היעלמותו המסתורית של לותר עוררה חרדה בכל רחבי גרמניה. הופצו שמועות פרועות, ורבים האמינו שהוא נרצח. האבל היה גדול, לא רק בקרב חבריו הקרובים, אלא אף בקרב רבבות בני אדם שלא צידדו ברפורמציה בגלוי. רבים נשבעו בשבועה חגיגית לנקום את מותו. מנהיגי הקתולים חזו באימה בעוצמת הרגש שכוון נגדם. על אף שבתחילה הם צהלו על מותו כביכול של לותר, במהרה כל מה שרצו היה להסתתר מפני זעמו של הציבור. אויביו של לותר לא הוטרדו כל כך מצעדיו הנועזים ביותר בזמן שחי בקרבם, כפי שהוטרדו עכשיו, כשכבר לא נמצא בקרבם. אלה שביקשו ברוב זעמם להשמיד את מתקן הדת הנועז, נמלאו פחד לאחר שהפך לאסיר חסר ישע. אחד מהם אמר: “הדרך היחידה לחלץ את עצמנו היא להאיר את אבוקותינו ולחפש אחר לותר ברחבי העולם, עד שנשיבו לאומה שתסכים לקבלו.” דומה שהצו שכונן הקיסר היה “חסר שיניים”. נציגי האפיפיורות נמלאו זעם כאשר נוכחו לדעת כי הצו זכה לתשומת לב מועטה בלבד, בהשוואה לתשומת הלב שגורלו של לותר זכה בה. הבשורות על שהייתו במקום מוגן ובטוח, על אף שהוחזק שם כאסיר, הרגיעו את חששות העם, אך עדיין הלהיבו ועוררו את העם לצדד בו. כתביו הוקראו בלהט רב יותר מאי פעם. אנשים רבים מאוד הצטרפו לתכליתו של גיבור זה, שהגן על דבר ה’ תחת סיכונים נוראיים. הרפורמציה הלכה והתעצמה. הזרעים שלותר זרע נבטו והנצו בכל מקום. בזכות היעדרותו הושלמה מלאכה שהיה נבצר ממנו להשלימה אלמלא כן. עובדים אחרים שעמלו על הרפורמציה חשו כי מחויבות חדשה הוטלה עליהם, עכשיו, כשמנהיגם הדגול הוסר מקרבם. באמונה חדשה ובלהט חדש הם התקדמו ועשו כמיטב יכולתם כדי שהמלאכה שהחלה בדרך כה אצילית, לא תופרע. אך השטן לא ישב בחיבוק ידיים. עתה, הוא ניסה לחולל את מה שניסה לחולל בכל תנועת רפורמציה אחרת – להוליך שולל ולהשמיד את בני האדם בכך שנתן להם במרמה זיוף במקום מלאכת תיקון דת נאמנה ואמינה. כשם שקמו משיחי שקר במאה הראשונה של הקהילה המשיחית, כך קמו נביאי שקר במאה השש עשרה. קומץ אנשים שהושפעו מן ההתרגשות שאחזה בעולם הדתי, דמיינו שהם קיבלו התגלויות מיוחדות מן השמיים, וטענו כי ה’ מינה אותם לבצע את הרפורמציה במלואה, שהחלה, כך הכריזו, בידי לותר, אך בקול ענות חלושה. למעשה, הם ביטלו את ההישגים שהשיג לותר במלאכת התיקון שלו. הם דחו את העקרונות הכבירים שהיוו את התשתית של הרפורמציה: שדבר ה’ הוא-הוא חוק האמונה ויישומה בפועל; ובכך החליפו את המדריך המהימן הזה, שאינו שוגה לעולם, בצו ליבם ההפכפך וברגשותיהם והתרשמויותיהם המתנודדים. באמצעות צעד זה של דחיית גלאי השקרים והטעויות הכביר, נסללה הדרך לשטן לשלוט במוחם של בני האדם, ולעשות בהם ככל אוות נפשו. אחד מאותם נביאי שקר טען כי המלאך גבריאל הדריך ולימד אותו. אחד מתלמידיו שזנח את לימודיו ודבק בו, הכריז כי ה’ בכבודו ובעצמו חננו בחוכמה וביכולת לפרש את דברו. חסידים נוספים שנמשכו לקנאות דתית חברו אליהם. פעולותיהם של קנאים אלה עוררו סערה רבה. דרשותיו של לותר גרמו לבני האדם בכל מקום לחוש בצורך ברפורמציה, ועתה, מספר אנשים כנים הלכו שולל אחרי טענותיהם היומרניות של נביאים חדשים אלה. מנהיגי התנועה נסעו לוויטנברג ושטחו את טענותיהם באוזני מלנכתון ועמיתיו. הם אמרו: “נשלחנו בידי ה’ כדי ללמד את העם. קיבלנו התגלויות מיוחדות מאלוהים בכבודו ובעצמו, ולכן אנו יודעים מה עומד לקרות. אנו שליחים ונביאים, ואנו מתייחסים אל דוקטור לותר כמו לאמיתות הדברים שאנו אומרים.” מתקני הדת הופתעו ונבוכו. הם טרם נתקלו בתופעה כזו, ולכן לא ידעו כיצד לנהוג. מלנכתון אמר: “באנשים אלה מפעמת רוח בלתי רגילה, אך מיהן הרוחות הללו? מחד, הבה ניזהר שמא נכבה את רוח האלוהים, מאידך, הבה נישמר פן נפותה בידי רוח השטן.” אולם, פרי הבאושים של התורה החדשה נחשף במהרה. מוריה הנחו את בני האדם להתעלם מכתבי הקודש או לפנות להם עורף. במוסדות הלימוד קמה מהומה. סטודנטים שהתירו כל רסן זנחו את לימודיהם ופרשו מן האוניברסיטאות. האנשים שראו בעצמם מוכשרים וראויים להוביל את מלאכת הרפורמציה, הצליחו אך ורק להביאה לסף חורבן. ביטחונם של הקתולים שב על כנו והם הכריזו בשמחה: “עוד מאמץ אחד, והכול יהיה בידינו.” לותר, שישב בוארטבורג ושמע על המתרחש, אמר בדאגה אמיתית: “תמיד ציפיתי שהשטן יכה בנו במגפה הזו.” הוא הבין את טיבם האמיתי של נביאים מתחזים אלה, וראה את הסכנה שארבה למטרת האמת. ההתנגדות שספג מן האפיפיור והקיסר, לא עוררה בו מבוכה ומצוקה כה גדולות כפי שהוא חש כעת. האנשים שהצהירו כי הם ידידיה המושבעים של הרפורמציה, הפכו לאויביה הגדולים ביותר. הם השתמשו באמיתות שהביאו לליבו שמחה רבה ונחמה גדולה, כדי לעורר מחלוקת ומבוכה בקהילת המשיח. רוח ה’ היא זו שדרבנה את לותר במלאכת תיקון הדת וסייעה לו להתעלות על עצמו. הוא לא התכוון לקחת על עצמו את תפקיד המתקן ולחולל שינויים כה קיצוניים. הוא היה אך ורק כלי שרת ביד ההשגחה הכול יכולה. ועם זאת, לפעמים הוא רעד וחרד לגורל תוצאות מלאכתו. פעם אמר: “אילו ידעתי שמשנתי תפגע באדם אחד, עני ואלמוני ככל שיהיה – ואת זה אין היא יכולה לעשות שכן היא-היא הבשורה עצמה – הייתי מעדיף למות בעשרה מיתות מאשר לא לחזור בי ולבטלה.” עתה, ויטנברג, לב ליבה של הרפורמציה, נפלה במהרה תחת שלטון הקנאות וההפקרות. מצב נוראי זה לא נבע מכתביו של לותר, על אף שברחבי גרמניה האשימוהו אויביו בכך. במר ליבו, הוא תהה לפעמים: “האם יהיה זה קיצה של מלאכת הרפורמציה הכבירה?” אך בזמן שנאבק עם אלוהים בתפילה, שלום ושלווה שבו וזרמו אל ליבו. הוא אמר: “המלאכה אינה שלי, שלך היא; אתה לא תניח לה להישחת באמצעות אמונות טפלות או קנאות עיוורת.” אך המחשבה על כך שהוא יתרחק מן המאבק בשעת משבר כזו, הייתה קשה מנשוא. הוא החליט לשוב לוויטנברג. ללא דיחוי יצא לדרך במסעו המסוכן, שכן היה נתון תחת חרם בצו הממלכה. לאויביו הותר ליטול את חייו, ועל חבריו נאסר לסייע לו או להעניק לו מקלט. בנוסף, הממשל נקט באמצעים החמורים ביותר נגד חסידיו. אך לותר ראה שמלאכת הבשורה מצויה בסכנה, ולכן יצא להילחם ללא חת למען האמת בשם ה’. במכתב שכתב לאלקטור, הוא ציין את כוונתו לעזוב את וארטברג. כך כתב: “אבקש ליידע את הוד מעלתך כי בכוונתי לצאת לוויטנברג תחת הגנה עוצמתית יותר מזו של אלקטור. אינני מתכוון להפציר בהוד מעלתך; אינני מעוניין בהגנתך. אדרבה, אני מעוניין להגן על הוד מעלתך. אילו ידעתי שהוד מעלתך יכול להגן עליי או עשוי להגן עליי, לא הייתי בא לוויטנברג. אף חרב רגילה לא תוכל לקדם את התכלית הזו; אלוהים חייב לעשות את כל זה ללא עזרת אדם או שיתוף הפעולה של בני האדם. מי שיש לו את האמונה הגדולה ביותר, ברשותו המגן המועיל ביותר.” במכתב שני, שאותו כתב בדרך לוויטנברג, הוא הוסיף: “מוכן אני לשאת את מורת רוחך, הוד מעלתך, ואת כעסו של העולם כולו. האם בני ויטנברג אינם צאן מרעיתי? האם אלוהים לא הפקידם בידי? האם אינני חייב, אם יעלה הצורך, למסור את חיי בעבורם? זאת ועוד, חוששני שנחזה ברחבי גרמניה במרד שבאמצעותו יעניש ה’ את אומתנו.” בזהירות רבה ובענווה רבה, ועם זאת, בהחלטיות ובנחישות, הוא החל את מלאכתו. הוא אמר: “עלינו להפריך ולסלק בעזרת דבר ה’ כל דבר שקנה לו אחיזה והשפעה באמצעות האלימות. לא אנקוט בכוח הזרוע נגד אמונות טפלות וכפירה. אני חותר לבטל את הכפייה. עמלתי למען חירות המצפון. חירות היא תמציתה של האמונה.” במהרה הודיעו בוויטנברג שלותר שב לעיר, ושהוא עומד להטיף. ההמונים נהרו מכל עבר והכנסייה נמלאה מפה לפה. לאחר שעלה לבימה, הוא לימד, הוכיח והזהיר את חסידיו בחוכמה ובעדינות רבה. כשדיבר על דרכם של אלה שנקטו באמצעים אלימים כדי לבטל את המיסה, הוא אמר: “המיסה היא דבר רע. אלוהים מתנגד לה. יש לבטלה, ואני אדאג לכך שבכל מקום עצם הבשורה היא זו שתתבשר. אך איש בל יעקור את המיסה בכוח הזרוע. עלינו להניח לאלוהים לחולל את התוצאות. לא אנו אמורים לפעול, אלא דברו. ‘מדוע זה ככה?’ אתם שואלים. מפני שלבבות בני האדם אינם בידי כחומר ביד היוצר. יש לנו את הזכות לדבר, אך לא לפעול להסרתה. הבה נטיף; כל השאר שייך לאלוהים. אם אשתמש בכוח הזרוע, מה ארוויח מזה – חיבה מזויפת, מראית עין של נימוס, אחידות קלושה וצביעות? אך לא תהיה אמונה כנה הנובעת מן הלב, לא תהיה אהבה אמיתית. בהעדר אמונה ואהבה כאלה, הכול חסר, ואני לא אראה בכך ניצחון. אלוהים מחולל הרבה יותר באמצעות כוחו הפשוט של דברו, מאשר מה שאתם ואני והעולם כולו יכולים לחולל ולהשפיע באמצעות מאמצים משותפים. אלוהים כובש את הלב, וכאשר הלב נכבש, הניצחון הוא מוחלט.
“מוכן ומזומן אני להטיף, להתווכח, לכתוב, אך לא אכריח איש להאמין, שכן אמונה היא צעד של בחירה מרצון. היזכרו במה שעשיתי בעבר. יצאתי נגד האפיפיור, נגד כתבי המחילה ונגד הקתולים, אך לא נהגתי באלימות ולא עוררתי מהומות. הצגתי את דבר ה’, הטפתי, בישרתי וכתבתי, ואז חדלתי. ובזמן ששכבתי וישנתי… דבר ה’ שהטפתי מוטט את כוחו של האפיפיור עד עפר; אף שר או קיסר לא הנחיתו מעולם מכת מחץ כזו. אני עצמי כמעט שלא עשיתי דבר; כוחו של דבר ה’ הוא שחולל זאת. אילו נקטתי בכוח הזרוע, גרמניה הייתה נמלאת שפיכות דמים. ומה הייתה התוצאה? הרס וחורבן של הגוף והנשמה. לפיכך, השתתקתי, והנחתי לדבר ה’ לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה.”
יום אחר יום, במשך שבוע תמים המשיך לותר להטיף לקהל להוט ששתה את דרשותיו בצמא. דבר ה’ שבר את קסמה של ההתלהמות הפנאטית. כוח הבשורה החזיר את התועים אל דרך האמת. ללותר לא היה שום רצון לפגוש את קנאי הדת שדרכם הניבה רוע כה גדול. הוא ידע ששיקול הדעת שלהם מעורער, ושתאוותיהם מושלות בהם; הוא ידע שבעוד שהם מתיימרים להיות נציגי השמיים שזכו לתובנות מיוחדות, הם לא יסבלו שום התנגדות, ולו הקלה ביותר, ושום תוכחה או עצה, אפילו האדיבה ביותר. הם ייחסו לעצמם (שלא בצדק) סמכות עליונה, ודרשו שכל אדם יכיר בדרישותיהם ללא עוררין. אולם, קנאי דת אלה ביקשו להיפגש איתו, ולכן הסכים לכך. אך משום שהצליח לחשוף את יומרותיהם, עזבו הנוכלים את ויטנברג באופן מיידי. הקנאות הדתית נעצרה לזמן מה, אך שנים ספורות לאחר מכן פרצה ביתר עוז ובאלימות רבה יותר, ותוצאותיה היו נוראות יותר. לותר אמר בנוגע למנהיגי התנועה הזו: “לדידם, כתבי הקודש אינם אלא אות מתה; הם החלו לזעוק: ‘רוח הקודש! רוח הקודש!’ אך אין ספק שלא אלך בעקבות הרוח המנחה אותם. ישמרני האל ברוב חסדו וחמלתו מכנסייה שיש בה אך ורק חברים כאלה. חפץ אני להתחבר עם הענווים, עם החלשים, עם החולים, שיודעים מהם חטאיהם, שנאנחים וזועקים לא הרף לאלוהים מקרב לב כדי לזכות בנחמתו ועזרתו.” תומס מנצר, קנאי הדת הפעיל ביותר, היה אדם כישרוני למדיי, ואילו נותבו כישרונותיו כהלכה, היה ודאי עולה בידו לעשות טוב; אולם, הוא לא למד את העקרונות הבסיסיים של האמונה האמיתית. הוא דמיין שהוא הוסמך בידי אלוהים לחולל תיקון בעולם, בעודו שוכח, בדומה לקנאי דת נלהבים אחרים, כי התיקון חייב להתחיל בו עצמו. הוא שאף לעמדה רמה ולהשפעה, וסירב לכהן כמשנה, אפילו של לותר. הוא הכריז כי מתקני הדת שהחליפו את סמכות כתבי הקודש בסמכות האפיפיור, כוננו אך ורק שלטון אפיפיורי אחר. לטענתו, הוא עצמו הוסמך בידי שמיים כדי לחולל תיקון דת אמיתי. הוא אמר: “מי שרוח הקודש בו, יש לו אמונה אמיתית, גם אם כל חייו לא יראה אפילו פעם אחת את כתבי הקודש.” המורים הפנאטיים נשלטו בידי התרשמויותיהם, וראו בכל מחשבה ובכל דחף את קולו של האל; כתוצאה מכך, הם נהגו בקיצוניות רבה. אחדים מהם אפילו שרפו את כתבי הקודש, והכריזו: “האות ממיתה, רוח הקודש מחייה.” משנתו של מנצר דיברה אל ליבם של בני האדם, שכן לב האדם שואף למופלא; בעת ובעונה אחת, היא רוממה את גאוותם בכך שהניחה רעיונות ודעות אנושיים מעל דבר ה’. היא התקבלה בידי אלפי בני אדם. במהרה, מנצר גינה את המערך והסדר בשעת התפילה בציבור, ואף הכריז כי ציות לשליטים הינו ניסיון לשרת הן את אלוהים והן את השטן. בני האדם שהחלו להיחלץ מעול שלטון האפיפיורות, החלו להיעשות חסרי סבלנות למגבלות ולאיסורים שהטילו עליהם הרשויות החילוניות. משנתו המהפכנית של מנצר, שלטענתו, אוששה בידי שמיים, גרמה להם להתיר כל רסן ולתת דרור לתאוותיהם ולדעותיהם הקדומות. בעקבות כך, באו מחזות איומים ונוראים של הסתה ומריבות, ושדותיה של גרמניה רוו בדם החללים. ייסורי הנפש שלותר חווה בעבר הרחוק בארפורט, באו עליו עכשיו בעוצמה רבה יותר בזמן שחזה בתוצאות המרות של הקנאות הדתית, אשר יוחסו לתנועת הרפורמציה. מנהיגי הדת הקתולית הכריזו – ואנשים רבים היו מוכנים ומזומנים לאשש זאת – כי המרד היה פרי הבאושים שהניבה משנתו של לותר. על אף שהאשמה הייתה חסרת כל שחר, ולא היה לה אפילו בסיס קלוש, היא הסבה צער רב למתקן הדת. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שעל מטרת האמת הומט קלון, כאשר אויביה העמידוה בשורה אחת עם הקנאות הדתית השפלה ביותר. מאידך, מנהיגי המרד שנאו את לותר, שכן הוא לא רק התנגד לדוקטרינות שלהם והתכחש לטענותיהם על ההשראה האלוהית שקיבלו, אלא אף הכריז על היותם מורדים במלכות. כפעולת תגמול, הם הוקיעו אותו כמתחזה שפל. דומה שהוא המיט על עצמו הן את שנאת המנהיגות והן את שנאת העם. הקתולים צהלו וציפו למפלתה המהירה של הרפורמציה; הם האשימו את לותר אפילו בטעויות שהוא עצמו ניסה לתקן בלהט. הקבוצה הפנאטית שטענה כי נעשה לה עוול משווע, הצליחה לזכות באהדת רוב הציבור, וכפי שקורה לפעמים לאלה המצדדים בצד הלא-נכון, חבריה נחשבו לקדושים מעונים. וכך, דווקא אלה שפעלו בכל כוחם ומרצם נגד הרפורמציה, זכו לחמלה ולדברי שבח כקורבנות של אכזריות ודיכוי. הייתה זו מלאכתו של השטן, שדורבנה בידי אותה רוח מרי שנחשפה לראשונה בשמיים. השטן מנסה ללא הרף להוליך את בני האדם שולל, ולגרום להם לקרוא לחטא צדק, ולצדק חטא. כה צלחה מלאכתו! לעיתים קרובות, משרתי ה’ המסורים זוכים לביקורת, גינוי ותוכחה על שום שהם מגינים בעוז על האמת! אנשים המשמשים אך ורק כלי שרת ביד השטן זוכים לדברי שבח ולמחמאות, ואפילו רואים בעצמם קדושים מעונים, בזמן שאלה האמורים לזכות בכבוד ובתמיכה בשל דבקותם באלוהים, נותרים לעמוד בדד תחת מטר חשדות וחוסר אמון. קדושה מזויפת והתקדשות מלאכותית ממשיכות להוליך שולל את בני האדם. כיום, בעודן עטויות באדרת שונה, הן חושפות את אותה הרוח שפעלה בימיו של לותר; בעודן מסיטות את לב בני האדם מכתבי הקודש, הן מובילות אותם לציית לרגשותיהם ולהתרשמויותיהם במקום לחוקת ה’. זוהי אחת התחבולות המוצלחות ביותר של השטן בניסיונו להכפיש את הצדק, הטהרה והאמת. לותר הגן על הבשורה בעוז מפני המתקפות שבאו עליה מכל עבר. דבר ה’ הוכח ככלי נשק עוצמתי בכל מאבק. בעודו חמוש בדבר ה’ נלחם לותר בשלטון שהאפיפיור חמס לעצמו ובפילוסופיה הרציונלית שלימדו מורי בתי הספר, בעודו עומד איתן כסלע נגד הקנאות הדתית שניסתה להצטרף לרפורמציה כבעלת ברית. כל אחד מן הכוחות המנוגדים הללו זנח את כתבי הקודש ורומם את חוכמת האדם כמקור האמת והידע של הדת. השכלתנות העריצה את השכל, וראתה בו אבן בוחן לדת. הדת הקתולית, שהכריזה על שלטונה העליון כעל מינוי אלוהי שאינו ניתן לשינוי אשר הועבר אליה משושלת השליחים, מעניקה שפע של הזדמנויות להסתיר את הראוותנות, הבזבזנות והשחיתות שלה, תחת אצטלת קדושת השליחות של השליחים. ההשראה האלוהית, שמנצר ועמיתיו התיימרו לה, לא נבעה ממקור גבוה יותר מגחמות ליבם ודמיונם; השפעתה חתרה תחת כל סמכות, אנושית או אלוהית. האמונה המשיחית האמיתית קיבלה את דבר ה’ כבית אוצר כביר של האמת, שניתנה בהשראה אלוהית, וכאבן הבוחן של כל השראה וכל רעיון.
לאחר שובו מווארטבורג השלים לותר את תרגום הברית החדשה; במהרה תגיע הבשורה לאזרחי גרמניה בשפת אימם. תרגום זה התקבל בשמחה רבה בידי כל אוהבי האמת, אך אלה שהעדיפו מסורות וחוקים שכוננו ביד אדם על פני דבר ה’, דחוהו בבוז. הכמרים נבהלו מן המחשבה שבני העם יוכלו עכשיו להתווכח איתם על מצוות דבר ה’, ובתוך כך תיחשף בורותם שלהם. כלי הנשק של שכלם היו חסרי אונים כנגד חרבה של רוח ה’. הכנסייה הקתולית אזרה את כל כוחה וסמכותה כדי למנוע את הפצת כתבי הקודש, אך כל הצווים, החרמות והעינויים היו לשווא. ככל שהיא גינתה את כתבי הקודש ואסרה את הפצתם ביתר שאת, כך התעצם רצון העם לדעת את את הכתוב בהם. כל קוראי ספר היו להוטים ללמוד בעצמם את דבר ה’. הם נטלו עימם את עותק הברית החדשה לכל מקום, ושבו וקראו בה, ולא ידעו שובעה עד ששיננו חלקים גדולים ממנה בעל פה. כשלותר ראה את האהדה שהברית החדשה זכתה לה, הוא החל מיד בתרגום התנ”ך כולו, ופרסם אותו בחלקים מיד עם השלמת תרגומם. כתביו של לותר התקבלו בברכה הן בערים והן בכפרים. “כל מה שלותר ורעיו כתבו, הופץ בכל מקום בידי אחרים. נזירים, שהחלו לראות את חוסר החוקיות של חוקי המסדר שלהם, השתוקקו להחליף את חיי הבטלה שלהם בחיים יצרניים, אך משום שהיו בורים מכדי להטיף את דבר ה’, הם נסעו ברחבי הארץ ומכרו את כתביהם של מתקן הדת ורעיו. גרמניה הוצפה במהרה במפיצי ספרי הדת הנמרצים הללו.” בני העם, עשירים ועניים, משכילים ובורים כאחד, למדו בעניין רב את הכתבים הללו. בלילות, מורי בתי הספר בכפרים הקריאו את כתבי הקודש באוזני קבוצות קטנות שנאספו ליד האח. בכל בישור, כמה נשמות השתכנעו וקיבלו את האמת, ואחרי שקיבלו את דבר ה’ בשמחה, בישרו בתורן את הבשורות הטובות לזולת. המילים שנכתבו בהשראת רוח הקודש הוכחו כאמת לאמיתה: “פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר; מֵבִין פְּתָיִים” (תהילים, קי”ט 130). לימוד כתבי הקודש חולל שינוי כביר בשכלם ובליבם של בני האדם. החוק ששלטון האפיפיורות כונן הטיל עול ברזל על צווארי נתיניו, שכבל אותם בכבלי הבורות וההשפלה. הם ביצעו את טקסי ומנהגי הדת בקפדנות מחמירה שנבעה מאמונות טפלות, אך ליבם ושכלם כמעט שלא נטלו בהם חלק. הטפותיו של לותר, שהציגו את האמיתות המפורשות של דבר ה’ ואת דבר ה’ עצמו, שהופקד בידיהם של בני העם הפשוטים, עוררו את כוחות הנפש הרדומים שלהם, ולא רק טיהרו ועידנו את טבעם הרוחני, אלא אף נסכו בשכלם ובליבם עוצמה חדשה וחיוניות חדשה. אנשים מכל המעמדות התהלכו עם עותק של כתבי הקודש בידם, והגנו על דוקטרינות הרפורמציה. הקתולים, שהשאירו את לימוד כתבי הקודש בידי הכמרים והנזירים, קראו להם עתה לקום ולהפריך את התורות החדשות. אך הכמרים והנזירים, שהיו בורים בכתבי הקודש ואף לא הכירו את גבורת ה’, הובסו בידי האנשים שאותם הוקיעו כבורים וככופרים. מחבר קתולי אמר: “לדאבוננו, לותר שכנע את חסידיו כי אמונתם חייבת להיות מעוגנת אך ורק בתורת כתבי הקודש.” קהל גדול נאסף כדי לשמוע את האמת שבושרה מפיהם של אנשים חסרי השכלה. אפילו תיאולוגים מלומדים ורהוטים התווכחו איתם. הבורות המחפירה של אנשים דגולים אלה נחשפה כאשר טיעוניהם עומתו עם התורות הפשוטות של דבר ה’. פועלים, חיילים, נשים ואפילו ילדים, היו בקיאים בתורות כתבי הקודש יותר מן הכמרים והמשכילים. ההבדל החד בין תלמידי הבשורה לבין תומכי הדת הקתולית, אשר מושתתת על אמונות טפלות, הופגן באופן בולט יותר בקרב המשכילים מאשר בקרב בני העם הפשוטים. “מול מגיני ההיררכיה הזקנים שזנחו את רכישת השפות ואת לימוד הספרות, ניצבו צעירים רחבי אופקים, שרובם הקדישו עצמם ללימוד ולהתעמקות בכתבי הקודש, והתוודעו לאוצרות הספרותיים של ימי קדם. צעירים אלה, שחוננו בתפיסה מהירה ובלב אמיץ, וזכו ובהתעלות הנפש, השיגו במהרה בקיאות ומומחיות כה גדולות, שאיש לא יכול היה להתחרות בהם… וכך, באירועים ציבוריים שבהם מגיני הרפורמציה הצעירים הללו פגשו את הלמדנים הקתולים, הם ערכו את מתקפותיהם בקלות ובביטחון שביישו והביכו את אויביהם, חשפו לעיני כול את בורותם ואת קהות החושים של האויבים, וזיכוהם בבוז.” כשאנשי הכמורה הקתולית ראו שקהילותיהם הלכו וקטנו, הם פנו לעזרתם של שופטי השלום, ובעזרת כל האמצעים שעמדו לרשותם התאמצו להחזיר אליהם את צאן מרעיתם. אך בני העם שמצאו בתורות החדשות את מי החיים שהרוו את נשמתם, פנו עורף לאלה שמזה זמן רב הזינו אותם בקש וגבבה של טקסים ומסורות חסרי שחר, ‘מצוות אנשים מלומדה’, שהתבססה אך ורק על אמונות טפלות. כשהחלה רדיפה נגד מורי האמת, הם צייתו לדברי המשיח, שהזהיר את תלמידיו: “כַּאֲשֶׁר יִרְדְּפוּ אֶתְכֶם בְּעִיר אַחַת, נוּסוּ לְעִיר אַחֶרֶת” (מתי, י’ 23). האור חדר לכל מקום. הפליטים מצאו פה ושם דלת שנפתחה לפניהם לרווחה, נשארו במקום שקיבלם בברכה, בישרו את המשיח בכנסייה, ואם לא זכו להטיף בכנסייה, הטיפו בבתים פרטיים או בחיק הטבע. כל מקום שבו עלה בידם לאסוף קהל שומעים, הפך להיכל קודש. האמת שהוכרזה בעוז ובביטחון התפשטה במרץ בלתי נדלה ובכוח שאין לעמוד בפניו. לשווא ניסו הרשויות החילוניות והדתיות להצמית את הכפירה. לשווא נקטו במעצרים, מאסרים, עינויים, אש וחרב. רבבות מאמינים חתמו את אמונתם בדמם, ואף על פי כן, מלאכת התיקון נמשכה. הרדיפות סייעו רק כדי להפיץ את האמת; הקנאות הדתית, שהשטן עשה כל מאמץ כדי להתחבר אליה ולהעצימה, הביאה להעמקת ההבדל החד בין פועלו של השטן לפועלו של אלוהים.
