אחת העדויות האציליות ביותר שנמסרו בעד הרפורמציה הייתה המחאה שהציגו הנסיכים הנוצריים של גרמניה, במועצה שהתכנסה בספירס, בשנת 1529. האומץ, האמונה והנחישות של אנשי ה’ אלה, השיגו למען הדורות הבאים את חירות המחשבה והמצפון. מחאתם העניקה לכנסייה המתוקנת את השם “הכנסייה הפרוטסטנטית”, ועקרונותיה הם-הם התמצית של הדת הפרוטסטנטית. יום אפל ומסוכן בא על הרפורמציה. חרף הצו שיצא מוורמס, שהכריז על לותר כפורע חוק ואסר על לימוד משנתו ועל אמונה בה, שררה בממלכה סובלנות דתית. יד ההשגחה בלמה את הכוחות שהתנגדו לאמת. צ’ארלס החמישי היה נחוש בדעתו להצמית את הרפורמציה, אך בכל פעם שנשא את ידו כדי להכות בה, היא אולצה להחטיא את המטרה. פעם אחר פעם נראה החורבן המידי של כל מתנגדי הכנסייה הקתולית בלתי נמנע. אך ברגע המכריע, צבאות הטורקים נחתו בגבול המזרחי, ומלך צרפת, או אפילו האפיפיור בכבודו ובעצמו, שקינא בכוחו המתעצם של הקיסר, נלחמו בו. וכך, בקרב המלחמות והמהומות שפרצו בין העמים, הרפורמציה הלכה והתחזקה, הלכה והתפשטה. ואולם, לבסוף, השליטים הקתוליים שמו קץ לריב הדמים כדי להתאחד נגד מחוללי הרפורמציה. המועצה שהתכנסה בספירס ב-1526 העניקה לכל מדינה חירות בענייני הדת, עד לקיום האספה של המועצה הכללית. אך ברגע שחלפו הסכנות שהצליחו להשיג חירות זו, זימן הקיסר מועצה שנייה שתתכנס בספירס ב-1529, במטרה להצמית את הכפירה. התוכנית הייתה להשפיע על הנסיכים בדרכי נועם להתייצב לצד הכנסייה כנגד הרפורמציה. אך אם התוכנית לא תצלח, צ’ארלס היה מוכן ומזומן לאחוז בחרב. הקתולים צהלו. רבים מהם נהרו לספירס, והפגינו את עוינותם כלפי מתקני הדת ותומכיהם קבל עם ועולם. מלאנכתון אמר: “אנו השיקוץ והפסולת של העולם; אך המשיח יביט משמיים בחסידיו הדלים ויגן עליהם.” על הנסיכים האוונגליים שנכחו באספת המועצה נאסר אפילו לשמוע את הבשורה במשכנותיהם. אך אנשי ספירס שצמאו לדבר ה’ נהרו, וזאת, חרף האיסור לטקסי הדת שנערכו בכנסיית האלקטור של סקסוניה. צעד זה החיש את המשבר. מסר מלכותי שהוכרז במועצה קבע שהיות שההחלטה להעניק את חירות המצפון עוררה הפרות סדר כה כבירות, נדרש הקיסר לבטל את חירות המצפון. צעד שרירותי זה עורר את זעמם ופחדיהם של המשיחיים האוונגליים. אחד מהם אמר: “המשיח נפל שוב לידיהם של קיפא הכוהן הגדול ופילטוס.” הקתולים נעשו אלימים יותר. קתולי קנאי הכריז: “הטורקים טובים יותר מהלותרנים, שכן הטורקים צמים במועדי הצום שלהם, ואילו הלותרנים מחללים את ימי הצום. אם עלינו לבחור בין כתבי הקודש של ה’ לבין הטעויות הישנות של הכנסייה, שומה עלינו למאוס בכתבי הקודש.” מלאנכתון אמר: “כל יום, פאבר משליך אבן חדשה על תומכי הבשורה קבל עם ועדה.” סובלנות דתית כוננה באופן חוקי, והמדינות האוונגליות החליטו להתנגד להפרת זכויותיהן. לותר, שהיה עדיין נתון תחת חרם המועצה בוורמס, לא הורשה להופיע בכנס בספירס. אך את מקומו מילאו עמיתיו לשירות, והמלכים שה’ הקים כדי להגן על מטרתו בשעת חירום זו. פרדריק האציל מסקסוניה, מגינו הקודם של לותר, יצא מן התמונה עקב מותו; אך הדוכס יוחנן, אחיו ויורשו של פרדריק, קיבל את הרפורמציה בשמחה, ובזמן שנהג בדרכי נועם ושלום, הפגין מרץ רב ואומץ לב בכל העניינים הנוגעים למטרות האמונה. הכמרים דרשו שהמדינות שקיבלו את הרפורמציה ייכנעו לסמכותה המשפטית של הכנסייה ברומא. מאידך, מתקני הדת דרשו את החירות שהוענקה להם בעבר. הם לא יכלו להסכים לכך שהכנסייה ברומא תשלוט שוב במדינות שקיבלו את דבר ה’ בשמחה כה רבה. כפשרה, הוצע לבסוף שבמקום שבו הרפורמציה לא כוננה, הצו שיצא בוורמס ייאכף בחומרה, ושבמדינות האוונגליות המועדות לסכנת הפיכה לא תבוצע שום רפורמה חדשה, לא ייערכו דרשות בסוגיות שנויות במחלוקת, טקסי המיסה ייערכו ללא התנגדות, ואף קתולי לא יורשה לאמץ את הדת הלותרנית. ההצעה זכתה לאישור המועצה, לשביעות רצונם המלאה של הכמרים והבישופים הקתולים. אילו צו זה ייאכף, הרפורמציה לא תוכל להתפשט לאזורים שטרם הגיעה אליהם, ולא תכונן על בסיס איתן במקומות שהגיעה אליהם. חירות הדיבור תיאסר. המרות דת ייאסרו. כל ידידי ותומכי הרפורמציה נדרשו לקבל על עצמם מידית את האיסורים וההגבלות הללו. תקוות העולם עמדו להתנפץ. כינונה מחדש של עבודת האל הקתולית תקים לתחייה את העוולות הישנות; שוב תימצא לכנסייה הקתולית הזדמנות פז לחיסולה הסופי של מלאכת התיקון שכבר טולטלה בידי קנאות דתית ומחלוקות. כשחברי הקבוצה האוונגלית התכנסו לדיון, הם הביטו איש ברעהו באימה מוחלטת. הם שאלו זה את זה: “מה נוכל לעשות?” סוגיות הרות גורל עמדו על הכף. “האם על מנהיגי הרפורמציה להיכנע ולקבל את הצו?” באיזו קלות היו עלולים מתקני הדת לשדל איש את רעהו לנקוט בדרך שגויה בשעת משבר קשה זו! כה רבות היו האמתלות הסבירות והסיבות ההגיוניות שהם יכלו למצוא כדי להיכנע!
הנסיכים הלותרנים זכו בחירות לקיים את דתם לפי ראות עיניהם. אותה טובה הוענקה לכל נתיניהם, שטרם העברת צו זה קיבלו את ההשקפות של תיקון הדת. האם זה לא היה אמור לספקם? כמה סכנות רבות תמנע הכניעה לצו?! אילו קשיים נעלמים ובעיות לא מוכרות יצוצו עם ההתנגדות? מי יודע אילו הזדמנויות צופן בחובו העתיד? הבה נחבוק את השלום; הבה נאחז בענף עץ הזית שרומא מושיטה לעברנו, ונאחה את פצעיה של גרמניה. עם טיעונים כגון אלה יכלו מתקני הדת להצדיק את קבלת הדרך שתביא במהרה לתבוסת מטרתם. “מלאי שמחה, הם הביטו בעיקר שההסדר הושתת עליו, ופעלו באמונה. מה היה עיקר זה? הזכות של הכנסייה הקתולית לדכא את המצפון ולאסור על בדיקה וחקירה חופשית. אך האם הם ונתיניהם הפרוטסטנטים לא הורשו ליהנות מחופש דת? כן, כחסד, במיוחד כתנאי שצוין בהסדר, אך לא כזכות. במה שקשור לכל מה שמחוץ להסדר זה, העיקרון הכביר של הסמכות הוא שקובע; המצפון נשאר מחוץ להיכל המשפט, הכס הקדוש ברומא הוא השופט שאינו טועה לעולם, ולכן, יש לציית לו. קבלת ההסדר המוצע תהווה הודאה ממשית בכך שחופש הדת חייב להיות מוגבל לסקסוניה, שקיבלה את הרפורמציה; באשר ליתר ארצות הנצרות, בדיקת האמונה המתוקנת וקבלתה נחשבו לפשעים שהעונש בגינם הוא מאסר בצינוק והוצאה להורג על המוקד. האם יכלו להסכים לחירות דתית המוגבלת לאזור מסוים? האם יכלו להסכים להכריז כי הרפורמציה מילאה את מכסת חבריה וכבשה את שטח האדמה האחרון שלה? האם יכלו להסכים להכריז שבכל מקום שבו הכנסייה הקתולית שלטה, יש להנציח את שלטונה? האם יוכלו מתקני הדת לטעון שידיהם נקיות מדמם של רבבות בני אדם שבמהלך ביצוע הסדר זה יאבדו את חייהם בארצות הקתוליות? הדבר ייחשב כבגידה, בשעה מכרעת זו, בתכלית של הבשורה ובחירויות של הארצות הנוצריות.” תחת זאת, הם יעדיפו להקריב את ריבונותם, את תואריהם ואת חייהם. הנסיכים אמרו: “הבה נדחה את הצו על הסף.” “בענייני המצפון, לדעת הרוב אין שום כוח.” באי הכוח הכריזו כי גרמניה חבה לצו הסובלנות את השלווה והשלום השוררים בה, וכי ביטולו ימיט על האימפריה שלל צרות ומחלוקות. הם אמרו: “אין בכוחה של המועצה לעשות דבר חוץ מאשר לשמר את חירות הדת עד לכינוס המועצה.” המדינה מחויבת להגן על חירות המצפון, וחובה זו היא הגבול של סמכותה בענייני הדת. כל ממשלה חילונית המנסה לפקח על קיום טקסי הדת או לאכוף אותם באמצעות רשויות החוק, מקריבה את העיקרון שבעבורו נלחמו המשיחיים האוונגליים באציליות רבה כל כך. הקתולים היו נחושים בדעתם לחסל את מה שהם כינו “עיקשות חדורת תעוזה”. הם החלו לפעול בנידון, בכך שעשו כל מאמץ כדי לעורר מחלוקות בקרב תומכי הרפורמציה, וכדי להפחיד את אלה שלא העזו להכריז על תמיכתם בה קבל עם ועולם. נציגי הערים החופשיות זומנו לבסוף להתייצב לפני המועצה, והתבקשו להכריז על הסכמתם לתנאי ההסכם. הם עתרו לקבל ארכה, אך בקשתם נענתה בשלילה. ברגע המכריע, כמעט חצי מהם צידדו במתקני הדת. אלה מהם שסירבו להקריב את חירות המצפון ואת הזכות להשתמש בכושר השיפוט שלהם, ידעו היטב כי עמדתם מסמנת אותם כמטרה עתידית לביקורת, גינוי, הרשעה ורדיפה. אחד הנציגים אמר: “עלינו להתכחש לדבר ה’ – או להישרף על המוקד.”
המלך פרדיננד, נציגו של הקיסר במועצה, הבין שהצו עלול לעורר מחלוקות קשות, אלא אם כן יתפתו הנסיכים לקבלו ולקיימו. לפיכך, הוא ניסה לשכנעם בידיעה שאם ינסה לאלצם לעשות זאת, הם יתבצרו בעמדתם ביתר שאת. הוא התחנן אליהם לקבל את הצו, והבטיח להם כי צעד כזה ישביע את רצונו של הקיסר. אולם, אנשים נאמנים אלה הכירו בסמכות עליונה יותר מזו של שליטי הארץ, ולכן השיבו בנחת: “אנו נציית לקיסר בכל דבר העשוי לתרום לשמירה על השלום ועל כבוד האלוהים. ” בנוכחות המועצה, המלך הכריז לבסוף כי הצו יפורסם כצו מלכותי, והוסיף כי הדרך היחידה שנותרה לאלקטור ולחבריו היא לקבל את דעת הרוב. לאחר שאמר את דברו פרש מאסיפת המועצה, ובכך לא נתן למתקני הדת הזדמנות לדון איתו על החלטתו או להשיב לו. הם שלחו אליו שליחים שהפצירו בו לשוב לכנס, אך לשווא. התשובה היחידה ששלח להם בתגובה להפצרותיהם הייתה: “זה עניין גמור. כניעה היא כל מה שנותר לעשות.” הקבוצה המלכותית השתכנעה כי הנסיכים המשיחיים ידבקו בכתבי הקודש, שסמכותם עולה על זו של תורות ומצוות שכוננו ביד אדם; הם ידעו כי בכל מקום שבו התקבל העיקרון הזה, שלטון האפיפיורות יודח לבסוף. אך בדומה לרבבות בני אדם מאז ועד היום, אשר רואים אך ורק “את פני הדברים הנגלים,” הם השלו את עצמם והאמינו כי מטרת הקיסר והאפיפיור הייתה איתנה ונחושה, ואילו זו של מתקני הדת חלשה ורופפת. אילו הסתמכו מתקני הדת על עזרת בשר ודם בלבד, הם היו חסרי אונים בדיוק כפי שהקתולים חשבו עליהם. אולם, חרף מספרם הקטן, והמחלוקת עם הכנסייה ברומא, היה להם כוח. הם שללו את החלטת המועצה תוך הסתמכות על האמת של כתבי הקודש, פנו עורף לקיסר גרמניה ופנו אל ישוע המשיח, מלך מלכי המלכים, ואדון האדונים. כשפרדיננד סירב להתחשב באמונותיהם המצפוניות, הנסיכים החליטו להתעלם מהיעדרותו ולהביא ללא דיחוי את מחאתם לפני המועצה הלאומית. הכרזה חגיגית נכתבה והוצגה לפני המועצה: “אנו מוחים באמצעות נציגינו הנוכחים כאן, לפני אלוהים, בוראנו, מקיימנו, גואלנו ומושיענו היחיד, אשר ביום הדין יהיה גם שופטנו, ולפני כל בני האדם וכל הברואים, ומצהירים שאנו, למעננו ולמען בני עמנו, לא מסכימים ולא מקיימים בשום דרך את הצו המוצע, בכל דבר המנוגד לאלוהים, לדברו הקדוש, לזכות המצפון שלנו או לגאולת נשמותינו… איננו יכולים לטעון שכאשר האל הכול-יכול קורא לאדם לקבל את הידע שלו, הוא מעז לסרב לידע האלוהי… אין תורת אמת, זולת תורה העולה בקנה אחד עם דבר ה’. אלוהים אוסר על הוראה של כל אמונה אחרת. כתבי הקודש, שפסוקיהם מתבהרים בעזרת פסוקים אחרים, ברורים יותר, הם כל מה שהמשיחי זקוק לו; קל להביאם ולעבדם כדי לבאר אותם. לפיכך, בחסד ה’, אנו מחליטים לשמור על התורות הצרופות של דבר ה’ בלבד, כפי שהן כלולות בתנ”ך ובברית החדשה, ולא להוסיף עליהן דבר שעומד בסתירה אליהם. דבר ה’ הוא האמת היחידה. הוא החוק הבדוק לחיים ולכל ההלכות והתורות, והוא לעולם לא יכזיבנו או יוליכנו שולל. מי שבונה על בסיס איתן זה, יגבר על כל כוחות האופל; כל הרהב וההבלים שיתקוממו נגדו, יפלו לפני פניו של אלוהים. לפיכך, אנו מואסים בעול שהוטל עלינו בעל כורחנו. בעת ובעונה אחת, אנו מצפים מהוד מלכותו לנהוג בנו כשליט משיחי, האוהב את אלוהים יותר מכל דבר אחר. אנו מכריזים כי הננו מוכנים ומזומנים לתגמלו, וכן אתכם, אדונים רבי חסד, בכל החיבה והציות שהן החובה החוקית ההוגנת היחידה שלנו.” דברי המחאה הותירו רושם עז על חברי המועצה. רובם נמלאו תדהמה ודאגה מעזות המצח של בעלי המחאה. העתיד נראה סוער וחסר ודאות. דומה שלא ניתן יהיה למנוע מחלוקות, ריבים ושפיכות דמים. אך מתקני הדת שהיו בטוחים בצדקת דרכם, והסתמכו על יד ההשגחה העליונה הכול-יכולה, היו חדורי אומץ וביטחון.
העקרונות שעמדו בבסיסה של מחאה זו טמנו בחובם את תמצית מהותה של הרפורמציה. ולפיכך, מחאה זו עמדה בניגוד לשני דברים הקשורים להשחתתם בידי אדם של עקרונות האמונה: הראשון הוא חדרתו בכוח של השילטון האזרחי לענינים שבאמונה, והשני סמכותה השרירותית של הכנסיה. המחאה מאסה בכוחה השרירותי של הכנסייה הקתולית, וכוננה את העיקרון הבדוק שעל פיו יש לבחון כל תורה אנושית על פי דבר ה’. צו המצפון נקבע מעל המדינה, וסמכות כתבי הקודש מעל הכנסייה. המחאה התכחשה לזכותם של השליטים החילוניים לחוקק חוקים בעניינים שבין אדם לאלוהים, והכריזה במילותיהם של הנביאים והשליחים כי “חובה עלינו לציית לאלוהים, לא לבשר ודם.” נזר המשיח ישוע רומם מעל כתר האפיפיור וכתר הקיסר. בעלי המחאה שברו את העול של ריבונות האדם ורוממו את המשיח כריבון הכנסייה, ואת דברו כתשתית היחידה להטפות הכנסייה. המוחים אף איששו את זכותם להביע את אמונתם באמת בחופשיות. הם לא רק יאמינו בדבר ה’ ויצייתו לו, אלא אף ילמדוהו; בנוסף, הם התכחשו לזכותם של הכמרים ושל שופטי השלום להתערב. המחאה בספירס הייתה עדות כנה ורצינית נגד אי סובלנות דתית, ועמידה בתוקף על זכותם של כל בני האדם לעבוד את האל על פי צו מצפונם. המחאה הוכרזה. היא נחקקה בזיכרונם של רבבות בני אדם, ונרשמה בספרי השמיים (שאין בכוחו של איש למחוק אותה מעל דפיהם). גרמניה האוונגלית אימצה את המחאה כביטוי של אמונתה. בכל מקום, אנשים ראו בהכרזה זו את ההבטחה לעידן חדש וטוב יותר. אחד הנסיכים אמר לבעלי המחאה בספירס: “הלוואי שמלך מלכי המלכים, שנתן לכם בחסדו את היכולת לדבר במרץ, בחופשיות ובאומץ, ישמר את עמידתכם המשיחית האיתנה עד הנצח.” אילו ניאותה הרפורמציה, לאחר שנחלה מידה מסוימת של הצלחה, לדחות את ההחלטה כדי להרוויח זמן ולהשיג את אהדת העולם, היא לא הייתה נאמנה לעצמה ולאלוהים, ובכך הייתה ממיטה על עצמה את אובדנה.
החוויה של מתקני הדת האציליים האלה טומנת בחובה לקח מאלף לכל הדורות הבאים. דרך הפעולה של השטן נגד אלוהים ודברו, לא השתנתה מעולם. השטן ממשיך כיום להתנגד לכתבי הקודש כמדריך לחיים, בדיוק כפי שנהג במאה השש עשרה. בימינו, אנשים רבים פונים עורף לתורות ולמצוות של כתבי הקודש, ולכן, שומה עלינו לשוב לעיקרון האמונה הפרוטסטנטי הנשגב – כתבי הקודש, ורק כתבי הקודש, כחוק האמונה והחיים היחיד. השטן ממשיך לפעול בעזרת כל האמצעים שברשותו כדי לחסל את חירות הדת. צר המשיח, שבעלי המחאה בספירס מאסו בו, מרים עכשיו את ראשו בעוצמה מחודשת בניסיון לכונן מחדש את עליונותו אותה איבד. אותה דבקות איתנה בדבר ה’, שנחשפה בשעת המשבר של הרפורמציה, היא התקווה היחידה לתיקון דת בימינו. אותות שבישרו על סכנה, נגלו אז לעיניהם של הפרוטסטנטים. היו גם אותות שיד ההשגחה שלחה כדי להגן על חסידיה. בערך בעת הזו, מלאנכתון זירז את חברו גריינוס לצאת מספירס ולצעוד במהירות לעבר נהר הריין. כשהגיעו לנהר, הוא דחק בו לעבור אותו ללא דיחוי. גריינוס המופתע ביקש לדעת את הסיבה למנוסה הפתאומית. מלאנכתון אמר: “אדם זקן שאינו מוכר לי, בעל חזות רצינית ומכובדת, הופיע לפני ואמר: ‘בתוך דקה, שוטרי רשויות המשפט יישלחו בידי פרדיננד לעצור את גריינוס. מוקדם יותר באותו היום, גריינוס שהיה ידידו הקרוב של אחד המלומדים הקתולים הבולטים; הזדעזע עמוקות מאחת מדרשותיו, הוא פנה אליו והפציר בו לחדול להילחם באמת. המלומד הקתולי הסתיר את כעסו, אך פנה מיד אל המלך וקיבל ממנו היתר לעצור את הפרופסור המסית מהידלברג. למלנכתון לא היה צל של ספק שה’ הציל את חברו בכך ששלח אליו מלאך קדוש שהזהירו.”מלאנכתון המתין על גדות הריין, עד שמי הנהר הפרידו בין חברו האהוב לבין אלה שדלקו אחריו ורצו במותו. כשראה אותו עומד סוף סוף על הגדה השנייה, אמר: “הוא נחלץ מן המלתעות האכזריות של אלה שצמאים לדמם של החפים מפשע.” כשמלנכתון שב לביתו, נודע לו כי לאחר עזיבתו, שוטרים שבאו לעצור את גריינוס בדקו את ביתו מן הגג עד למרתף. הרפורמציה תזכה להתבלט ביתר שאת לפני שליטי הארץ. בקשתם של הנסיכים האוונגליים לשטוח בפני המלך פרדיננד את טענותיהם, נענתה בשלילה; ואולם, הם יקבלו הזדמנות להציג את מטרתם בנוכחות הקיסר ואספת נכבדי הכנסייה והמדינה.
צ’ארלס החמישי, שביקש לשים קץ למחלוקות שפילגו את האימפריה, זימן בשנה שלאחר המחאה בספירס מועצה שתתכנס באוגסבורג, והצהיר על כוונתו לנהל את הישיבה. גם המנהיגים הפרוטסטנטים הוזמנו לאסיפת המועצה. סכנות גדולות ארבו לרפורמציה, אך תומכיה המשיכו להפקיד את מטרתם ביד ה’, והתחייבו לשמור אמונים לבשורה. יועציו של האלקטור של סקסוניה האיצו בו שלא להשתתף במועצה. לטענתם, הקיסר דרש את נוכחותם של הנסיכים במועצה כדי למשוך אותם למלכודת. “כשאדם מסתגר עם אויב עוצמתי בתוך חומות העיר, האם אין הוא מסכן הכול?” אך אצילים אחרים הכריזו: “הדבר היחיד שהנסיכים אמורים לעשות, זה להתאזר באומץ ולהתנהג בהתאם, ומטרתו של ה’ תינצל.” “אלוהינו נאמן הוא; הוא לא יעזוב אותנו,” אמר לותר. האלקטור נסע לאוגסבורג בלוויית פמלייתו. הכול ידעו על הסכנות שארבו לו, ולפיכך רבים עשו את המסע בלב כבד ובפנים קודרות. אך לותר, שליווה אותם עד קוסבורג, עודד את רוחם והחייה את אמונתם הדועכת בעזרת שירה של מזמור שנכתב במהלך המסע: “מגדל עוז הוא אלוהינו”. צלילי המזמור מלאי ההשראה פוגגו תחושות מבשרות רע רבות, ושימחו לבבות כבדים רבים. הנסיכים תומכי הרפורמציה היו נחושים בדעתם להציג לפני המועצה את השקפותיהם באופן שיטתי, בלוויית תימוכין מכתבי הקודש. משימת הכנת המסמך הופקדה בידיהם של לותר, מלאנכתון ועמיתיהם. כתב הודאה זה התקבל בידי הפרוטסטנטים כ”אני מאמין” של אמונתם, והם התאספו כדי לצרף את שמותיהם למסמך החשוב. זו הייתה שעת מבחן חשובה. מתקני הדת לא רצו שמטרתם תתערבב עם סוגיות פוליטיות. הם חשו כי הרפורמציה אינה אמורה להשפיע על תחומים שאינם נובעים מדבר ה’. בזמן שהנסיכים המשיחיים עשו את דרכם כדי לחתום על כתב ההודאה, מלאנכתון קם ואמר: “תיאולוגים ושרים הם אלה שאמורים להציע הצעות כאלה, בעוד שהסמכות של נכבדי הארץ אמורה להיות שמורה לעניינים אחרים.” ג’ון מסקסוניה הגיב: “חס וחלילה! אתה חייב לכלול אותי. אני נחוש בדעתי לבצע את חובתי ואיני חושש לכיסאי. אני משתוקק להתוודות על אמונתי באדון. הכובע וגלימות השרד שלי, אשר מעידים על מעמדי, אינם כה יקרים לליבי כמו הצלב של ישוע המשיח.” לאחר שאמר את דברו, הוא הוסיף את שמו למסמך. נסיך נוסף שאחז בעט, אמר: “אם כבודו של ישוע המשיח דורש זאת, אני מוכן ומזומן לעזוב מאחור את רכושי, מעמדי וחיי.” הוא המשיך: “אני מעדיף לוותר על נתיניי ועל מדינותיי, אני מעדיף לעזוב את ארץ אבותיי עם מטה בידי, מאשר לקבל כל תורה אחרת זולת זו שנכללה בכתב הודאה זה.” כאלה היו האמונה והתעוזה של אנשי אלוהים אלה.
השעה היעודה לבוא בפני הקיסר, הגיעה. צ’ארלס החמישי, שישב על כס מלכותו בעודו מוקף באלקטורים ונסיכים, שמע את דבריהם של מתקני הדת הפרוטסטנטים. ההודאה – ה”אני מאמין” של אמונתם – הוקראה. בכנס זה של נכבדי ואצילי הארץ הוצגו אמיתות הבשורה בצורה ברורה, וצוינו תורות השקר של הכנסייה הקתולית. לא לחינם כונה היום הזה “היום הגדול ביותר של הרפורמציה, ואחד הימים המזהירים ביותר בתולדות האמונה המשיחית וימי האנושות.” רק שנים ספורות חלפו מאז שעמד הנזיר מוויטנברג לבדו לפני המועצה הלאומית בוורמס. עתה, תפסו את מקומו הנסיכים האציליים והעוצמתיים ביותר בממלכה. על לותר נאסר לבוא לכנס באוגסבורג, אך הוא נכח בו באמצעות מילותיו ותפילותיו. הוא כתב: “אני שמח מאוד שזכיתי לחיות עד השעה הזו, שבה המשיח רומם קבל עם ועולם בידי מאמינים מהוללים שכאלה באספה כה מזהירה. כאן מתגשמות מילותיהן של כתבי הקודש: ‘וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ, נֶגֶד מְלָכִים'” (תהל’, קי”ט 46). בימי שאול השליח, הבשורה שלמענה נאסר הוכרזה בפני שרי ואצילי העיר המלכותית. וכך, באירוע זה, “הדבר שהקיסר אסר על הטפתו מעל בימת הכנסייה, הוכרז בארמון; הדבר שרבים סברו שהוא כה פסול, שאין להשמיעו אפילו באוזני עבדיהם, נשמע בהשתאות בידי שועי ואדוני הממלכה. מלכים ונכבדים שמעו את הדברים, המטיפים היו נסיכים עטורים בכתריהם, והדרשה הייתה האמת המלכותית של אלוהים.” אחד הכותבים אמר: “מאז ימי השליחים לא נעשתה מלאכה כה כבירה, ולא היה וידוי כה מרשים שהעיד על ישוע המשיח.” “כל הלותרנים דיברו אמת, ואיננו יכולים להכחיש זאת,” הכריז בישוף קתולי. “האם תוכלו להפריך בנימוקים הגיוניים את עיקרי ה’אני מאמין’ של האלקטור ובני בריתו?” שאל מישהו אחר את דוקטור אק. “לא בעזרת כתבי השליחים והנביאים,” הייתה התשובה, “אך אוכל לעשות זאת בעזרת אבות הכנסייה ומועצותיהם.” “אם כך,” השיב השואל, “אני מבין שהלותרנים מתבצרים בכתבי הקודש, ואילו אנו היחידים שנותרו בחוץ.” כמה מנסיכי גרמניה השתכנעו וקיבלו על עצמם את האמונה המתוקנת. הקיסר בכבודו ובעצמו הכריז כי המאמרים הפרוטסטנטיים הם אמת לאמיתה. כתב ההודאה תורגם לשפות רבות, הופץ ברחבי אירופה והתקבל בידי מיליוני בני אדם בדורות הבאים כ”אני מאמין” של אמונתם.
משרתי ה’ המסורים לא עמלו בגפם. בזמן ש”רָשֻׁיּוֹת וּשְׂרָרוֹת, מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה וכֹּחוֹת רוּחָנִיִּים רָעִים בַּשָּׁמַיִם” נערכו נגדם, ה’ לא נטש את חסידיו. אילו נפקחו עיניהם, הם היו רואים את ההוכחה הניצחת לשכינת ה’ ולגבורתו השורים בקרבם, כפי שהובטח לנביא ה’ בימי קדם. כאשר נערו של אלישע הצביע על צבאות האויב המכתרים אותם וחוסמים כל נתיב בריחה אפשרי, הנביא התפלל: “יְהוָה, פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה” (מלכים ב’, ו’ 17). לאחר שה’ פקח את עיניו, הוא הסתכל, “וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע” (שם). צבאות ה’ חנו סביב איש האלוהים והגנו עליו. כך הגנו המלאכים על אלה שעמלו במלאכת תיקון הדת. אחד העקרונות שלותר עמד עליהם בתוקף, היה שאין לפנות לעזרת השלטונות החילוניים כדי להשיג תמיכה לרפורמציה, ואין להשתמש בכוח הזרוע כדי להגן עליה. הוא שמח על כך שהבשורה הוכרזה מפיהם של נסיכי הממלכה. אך כאשר הם הציעו לאחד כוחות בליגת הגנה, הוא הכריז: “תורת הבשורה חייבת לקבל אך ורק את הגנתו של ה’. ככל שבני האדם יתערבו פחות במלאכה, כך מרשימה יותר תהיה התערבותו של אלוהים למענה. לדידו, ניתן לייחס את כל אמצעי ההגנה הפוליטיים שהוצעו לו לפחד בלתי מוצדק ולחוסר אמון הנובע מחטא.”
כאשר אויבים עוצמתיים התאחדו כדי להדיח את האמונה המתוקנת, ורבבות חרבות הוצאו מנדנדן והונפו נגדה, כתב לותר: “השטן רותח מזעם; כמרים כופרים נועצים יחדיו ומאיימים להילחם בנו. הפצירו במאמינים לשטוח את תחינותינו לפני כס האלוהים בלהט, באמונה ובתפילה, ולהודיעו כי ייתכן שאויבינו שנכנעו לרוח קודשו יאולצו לעשות שלום. הצורך הדחוף ביותר שלנו – הדבר הראשון שעלינו לעשות – הוא להתפלל; שהמאמינים יידעו שבדיוק בשעה הזו, הם חשופים ללהט החרב ולחמת זעמו של השטן. לכן, שיתפללו.
” ושוב, בשלב מאוחר יותר, תוך התייחסות לליגת ההגנה שהנסיכים שקיבלו את האמונה המתוקנת ביקשו להקים, הוא הכריז כי כלי הנשק היחיד שיש לעשות בו שימוש במלחמה זו הוא “חרב הרוח”. הוא כתב לאלקטור של סקסוניה: “לא נוכל להיעתר ביודעין להצעת כריתת הברית. אדוננו המשיח אדיר כוח הוא, ולכן נוכל למצוא דרכים ואמצעים להיחלץ מסכנות, ולהפר את זממם של הנסיכים הכופרים… המשיח רק בודק אותנו כדי לגלות אם אנו מוכנים ומזומנים לציית לדברו, אם לאו; אם אנו דבקים באמיתה מסוימת, אם לאו. אנו מעדיפים למות עשר פעמים, ולא להניח לבשורה להיות העילה לשפיכות דמים או לפגיעה באמצעות מעשינו. הבה נסבול באורך רוח, וכדברי מחבר מזמורי התהילים, הבה ניחשב כצאן לטבח; במקום לנקום או להגן על עצמנו, הבה נניח לה’ לשפוך את חרון אפו. “עלינו לשאת בגאון את צלב המשיח. הפגינו את אצילותכם ללא חת. אנו נחולל הרבה יותר באמצעות תפילותינו, מכפי שאויבינו ישיגו בעזרת התרברבויותיהם. רק אל תניחו לידיכם להיות מגואלות בדם אחיכם. אם הקיסר דורש מאיתנו להופיע בפני בתי הדין שלו, אנו מוכנים ומזומנים לבוא. לא תוכלו להגן על האמונה; כל אחד מכם חייב לדבוק באמונה על אחריותו.” ממקום התפילה הנסתר מן העין, נבע כוח אדיר שטלטל את העולם וחולל את הרפורמציה הגדולה. שם, בשלווה חדורת קדושה, הציבו משרתי ה’ את כף רגלם על הסלע האיתן של הבטחותיו. בזמן המאבק שהתחולל באוגסבורג, לותר לא חדל להקדיש לתפילה שלוש שעות מדי יום. שעות אלה נעשו בחלק של היום שהכי רצוי ונוח ללמוד בו. בבדידות חדרו, הוא נשמע מתפלל ושופך את ליבו ונשמתו לפני ה’ במילים שהיו גדושות הערצה, יראה ותקווה, כאילו דיבר אל חבר. “יודע אני כי אתה אבינו ואלוהינו,” אמר, “ותפזר לכל עבר את רודפי בניך; שכן אתה בכבודך ובעצמך מסתכן יחד איתנו. הכול שלך הוא, ורק אתה מערב אותנו בעל כורחנו. לכן, הגן עלינו, הו, אבינו!” הוא כתב למלנכתון שכרע תחת משא חרדות ופחדים: “חסד ושלום במשיח! במשיח אני אומר, לא בעולם, אמן! שונא אני בתכלית שנאה את הדאגות הללו שמכלות אותך. אם המטרה אינה ראויה, הנח לה; אם המטרה טובה וצודקת, מדוע שנתעלם מהבטחות האל, המורה לנו לשכב לישון ללא מורא? המשיח לא יירתע מעשיית צדק ואמת. הוא חי, הוא מושל; לכן, איזה פחד יכול לקנן בלבנו?” ואלוהים אכן הקשיב לזעקות עבדיו. הוא אזר את הנסיכים והשרים בחן ובאומץ כדי לעמוד בתוקף על האמת כנגד “מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה.” ה’ הכריז: “הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן פִּנָּה נִבְחָרָה וִיקָרָה, וְהַמַּאֲמִין בָּהּ לֹא יֵבוֹשׁ” (פטר”א, ב’ 6, בציטוט מישעיה כ”ח 16). מתקני הדת הפרוטסטנטים הסתמכו על המשיח, ולכן שערי שאול לא יגברו עליהם.
