קיסר חדש, צ’ארלס החמישי, עלה על הכס בגרמניה, ושליחים מרומא הזדרזו למסור לו את איחוליהם, ולשדלו להפעיל את כוחו נגד הרפורמציה. מאידך, האלקטור של סקסוניה, שצ’ארלס חב לו חוב גדול על כך שעלה לשלטון בזכותו, הפציר בצ’ארלס לא לפעול נגד לותר, עד שייערך לו שימוע. לפיכך ניצב הקיסר בפני מצב מבלבל ומביך. הקתולים לא יסתפקו במאומה, זולת צו מלכותי שיגזור על לותר דין מוות. האלקטור הכריז מפורשות: “לא הוד מלכותו ולא אף אדם אחר, טרם הוכיחו לי כי כתביו של מתקן הדת הופרכו”; לפיכך, הוא דרש ש”דוקטור לותר יקבל רישיון מעבר כדי שיוכל להציג את כתב ההגנה שלו לפני בית דין שיורכב משופטים מושכלים, אדוקים והוגנים.”
תשומת הלב של כל הצדדים הוסבה עתה אל מועצת המדינות הגרמניות שהתכנסה בוורמס, זמן קצר לאחר עלייתו של צ’ארלס לשלטון. סוגיות פוליטיות חשובות ואינטרסים חשובים עמדו על הפרק בוועידה הלאומית, שכן שרי גרמניה עמדו לפגוש לראשונה את קיסרם הצעיר בוועידת דיון. נכבדי הכנסייה והמדינה הגיעו למועצה מכל קצוות המדינה. אצילים חילוניים רבי השפעה וקנאים לזכויות שנחלו מאבותיהם, נכבדי הכנסייה חדורי תחושת עליונות בזכות כוחם ומעמדם הרם, אבירים אציליים ומשרתיהם החמושים, שגרירים מארצות זרות ורחוקות – כל אלה התכנסו בוורמס. אך הנושא שעורר את העניין הרב ביותר באסיפה, היה פועלו של מתקן הדת הסקסוני.
צ’ארלס הורה מראש לאלקטור להביא את לותר למועצה ולהבטיח לו הגנה וזכות דיבור בזמן שיגן על עצמו ויתווכח עם אנשים מוסמכים בסוגיות שהיוו סלע מחלוקת. לותר השתוקק לפגוש את הקיסר. בשלב זה, בריאותו השתפרה מאוד; אף על פי כן, הוא כתב לאלקטור: “אם לא אוכל להגיע לוורמס בעודי בקו הבריאות, אגיע חולה ככל שאהיה, גם אם יישאו אותי על כפיים. שכן מאחר שהקיסר זימן אותי, אינני יכול לפקפק בכך שזהו זימון מאלוהים בכבודו ובעצמו. אם בכוונתם לנהוג בי באלימות, וקרוב לוודאי שאכן ינהגו כך, שכן אין לי ספק שהם מזמנים אותי להופיע לפניהם לא כדי להשיג מידע – הרי שאני מפקיד את העניין בידי ה’. אלוהים שהציל את חייהם של שלושת בני ישראל שהושלכו לכבשן האש, עדיין חי ומושל. אם לא יהא זה רצונו להצילני, ממילא אין לחיי חשיבות רבה. אך הבה נדאג לכך שהבשורה לא תיחשף ללעגם של הכופרים; הבה נשפוך את דמנו לשם הגנתה, ולא ניתן לכופרים לנצח. מי יודע אם חיי או מותי יתרמו יותר לגאולת אחיי? צפו ממני לכל דבר זולת בריחה או התכחשות למשנתי. לברוח, איני יכול; לחזור בי, עוד פחות.”
כשהחדשות על בואו של לותר למועצה בוורמס נפוצו, הרוחות סערו. אליאנדר, נציג הכנסייה שהמקרה הופקד בידיו, חשש וזעם. הוא הבין כי תוצאות המועצה יהיו הרות אסון לתכליתה של הכנסייה הקתולית. עריכת חקירה של מקרה שהאפיפיור כבר חרץ לגביו את הרשעתו, כמוה כהפגנת בוז לסמכותו של האפיפיור המכהן. יתרה מכך, הוא חשש שמא הטיעונים הרהוטים והמשכנעים של לותר יגרמו לשרים רבים להפנות עורף למטרותיו של האפיפיור. לכן הוא מחה נמרצות לפני צ’ארלס נגד הופעתו של לותר לפני המועצה בוורמס. בערך באותו הזמן, יצא צו שהכריז על החרמתו של לותר; עובדה זו, בשילוב עם מחאותיהם של נציגי האפיפיור, גרמו לקיסר להיכנע. הוא כתב לאלקטור שאם לותר לא יחזור בו, עליו להישאר בוויטנברג.
אליאנדר, שלא היה מרוצה מניצחון זה, פעל בכול כוחו וערמומיותו כדי להשיג את הרשעתו של לותר. בהתמדה ובנחישות הציג את העניין בפני שרים, נציגי הכנסייה וחברים אחרים במועצה, והאשים את מתקן הדת בהסתה, המרדה, חילול הקודש וחילול שמיים. אולם התקיפות, הלהט והתשוקה שהפגין נציג הכנסייה חשפו בבהירות את הרוח שדרבנה אותו. “שנאה ותשוקת נקם,” אמר מחבר קתולי, “הן המניעים שלו, לא להט אמיתי לדת.” הרוב במועצה היו מוכנים יותר מאי פעם להפגין חסד כלפי לותר.
בלהט רב יותר האיץ אליאנדר בקיסר להוציא לפועל את צווי האפיפיור, והטעים כי זוהי חובתו. אך תחת חוקי גרמניה הדבר לא התאפשר ללא הסכמת השרים, וצ’ארלס, שנכנע להפצרותיו של נציג הכנסייה, הרשה לו להציג את העניין בפני המועצה. “היה זה יום גדול, יום של גאווה לנציג האפיפיור. הוועידה הייתה חשובה, אך המטרה אפילו יותר. אליאנדר ילמד זכות על הכנסייה ברומא, האם והאדונית של כל הכנסיות; הוא יוכיח את צדקת המלכות של פטרוס לפני נציגי הארצות הנוצריות שהתכנסו בוועידה. אליאנדר, שניחן במתת הרהיטות, התעלה על עצמו לרגל המאורע. יד ההשגחה כיוונה שרומא תשלח נציג שיופיע בוועידה ויציג את טיעוניה; שהיא תישלח את הנואם המוכשר ביותר שלה, שיציג את טיעוניה בפני שופטי בית הדין האציליים ביותר, לפני שתורשע.” אוהדיו של מתקן הדת ציפו בחשש לתוצאת נאומו של אליאנדר. האלקטור של סקסוניה לא נכח בכנס, אך על פי מצוותו, כמה מחברי המועצה שלו נכחו בכנס כדי להעלות על הכתב את תמצית נאומו של נציג הכנסייה.
אליאנדר הפעיל את כל כוחו, למדנותו ורהיטותו כדי לגבור על האמת. הוא העלה טענה אחרי טענה נגד לותר, והציגו בתור אויב הכנסייה והמדינה, אויבם של החיים והמתים, של אנשי הכנסייה וההדיוטות, של מועצות נוצריות ושל אזרחים נוצרים. הוא הכריז: “לותר מחזיק במספיק טעויות שדי בהן כדי להתיר את שריפתם של מאה אלף כופרים.”
בדברים שחתמו את נאומו, הוא התאמץ מאוד לבזות את חסידי הדת המתוקנת. “מיהם כל הלותרנים האלה? אספסוף, ערב רב של מדקדקי עניות חצופים, כמרים מושחתים, נזירים הוללים, למדנים בורים ואצילים שפלים, יחד עם חסידיהם השוטים שאותם הם הוליכו שולל והשחיתו. כמה גדולה עליונותה של הכנסייה הקתולית! היא עולה עליהם במספר חסידיה, בחוכמתה ובכוחה! צו שייצא פה אחד מוועידה מפורסמת זו יפקח את עיניהם של פשוטי העם, יראה למי שאינם עומדים על המשמר את הסכנה האורבת להם, יביא לידי החלטה את המהססים ויחזק את חלשי הלב.”
חסידי האמת הותקפו בכל דור ודור עם כלי נשק כאלה. אותם טיעונים עדיין מועלים כנגד כל מי שמעז להציג את התורה הפשוטה והמפורשת של דבר ה’ כנגד טעויות ושקרים מושרשים. “מיהם המטיפים של הדוקטרינות החדשות?” מכריזים אלה החפצים בדת פופולרית. “הם הלא-משכילים, הם מתי מעט, הם באים מן המעמדות הנמוכים ביותר. ועם זאת, הם טוענים כי בידם האמת, וכי הם-הם עם הבחירה של ה’. הם אנשים בורים ומרומים. כמה גדולה יותר הכנסייה שלנו במספר חסידיה ובהשפעתה! כמה רבים הם האנשים הדגולים והמשכילים בכנסייה שלנו! כמה רב כוחנו!” אלה הן הטענות החותכות המשפיעות על העולם, והן שרירות וקיימות בימינו כפי שהיה בימיו של מתקן הדת.
הרפורמציה לא הסתיימה – כפי שרבים מניחים – בלותר. היא תימשך עד קץ תולדות העולם. לותר עשה רבות כדי לשקף לבני האדם את האור שאלוהים הזריח עליו; עם זאת, הוא לא קיבל את כל האור שנועד לזרוח על העולם. מימי לותר עד ימינו, אור חדש זורח ללא הפוגה על כתבי הקודש, ואמיתות חדשות נחשפות בהתמדה.
נאומו של נציג הכנסייה הותיר רושם עז על חברי המועצה. לותר לא נכח במקום כדי להביס את הלוחם הקתולי בעזרת האמיתות הבהירות והחותכות של דבר ה’. לא נעשה כל ניסיון כדי להגן על מתקן הדת. הנטייה הגורפת הייתה לא רק להרשיע את לותר ולגנות את הדוקטרינות שלימד, אלא גם, אם יתאפשר הדבר, לעקור את הכפירה מן השורש. הכנסייה הקתולית זכתה בהזדמנות פז כדי להגן על מטרתה. כל מה שיכלה להגיד לזכותה, נאמר. אך הניצחון שהיא נחלה לכאורה היה למעשה אות של תבוסה. מכאן ואילך, ההבדל החד בין השקר לאמת ייעשה ברור וגלוי יותר, בזמן שהשקר והאמת נלחמים זה בזה בשדה קרב החשוף לעין כול. מן היום הזה ואילך, הכנסייה הקתולית לא תעמוד לעולם יציבה ומוגנת יותר.
בעוד שמרבית חברי המועצה לא היו מהססים למסור את לותר לידיה הנקמניות של רומא, רבים מהם הצטערו על השחיתות שפשה בכנסייה, והשתוקקו לדכא את הניצול לרעה ואת הפגיעה שחווה העם הגרמני כתוצאה מן השחיתות ותאוות הבצע של ההיררכיה הכנסייתית. נציג הכנסייה הציג את חוקת הכנסייה הקתולית באור חיובי ביותר. עתה, ה’ עורר את אחד מחברי המועצה למסור תיאור נאמן על תוצאות המשטר העריץ של האפיפיורות. דיוק ג’ורג’ מסקסוניה קם ונעמד בנחישות ובאצילות בוועידה המלכותית, ופירט באוזניה בדיוק נמרץ את ההטעיות והתועבות של שלטון הכנסייה ואת תוצאותיהן הנוראות. הוא חתם את דבריו במילים הבאות:
“כמה מן העוולות המשוועות שהכנסייה הקתולית מבצעת זועקות נגדה ודורשות לתקן את המעוות. לדידה, כל הבושה נדחקת הצידה, ומטרה אחת עומדת לנגד עיניה: כסף!, כסף! ועוד ועוד כסף! וזאת כדי שחסידיה, שמחובתם ללמד את האמת, לא יהגו מפיהם דבר זולת שקרים, והעולם לא רק יפגין סובלנות כלפיהם, אלא אף יתגמלם; שכן ככל ששקריהם עזים יותר, כך יגדלו רווחיהם. זה המעיין המבאיש, שנחלים מושחתים כה רבים נובעים ממנו לכל עבר. הוללות, בזבזנות ותאוות בצע הולכות יד ביד… אבוי, זוהי השערורייה שהכמורה מחוללת בעודה משליכה נשמות אומללות כה רבות אל תופת הגיהינום הנצחי. תיקון יסודי הוא צו השעה, ויש להוציאו אל הפועל.”
לותר בכבודו ובעצמו לא יכול היה להציג גינוי ראוי ועוצמתי יותר של העוולות שמבצעת הכנסייה; העובדה שהדובר היה אויב מושבע של מתקן הדת, העניקה לדבריו משנה תוקף.
אילו נפקחו עיניהם של חברי המועצה, הם היו חוזים במלאכי ה’ הניצבים בקרבם, בעודם שולחים קרני אור אל חשכת השקר ופותחים את ליבם ואת שכלם לאמת. גבורת אלוהי האמת והחוכמה היא זו ששלטה אפילו באויבי הרפורמציה, וכך סללה את הדרך למלאכת הרפורמציה הכבירה שעמדה להתבצע. מרטין לותר לא נכח במועצה, אך קולו של האיש שהיה גדול מלותר נשמע באסיפה.
המועצה מינתה מיד ועידה שתכין רשימה של הדיכוי והעוולות שבוצעו בידי הכנסייה הקתולית, שכה העיקו על העם הגרמני. רשימה זו, שמנתה מאה ואחד סעיפים, הוצגה בפני הקיסר בלוויית עתירה שינקוט צעדים מידיים לתיקון העוולות הללו. “איזה אובדן של נשמות נוצריות,” אמרו העותרים, “איזה עוול, איזו סחטנות – אלה הם הפירות הבאושים היומיומיים של המנהגים השערורייתיים שהאב הרוחני של ממלכת הנצרות תומך בהם. ההרס והקלון של אומתנו חייבים להיעצר. לפיכך, אנו מפצירים בך בענווה רבה אך בדחיפות רבה, לתת תוקף לרפורמה כללית, להתחיל במלאכת התיקון ולבצעה עד תומה.”
המועצה דרשה שמתקן הדת יופיע לפניה. חרף ההפצרות, המחאות והאיומים של אליאנדר, נתן הקיסר לבסוף את הסכמתו, ולותר זומן לבוא בפני המועצה. יחד עם הזימון הונפק רישיון מעבר שהבטיח את שיבתו למקום בטוח ומוגן. הצו ורישיון המעבר הובהלו לוויטנברג בידי שליח, שצווה להביא את לותר לוורמס.
לשמע הבשורה המרה נמלאו חבריו של לותר אימה וצער. עקב השנאה והדעות הקדומות שרווחו נגדו, הם חששו שאפילו רישיון המעבר שלו לא יכובד, ולכן, הפצירו בו שלא יסכן את חייו. הוא השיב: “הקתולים אינם ששים לראות את פניי בוורמס, אך הם משתוקקים ומייחלים להרשעתי ולמותי. אין לכך שום חשיבות. התפללו, לא למעני, אלא למען דבר ה’… המשיח יעניק לי את רוח קודשו כדי לגבור על משרתי השטן האלה. אני בז להם כל עוד נשמת חיים באפי ;אביסם באמצעות מותי. הם עסוקים בוורמס בניסיון להכריחני לחזור בי. התכחשותי תהיה כדלקמן: ‘בעבר אמרתי שהאפיפיור הוא נציג המשיח; עתה אני אומר שהוא האויב של האדון ישוע ושליחו של השטן’.”
לותר לא יעשה את הדרך המסוכנת בגפו. שלושה מרעיו הקרובים ביותר יתלוו אליו ואל שליח הקיסר. גם מלאנכתון השתוקק להצטרף אליהם. ליבו דבק בליבו של לותר והוא נכסף ללכת אחריו, אפילו לכלא או אלי מוות. אך לותר לא נעתר להפצרותיו. אם לותר ימות, שותף צעיר זה למלאכת התיקון חייב להמשיך במלאכה, שכן תקוותיה של הרפורמציה תלויות בו. אלה היו דבריו של מתקן הדת לכשנפרד ממלאנכתון: “אם לא אשוב, ואם אויביי יוציאוני להורג, המשך ללמד; דבוק באמת. עבוד במקומי… אם חייך ינצלו, למותי לא תהיה חשיבות רבה.” תלמידיו של לותר ואזרחים שנאספו כדי להיפרד ממנו, התרגשו מאוד. ההמונים שהבשורה נגעה בליבם נפרדו ממנו בדמעות, ומתקן הדת ורעיו יצאו לדרך מוויטנברג.
בדרכם, הם ראו שליבם של בני האדם אפוף קדרות ותחושות מבשרות רע. בכמה ערים, הם לא התקבלו בכבוד. כשעצרו לחניית לילה, כומר ידידותי הביע את פחדיו כאשר הציג לפני לותר פורטרט של מתקן דת איטלקי שמת על קידוש אמונתו. למחרת, נודע להם כי כתביו של לותר גונו בוורמס. שליחים מטעם הקיסר הכריזו את צו הקיסר, וקראו לעם להביא את כתבי היד שהוצאו אל מחוץ לחוק, אל שופטי השלום. השליח שהתלווה ללותר, שחשש שמא הוא נמלך בדעתו, שאל אם ברצונו להמשיך במסע. לותר השיב: “אמשיך במסע, למרות שכל עיר תיאלץ להחרים אותי.”
לותר התקבל בכבוד רב בארפורט. מוקף בהמונים שהעריצוהו, הוא עבר ברחובות שבהן התהלך לעיתים קרובות וקיבץ נדבות. הוא ביקר בתאו שבמנזר, והגה במאבקים שבזכותם הפציע האור שזרח על נשמתו – על גרמניה. הוא חש שעליו להטיף. אומנם נאסר עליו לעשות זאת, אך השליח שהתלווה אליו העניק לו היתר, והנזיר, שעסק בעבר בעבודות השחורות של המנזר, עלה עתה על הבימה.
הוא דיבר אל הקהל, ואף ציטט מדברי המשיח: “השלום עימכם, “פילוסופים, מלומדים ומחברים,” אמר. “ניסיתי ללמד את בני האדם את הדרך לחיי הנצח, אך הם לא הצליחו להגיע ליעד. עכשיו, אספר לכם עליה. אלוהים הקים אדם אחד מן המתים, האדון ישוע המשיח, כדי שישמיד את המוות, יכפר על חטאים ויגיף את שערי הגיהינום. זוהי מלאכת הגאולה. המשיח ניצח! אלה בשורות טובות ומשמחות! אנו נושעים בזכות פועלו, ולא בזכות מעשינו… האדון ישוע המשיח אמר: ‘שָׁלוֹם לָכֶם’, ‘רְאוּ אֶת יָדַי… שֶׁאֲנִי הוּא.’ ‘אני לבדי נטלתי את חטאיכם, כיפרתי עליהם ופדיתי אתכם; ועתה, שלום לכם, אמר ה’.”
לותר המשיך בדבריו, והראה שאמונה אמיתית מתבטאת בחיי קדושה. “מאחר שאלוהים גאל אותנו, הבה נבצע את מלאכתנו ואת פועלו בדרך שתסב לו קורת רוח. האם אתם עשירים? תנו את עושרכם כדי לספק את מחסורו של העני. האם אתם עניים? שרתו את העשיר והגישו לו עזרה. אם עמלכם נועד למענכם בלבד, השירות שאתם נותנים לאלוהים אינו אלא העמדת פנים ותו לא.”
הקהל הקשיב כמכושף. לחם החיים נבצע למען הנשמות הללו שגוועו ברעב. המשיח רומם לפניהן כשם שרומם לפני אפיפיורים, שגרירים, צירים, קיסרים ומלכים. לותר לא התייחס כלל לסכנה שארבה לו. הוא לא ביקש לעורר את אהדת הציבור או לגרום לקהל לחשוב עליו. מתוך הגות במשיח, הוא שכח כליל את עצמו. הוא הסתתר מאחורי המושיע שנצלב בגולגולתא, וניסה אך ורק להציג את ישוע כגואל החוטאים. כשהמשיך במסעו, הוא עורר עניין רב בכל מקום שאליו הגיע. קהל להוט הלך בעקבותיו, וקולות ידידותיים הזהירוהו באשר לתכליתם של הקתולים. הם אמרו לו: “אתה תישרף בעודך בחיים. גופך יהפוך לאפר, בדיוק כמו שקרה לג’ון הס.” לותר השיב: “גם אם הקתולים ידליקו אש שתבער כל הדרך מוורמס לוויטנברג, ולהבותיה יגיעו לגן עדן, אעבור דרכה בשם ה’ ואתייצב לפניהם; אכנס למלתעותיו של ה’בהמות’ הזה, אשבור את שיניו ואכריז את האדון ישוע המשיח.” הבשורות על התקרבותו של מתקן הדת לוורמס עוררו סערת רוחות. רעיו חששו לגורלו ולביטחונו, ואויביו חששו שמא לא תצלח תכליתם. מאמצים רבים נעשו כדי להניאו מלהיכנס לעיר. הקתולים דרשו שהוא יגיע לביקור וישהה בטירתו של אביר ידידותי, ושם, כך הכריזו, כל הקשיים והבעיות ייפתרו ברוח טובה. ידידים ניסו לעורר את פחדיו באמצעות תיאור הסכנות שארבו לו. אך כל מאמציהם כשלו. לותר, שלא זז מעמדתו, הכריז: “גם אם וורמס מלאה בהמוני שדים, כמספר הרעפים המכסים את גגותיה, אכנס אליה.” כשלותר הגיע לוורמס, קהל גדול נאסף בשערי העיר כדי לקדם את פניו בברכה. כה גדולה הייתה ההתקהלות! התקהלות בסדר גודל כזה אפילו לא נאספה כדי לקדם את פני הקיסר בכבודו ובעצמו! ההתרגשות הייתה עזה, ומקרב הקהל עלה קול צורמני ונוגה, שקונן קינת אבל כאזהרה ללותר מפני הגורל המר המצפה לו. “אלוהים יהא מגיני,” אמר כאשר ירד מן הכרכרה. הקתולים לא האמינו שלותר יעז להגיע לוורמס, ולכן, הגעתו לעיר הדהימה אותם. הקיסר זימן מיד את חברי המועצה כדי לדון בדרך שינקטו בה. אחד הבישופים, קתולי אדוק, הכריז: “התייעצנו רבות בעניין. הוד מלכותך, מן הראוי שתיפטר מיד מן האיש הזה. האם זיגיסמונד לא הביא את ג’ון הס אל המוקד? איננו מחויבים לכבד רישיון מעבר של כופר או להנפיק לו רישיון כזה.” אך הקיסר אמר: “אין לנהוג כך. עלינו לקיים את הבטחתנו.” לפיכך הוחלט שמתקן הדת יזכה לומר את דברו בשימוע. כל העיר הייתה להוטה לראות את האיש המיוחד הזה, והמוני מבקרים נקהלו סביב מקום שהותו. לותר בקושי החלים מן המחלה שלקה בה לאחרונה; הוא היה תשוש מן המסע שארך שבועיים תמימים; היה עליו להכין את עצמו לאירועים המכריעים של יום המחרת, והוא נזקק לשקט ולמנוחה. אך כה עזה הייתה תשוקת העם לראותו, שהוא נהנה אך ורק משעות ספורות של מנוחה, עד שנאספו סביבו נכבדים, אצילים ואזרחים. היו ביניהם נכבדים רבים שתבעו בעוז מן הקיסר לתקן את העוולות שביצעה הכנסייה הקתולית. לדברי לותר, נכבדים אלה “יצאו לחופשי בעזרת הבשורה שבישרתי.” אויבים וחברים כאחד באו כדי לראות את הנזיר העשוי ללא חת, אך הוא קיבל את כולם בשלוות נפש והשיב לכולם בכבוד, בנימוס ובחוכמה. הוא הפגין תקיפות ואומץ. פניו החיוורים והכחושים, שאותות עמל וחולי ניכרו בהם, לבשו ארשת לבבית ואפילו שמחה. דבריו העמוקים והרציניים אזרו אותו בכוח שאפילו אויביו לא יכלו לעמוד נגדו. הן חבריו והן אויביו נמלאו פליאה. אחדים מהם היו משוכנעים שרוח ה’ נחה עליו; אחרים הכריזו, כפי שהפרושים הכריזו על המשיח: “שד בו!” למחרת זומן לותר למועצה. שליח מלכותי מונה להתלוות אליו ולהובילו אל היכל המשפט, אך הוא הגיע למקום לאחר קשיים רבים. האולם היה מלא מפה לפה בצופים שגדשו אפילו את המעברים, והיו להוטים לראות את הנזיר שהעז לקרוא תיגר על סמכותו של האפיפיור. כשלותר עמד להיכנס לאולם ולהתייצב לפני שופטיו, גנרל זקן שניצח בקרבות רבים, אמר לו ברוך: “נזיר מסכן! נזיר מסכן! נלחמת במלחמה שלא אני ואיש מן המצביאים, לא ידענו מעודנו במלחמותינו העקובות מדם. אך אם מטרתך צודקת ואתה בטוח בה, צעד קדימה בשם ה’, ואל תפחד ממאומה!” לבסוף, לותר עמד לפני המועצה. הקיסר ישב על כס מלכותו. הוא היה מוקף באנשי השם המפורסמים ביותר בממלכה. מעולם לא הופיע אדם לפני מועצה כה נכבדה כמו זו שמרטין לותר נקרא להתייצב לפניה, כדי למסור דין וחשבון על אמונתו. “הופעתו לפני המועצה הייתה כשלעצמה ניצחון בולט על האפיפיורות. האפיפיור הרשיע את האיש שניצב עכשיו לפני בית הדין, אשר באמצעות צעד זה בדיוק רומם את עצמו מעל האפיפיור. האפיפיור גזר חרם על האיש והוציאו מכלל החברה, ואף על פי כן, הוא זומן בנימוס ובכבוד והתקבל בידי המועצה האצילית והמכובדת ביותר בעולם. האפיפיור גזר עליו שתיקה נצחית, והנה עתה, הוא עמד לדבר לפני אלפי מאזינים קשובים שנאספו מכל קצווי ארצות הנצרות. מהפכה כבירה התחוללה בזכות לותר. הכנסייה ברומא כבר ירדה מכיסאה, והיה זה קולו של נזיר שגרם להשפלה זו.” בנוכחות שועי ונכבדי המועצה, נדמה היה שמתקן הדת הפשוט והצנוע נמלא יראה ומבוכה. כמה מן השרים שהבחינו במבוכתו פנו אליו, ואחד מהם לחש לו: “אל תירא מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף, שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּם לַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ.” שר אחר אף הוא ציטט מדברי ישוע כשאמר לו: “לִפְנֵי מוֹשְׁלִים וּמְלָכִים תּוּבְאוּ בִּגְלָלִי… אַל תִּדְאֲגוּ אֵיךְ וּמַה תְּדַבְּרוּ, כִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יִנָּתֵן לָכֶם מַה לּוֹמַר. שֶׁכֵּן, לֹא אַתֶּם תְּדַבְּרוּ, אֶלָּא רוּחַ אֲבִיכֶם הִיא אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בָּכֶם.” כך הובאו דברי המשיח לפני שועי עולם כדי לחזק את משרת המשיח בשעת משפטו. לותר התבקש לשבת מנגד לכס הקיסר. דממה עמוקה ירדה על האספה ההמונית. או אז, אחד משרי המלכות קם, הצביע לעבר אוסף כתביו של לותר ודרש ממתקן הדת לענות על שתי שאלות: “האם הוא מודה שאלה כתביו?” “והאם הוא מוכן לחזור בו מן הרעיונות שאותם קידם בכתביו?” שמות הספרים הוקראו בקול רם. לותר השיב לשאלה הראשונה ואמר שהוא מודה שאלו הם כתביו. “באשר לשאלה השנייה,” אמר, “מכיוון שמדובר בסוגיה הקשורה לאמונה, לגאולת נשמות ולדבר ה’ – האוצר היקר ביותר בשמיים ובארץ – יהיה פזיז ומסוכן מדיי בעבורי להשיב עליה בלא להקדיש לה מחשבה. אני עלול לאשרר פחות ממה שדורשות הנסיבות, ומאידך, לאשרר יותר ממה שהאמת מחייבת; בכל מקרה, חלה עליי פסיקתו של ישוע: ‘כָל הַמְכַחֵשׁ בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, גַּם אֲנִי אֲכַחֵשׁ בּוֹ לִפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם.’ [מתי, י’ 33]. מסיבה זו, הנני מפציר בהוד מלכותך במלוא הענווה, לתת לי זמן כדי שאוכל להשיב על השאלה מבלי לפגוע בדבר ה’.” בתגובתו השקולה והאדיבה לותר פעל בתבונה. דבריו שכנעו את המועצה שהוא אינו פועל מתוך להט או דחף רגעי. איש לא ציפה מאדם כה חצוף, בוטה ובלתי מתפשר להפגין שלווה, קור רוח ושליטה עצמית כאלה; איפוקו העצמי העצים אותו ואפשר לו להשיב בזהירות, בדייקנות, בחוכמה ובכבוד, אשר הפתיעו ואכזבו את יריביו ואף פגעו בגאוותם. למחרת, יהיה עליו להופיע לפני המועצה כדי לתת את תשובתו הסופית. לזמן מה צנח ליבו בקרבו כאשר הגה בכוחות שקמו והתאחדו כדי להילחם באמת. אמונתו התערערה; פחד, חיל ורעדה ירדו עליו, ואימה נוראה אפפה אותו. הסכנות שארבו לו נראו לו גדולות שבעתיים; נדמה היה לו שאויביו עומדים לנחול ניצחון, ושכוחות האופל יגברו עליו. עבים התחשרו מעליו ואיימו לנתקו מאלוהים. הוא נכסף לתחושת הביטחון שמעניק ה’ צבאות. מתוך היגון העז שאפף את רוחו, הוא נפל אפיים ארצה ושפך את זעקות ליבו השבור, שאיש זולת אלוהים אינו יכול להבינן לאשורן. “אנא, אלוהים,” התחנן, “מלך מלכי המלכים הנצחי! כמה נורא הוא העולם! ראה כיצד הוא פוער את פיו כדי לבולעני חיים! ראה כמה חלשה אמונתי בך!… אם אני אמור להסתמך על כוח כלשהו בעולם הזה – הכול אבוד… צלצול פעמון הלוויה מבשר את קיצי… גזר דיני נחרץ… אתה אלוהיי! עזור לי לעמוד מול חוכמת העולם הזה. אני מפציר בך, עשה זאת… באמצעות גבורתך האדירה… המלאכה אינה שלי, שלך היא. כל מה שקורה כאן אינו מענייני… אין לי דבר כדי להתמודד בעזרתו מול אנשי העולם הדגולים האלה… אך המטרה, שלך היא… והיא צודקת ונצחית… אל נאמן ונצחי עזור לי! איני שם מבטחי באדם… כל מה שנובע מן האדם מתנודד בחוסר יציבות, כל מה שנובע ממנו חייב ליפול… בחרת בי למלאכה זו… לכן, אלוהיי, עשה את רצונך; אל תעזבני, למען בנך האהוב, ישוע המשיח, מגני, שריוני, מעוזי.” יד ההשגחה החכמה אפשרה ללותר להבין את הסכנה שארבה לו, וזאת כדי שלא יבטח בכוחו ויזנק בביטחון עצמי מופרז לתוך בור הסכנה. אך האימה שאחזה בו לא נבעה מפחד מן הסבל, העינויים או המוות, שכל הנראה משמשו ובאו עליו. הוא חש כי אין בכוחו להתמודד עם המשבר שפקד אותו. מטרת האמת עלולה להינזק בשל חולשתו. הוא נאבק באלוהים, לא למען ביטחונו שלו, אלא למען ניצחון הבשורה. בדומה לישראל בליל המאבק עם מלאך ה’ על גדות הנחל הבודד, כה עזים היו ייסוריי והתחבטויות נפשו. בדומה לישראל, הוא שרה עם ה’. מתוך חוסר אונים משווע התחזקה אמונתו במושיע, הגואל האדיר. ההבטחה שהוא לא יעמוד לבדו לפני המועצה, חיזקה אותו. השלווה שבה לנשמתו. הוא שש על ההזדמנות לרומם את דבר ה’ לפני מושלי האומה. בעודו הוגה ללא הרף באלוהים, הוא התכונן למאבק הממשמש ובא עליו. הוא הגה תוכנית לתשובה שייתן, בחן קטעים מכתביו, ומצא בכתבי הקודש הוכחות הולמות שיאששו את טיעוניו. או אז, לאחר שהניח את יד שמאלו על הספר הקדוש שהיה פתוח לפניו, הוא נשא את יד ימינו השמיימה, ונשבע “לדבוק תמיד בבשורה, ולהתוודות על אמונתו ללא חשש, גם אם יהא עליו לחתום את עדותו בדמו.” לאחר מכן, כאשר הובל שוב לפני המועצה, לא ניכרו בארשת פניו פחד או מבוכה. רגוע ושלוו, ועם זאת, אמיץ ואצילי, הוא עמד כעד איתן של ה’ בקרב גדולי ושועי הארץ. השר המלכותי תבע ממנו עתה למסור את החלטתו: “האם בחפצו להתכחש למשנתו, אם לאו?”
לותר השיב בענווה ובשקט, נטול תקיפות או להט. התנהגותו הייתה עכשיו שונה וכולו אמר כבוד; הוא הפגין ביטחון ושמחה שהפתיעו את חברי המועצה. הוא אמר: “הוד רוממותך הקיסר, שרים נכבדים, אדונים רבי חסד! היום מופיע אני לפניכם בענווה רבה בהתאם לרצונכם. מפציר אני בהוד רוממותך, בהוד מעלתך האצילי, בעזרת חסדי ה’, להטות אוזן לדבריי, ולשמוע באהדה את כתב ההגנה שלי על המטרה שאני בטוח בצדקתה ובנכונותה. בתשובתי, לא אשתמש בלשון המשפטית של היכל המשפט; סלחו לי, שכן אינני בקי בה. איני אלא נזיר עני המתבודד בתאו, העמל אך ורק למען תהילת האל.” ואז, בתשובה לשאלה שנשאל, הוא הצהיר כי כתביו שפורסמו עוסקים במגוון נושאים ואינם זהים. באחדים מהם הוא דן באמונה ובגמילות חסדים, ואפילו אויביו הכריזו שאין בהם דופי, ואף שהינם ראויים ומועילים. הסוג השני בכתביו חושף את השחיתות ואת מעשי העוולה של שלטון האפיפיורות. שלילת הכתבים הללו תחזק את רודנותה של הכנסייה הקתולית ותפתח דלת רחבה יותר לכפירות כבירות יותר. בסוג השלישי בכתביו, הוא תוקף אנשים מסוימים שהגנו על רעות חולות שרווחו בחברה. באשר להם, הוא מודה ומתוודה כי נהג בהם בתוקפנות רבה יותר מן הנדרש. הוא אינו טוען שהוא חף מטעויות, אך אפילו את הספרים האלה הוא אינו יכול לשלול, שכן הדבר יחזק את אויבי האמת, והללו ינצלו את ההזדמנות לדכא ולמחוץ את חסידי ה’ באכזריות רבה יותר. “אבל הנני רק בן אדם, ולא אלוהים,” הוא המשיך, “ואני מגן על עצמי כפי שעשה המשיח, אשר אמר שאם דיברתי רעות, העדתי על הרוע. אך בחסד ה’, מפציר אני בהוד רוממותך או בכל אדם אחר, להוכיח לי שאני טועה, תוך הסתמכות על כתבי הנביאים והשליחים, ויהי מה. ברגע שאשתכנע בכך, אחזור בי מיד מכל טעויותיי, ואהיה הראשון להשליך את ספריי לאש. מה שאמרתי בזה הרגע יוכיח לכם ששקלתי בכובד ראש את הסכנות שאני נחשף אליהן; אך אין הן מפחידות אותי כהוא זה; אדרבה, אני שמח מאוד לראות היום את הבשורה כסלע מחלוקת עתיק יומין. זה טיבו וזה ייעודו של דבר ה’. המשיח אמר: ‘לֹא בָּאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם אֶלָּא חֶרֶב’ (מתי, י’ 34). אלוהים נפלא ונורא הוא בכל דבריו ועצותיו. הבה נקפיד במאמצינו ליישב מחלוקות, שמא נילחם בדבר ה’ הקדוש, ונמיט על ראשנו מבול איום ונורא של סכנות איומות, אסון עכשווי ואבדון נצחי… אוכל לתת לכם דוגמאות הלקוחות מדבר ה’. אוכל לדבר על שליטי מצרים, על מלכי בבל או על עם ישראל, שהמיטו על עצמם את חורבנם כאשר החליטו לכונן את שלטונם בעזרת אמצעים שנראו להם זהירים ושקולים. אלוהים ‘מַּעְתִּיק הָרִים, וְלֹא יָדָעוּ’ (איוב ט’ 5).” לותר דיבר גרמנית; עתה הוא התבקש לחזור על דבריו בלטינית. חרף עייפותו בשל הנאום המתיש הקודם, הוא הציג עכשיו את דבריו באותה בהירות ובאותו מרץ שאפיינו את נאומו הראשון. יד ההשגחה הייתה בדבר. עיני רוחם של רבים מן השרים כה התעוורו מן השקרים, הטעויות והאמונות הטפלות, שבנאומו הראשון נבצר מהם לתפוס את עוצמת נימוקיו; אך כאשר חזר עליהם, עלה בידם להבין אותם בבהירות. אלה שעצמו את עיניהם לאור והחליטו בנחישות שלא לקבל את האמת, זעמו מעוצמת דבריו. כאשר סיים את דבריו, דובר המועצה אמר בכעס: “לא השבת על השאלה. אנו דורשים תשובה ברורה ומפורשת. האם תחזור בך, אם לאו?” ומתקן הדת השיב: “מכיוון שהוד רוממותך והשרים הנכבדים דורשים תשובה פשוטה, ברורה וישירה, אענה לכם: איני יכול להפקיד את אמונתי בידי האפיפיור או המועצות ולקבל את מרותם, שכן ברור כצהרי היום שהם שבים ונופלים לתורות שקר, ואפילו לסתירות בוטות. לכן אלמלא התבססה אמונתי על הוכחות מכתבי הקודש ונימוקים הגיוניים כבדי משקל; אלמלא הסתפקתי בפסוקים שציטטתי, ואלמלא היה כושר שיפוטי כפוף לדבר ה’, לא הייתי יכול לחזור בי לגבי דבר מדבריי, ולא הייתי רוצה לחזור בי; שכן אין זה ראוי שמשיחי ידבר בניגוד למצפונו. כאן אני נוטל את עמדתי; איני יכול לנהוג אחרת. אלוהים עדי ועזרי! אמן.” כך עמד האיש הישר הזה על הבסיס האיתן של דבר ה’. אור השמיים זרח על פניו. גדולתו, טוהר אופיו, שלוותו ושמחת לבבו נגלו לעיני כול בזמן שדיבר נגד כוחו של השקר, והעיד על עליונות האמונה אשר מנצחת את העולם. פליאה אחזה באספה כולה, שנותרה דוממת לזמן מה. בתשובתו הראשונה דיבר לותר בקול נמוך ובטון רוחש כבוד, כמעט כנוע. הקתולים ראו בזה הוכחה לכך שאומץ ליבו החל לפוג. הם ראו בבקשת הדחייה שלו אך ורק הקדמה לנאום התכחשותו. צ’ארלס, שהבחין בבגדיו הפשוטים והבלים, בגופו הכחוש ובפשטות נאומו, הכריז בלעג: “האיש הזה לעולם לא יעשה ממני כופר.” האומץ והתקיפות שלותר הפגין כאן, כמו גם העוצמה והבהירות של דבריו המנומקים, הפליאו את כל הנוכחים. הקיסר שנמלא הערצה, הכריז: “הנזיר מדבר עם לב העשוי ללא חת ובאומץ שלא ניתן לערערו.” רבים מן השרים הגרמניים הביטו בגאווה ובשמחה בנציג אומתם. חסידיה של הכנסייה הקתולית הובסו; מטרתם הוצגה באור לא מחמיא. הם ביקשו לאשש את כוחם וסמכותם, לא בעזרת כתבי הקודש, אלא באמצעות איומים – הכלי המנצח של רומא. כה אמר דובר המועצה: “אם אינך חוזר בך, הקיסר ומדינות הממלכה ישקלו כיצד לנהוג בכופר עיקש שכמוך.” רעיו של לותר, שהקשיבו בשמחה רבה לכתב ההגנה האצילי שלו, רעדו בחלחלה לשמע המילים הללו. אך מתקן הדת אמר בשלווה: “אלוהים יהיה בעזרי! שכן אינני יכול לחזור בי ממאומה.” הוא התבקש לעזוב את המועצה, בזמן שהשרים יתייעצו ביניהם. הייתה תחושה שמשבר גדול פקד אותם. התעקשותו של לותר לא להיכנע למרות הכנסייה ברומא עלולה להשפיע על תולדות הכנסייה לעד. הוחלט להעניק לו הזדמנות נוספת לחזור בו. לותר הובא שוב בפני המועצה, ושוב הוצגה לפניו השאלה: “האם יתכחש למשנתו, אם לאו?”
“אין בפי תשובה אחרת מזו שנתתי לכם,” אמר. היה ברור שאי אפשר לגרום לו להיכנע לצו רומא, לא בעזרת הבטחות ולא בעזרת איומים. מנהיגי הכנסייה חשו מפח נפש כשראו כי סמכותם, שגרמה למלכים ולאצילים לרעוד, בוזתה בידי נזיר עני; הם השתוקקו להנחית עליו את חמת זעמם באמצעות עינויים שימררו את חייו עד מוות. אך לותר, שהבין את הסכנה האורבת לו, דיבר אל כולם בכבוד, באצילות ובשלווה, ההולמים את תלמיד המשיח. דבריו היו חפים מגאווה, מתשוקה ומסילוף. הוא שכח את עצמו ואת ההמון הרב שהקיפו, וחש אך ורק שהוא מצוי בנוכחות גבורת ה’ הכול יכולה, המושלת על אפיפיורים, בישופים, מלכים וקיסרים. המשיח דיבר באמצעות עדותו של לותר בעוצמה ובהוד שעוררו פליאה ויראת כבוד הן באויביו והן ברעיו. רוח ה’ שרתה באסיפת המועצה והשפיעה על ליבם של מנהיגי הממלכה. אחדים מן השרים הודו בעוז כי הצדק עם לותר. רבים השתכנעו וקיבלו את האמת; אך אצל רובם, הרשמים שנרשמו על ליבם התפוגגו לאחר זמן מה. היו ביניהם גם אנשים שבאותו מעמד לא הביעו את שכנועם ואמונתם, אך לאחר שהתעמקו בכתבי הקודש, הפכו לתומכים נאמנים ואמיצים של הרפורמציה. האלקטור פרדריק, שהשתוקק לראות את לותר לפני המועצה, הקשיב בלב נרגש לנאומו. בשמחה ובגאווה חזה באומץ ליבו, בתקיפותו ובשלוות רוחו של מתקן הדת, והחליט לצדד בו ביתר שאת. הוא התעמת עם הצדדים השונים בדיון, וראה שחוכמת האפיפיורים, המלכים והכמרים הבכירים אפסה באמצעות כוחה של האמת. שלטון האפיפיורות ספג תבוסה שתורגש בכל הארצות ובכל הדורות.
כאשר נציג הכנסייה הבחין בהשפעה שהייתה לנאומו של לותר, הוא חשש, יותר מתמיד, שמא הכנסייה הקתולית תאבד את כוחה, ולכן החליט לנקוט בכל האמצעים שברשותו על מנת להדיח את מתקן הדת. בעזרת הרהיטות והטקט שהצטיין בהם, הוא הציג בפני הקיסר הצעיר את האיוולת והסכנה הטמונות בוויתור על ידידותו ותמיכתו של כס השלטון ברומא למען מטרתו של נזיר חסר חשיבות. מילותיו לא היו חסרות השפעה. ביום המחרת, צ’ארלס שלח מסר למועצה, שהודיע על החלטתו להוציא אל הפועל את המדיניות של קודמיו בשלטון, דהיינו, לדבוק בדת הקתולית, לקיים אותה ולהגן עליה. מאחר שלותר סירב לחזור בו מטעויותיו, יש לנקוט באמצעים הנמרצים ביותר נגדו ונגד תורת הכפירה שלימד. “נזיר יחיד שטירופו שולט בו, קם נגד אמונת ארצות הנצרות. אני אקריב את ממלכותיי, את כוחי, את חבריי, את אוצרותיי, את גופי, את דמי, את מחשבותיי ואת חיי כדי לעצור את התקדמותה של כפירה זו. אני עומד לסלק את לותר, ולאסור עליו לעורר תסיסה, ולו הקלה ביותר בקרב העם. אנקוט בצעדים שונים נגדו ונגד חסידיו, אוקיעם ככופרים, אטיל עליהם חרמות ואיסורים, ואשתמש בכל אמצעי אחר שיידרש כדי להביא לחורבנם. אני קורא לאזרחי המדינות להתנהג בהתאם כנוצרים נאמנים.” ואף על פי כן, הקיסר הכריז כי יש לכבד את רישיון המעבר של לותר, ולפני שיינקטו נגדו אמצעים מגבילים, יש לאפשר לו להגיע בבטחה אל ביתו.
חברי המועצה צידדו עתה בשתי דעות סותרות. שליחי ונציגי האפיפיור שבו וטענו כי אין לכבד את רישיון המעבר של מתקן הדת. הם אמרו: “נהר הריין צריך לקבל את אפרו, בדיוק כפי שקיבל את אפרו של ג’ון הס לפני מאה שנים.” אך על אף שנסיכי גרמניה היו בעצמם קתולים ואויבים מושבעים של לותר, הם מחו נגד הפרה בוטה כזו של אמון הציבור, וטענו כי זהו כתם המכתים את כבוד האומה. הם הצביעו על האסונות שהתרחשו בעקבות מותו של הס, והכריזו כי אינם מעזים להמיט שוב על גרמניה ועל ראש קיסרה הצעיר אסונות כבדים כאלה. צ’רלס, שהגיב על ההצעה השפלה, אמר שגם אילו תגורש האמונה מכל העולם, עליה למצוא מפלט אצל הנסיכים והאצילים. אחד מאויביו הקתוליים המרים ביותר של לותר האיץ בו לנהוג במתקן הדת כפי שזיגיסמונד נהג בהס – להפקירו לחסדי הכנסייה. אך כשנזכר כיצד הצביע הס בפומבי על השלשלאות שאזקוהו, והזכיר למלך את האמונה שנשבע לה, הכריז צ’ארלס החמישי: “לא ארצה להסמיק כמו זיגיסמונד.” ואולם, צ’רלס דחה ביודעין את האמיתות שלותר הציג בפניו. “אני איתן בדעתי לצעוד בעקבות אבות אבותיי,” כתב המלך. הוא החליט לא לסטות לעולם מנתיב המסורת, אפילו לא כדי לצעוד בדרכי האמת והצדק. משום שאבותיו תמכו בשלטון האפיפיורות, גם הוא יתמוך בו, על כל אכזריותו ושחיתותו. הוא דבק בעמדתו וסירב לקבל אור נוסף על זה שאבותיו קיבלו, או לבצע חובה כלשהי שהם לא ביצעו.
אנשים רבים בימינו דבקים במסורות ובמנהגי אבותיהם. כשהאדון שולח להם אור נוסף, הם מסרבים לקבלו משום שלא הוענק לאבותיהם. אולם, איננו עומדים במקום שבו עמדו אבותינו; המחויבויות והמטלות שלנו אינן זהות לאלה שהוטלו עליהם. אם נביט בדוגמה של אבותינו כדי להחליט מהן מחויבויותינו, במקום לחפש את דבר האמת הנכון לנו, לא נישא חן בעיני ה’. מחויבותנו גדולה יותר מזו של אבות אבותינו. עלינו לתת דין וחשבון על האור שהם קיבלו, שעבר מדור לדור עד שנחלנו אותו; אך אנו אמורים גם לתת דין וחשבון על האור הנוסף שזורח עלינו מדבר ה’. המשיח אמר לגבי בני עמו שלא האמינו בו: “לוּלֵא בָּאתִי וְדִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם לֹא הָיָה בָּהֶם חֵטְא, אֲבָל כָּעֵת אֵין לָהֶם תֵּרוּץ עַל חֶטְאָם” (יוחנן, ט”ו 22). אותה גבורה אלוהית דיברה באמצעות לותר אל קיסר גרמניה ושריה. וכאשר האור זרח מדבר ה’, רוח קודשו הפצירה בפעם האחרונה ברבים מן הנוכחים באסיפה. כשם שפילטוס, מאות שנים קודם לכן, הניח לגאוותו ולמוניטין שלו לסגור את ליבו למושיע העולם; כשם שפליקס רעד מפחד והורה לשליח האמת: “לֵךְ לְעֵת עַתָּה, אֲבָל כְּשֶׁאֶמְצָא לִי פְּנַאי אֶקְרָא לְךָ” (מה”ש כ”ד 25); וכשם שאגריפס הגאה התוודה: “עוֹד מְעַט וְאַתָּה מְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי לִהְיוֹת מְשִׁיחִי!” (מה”ש כ”ו 28), ובכל זאת פנה עורף למסר השמיימי – כך נהג צ’ארלס החמישי כאשר נכנע לתכתיבי היהירות והמדיניות של העולם הזה, והחליט למאוס באור האמת. שמועות על תוכניות נגד לותר נפוצו במהרה ועוררו סערת רוחות בכל רחבי העיר. למתקן הדת היו חברים רבים שידעו על האכזריות הבוגדנית של הכנסייה הקתולית כלפי כל מי שהעז לחשוף את שחיתותה; הם החליטו שהוא לא ייפול קורבן. מאות אצילים התחייבו להגן עליו. רבים הוקיעו בפומבי את המסר המלכותי כהפגנת כניעה רפה לשלטון הכנסייה ברומא. בשערי הבתים ובכיכרות העיר נתלו מודעות, אשר חלקן גינו את לותר וחלקן תמכו בו. על אחת מהן נכתבו אך ורק דבריו החשובים של החכם באדם: “אִי לָךְ אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר” (קהלת, י’ 16). האהדה והתמיכה הגורפת בלותר ברחבי גרמניה שכנעו הן את הקיסר והן את המועצה שכל עוול שייעשה נגדו יסכן את שלום הממלכה, ואפילו את יציבות הכס. פרדריק מסקסוניה שמר על איפוק זהיר בעודו מסתיר את רגשותיו האמיתיים לגבי מתקן הדת, ובעת ובעונה אחת, פקח עליו עין בדריכות וצפה בכל תנועותיו ותנועות אויביו. אך אנשים רבים לא ניסו להסתיר את אהדתם ללותר. הוא זכה לביקורם של נסיכים, רוזנים, ברונים ונכבדים אחרים, הן מן הכמורה והן מן האצולה. ספלטין כתב: “חדרו הקטן של הדוקטור לא יכול היה להכיל את כל הנוכחים שהציגו את עצמם.” אנשים הסתכלו עליו כאילו היה נעלה יותר מבשר ודם. אפילו אלה שלא האמינו במשנתו, לא יכלו שלא להעריצו על יושרתו האצילית שהובילה אותו למוות אמיץ במקום לחלל את צו מצפונו. מאמצים כנים נעשו כדי להשיג מלותר הסכמה להתפשרות עם רומא. אצילים ונסיכים הבהירו לו שאם ימשיך להתבצר בטענותיו כנגד הכנסייה והמועצות, ולהסתמך על שיפוטו ולא על שיפוטן, הוא יגורש במהרה מן הממלכה ויהפוך חסר הגנה. על פנייה זו השיב לותר במילים הבאות: “אי אפשר לבשר את בשורת המשיח בלי להעליב מישהו. לכן, מדוע שפחד מפני סכנה ינתקני מן האדון ודברו הקדוש, שהוא האמת היחידה? לא! אני מעדיף למסור את גופי, את דמי, את חיי.” פעם נוספת האיצו בו להיכנע לסמכות הקיסר, ואז, לא יאלץ לפחד מאיש. בתגובה, הוא אמר: “אני מסכים בכל ליבי ומאודי שהקיסר, הנסיכים ואפילו המשיחי העניו ביותר, יבחנו וישפטו את כתביי; אך בתנאי אחד, שישתמשו בדבר ה’ כמדריך. בני האדם חייבים לציית לדבר ה’. מצפוני תלוי בדבר ה’ ואני נתון תחת סמכותו.” על פנייה אחרת, הוא השיב: “אני מסכים לוותר על רישיון המעבר שלי ולמסור את גופי ואת חיי לרשות הקיסר; אך באשר לדבר ה’ – לעולם לא אוותר עליו!” הוא הכריז על נכונותו לקבל את החלטת המועצה הכללית, אך רק בתנאי שהיא תחויב לבחון את משנתו ולפסוק את פסיקתה על פי כתבי הקודש. הוא הוסיף: “במה שנוגע לדבר ה’ ולאמונה, כל משיחי הוא שופט טוב בדיוק כמו האפיפיור, על אף שהאפיפיור יכול לקבל תמיכה ואישוש ממיליוני ועידות.” הן חבריו והן אויביו של לותר הבינו לבסוף שכל מאמץ נוסף להשגת פיוס יהיה לשווא. אילו מתקן הדת היה מוותר על עיקרון אחד, השטן וצבאותיו היו נוחלים ניצחון. אולם, נחישותו האיתנה הייתה האמצעי ששחרר את הקהילה המשיחית מכבלי הכנסייה הקתולית, ופתח עידן חדש וטוב יותר. ההשפעה העזה של אדם יחיד זה, שהעז לחשוב ולפעול על פי צו מצפונו בענייני האמונה, תותיר את חותמה על הקהילה המשיחית ועל העולם כולו, לא רק בימיו, אלא גם בכל הדורות הבאים. נחישותו, מסירותו ונאמנותו יחזקו את כל מי שיעבור חוויה דומה, עד קץ הימים. גבורת ה’ ותפארתו גברו על זממם של בני האדם ועל כוחו הכביר של השטן.
בתוך זמן קצר צווה לותר בידי הקיסר לשוב לביתו, אך הוא ידע כי צו זה יחיש את הרשעתו. עננים מאיימים התחשרו מעל דרכו. אך כאשר עזב את וורמס, ליבו היה גדוש שמחה והלל. הוא אמר: “השטן בכבודו ובעצמו שמר על מעוז האפיפיור, אך המשיח עשה בו פרצה רחבה, והשטן נאלץ להודות שהמשיח אדיר ממנו.” לאחר עזיבתו עדיין רצה לותר להוכיח שאין לטעות בנחישותו ולראות בה מרי. לפיכך, הוא כתב לקיסר. הוא אמר: “אלוהים אשר יודע את כל המחשבות הלב, הוא עדי; הוא יודע כי הנני מוכן ומזומן בכל ליבי לציית להוד מלכותך, בעקבות תלונה או דיווח חיובי, בחיים או במוות, ללא יוצא מן הכלל, זולת דבר ה’ שבאמצעותו חי האדם. בכל ענייני חיי, נאמנותי לא תתערער לעולם; שכן בכל ענייני חיי, לאובדן או לרווח אין שום קשר לגאולה. אך שאדם ייכנע לאדם אחר בכל מה שקשור לחיי הנצח – דבר זה מנוגד לרצון האל. כניעה בענייני הרוח היא סגידה אמיתית, ורק הבורא זכאי לה.” בדרכו מוורמס לעירו התקבל לותר בסבר פנים אוהד יותר מאשר במסעו אליה. נכבדי הכנסייה קידמו בברכת שלום את הנזיר המוחרם, ושליטי המחוז כיבדו את האיש שהקיסר הוקיע. תומכיו האיצו בו להטיף, וחרף הצו המלכותי, הוא עלה שוב על בימת הכנסייה. הוא אמר: “מעולם לא התחייבתי לכבול את דבר ה’ בשלשלאות, ולעולם לא אעשה זאת.” בתוך זמן קצר לאחר עזיבתו את וורמס, הקתולים שכנעו את הקיסר להוציא צו נגדו. בצו זה, לותר הוקע כ”שטן בכבודו ובעצמו במסווה של אדם החובש ברדס של נזיר.” על פי הצו, ברגע שתוקף רישיון המעבר של לותר יפוג, יש לנקוט אמצעים כדי לעצור את מלאכתו. כל האזרחים צוו שלא לתת לו מחסה, מזון או משקה, ולא לסייע לו במילים או במעשים, בציבור או באופן פרטי. יש לתפוס אותו היכן שיימצא ולמסרו לידי הרשויות. יש לעצור גם את חסידיו, להשליכם לכלא ולהחרים את רכושם. יש להשמיד את כל כתביו. זאת ועוד, כל מי שיעז לפעול בניגוד להוראות הצו, דינו יהיה כדין חסידיו. האלקטור של סקסוניה והנסיכים שהיו מיודדים עם לותר עזבו את וורמס זמן קצר לאחר נסיעתו, וצו הקיסר קיבל את אישור המועצה. הקתולים צהלו. הם האמינו כי גורלם של הרפורמיסטים נחרץ. אך אלוהים סיפק לעבדו דרך מילוט בשעה הרת סכנות זו. עין דרוכה שעקבה אחרי תנועותיו, ולב נאמן ואצילי, נחלצו לעזרתו. היה ברור שרומא לא תסתפק בדבר זולת מותו של מתקן הדת; רק באמצעות הסתרתו, הוא יוכל להינצל ממלתעות האריה. אלוהים נתן לפרדריק מסקסוניה את החוכמה להגות תוכנית להצלת חייו של מתקן הדת. תוכניתו של האלקטור יצאה אל הפועל בעזרת שיתוף הפעולה של ידידי אמת, ולותר הצליח להסתתר מחברים ואויבים כאחד. במסעו הביתה הוא נתפס, נותק ממלוויו והובהל דרך היער אל טירת וארטבורג שהייתה מעוז הררי מבודד. הן לכידתו והן הסתרתו של לותר היו כה אפופי תעלומה, שאפילו פרדריק בכבודו ובעצמו לא ידע במשך זמן רב להיכן הוא נלקח. הייתה לכך סיבה: כל עוד האלקטור אינו יודע דבר על מקום הימצאו של לותר, הוא לא יוכל לגלות דבר. האלקטור שמח לדעת כי מתקן הדת נמצא במקום בטוח, והסתפק במידע זה. אביב, קיץ וסתיו חלפו עברו; החורף הגיע, אך לותר היה עדיין אסיר. אליאנדר ותומכיו צהלו כשראו כי אור הבשורה עומד לכבות. אך תחת זאת מילא מתקן הדת את נרו באוצרות האמת – אורו יאיר באור בוהק יותר. בווארטבורג חייו היו שלווים ובטוחים יותר, ולזמן מה הוא שמח על שחרורו מלהט המלחמה. אך הוא לא מצא סיפוק בשלווה ובמנוחה לאורך זמן. מאחר שהיה רגיל לחיי פעילות ולמאבק מר, הוא התקשה לשאת את חוסר הפעילות שנכפה עליו. באותם ימי התבודדות, הוא הגה במצבה של קהילת המשיח, וזעק בייאוש: “אבוי! אין איש שיעמוד לפני ה’ ביום חרונו האחרון, ויושיע את ישראל!” שוב נדדו מחשבותיו לעצמו, והוא חשש שמא יואשם בפחדנות בשל נסיגתו מן המלחמה. הוא האשים את עצמו בעצלות ובהתפנקות. ועם זאת, בעת ובעונה אחת, הוא עשה מדי יום הרבה יותר ממה שנראה שאדם אחד יכול לעשות. עטו לא נחה לרגע. בזמן שאויביו השלו את עצמם והאמינו כי עלה בידם להשתיקו, הם הופתעו והתבלבלו מן ההוכחה המוחשית שהעידה על המשך פועלו. רבבות עלונים פרי עטו הופצו ברחבי גרמניה. לותר אף עשה שירות חשוב ביותר לבני ארצו בכך שתירגם את הברית החדשה לגרמנית. מפתמוס ההררית, הוא המשיך להכריז את הבשורה במשך כשנה, ולגנות את החטאים והשקרים שרווחו בימיו. אך ה’ גרם לעבדו לסגת מפעילותו הציבורית, לא רק כדי להגן עליו מזעם אויביו, או אפילו כדי לאפשר לו להקדיש זמן שקט למלאכות חשובות אלה; תוצאות יקרות יותר מאלה הושגו בתקופת התבודדותו. בבדידות ובחסות מפלטו שבהרים, לותר הורחק מחסידיו, מתומכיו ומשבחיהם. כך הוא ניצל מן הגאווה והביטחון העצמי המופרז, הבאים לעיתים קרובות בעקבות הצלחה. הסבל וההשפלה שבאו עליו הכשירוהו לצעוד שוב בצעד בטוח ועניו על הגבהים המסנוורים שאליהם רומם באופן פתאומי. כשבני האדם שמחים בחירות שמעניקה להם האמת, הם נוטים לרומם את אלה שה’ משתמש בהם כדי לשבור את כבלי תורות השקר והאמונות הטפלות. השטן מנסה להסיט את מחשבותיהם ורגשותיהם של בני האדם מאלוהים, ולגרום להם למקדם בבני אנוש; הוא מעורר בליבם כבוד לבשר ודם המשמשים אך ורק כלי שרת, וגורם להם להתעלם מהיד המכוונת של ההשגחה העליונה. לעיתים קרובות מדיי, מנהיגי הדת הזוכים לשבח ולכבוד שוכחים את תלותם באלוהים ובוטחים בעצמם. כתוצאה מכך, הם מנסים לשלוט במוחם ובמצפונם של אנשים המבקשים מהם הדרכה, תחת שיחפשוה בדבר ה’. מלאכת תיקון הדת מתעכבת לעיתים קרובות בשל רוח זו, אך אלוהים ישמור על מטרת הרפורמציה מפני סכנה זו; הוא חפץ שחותמו, לא חותם אנושי, יוטבע על מלאכת תיקון זו. עיניהם של בני האדם נישאו אל לותר בתור מפרשה של האמת, לפיכך, הוא נלקח מקרבם כדי שעיניהם יינשאו אל הוגה האמת הנצחי.
