מות אביו. אימו האדוקה, שהאמינה כי חינוך ויראת שמיים הם האוצרות הגדולים ביותר, ביקשה להנחיל לבנה את המורשת הזו. הס למד בבית ספר ציבורי, לאחר מכן פנה לאוניברסיטה בפראג, זכה במלגה והתקבל כתלמיד מן המניין. אימו ליוותה אותו במסעו לפראג; כאלמנה ענייה, לא השיגה ידה להעניק לו תמיכה כספית, אך בעוד האם ובנה עושים דרכם לעיר הגדולה, האם כרעה על ברכיה ליד הצעיר היתום והפצירה בו להתחנן לברכת האב שבשמיים, הגם שלא ידעה כיצד תתגשם תפילתה.
באוניברסיטה, הס התבלט במהרה בזכות מאמציו הבלתי נלאים והתקדמותו המהירה; במקביל, חייו הטהורים והצנועים והתנהגותו העדינה והלבבית רכשו את ליבם והוקרתם של הכול. הוא היה מאמין אדוק שדבק בכנסייה הקתולית, וייחל לקבל את הברכות הרוחניות שהכנסייה התיימרה להרעיף על חסידיה. בחגיגת היובל, הוא הלך לווידוי, הפקיד את מעותיו האחרונות בתיבת האוצר של הכנסייה והצטרף לתהלוכות הדתיות, וזאת כדי לזכות במחילה המובטחת. לאחר שהשלים את לימודיו הגבוהים הצטרף לכמורה, ובמהרה זכה למעמד רם וסופח לחצר המלך. הוא אף מונה לפרופסור, ובשלב מאוחר יותר לרקטור של האוניברסיטה שבה רכש את השכלתו. בתוך שנים ספורות הפך המלומד העניו והנדיב לגאוות ארצו, ושמו התפרסם ברחבי אירופה.
אולם, הס החל במלאכת תיקון בתחום אחר לגמרי. שנים ספורות לאחר שהתמנה לכומר, הוא מונה למטיף של כנסיית “בית לחם”. מייסד הכנסייה דגל בהטפת כתבי הקודש בשפת העם וראה בכך חשיבות רבה. חרף התנגדותה הנחרצת של רומא למנהג זה, הוא לא חדל לחלוטין בבוהמייה. אך בקרב המאמינים שררה בורות גדולה לגבי כתבי הקודש, ורעות חולות חמורות ביותר רווחו בקרב בני כל המעמדות. הס גינה בתוקף את הרעות החולות הללו, והשתמש בדבר ה’ כבסיס לאכיפת עיקרי האמת והטהרה שביקש להחדיר.
ג’רום, שהיה תושב פראג ובשלב מאוחר יותר הפך למקורבו של הס, הביא עם שובו מאנגליה את כתביו של ויקליף והעניקם להס. מלכת אנגליה שדגלה בכתביו של ויקליף הייתה נסיכה בוהמית; בזכות השפעתה הרבה זכו כתביו של מתקן הדת לתפוצה נרחבת במולדתה. הס קרא את הכתבים הללו בעניין רב; הוא האמין כי המחבר הוא משיחי אמיתי ורציני, ונטה להסכים עם הרפורמות שבהן דגל. כבר אז, על אף שלא היה מודע לכך, החל הס לצעוד בדרך שתרחיקו מרומא.
בערך באותו הזמן הגיעו לפראג שני מבקרים מאנגליה; הם היו מלומדים שקיבלו את האור ובאו להפיצו בארץ רחוקה זו. כבר בראשית דרכם בפראג, הם יצאו במתקפה גלויה על שלטון האפיפיור, אך במהרה הושתקו בידי הרשויות; אולם, משום שהיו נחושים בדעתם להגשים את תכליתם, הם נקטו באמצעים אחרים. משום שהיו אומנים, לא רק מטיפים, הם החלו להשתמש בכישרונותיהם. הם עמדו בכיכר העיר וציירו שתי תמונות. האחת הציגה את כניסתו של המשיח לירושלים כמלך “עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר” (מתי כ”א 5), כשבעקבותיו צועדים תלמידיו בעודם יחפים ועוטים בגדים בלויים ממסע. התמונה השנייה הציגה תהלוכה דתית שבראשה האפיפיור, לבוש בגדי שרד ועל ראשו מתנוסס כתר האפיפיור, בעודו רוכב על סוס מלכותי מקושט ברוב הדר; בעקבותיו צועדים החצוצרנים ואחריהם הקרדינלים והכמרים הבכירים בגלימות השרד שלהם ובמערך מרהיב.
שתי התמונות הפיקו דרשה שהסבה את תשומת לבם של בני כל המעמדות. ההמונים נקהלו כדי להתבונן בהן. מוסר ההשכל לא נעלם מעיני איש, ורבים התרשמו עמוקות מן ההבדל החד בין הענווה, הצניעות והדלות של אדונם המשיח, לבין ההתנשאות והגאווה של האפיפיור, שהתיימר להיות עבד המשיח. פראג נסערה כולה, והזרים ראו לנכון לעזוב את העיר במהרה למען ביטחונם. אך הלקח שהם לימדו לא נשכח. התמונות המרשימות הטביעו את חותמן העז בליבו של הס, ועוררוהו להתעמק בכתבי הקודש ובכתביו של ויקליף. על אף שעדיין לא היה מוכן לקבל את כל הרפורמות שוויקליף דגל בהן, הוא ראה בבהירות רבה יותר את טיבו האמיתי של שלטון האפיפיורות, ועתה הוקיע בלהט רב יותר את ההתנשאות, השאפתנות והשחיתות של ההיררכיה.
מבוהמיה זרח האור על גרמניה; מהומות שפרצו באוניברסיטת פראג גרמו למאות סטודנטים גרמנים לעזוב את האוניברסיטה ואת פראג. רבים מהם קיבלו מהס את הידע ראשוני בכתבי הקודש, ועם שובם למולדתם, הפיצו בה את בשורת המשיח.
בשורות על המתחולל בפראג הגיעו לרומא, והס זומן במהרה להופיע בפני האפיפיור. אילו יציית לזימון, מצפה לו מוות ודאי. המלך והמלכה של בוהמייה, אנשי האצולה ושרי הממשל, עתרו לאפיפיור וביקשו שהס יישאר בפראג, ורומא תשלח בא כוח שיחקור אותו. במקום להיעתר לבקשה, האפיפיור מיהר לערוך להס משפט ולהרשיעו, ואז הכריז כי העיר פראג מוחרמת.
באותם ימים, בכל מקום שהוכרז עליו חרם, הדבר עורר בהלה רבה. הטקסים אשר לוו לטקס ההחרמה נועדו להטיל אימה בלב ההמונים, שראו באפיפיור את נציג האל בכבודו ובעצמו, זה המחזיק במפתחות גן העדן והגיהינום, ובכוחו להטיל על המאמינים עונשים ממשיים ורוחניים. הם האמינו ששערי גן העדן נעולים בפני עיר או מחוז שהוחרמו, ושעד שהאפיפיור יואיל להסיר את החרם, המתים לא יוכלו להיכנס אל נחלתם השמיימית ולהתענג על האושר הצפון להם. כעדות לפורענות הנוראה הזו הוקפאו כל שירותי הדת וכל הכנסיות נסגרו. חתונות נערכו בחצר הכנסייה. המתים, שלא זכו להיקבר באדמה קדושה, נטמנו ללא טקסי קבורה, בתעלות או בשדות. וכך, בעזרת אמצעים אלה שעוררו את פחדיהם של בני האדם ניסתה רומא לשלוט במצפונם.
העיר פראג סערה. קבוצה גדולה של תושבי העיר גינתה את הס בתור הגורם העיקרי לכל הפורענויות שנחתו על פראג, ודרשה למסור אותו לידי הנקם של רומא. מתקן הדת שחפץ שהסערה תשכך פרש לזמן מה לכפר הולדתו. הוא כתב לחבריו שנשארו בפראג: “עזבתי אתכם כדי ללכת בעקבות המופת והמצוות של ישוע המשיח, כדי לא לתת לרשעים אפשרות להמיט על עצמם עונש נצחי, וכדי לא להיות הגורם שימיט על יראי ה’ צרות ורדיפות. פרשתי גם מתוך חשש שהכמרים הכופרים ימשיכו לאסור על הטפת דבר ה’ בקרבכם לאורך זמן; אך אינני מתיר לכם להתכחש לאמת האלוהית, שבעבורה נכון אני למות, בעזרת ה’.” הס לא חדל מפועלו, אלא נסע לארצות השכנות והטיף להמונים, שגמאו בצמא את דרשותיו. וכך, האמצעים שהאפיפיור נקט בהם כדי לדכא את הבשורה גרמו דווקא להפצתה באזורים נרחבים יותר. “הֲרֵי אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה נֶגֶד הָאֱמֶת, אֶלָּא בְּעַד הָאֱמֶת” (קור”ב י”ג 8).
“דומה שרוחו של הס, בשלב הזה בפועלו, הייתה שרויה במאבק כואב. על אף שהכנסייה ניסתה להכניעו באמצעות המהלומות שהנחיתה עליו ועל חסידיה, הוא לא התכחש לסמכותה. הוא עדיין ראה בכנסייה הקתולית את כלת המשיח, ובאפיפיור את נציג האל עלי אדמות. הדבר שהס נלחם נגדו היה השימוש לרעה בסמכות, ולא העיקרון עצמו. לפיכך, מאבק מר התחולל בליבו בין האמונות שהחזיק בהן על פי מיטב הבנתו, לבין צו מצפונו. אם סמכות הכנסייה אכן מוצדקת ונכונה, כפי שהוא האמין לגביה, איך ייתכן שהוא נאלץ להמרות את פיה? אילו יציית לה, כך חשב, הרי שיחטא; אך מדוע ציות לכנסייה שאינה יכולה לשגות, עורר סוגיה כזו? זו הייתה הבעיה שהוא לא הצליח לפתור; זה היה הספק שעינה אותו יומם וליל. הפתרון הדחוק שעלה בידו למצוא היה, שהתופעה הזו חזרה על עצמה, כמו אז, לפני ימי המושיע, כשכוהני היכל ה’ הפכו רשעים והשתמשו בסמכותם החוקית להשגת מטרות לא חוקיות. הדבר גרם לו לאמץ ולהטיף את האמרה שעל פיה, מצוות כתבי הקודש המועברות ללב דרך השכל אמורות להיות צו המצפון; במילים אחרות, דבר ה’ הוא המדריך המהימן היחיד שאינו יכול לשגות לעולם (ולא הכנסייה שמדברת אל חסידיה באמצעות הכמורה), שכן אלוהים הוא זה שמדבר בכתבי הקודש.”
כאשר מקץ זמן מה שככה המהומה בפראג שב הס לכנסיית “בית לחם” שלו, כדי להמשיך להטיף את דבר ה’ בלהט רב יותר ובלב אמיץ יותר. אויביו בעלי השררה לא חדלו לפעול, אך המלכה ורבים מאנשי האצולה היו חבריו, ומספר רב מבני העם צידד בו. אחרי שהם השוו בין משנתו הטהורה ומרוממת הנפש וחיי הקדושה שניהל, לבין הדוגמות המשפילות שהטיפו הקתולים, לתאוות הבצע שלהם וחיי ההוללות שניהלו, רבים מהם חשו כי לכבוד להם לצדד בהס.
עד כה הוא פעל לבדו, אך עתה, ג’רום, שקיבל בעת שהותו באנגליה את משנתו של ויקליף, הצטרף למלאכת התיקון. מכאן ואילך, השניים פעלו יחדיו בלב אחד, ובחייהם ובמותם לא נפרדו. ג’רום היה אדם מבריק, רהוט ומשכיל – כישרונות בולטים אלה זיכוהו באהדת הבריות; אך באיכויות התורמות לבניית אופי חזק, הס עלה עליו. שיקול הדעת השלֵו והבוטח של הס שימש כרסן לרוחו האימפולסיבית של ג’רום, אשר הכיר בענווה אמיתית בערכו וקיבל את עצותיו. בזכות מאמציהם המשותפים התפשט תיקון הדת במהירות.
אלוהים הניח לאור גדול לזרוח על רוחם של אנשים נבחרים אלה, ולחשוף בפניהם רבות מטעויותיה וחטאיה של הכנסייה ברומא; אך עם זאת, הם לא קיבלו את כל האור האמור להישפך על העולם. באמצעות משרתיו אלה חילץ ה’ את חסידיו מחשכת הדת הקתולית; ואולם, מכשולים רבים וגדולים עמדו בדרכם וה’ הנחה אותם, צעד אחרי צעד, ככל שיכלו לשאתם. הם לא היו מוכנים לקבל את כל האור בפעם אחת. כשם שמלוא זוהרה של השמש בצוהרי היום מסנוור את מי ששרו בחשכה זמן רב, כך, אם יזרח עליהם האור במלוא עוצמתו, הם יפנו לו עורף. לכן חשף ה’ את האור בפני מנהיגי העם בכל פעם במשורה, כדי שהעם יוכל לקבלו. במאות הבאות יקומו אחרי הס עובדים מסורים אחרים, וינחו את ציבור המאמינים לחולל תיקון דת רחב יותר.
הקרע בכנסייה עדיין נמשך. שלושה אפיפיורים התחרו עתה על הכס, ומאבקם עורר בארצות הנצרות מעשי פשע ומהומות. האפיפיורים היריבים שלא הסתפקו בנידויים ובחרמות שהמטירו זה על ראשו של זה, החליטו להשתמש בכלי נשק ממשיים. כל אחד מהם ניסה לרכוש כלי נשק ולגייס לוחמים. מובן שנדרש הון למימון צבא ונשק, ולכן, כל התרומות והמנחות שניתנו לכנסייה נותבו למטרה זו, וכל המשרות והברכות שהכנסייה נהגה למכור, הוצעו עתה למכירה. גם הכמרים שהלכו בעקבות האפיפיורים עסקו במסחר במינויי דת ופתחו במלחמה כדי להשפיל את יריביהם ולחזק את עוצמתם שלהם. מדי יום הרעים הס בקולו והוקיע בעוז הולך וגובר את התועבות שנעשו בשם הדת. ההמונים האשימו בגלוי את ראשי הדת הקתולית כגורם לצרות שניחתו על ארצות הנצרות.
פעם נוספת הפכה פראג למוקד של מאבק עקוב מדם. כפי שבימי קדם הואשם עבד ה’: “הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?” (מלכים א’, י”ח 17), כך עתה שוב הוטל חרם על העיר והס נאלץ לפרוש לכפר הולדתו. העדות שנשא הס במסירות אין קץ מבימת הכנסייה האהובה עליו, כנסיית “בית לחם”, נפסקה. הוא עתיד לנאום מבימה רחבה יותר לפני כל הארצות הנוצריות, בטרם ימסור את חייו כעד של האמת.
מועצה כללית התכנסה בקונסטנץ במטרה לתקן את הרעות החולות שפגעו באירופה. המועצה זומנה על פי בקשת הקיסר זיגיסמונד, ועל פי צו מאת יוחנן ה-23, אחד משלושת האפיפיורים היריבים. הדרישה לכנס מועצה לא התקבלה בברכה אצל האפיפיור יוחנן, אשר חשש שאופיו ומדיניותו יושמצו, אפילו בידי אנשי הכמורה שלא הקפידו על אמות המוסר, כמו יתר אנשי הכנסייה באותם ימים. אולם, הוא לא העז להתנגד לרצונו של זיגיסמונד.
הנושאים העיקריים שיידונו במועצה נועדו לאחות את הקרע בכנסייה ולעקור את הכפירה מן השורש. שני האפיפיורים היריבים הנוספים זומנו להופיע בפני המועצה, ובנוסף, זומן אליה התועמלן הראשי שהפיץ את הרעיונות החדשים, ג’ון הס. הס, שחשש לביטחונו האישי, לא הגיע למועצה, אך שלח שלושה שליחים שייצגו אותו. האפיפיור יוחנן, שכביכול זימן את המועצה, בא לאספת המועצה בלב כבד וגדוש חששות; הוא חשד שמטרתו החשאית של הקיסר היא להדיחו, וחשש שיתבקש למסור דין וחשבון על הפשעים שהמיטו קלון על כתר האפיפיורות, ועל הפשעים שחיזקו את שלטון הכנסייה. ואף על פי כן, הוא נכנס לעירו של קונסטנטינוס בפאר ובהדר רב, מלווה בבכירי הכמורה בעלי המשרות הגבוהות ביותר, ובעקבותיהם תהלוכה של אנשי חצר. כל אנשי הכמורה, כל נכבדי העיר וכל אזרחי העיר יצאו כדי לקדם את פניו בברכה. מעל ראשו התנשאה חופת זהב שנישאה בידיהם של ארבעת שופטי השלום הבכירים ביותר. המארחים שעברו לפניו, והקרדינלים ואנשי האצולה שצעדו אחריו בבגדי שרד, יצרו מחזה מרהיב.
בינתיים, נוסע נוסף התקרב לקונסטנץ. הס היה מודע לסכנות שארבו לו. הוא נפרד מרעיו כאילו לא ישוב לראותם לעולם, ויצא לדרכו בתחושה מבשרת רע שהוא צועד היישר אל המוקד. על אף שהשיג רישיון מעבר ממלך בוהמייה ורישיון נוסף מן הקיסר זיגיסמונד בעת מסעו, הוא ערך את כל הסידורים ההכרחיים לנוכח האפשרות של מותו.
במכתב שכתב לרעיו בפראג, הוא אמר: “אחיי, אני עוזב ויוצא לדרך, מצויד ברישיון מעבר מן המלך, כדי לפגוש את אויביי הרבים, אויביי בנפש… אני שם מבטחי בכל ליבי ומאודי באלוהים הכול-יכול ובמושיעי: אני מאמין שהוא ישמע את תפילותיכם היוקדות, שהוא ייצק על פי את פיקחותו וחוכמתו כדי שאצליח לגבור על אויביי; שהוא יעניק לי את רוח קודשו כדי לבצר אותי באמת שלו, כדי שאצליח להתעמת באומץ עם פיתויים ומאסר, ואם יעלה הצורך, עם מוות אכזרי. ישוע המשיח סבל למען אהוביו היקרים; לפיכך, האם עלינו להתפלא על כך שהוא השאיר לנו את המופת שלו, כדי שנישא הכול באורך רוח למען גאולתנו? הוא האלוהים הבורא ואנו ברואיו; הוא האדון ואנו משרתיו; הוא אדון העולם ואנו בני תמותה בזויים – ועם זאת, הוא סבל למעננו! לכן, מדוע גם אנו לא נסבול, במיוחד כאשר הסבל נועד לזכך אותנו? לפיכך, אהוביי, אם מותי יתרום לתהילתו, התפללו שיבוא עלי מהר, ושה’ יעזור לי לשאת ללא חת את כל הפורענויות שינחתו עליי. אך אם עדיף שאשוב אליכם, הבה נתפלל לאלוהים שאשוב ללא רבב – דהיינו, שלא אגרע כהוא-זה מן האמת של הבשורה, כדי להותיר לאחיי דוגמה מופתית. לפיכך, ייתכן שלעולם לא תחזו שוב בפניי בפראג; אך אם רצון ה’ הכול-יכול הוא להשיבני אליכם, הבה נתקדם בלב איתן יותר בידיעת ובאהבת תורתו.”
במכתב אחר שכתב לכומר שהפך לתלמיד הבשורה, הס מדבר בענווה על טעויותיו ומאשים את עצמו על שנהנה ללבוש את בגדי הכהונה ההדורים ובזבז שעות רבות על עיסוק סרק בזוטות. אז, הוא הוסיף את התוכחות והמשאלות הנוגעות ללב הבאות: “הלוואי שליבי יהגה יומם וליל בתהילת האל ובגאולת הנפשות, ולא בפרנסה ובצבירת רכוש. הישמרו מקישוט ביתכם במידה רבה יותר מקישוט נשמתכם; מעל הכול, דאגו לרועים הרוחניים. היו יראי שמיים ונהגו בענווה עם העניים; אל תכלו את משאביכם בחגיגות. ואם חלילה לא תתקנו את דרככם ולא תימנעו מחיי שפע, חוששתני כי תיוסרו קשות, בדיוק כמוני… בקיאים אתם במשנתי, שכן הדרכתי אתכם משחר ילדותכם; לפיכך, אין טעם שאמשיך לכתוב לכם. אך אני מפציר בכם בחסד אדוננו לא לחקות אותי בהבלים שראיתם אותי מתפתה אליהם.” על עטיפת אחד המכתבים, הוא הוסיף: “ידידי, אני מתחנן אליך לא לשבור את החותמת הזו, עד שדבר מותי ייוודע לך בוודאות.”
במהלך מסעו מצא הס בכל מקום סימנים שהעידו על תפוצת משנתו ועל האהדה שמשנתו ותכליתו זכו לה. העם בא בהמוניו כדי לפגוש אותו, ובכמה ערים התלוו אליו קצינים כאשר צעד ברחובותיהן.
כאשר הגיע לקונסטנץ, הוא זכה בחירות מלאה. לרישיון המעבר שקיבל מן הקיסר התווספה הבטחה אישית לביטחונו מאת האפיפיור. אולם, ההבטחות החגיגיות הופרו במהרה, ומתקן הדת נעצר בצו האפיפיור והקרדינלים, והושלך לצינוק מעופש ודוחה . מאוחר יותר, הס נכלא במצודה מעבר לנהר הריין. אך, האפיפיור, שלא הרוויח הרבה מן הבגידה שלו, הושלך בתוך זמן קצר לאותו כלא. המועצה הרשיעה אותו בגין פשעים שפלים ביותר, חוץ מיתר הפשעים שאשם בהם, כגון רצח, ניאוף, מסחר במינויי דת, או כלשון המועצה: “פשעים שאינם ראויים שינקבו בשמם.” סוף סוף, הוא הודח מכיסאו והושלך לכלא. גם האפיפיורים שהתנגדו לו הודחו, ועתה נבחר אפיפיור חדש.
על אף שהאפיפיור עצמו נאשם בפשעים חמורים יותר מאלה שהס האשים בהם את הכמרים ושבעטיים דרש לערוך תיקון, עם זאת, אותה מועצה שהדיחה את האפיפיור פעלה כדי לחסל את מתקן הדת. מאסרו של הס עורר זעם רב בבוהמיה. אצילים בעלי השפעה פנו למועצה והביעו מחאה כנה נגד מעשה הזוועה הזה. הקיסר, שזעם על חילול רישיון המעבר שהונפק להס, התנגד להליכים שננקטו נגדו. אך אויביו של מתקן הדת היו זדוניים ונחושים. הללו פנו אל דעותיו הקדומות, פחדיו ולהטו של הקיסר בנוגע לכנסייה. הם העלו שלל טיעונים כדי להוכיח לו כי “בידו חירות גמורה לא לתמוך בכופר,” וכי המועצה, שסמכותה גדולה מזו של הקיסר, “יכולה לשחררו מהבטחתו.” בדרך זו, הם ניצחו.
הס, שהיה חלש ותשוש ממחלה ומהמאסר (לאחר שלקה בקדחת שכמעט הביאה למותו בשל האוויר המעופש והטחוב שבצינוק) – הובא לבסוף לפני המועצה. כשידיו אזוקות ורגליו כבולות בשלשלאות, הוא עמד לפני הקיסר, אשר הבטיח בתום לב להגן עליו ונתן לו את מילת הכבוד שלו. במהלך משפטו הממושך הס דבק באמת, והביע לפני נכבדי הכנסייה והמדינה מחאה רצינית וכנה כנגד השחיתות שפשה בהיררכיה הכנסייתית. כאשר התבקש לבחור בין נטישת משנתו לבין עונש מוות, הוא קיבל על עצמו את גורל הקדוש המעונה.
חסד ה’ תמך בו. בשבועות הקשים שעברו עליו עד למשפטו האחרון הרווה שלום השמיים את נשמתו. הוא כתב לחבר: “אני כותב את המכתב הזה בכלא, בידיים אזוקות, בעודי מצפה לגזר דין מוות מחר… כאשר נשוב וניפגש, בחסד ישוע המשיח, בשלום הנפלא של חיי הנצח, תיווכח לדעת עד כמה רחום וחנון היה אלוהים כלפיי – כיצד תמך בי וחיזק אותי בכל הפיתויים והמבחנים שבאו עליי.”
בקדרות צינוקו, הוא חזה מראש בניצחון אמונתו האמיתית. בחלומותיו, הוא שב אל הכנסייה בפראג, שבה בישר את הבשורה, וראה את האפיפיור והבישופים שלו מוחקים את תמונות המשיח שהוא צייר על קירות הכנסייה. המראה הקשה הסעיר את רוחו; אך למחרת הפך צערו לשמחה, כאשר חזה בעיני רוחו באומנים רבים שבאו וציירו במקומן ציורים רבים יותר בצבעים בוהקים יותר. בתום מלאכתם, הם אמרו לקהל הלהוט שהתאסף סביבם: “נראה את האפיפיור והבישופים באים עכשיו! הם לא ימחקו אותם יותר לעולם!” בעודו מספר את חלומו אמר מתקן הדת: “אני בטוח שדמותו של המשיח לא תימחק לעולם. הם רוצים להשמידה, אך היא תשוב ותיחרט על לבבות בני האדם בידי מטיפים טובים ממני.”
הס הובל עתה בפעם האחרונה אל המועצה. זו הייתה אספה גדולה ומזהירה שכללה את הקיסר, שרי הממלכה, אנשי החצר, הקרדינלים, הבישופים, הכמרים וקהל גדול שנהר למקום כדי לצפות באירועי היום. מכל ארצות הנצרות נהרו להיכל המשפט משיחיים שבאו לראות את הקורבן הכביר הראשון במאבק הממושך על חירות המצפון.
כאשר הס התבקש להודיע על החלטתו האחרונה, הוא הכריז על סירובו להתכחש למשנתו. בעודו תולה מבט חודר בקיסר, שנתן לו את מילתו והפר אותה ללא בושה, הכריז כי הוא בא לפני המועצה מרצונו החופשי, “בעודו נתון תחת רצונו הטוב וחסותו של הקיסר הנוכח כאן.” סומק עז עלה בפניו של זיגיסמונד כשעיני הציבור הופנו אליו.
לאחר הכרזת גזר הדין החל טקס ההשפלה. הבישופים עטו את האסיר בגלימתם הקדושה, וכאשר הס נטל את גלימת הכמורה, הוא אמר: “כאשר אדוננו ישוע המשיח נשלח בידי הורדוס אל פילטוס, הוא הולבש גלימה לבנה שנועדה לעלוב בו.” כשהכמרים שבו והאיצו בו להתכחש למשנתו, הוא השיב, בעודו פונה אל העם: “אם כך, באילו פנים אסתכל בשמיים? כיצד אסתכל בהמונים שבישרתי להם את הבשורה הטהורה? לא! אני מאמין שגאולתם שווה הרבה יותר מן הגוף העלוב הזה, שעתה נגזר עליו למות.” גלימות הקודש הוסרו מעליו, בזו אחר זו, כשכל בישוף מטיל עליו קללה בזמן שהוא מבצע את חלקו בטקס. לבסוף, הונח על ראשו נזר ששדים מפחידים צוירו עליו, שנשא את הכיתוב: “רב הכופרים”. הס הגיב באומרו: “בשמחה רבה אחבוש את נזר החרפה הזה למענך, ישוע מושיעי, שחבש למעני נזר קוצים.”
אחרי שהכמרים הניחו את הנזר על ראשו, הם הקדישו את נשמתו של הס לשטן. הס, שנשא מבטו לשמיים, הכריז: “בידך אפקיד רוחי, אדון ישוע, כי גאלתני.”
עתה, הוא נמסר לידי הרשויות והובל אל אתר ההוצאה להורג. תהלוכה ענקית יצאה בעקבותיו: מאות חיילים חמושים, כמרים ובישופים בבגדי שרד, ותושבי קונסטנץ. כאשר הס נקשר למוקד והכול ציפו להדלקת האש, הקדוש המעונה התבקש פעם נוספת להציל את עצמו באמצעות התכחשות לטעויותיו ולחטאיו. “על אילו טעויות ועוונות עליי להתכחש?” אמר. “אני יודע שאני חף מחטא. ה’ עדי שכל מה שכתבתי והטפתי נועד להציל נשמות מן החטא והאבדון; לפיכך, בשמחה עצומה, מוכן ומזומן אנוכי לאשש בדמי את האמת שאותה כתבתי והטפתי.” כשלהבות האש אפפוהו, הוא החל לשיר: “ישוע, בן דוד, רחם עלי,” וכך המשיך לשיר, עד שקולו נדם לעד.
אפילו אויביו נדהמו מגבורתו. קתולי קנאי שתיאר את מות הייסורים של הס ושל ג’רום, שמת זמן קצר אחריו, אמר: “שניהם היו מודעים לגמרי כשהתקרבה שעתם האחרונה. הם התכוננו לאש המוקד כאילו הלכו לחתונה. אף זעקת כאב לא יצאה מפיהם. כשהלהבות עלו, הם החלו לשיר מזמורי הודיה, והאש היוקדת לא הצליחה לעצור את זמרתם.”
לאחר שגופתו של הס נאכלה באש, אפרו, שנאסף יחד עם העפר שעליו הוא נח, הושלך לנהר הריין, ומשם נישא אל האוקיינוס. רודפיו שגו באשליות כאשר סברו כי עלה בידיהם לעקור מן השורש את האמיתות שהטיף. הם לא תיארו לעצמם שאפר זה שנישא לים, יהיה כזרע שיפוזר בכל ארצות התבל; שהוא יניב פרי רב כעד של האמת בארצות לא נודעות. הקול שנאם באולם המועצה בקונסטנץ עורר הדים שיישמעו לכל אורכם של הדורות הבאים. הס לא היה עוד בין החיים, אך האמיתות שלמענן מת, לא יאבדו לעולם. מופת האמונה והמסירות שלו יפיח עידוד בליבם של רבבות בני אדם ויסייע להם לדבוק באמת לנוכח עינויים ומוות. הוצאתו להורג חשפה לפני העולם כולו את בוגדנותה ואכזריותה של הכנסייה ברומא. אויבי האמת, בין שידעו זאת, אם לאו, המשיכו לקדם את המטרה שאותה ביקשו להצמית, אך לשווא.
אולם, מוקד אחר יוקם במהרה בקונסטנץ, ודמו של עד נוסף יידרש כדי להעיד על האמת. ג’רום, שנפרד לשלום מהס שעמד לצאת למועצה, האיץ בו לשמור על עוז רוחו ואומץ ליבו, והכריז שאם הס ייקלע לסכנה, הוא יחוש להצלתו. אחרי שהתלמיד הנאמן שמע על מאסרו של מתקן הדת, הוא עשה מיד את כל ההכנות הדרושות כדי למלא את הבטחתו. הוא יצא לדרך ללא רישיון מעבר, ובחברתו של חבר אחד בלבד, והתקדם לקונסטנץ. לאחר שהגיע לעיר, הוא הבין שבעצם הוא רק חשף את עצמו לסכנה, ושלא יוכל לעשות דבר למען הצלתו של הס. לפיכך, הוא נמלט מן העיר, אך נעצר בדרכו לביתו והובל חזרה לעיר בעודו אזוק ונתון תחת חיל משמר. בהופעתו הראשונה לפני המועצה נתקלו ניסיונותיו להשיב למאשימיו אך ורק בצעקות: “השליכוהו ללהבות! השליכוהו ללהבות המוקד!” הוא הושלך לצינוק, נאזק ונכבל בצורה שהסבה לו סבל רב, וניזון מלחם ומים בלבד. מקץ חודשים ספורים, בשל תנאי המאסר הקשים והאכזריות שבה נהגו בו, הוא לקה במחלה שאיימה על חייו, ואויביו, שחששו שמא יימלט מידיהם, נהגו בו בפחות חומרה; לבסוף, הוא ישב בכלא שנה תמימה.
מותו של הס לא הביא לתוצאות שהקתולים ייחלו להן. חילול רישיון המעבר שלו עורר סופת זעם, ועתה החליטה המועצה לנקוט בדרך אחרת, דרך בטוחה יותר – במקום לשרוף את ג’רום על המוקד, לאלץ אותו להתכחש לאמונותיו. ג’רום הובא בפני המועצה, והוצעה לו האלטרנטיבה לחזור בו או למות על המוקד. אילו היה נגזר עליו דין מוות והיו מוציאים אותו להורג בראשית מאסרו, היה זה חסד בהשוואה לסבל הנורא שסבל במאסר; אך עתה, לאחר שנחלש בשל מחלתו, בשל התנאים הקשים בתאו ועינויי החרדה והמתח שעברו עליו בעודו מנותק מחבריו ומיואש עקב מותו של הס, עזבו אומץ ליבו, והוא הסכים להצעת המועצה. הוא נשבע לדבוק בדת הקתולית ולקבל את החלטת המועצה, שעל פיה עליו לגנות את הדוקטרינות של ויקליף ושל הס, זולת, “האמיתות הקדושות” שהם לימדו.
כך ניסה ג’רום להשתיק את קול המצפון ולהימלט ממר גורלו. אך עתה, בבדידות תאו, הוא ראה ביתר בהירות את מה שעולל. הוא חשב על אומץ הלב והנאמנות של הס, והגה ללא הרף בהתכחשותו שלו לאמת. הוא חשב על רבו האלוהי, המושיע, שאותו נשבע לשרת ולמות מות ייסורים למענו. לפני שהתכחש לאמונתו, הוא מצא נחמה בעיצומם של ייסוריו בהבטחת החסד של ה’; אך עתה, חרטה וספקות כרסמו בליבו ועינו את נשמתו. הוא ידע שהוא יידרש להתכחש לדברים נוספים כדי להתפייס עם הכנסייה ברומא. הדרך שהחל לצעוד בה תסתיים אך ורק בכפירה מוחלטת. הוא נטל החלטה נחושה: הוא לא יתכחש לאדונו כדי להימלט מתקופה קצרה של ייסורים.
במהרה הוא הובל שוב לפני המועצה. הפעם, כניעתו לא השביעה את רצון שופטיו. הצמא שלהם לדם, שהתעצם עקב מותו של הס, דרש קורבנות חדשים. רק באמצעות ויתור מוחלט על האמת יוכל ג’רום להציל את חייו. אך הוא היה נחוש בדעתו להצהיר על אמונתו וללכת בעקבות אחיו לאמונה שמת על קידוש אמונתו, אל להבות המוקד.
הוא חזר בו מהתכחשותו הקודמת, וכאדם העומד למות, הוא דרש בכובד ראש הזדמנות להציג את כתב ההגנה שלו. הכמרים, שחששו מהשפעת דבריו, התעקשו על כך שהוא יאשש את אמיתות ההאשמות שנטענו נגדו או שיתכחש להן, אך לא יאמר דבר מעבר לכך. ג’רום מחה נמרצות על העוול והאכזריות האלה. הוא אמר להם: “כלאתם אותי שלוש מאות וארבעים יום בצינוק מחריד, בתוך זוהמה, צחנה מבחילה ומחסור נוראי. ועכשיו אתם מביאים אותי לפניכם, מטים אוזן לאויביי נפשי ומסרבים לשמוע אותי. אם אתם באמת חכמים, אם אתם באמת מאורות גדולים של העולם, הישמרו לכם פן תחטאו נגד הצדק. אני עצמי בסך הכול בן תמותה עלוב; לחיי אין כמעט חשיבות; כאשר אני דוחק בכם לעשות דין צדק, אינני מדבר למען עצמי, אלא בעיקר למענכם.”
בקשתו של ג’רום אושרה לבסוף. בנוכחות שופטיו, הוא כרע על ברכיו והתפלל שרוח ה’ תמשול במחשבותיו ובמילותיו, וזאת כדי שלא יאמר דבר שיסתור את האמת או ימיט קלון על אדונו. ביום זה התגשמה בעבורו הבטחת האדון לתלמידיו הראשונים: “לִפְנֵי מוֹשְׁלִים וּמְלָכִים תּוּבְאוּ בִּגְלָלִי… אֲבָל כַּאֲשֶׁר יִמְסְרוּ אֶתְכֶם, אַל תִּדְאֲגוּ אֵיךְ וּמַה תְּדַבְּרוּ, כִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יִנָּתֵן לָכֶם מַה לּוֹמַר. שֶׁכֵּן, לֹא אַתֶּם תְּדַבְּרוּ, אֶלָּא רוּחַ אֲבִיכֶם הִיא אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בָּכֶם” (מתי י’ 20-18).
דבריו של ג’רום עוררו תדהמה והערצה אפילו בקרב אויביו. הוא היה כלוא בצינוק במשך שנה תמימה, שבמהלכה נבצר ממנו לקרוא או אפילו לראות דבר מה באפלת הצינוק, בעודו שרוי בייסורים גופניים קשים ובמתח נפשי רב. ועם זאת, טיעוניו הוצגו בבהירות כה רבה ובעוצמה כה גדולה, כאילו הייתה לו הזדמנות לקרוא את דבר ה’ בכלא ללא הפרעה. הוא ציין באוזניי שומעיו את השושלת הארוכה של הקדושים המעונים, שהורשעו בידי שופטים רשעים. כמעט בכל דור קמו אנשים שביקשו לרומם את בני דורם אך גונו וגורשו, אך בתקופות מאוחרות יותר, הם זכו להערכה ונחשבו ראויים לכבוד. המשיח בכבודו ובעצמו הורשע כפושע בידי בית דין רשע שלא עשה דין צדק.
אחרי שג’רום חזר בו מכפירתו, בית הדין החליט פה אחד להרשיעו ולגזור עליו את אותו פסק דין שנגזר על הס; עתה הוא הכריז על חזרתו בתשובה והעיד על חפותו וקדושתו של הס. הוא אמר: “אני מכיר את ג’ון הס מילדותו. הוא היה אדם מצוין, אדם ישר וקדוש; הוא הורשע על לא עוול בכפו… וגם אני – אני מוכן ומזומן למות. אינני נרתע מן העינויים שאויביי ועדי השקר שהעידו נגדי הכינו בשבילי; יום יבוא שבו יהא עליהם למסור דין וחשבון על שקריהם לפני ה’ האדיר, שאיש אינו יכול לרמותו.”
בצער רב ובתוכחה עצמית על התכחשותו לאמת המשיך ג’רום: “מכל החטאים שביצעתי מנעוריי, אף אחד מהם אינו מעיק על ליבי ומייסרני בחרטה כה צורבת מאשר החטא שביצעתי במקום קטלני זה, כאשר הסכמתי עם גזר הדין האכזר והלא-צודק שנגזר על ויקליף, ועל ג’ון הס, רבי ומורי, שהפך לקדוש מעונה. כן, אני מודה ומתוודה בכך בכל ליבי; אני מכריז בחלחלה, שאכן נרתעתי בפחד באופן מחפיר כאשר גיניתי את תורותיהם מתוך פחד מוות. לפיכך, אני מתחנן לאלוהים הכול-יכול להואיל למחול על חטאיי, ובמיוחד על חטא זה, החטא הנתעב ביותר.” עתה, הוא הצביע לעבר שופטיו ואמר בתקיפות: “הרשעתם את ויקליף ואת הס, לא משום שהם ערערו על תורת הכנסייה, אלא פשוט משום שהם גינו את השערוריות שהתרחשו בקרב הכמורה, וחשפו את הפאר, הגאווה, הרשע, העוולות והשחיתות של הבישופים והכמרים. תמים דעים אני איתם לגבי הדברים שהם איששו – עיקרי האמונה המוצקים שלא ניתן להפריכם.”
דבריו הופרעו, והבישופים שרעדו מזעם זעקו: “האם זקוקים אנו להוכחה נוספת? השמידו את הכופר העיקש הזה!”
ג’רום, שלא התרגש מזעמם, הכריז: “מה?! סבורים אתם שאני פוחד למות? החזקתם אותי שנה שלמה בצינוק נוראי, נורא יותר מן המוות עצמו. התאכזרתם אליי הרבה יותר מאשר לאסיר טורקי, יהודי או עובד אלילים; בשרי נרקב ונשר מעצמותיי בעודי בחיים, ועם זאת, אינני מתלונן, שכן קינה על צרות מחלישה את רוח האדם; אך איני יכול שלא להביע את תדהמתי ואת שאט נפשי מהתנהגות כה ברברית כלפי מאמין משיחי.”
שוב פרצה סערת רוחות, השופטים זעמו, וג’רום הובל מידית אל בית הכלא. אולם, דבריו הותירו רושם עז על מספר אנשים שנכחו באספה, ועתה הם השתוקקו להציל את חייו. הוא זכה לביקור מאת נכבדי הכנסייה, שהאיצו בו להיכנע למרות המועצה. שלל הצעות ואפשרויות נפלאות הוצגו לפניו כגמול על התכחשות להתנגדותו לכנסייה ברומא. אך בדומה לרבו האלוהי, שסירב לתהילה ולכבוד הארציים שהוצעו לו, ג’רום נותר איתן בהחלטתו.
הוא אמר: “הוכיחו לי שאני טועה על סמך כתבי הקודש, ואתנער מדבריי.”
“כתבי הקודש!?” אמר אחד משופטיו שביקש לפתותו, “האם עלינו לשפוט כל דבר על פיהם? מי יכול להבין אותם ללא פרשנותה של הכנסייה?”
ג’רום השיב: “האם מסורות, ‘מצוות אנשים מלומדה,’ ראויות יותר לאמונתנו מאשר בשורת מושיענו?” הוא המשיך: “שאול השליח לא האיץ במכותביו להקשיב למסורות שנהגו ביד אדם, אלא הורה להם מפורשות: ‘התעמקו בכתבי הקודש.'”
“כופר!” נשמעה התגובה. אחד השופטים אמר: “אני מתחרט על שניסיתי להפציר בך זמן רב כל כך. אני רואה שהשטן הוא זה שמדרבן אותך.”
בתוך זמן קצר הורשע ג’רום וגזר דינו נחרץ. הוא הובל אל אותו האתר שבו הס מסר את חייו על המוקד. בדרך לשם, ג’רום לא הפסיק לשיר וארשת פניו הפיקה אור, שמחה ושלווה. הוא מיקד את מבטו במשיח, ואימת המוות עזבה אותו. כאשר התליין שעמד להדליק את האש צעד מאחוריו, הקדוש המעונה הכריז: “בוא, עמוד לפניי, אל תחשוש. הדלק את האש לנגד עיניי. אם הייתי פוחד, לא הייתי כאן.”
דבריו האחרונים, שנאמרו בעוד הלהבות אופפות אותו, היוו תפילה. הוא זעק: “ה’, אבא כל-יכול, רחם עלי, מחל לחטאיי, כי יודע אתה שתמיד אהבתי את האמת שלך.” קולו נדם, אך שפתיו המשיכו לנוע בתפילה. כאשר האש כילתה את מלאכתה, אפרו של הקדוש המעונה, המעורבב בעפר שעליו הוא נח, נאסף והושלך אל נהר הריין, בדומה לאפרו של הס.
כך מתו נושאי האור הנאמנים של ה’. אך את אור האמיתות שעליהן הכריזו – האור של מופת הגבורה שלהם – לא ניתן היה לכבות. בדיוק כפי שאנשים יכולים לנסות לשווא לשנות את מסלולה של השמש ולמנוע מאור השחר להפציע על העולם.
הוצאתו להורג של הס הציתה בבוהמיה להבת זעם ואימה. האומה כולה חשה שהוא נפל קורבן לזדונם של הכמרים ולבוגדנות הקיסר. הוא הוכרז כמורה נאמן של האמת, והמועצה שגזרה את מותו הואשמה ברצח. משנתו זכתה עתה לתשומת לב רבה מתמיד. בצו האפיפיור נידונו כתביו של ויקליף לשרפה. אך אחדים מכתביו שלא הושמדו הוצאו ממקומות המחבוא שלהם ונלמדו בהקשר לכתבי הקודש או לחלקים מכתבי הקודש שאנשים הצליחו להשיג; בדרך זו, אנשים רבים קיבלו את האמונה המתוקנת.
רוצחיו של הס לא עמדו בשקט מנגד וחזו בניצחון דרכו. האפיפיור והקיסר עשו יד אחת כדי לחסל את תנועת הרפורמציה, וצבאותיו של זיגיסמונד תקפו את בוהמיה.
אך מושיע קם במהרה. זיסקה, שזמן קצר לאחר תחילת המלחמה התעוור לחלוטין, אך נחשב עדיין לאחד הגנרלים המזהירים והמוכשרים ביותר בדורו, היה המצביא של חילות בוהמיה. העם שבטח בעזרת אלוהים ובצדקת דרכו, חזה בצבאות האדירים ביותר שקמו עליו. הקיסר, ששלח עוד ועוד צבאות חדשים, פלש לבוהמיה, אך נהדף באופן מחפיר. חסידיו של הס התגברו על פחד המוות, ואיש לא יכול היה לעמוד נגדם. בתוך שנים ספורות מתחילת המלחמה מת זיסקה האמיץ; אך את מקומו מילא פרוקופיוס, שאף הוא היה מצביא אמיץ ומוכשר, ומבחינות מסוימות, מנהיג טוב יותר.
אויבי בוהמיה, שדבר מותו של המצביא העיוור הגיע לאוזניהם, האמינו כי ניתנה להם הזדמנות פז להחזיר לעצמם את כל אשר איבדו עד כה במלחמה. האפיפיור הכריז על מסע צלב נגד חסידיו של הס, ופעם נוספת תקף כוח גדול את בוהמיה אך ספג תבוסה מוחצת. הכנסייה הכריזה על מסע צלב נוסף. בכל ארצות אירופה שהיו נתונות תחת שלטון הכנסייה גויסו לוחמים, כסף ותחמושת. ההמונים נזעקו והתגייסו תחת דגלה של הכנסייה, בעודם בטוחים שסוף סוף יקיץ הקץ על חסידי הס הכופרים. הצבא העצום שהיה משוכנע בניצחונו פלש לבוהמיה. העם התלכד כדי להדוף את צבא הפולשים. שני צבאות התקדמו ונערכו זה מול זה כאשר רק נהר מפריד ביניהם. כוחות הברית עלו במספרם על צבא בוהמיה, אך במקום להתקדם ולתקוף בעוז את חסידי הס, הלוחמים נעמדו כאחוזי קסם והביטו בהם בשתיקה. לפתע, אימה נוראה נפלה עליהם. מבלי שהונחתה עליו מכה אחת, הובס והתפזר הצבא האדיר כאילו פוזר ביד נעלמה. לוחמים רבים נשחטו בידי צבא חסידי הס, שאף דלק אחרי הלוחמים הנמלטים. שלל רב נפל בידי המנצחים, וכך במקום שהמלחמה תרושש את בוהמיה, היא העשירה אותה.
מקץ שנים ספורות נערך מסע צלב נוסף בראשות אפיפיור חדש. כבעבר, לוחמים, כלי נשק, כסף וציוד גויסו מכל ארצות אירופה הנוצריות. גדולים היו הפיתויים שהוצעו למי שיסכימו לצאת למבצע המסוכן. מחילה מלאה על החטאים החמורים והנוראים ביותר הובטחה לכל אדם שישתתף במסע הצלב. לכל הלוחמים שימותו במלחמה הובטח גמול נכבד בגן עדן, ולשורדים נכונו כבוד ושלל רב בשדה הקרב. פעם נוספת נאסף צבא עצום שחצה את הגבול ופלש לבוהמיה. צבאות חסידיו של הס נסוגו לפני הפולשים, וכך משכו אותם עמוק יותר לתוך ארצם, וגרמו להם לחשוב שהם נוחלים ניצחון. לבסוף, צבא פרוקופיוס עצר, פנה לעבר האויב והתקדם כדי להילחם בו. הצלבנים, שהבינו עתה את טעותם, נשארו במחנה וחיכו לתחילת הקרב. כשנשמע שאון הצבא המתקרב הפכו הצלבנים אחוזי אימה, על אף שחסידי הס רק נראו באופק. שרים, קצינים וחיילים פשוטים זרקו את כלי הנשק שלהם וברחו לכל הכיוונים. לשווא ניסה נציג האפיפיורות, שהיה המצביא של הפלישה, לאסוף וללכד את כוחותיו המבועתים והמפוזרים. חרף מאמציו הרבים, הוא עצמו נסחף לבסוף עם גל הלוחמים הבורחים. התבוסה הייתה מוחלטת, ושוב נפל שלל רב לידיהם של המנצחים.
וכך, בפעם השנייה, נס על נפשו צבא ענקי שנשלח מאת האומות החזקות ביותר באירופה וכלל לוחמים אמיצים, מיומנים וחמושים; נס על נפשו מבלי שהוכה ולו פעם אחת, וברח מפניהם של מגיניה של אומה קטנה וחלשה. כאן הייתה התגלות של גבורת ה’. הפולשים הוכו באימה על-טבעית. ה’, שהטביע את צבא פרעה בים סוף, שגרם לצבאות מדיין לנוס מלפני גדעון ושלוש מאות לוחמיו, שהביס בלילה אחד את צבאות אשור הגאים, שב והושיט את ידו כדי להצמית את צבאות הכובש. “שָׁם, פָּחֲדוּ פַחַד, לֹא הָיָה פָחַד [דהיינו, הם פחדו מפני הרשעים, אך היה זה פחד שווא]; כִּי אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ; הֱבִשֹׁתָה, כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם” (תהילים נ”ג 6).
מנהיגי שלטון האפיפיורות, שנואשו מכוחם הצבאי, החליטו לבסוף לנקוט בדרך דיפלומטית. הושגה פשרה, שבעוד שהעניקה לאנשי בוהמיה חופש דת ומצפון, למעשה בגדה בהם ומסרה אותם לידי שלטון הכנסייה. אנשי בוהמייה ציינו ארבע נקודות כתנאי לשלום עם הכנסייה ברומא: הטפה חופשית של כתבי הקודש, הזכות של כל חברי הקהילות לקבל את הלחם והיין בסעודת האדון, ושימוש בשפת אם בעת התפילה בציבור; הדחת כל אנשי הכמורה מכל המשרות החילוניות והממשלתיות; במקרי פשיעה, תינתן הסמכות המשפטית לבתי הדין האזרחיים שישפטו הן את אנשי הכמורה והן את ההדיוטות. רשויות הכנסייה הקתולית נעתרו לבסוף וקיבלו את ארבעת הסעיפים, אך ציינו במפורש כי הזכות לפרשם ולקבוע את משמעותם המדויקת נתונה בלעדית בידי הכנסייה. על בסיס פשרה זו נכרתה אמנה, והכנסייה ברומא השיגה באמצעות העמדת פנים והונאה את מה שלא הצליחה להשיג בכוח הזרוע. שכן, בכך שכפתה את פרשנותה על סעיפי האמנה שהציעו חסידי הס, כמו גם על כתבי הקודש, עלה בידה לסלף את משמעותם כדי שיעלו בקנה אחד עם מטרותיה.
רבים מאזרחי בוהמיה שנוכחו לדעת כי האמנה לא העניקה להם את חירותם, סירבו לחתום עליה. התעוררו מחלוקות וסכסוכים שהובילו למריבות, לשפיכות דמים ולמלחמת אחים. במהלך המאבקים הללו, פרוקופיוס האצילי נהרג ובוהמיה איבדה את חירויותיה.
זיגיסמונד שבגד בהס ובג’רום עלה עכשיו על כס השלטון בבוהמיה, וחרף שבועתו לתמוך בזכויותיהם של אזרחי בוהמיה, פעל כדי לכונן את שלטון האפיפיורות. אך הוא לא השיג רבות באמצעות כניעתו לכנסייה ברומא. עשרים השנים האחרונות לחייו היו גדושות קשיים וסכנות. צבאותיו הצטמקו ומשאביו הידלדלו בשל המלחמה הממושכת וחסרת התועלת; מקץ שנה אחת על הכס, הוא מת בעודו מותיר אחריו ממלכה משוסעת, על סף מלחמת אזרחים, והוריש לצאצאיו שם שהוכתם בקלון.
המהומות, הפרעות ושפיכות הדמים נמשכו לאורך זמן. פעם נוספת פלשו צבאות זרים לבוהמיה, והתסיסה הפנימית המשיכה להעסיק את האומה. מי שדבק בבשורה היה נתון תחת רדיפות עקובות מדם.
בעוד שאחיהם לשעבר כרתו ברית עם הכנסייה הקתולית וקיבלו את תורות השקר שלה, אלה שדבקו באמונה העתיקה התאגדו, כוננו כנסייה שונה וכינו עצמם “האחווה המאוחדת”. צעד זה המיט עליהם את קללותיהם של כל המעמדות. ואף על פי כן, הם המשיכו בדרכם בצעד איתן. על אף שנאלצו למצוא מחסה ביערות ובמערות, הם המשיכו להתאסף כדי לקרוא בדבר ה’ ולסגוד לה’ בצוותא.
באמצעות שליחים שנשלחו בחשאי לארצות שונות, נודע להם כי פה ושם נותרו מאמינים בודדים שהכריזו את האמת – מתי מעט בעיר הזאת ובעיר ההיא, שהיו מושא לרדיפות בדיוק כמוהם; בנוסף, נודע להם כי בקרב הרי האלפים חיה קהילה משיחית עתיקה שהתבססה על כתבי הקודש. מידע חשאי זה התקבל בשמחה רבה, ובמהרה נוצר קשר עם המשיחיים הוואלדנסים.
בעודם דבקים בבשורה חיכו המאמינים בבוהמיה עד שיחלוף ליל רדיפתם, ואפילו בשעת הלילה האפלה ביותר המשיכו להפנות את מבטם אל האופק כאנשים הממתינים לשחר. “גורלם נחרץ בימים רעים, אך הם זכרו את המילים הראשונות שיצאו מפיו של הס, ושג’רום שב וחזר עליהן – שיחלפו מאה שנה עד שיפציע השחר. מילים אלה היו לחסידי הס כמילותיו של יוסף לבני ישראל בארץ שעבודם: ‘אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת…’ (בראשית נ’ 24).” בערך בשנת 1470 פסקו הרדיפות, ואחריהם באה תקופה של שגשוג יחסי. כאשר “קץ המאה ה-16 הלך והתקרב פעלו בבוהמיה ובמורביה מאתיים קהילות של ‘האחווה המאוחדת.’ כה גדולה הייתה שארית הפליטה שניצלה מן הזעם ההרסני של האש והחרב, וזכתה לראות את השחר מפציע על היום שהס ניבא עליו.”
