העימות הגדול פרק י׳׳ב – הרפורמציה בצרפת

בעקבות המחאה בספירס וההודאה באוגסבורג, שסימנו את ניצחון הרפורמציה בגרמניה, באו שנות מאבק ואפלה. הכנסייה הפרוטסטנטית נחלשה עקב מחלוקות שהתעוררו בקרב תומכיה, והותקפה בידי יריבים עוצמתיים, ודומה היה שהיא תחוסל. רבבות מאמינים חתמו את עדותם בדמם. פרצה מלחמת אזרחים; אחד מתומכיה הבולטים של האמונה הפרוטסטנטית בגד במטרתה; הנסיכים האציליים ביותר שקיבלו את הרפורמציה, נפלו לידי הקיסר והובלו כאסירים מעיירה לעיירה. אך ברגע שנדמה היה שהקיסר נוחל ניצחון, הוא הוכה והובס. הוא חזה בטרף שנחלץ מאחיזתו, ונאלץ לאשר סובלנות כלפי התורות שכל חייו חתר להשמידן. הוא סיכן את ממלכתו, אוצרותיו וחייו בזמן שנלחם כדי לעקור את הכפירה. עתה, הוא חזה בצבאותיו שהידלדלו ונחלשו מן המלחמות, באוצרותיו שהידלדלו ובממלכות הרבות שלו, שמרד איים על שלמותן, בזמן שבכל מקום, האמונה שהוא ניסה לשווא לדכא, התפשטה ועשתה לה חסידים רבים. צ’ארלס החמישי נלחם נגד כוח כול-יכול. אלוהים אמר: “יהי אור”, אך הקיסר רצה לשמור שהחשכה לא תתפוגג. תכליתו נכזבה, ובדמי ימיו, בעודו תשוש ממלחמותיו הממושכות, הוא ויתר על כיסאו והסתגר בתא במנזר. בשוויץ, כמו בגרמניה, ירדו ימים אפלים על הרפורמציה. בזמן שמחוזות קתוליים רבים קיבלו את האמונה המתוקנת, אחדים דבקו בעיקשות עיוורת בדת הקתולית. רדיפותיהם את אלה שחפצו לקבל את האמת הובילו לבסוף למלחמת אזרחים. צווינגלי ורבים מעמיתיו בתנועת הרפורמציה נפלו בשדה הדמים של קאפל. אוקולמפדיוס, שהאסונות הנוראים הללו הכריעוהו, מת זמן קצר לאחר מכן. הכנסייה הקתולית נחלה ניצחון, ודומה היה שבמקומות רבים החזירה לעצמה את כל מה שאיבדה. אך ה’, שעצותיו נצחיות, לא זנח את תכליתו ואת חסידיו. ידו המגוננת תצילם. בארצות אחרות הקים ה’ פועלים שיקדמו את הרפורמציה. בצרפת, לפני ששמו של לותר נשמע בה כמתקן דת, אור היום רק החל להפציע. אחד האנשים הראשונים שחזו באור המפציע היה לפבר הקשיש, אדם בעל ידע נרחב, פרופסור באוניברסיטה של פריז וקתולי אדוק וקנאי. במחקריו בספרות העת העתיקה, הוא התמקד בעיקר בתנ”ך ובברית החדשה, ואף הורה לתלמידיו ללמד אותם. הוא היה חסיד נלהב של הקדושים, ולפיכך לקח על עצמו את המשימה להעלות על הכתב את תולדות הקדושים והקדושים-המעונים של הכנסייה, כפי שתועדו באגדות הכנסייה. עבודה זו דרשה מאמץ ניכר, אך הוא כבר התקדם בה יפה. אז, כשחשב כי יצליח להיעזר בעבודתו בכתבי הקודש, החל להתעמק בהם. ואכן, כאן הוא מצא קדושים, אך הם היו שונים בתכלית השינוי מאלה שצוינו בלוח השנה הקתולי. אור אלוהי עז הציף את ליבו ושכלו. בפליאה ובתיעוב זנח את המשימה שיעד לעצמו, והקדיש את עצמו ללימוד דבר ה’. במהרה החל ללמד את האמיתות היקרות שגילה בכתבי הקודש. בשנת 1512, לפני שלותר וצווינגלי החלו במלאכת הרפורמציה, הוא כתב: “אלוהים הוא זה שמעניק לנו, באמצעות אמונה, את הצדקה המצדיקה אותנו בחסדו ומנחילה לנו חיי עולם.” בעודו הוגה ברזי הגאולה, הוא הכריז: “הו, הנשגבות הנוראה של קורבן התמורה – האדם היחיד החף מחטא מורשע, ואילו האשם יוצא לחופשי; הברכה נעשית ראויה לקללה, אך הקללה הופכת לברכה; האחד שהוא החיים עצמם מת, אך המתים חיים; כבוד האלוהים אפוף אפלה, אך זה שאינו יודע דבר זולת מבוכה, עוטה כבוד.” בזמן שלימד כי תהילת הגאולה שייכת לאלוהים בלבד, הוא אף הכריז כי חובת הציות מוטלת על האדם. הוא אמר: “אם הינך חבר בכנסיית המשיח, אתה איבר בגופו; אם הינך איבר בגוף המשיח, כולך מלא בטבעו האלוהי. אם בני האדם יבינו את הזכות היתרה הזו, הם יחיו חיים כה טהורים, צנועים, חסודים וקדושים, שבהשוואה לכבוד האלוהים השורה בקרבם, שעין אנוש אינה יכולה לראותו, הכבוד והתהילה של העולם הזה ייראו להם ראויים לבוז.” אחדים מתלמידיו של לפבר הקשיבו לדבריו בלהיטות; זמן רב לאחר שקולו של המורה יושתק, הם ימשיכו לבשר את האמת. ויליאם פארל היה אחד מהם. כבן להורים יראי שמיים, שחונך על ברכי האמונה הצרופה של תורות הכנסייה, יכול היה להכריז לגבי עצמו, בציטוט מדברי שאול השליח: “חָיִיתִי כְּפָרוּשׁ עַל פִּי הַכַּת הָאֲדוּקָה בְּיוֹתֵר שֶׁל דָּתֵנוּ” (מה”ש, כ”ו 5). כקתולי אדוק, הוא היה להוט להשמיד כל מי שהעז לצאת נגד הכנסייה. “הייתי חורק בשיניי כזאב פראי מלא זעם,” אמר בשלב מאוחר יותר לגבי התקופה הזו בחייו, “בכל פעם ששמעתי מישהו שדיבר בגנות האפיפיור.” הוא סגד לקדושים בלהט ודבקות, ביקר בחברת לפבר בכנסיות בפריז, התפלל וסגד לפני המזבחות, וקישט את היכלי הקודש במתנות. אך כל הטקסים והמצוות שקיים, לא הביאו לו שלוות נפש. תחושת האשמה על חטאיו העיקה על נשמתו, וכל סיגופי החרטה שלו לא הצליחו להפיגה. כששמע את דבריו של מתקן הדת שאמר: “גאולה היא מתת חסד; שה האלוהים החף מחטא מורשע, ואילו החוטא מזוכה,” וגם: “רק צלב המשיח פותח את שערי גן העדן, ונועל את שערי הגיהינום,” הוא שמע את קולו כבת קול מן השמיים. פארל קיבל בשמחה את האמת. השינוי שהתחולל בליבו וקבלתו את האמונה דמו לאלה של שאול השליח, וחילצוהו מן השעבוד למסורת אל החירות של בני האלוהים. לדבריו, לאחר המהפך שחל בחייו, “במקום לב רצחני של זאב פראי מסוכן,” הוא היה “שקט ורגוע כמו שה עניו ותמים,” לאחר שליבו סר מן האפיפיור וניתן לישוע המשיח. בזמן שלפבר המשיך להפיץ את האור בקרב תלמידיו, פארל, שהפך קנאי למטרת המשיח כפי שהיה קנאי למטרת האפיפיור, יצא לבשר את האמת קבל עם ועולם. זמן קצר לאחר מכן, אחד מנכבדי הכנסייה, הבישוף של מו Meaux)) הצטרף אליהם. מורים אחרים, משכילים ומוכשרים מאוד, הצטרפו אליהם והכריזו את האמת, אשר זכתה בחסידים רבים בקרב כל המעמדות, מבתי הפועלים והאיכרים ועד ארמון המלך. אחותו של פרנסיס הראשון, המלך שישב על הכס באותה תקופה, קיבלה את האמונה המתוקנת. המלך עצמו והמלכה האם ראו את האמונה המתוקנת בעין יפה לזמן מה, ומתקני הדת, שתקוות גדולות פיעמו בליבם, ייחלו לעת שבה צרפת כולה תקבל את בשורת המשיח. אך תקוותיהם יתנפצו. מבחנים קשים ורדיפות ציפו לתלמידי המשיח. אולם, בחסד ה’, הדבר נעלם מעיניהם. בינתיים, הם נהנו מתקופה של שלום כדי שיוכלו לאזור כוחות לקראת הסערה; בעת ההיא, הרפורמציה התקדמה במהירות. הבישוף של מו פעל בלהט במחוז שלו, ולימד הן את הכמרים והן את העם. כמרים בורים ומושחתים הודחו והוחלפו, ככל שהסתייע הדבר, באנשים בעלי ידע ויראת שמיים. הבישוף השתוקק שלחסידיו תהיה גישה לדבר ה’, ותשוקתו התמלאה במהרה. לפבר עסק בתרגום הברית החדשה, ובזמן שכתבי הקודש בגרמנית בתרגומו של לותר ראו אור בוויטנברג, הברית החדשה בצרפתית הודפסה בעיר מו. הבישוף לא חסך בעמל או בממון כדי להפיץ את הברית החדשה בקרב בני קהילתו, ובמהרה החזיקו איכרי מו בכתבי הקודש. כנוסעים הגוועים בצמא, המקדמים בברכה מעיין מים חיים, כך קיבלו נשמות אלה את המסר השמיימי. האיכרים בשדות ובעלי המלאכה בסדנותיהם התעודדו במהלך עמל יומם כאשר שוחחו על האמיתות היקרות של כתבי הקודש. בערבים, במקום ללכת לחנויות לממכר יין, הם נאספו בביתו של אחד מהם כדי לקרוא בצוותא בדבר ה’, להתפלל ולעבוד את האל. שינוי כביר יתחולל במהרה בקהילות אלה. על אף שחבריהן היו בני מעמד הפועלים, איכרים קשי יום וחסרי השכלה, כוחו המרומם והמחולל שינוי של החסד האלוהי ניכר בחייהם. הם ניצבו בענווה, באהבה ובקדושה כעדים של המהפך שהבשורה מחוללת בחיי מי שמקבל אותה בכל ליבו ומאודו. האור שזרח על העיר מו שלח את קרניו למרחקים. מדי יום גדל מספר האנשים שקיבלו את האמונה המתוקנת. המלך, שבז לקנאות העיוורת צרת האופקים של הנזירים, הצליח לעצור לזמן מה את זעמה של ההיררכיה האפיפיורית, אך לבסוף, ידם של ראשי הדת הקתולית הייתה על העליונה. המוקד נערך. הבישוף של מו, שאולץ לבחור בין אש המוקד להתכחשות לאמונתו, בחר בדרך הקלה יותר; אך חרף מפלתו של הרועה, צאן מרעיתו נותר נאמן. רבים העידו על האמת בעודם עולים בלהבות. בזכות אומץ ליבם ומסירותם, משיחיים ענווים אלה דיברו מעל המוקד אל רבבות בני אדם שבימים של שלום לא שמעו מעולם את עדותם. לא היו אלה רק הענווים והעניים שהעזו להעיד על המשיח בעיצומם של סבל, לעג ובוז; בהיכלות הנשגבים בטירות ובארמונות ישבו נשמות אציליות שהוקירו את האמת יותר מעושרן, מעמדן ואפילו חייהן; שריון אבירים הסתיר רוח אצילית, נשגבה ומסורה יותר מזו שהסתתרה מתחת גלימת הבישופים. לואיס דה ברקווין היה בן אצולה. אביר אמיץ ואצילי זה, שהיה מסור ללימודים, היה אדם בעל נימוסים, מידות טובות ומוסריות מופתית. מחבר אחד כתב עליו, “הוא היה חסיד גדול של החוקה והשיטה הקתולית, ואהב מאוד לשמוע מיסות ודרשות. גולת הכותרת במידותיו הטובות הייתה תיעובו המיוחד כלפי הדת הלותרנית.” אולם, כרבים אחרים, לאחר שיד ההשגחה כיוונה אותו אל כתבי הקודש, הוא הופתע לגלות בהם לא את תורות הדת הקתולית, אלא את משנתו של לותר. לפיכך, הוא התמסר בכל ליבו ומאודו למטרת הבשורה. “כאדם המשכיל ביותר בקרב אצילי צרפת,” ובזכות שכלו החד, רהיטותו, אומץ לבו האיתן ולהטו ההרואי, בשילוב עם השפעתו הרבה בחצר (הוא היה חביב מאוד על המלך) – הוא נחשב בידי רבים כמי שיועד להיות מתקן הדת בארצו. בזא אמר: “ברקווין היה יכול להיות לותר השני, אילו מצא בפרנסיס הראשון אלקטור שני.” “הוא גרוע מלותר,” זעקו הקתולים. הקתולים בצרפת הטילו עליו אימה רבה יותר. הם כלאו אותו בעוון כפירה, אך הוא שוחרר מן הכלא בצו המלך. המאבק נמשך שנים רבות. פרנסיס, שהתנודד בין הקתוליות לרפורמציה, נשא באורך רוח את קנאותם הפראית של הנזירים ודיכא אותה לסירוגין. ברקווין נאסר שלוש פעמים בידי הרשויות הקתוליות, ופעם אחר פעם שוחרר בידי המלך, שהעריץ את שכלו החד ואת אופיו האצילי, וסירב להקריב אותו לשלטון הרשע של הדת הקתולית.

ברקווין שב והוזהר מפני הסכנה שארבה לו בצרפת, וידידיו דחקו בו ללכת בעקבות אלה שבחרו לצאת לגלות מרצון ומצאו שם מחסה. איראסמוס הפחדן והסתגלתן, שעם כל עושר ידיעותיו ולמדנותו, כשל בגדולה המוסרית אשר מרוממת את האמת ומכניעה את החיים והכבוד לצוויה, כתב לברקווין: “בקש שישלחו אותך כשגריר לארץ זרה; סע ברחבי גרמניה. אתה מכיר את בדא ואת טיבו – מפלץ בעל אלף ראשים היורק ארס לכל עבר. אויביך מכונים לגיון. גם אם הייתה מטרתך טובה שבעתיים מזו של ישוע המשיח, הם לא היו מניחים לך, עד שהיו מענים ומשמידים אותך. אל תבטח יתר על המידה בהגנת המלך. בכל מקרה, אל תסכן את שמי הטוב במחלקה לתיאולוגיה.” אך כשהסכנות גדלו, להטו של ברקווין רק הלך וגבר. כיוון שמטבעו לא היה מסוגל לאמץ את הלך הרוח והסתגלתנות שעמדו מאחורי עצתו של אירסמוס, הוא היה נחוש בדעתו לנקוט צעדים נועזים יותר. הוא לא רק יגן על האמת, אלא אף יתקוף את השקר. הוא יטיל על הקתולים את אשמת הכפירה שהם ביקשו להטיל עליו. אויביו המרים והנמרצים ביותר היו המורים המלומדים והנזירים שלימדו במחלקה התיאולוגית באוניברסיטה של פריז, אחת ממוסדות ההשכלה הדתיים הגבוהים ביותר בפריז ובצרפת כולה. ברקווין הוציא מכתביהם של מלומדים אלה שתים עשר השגות, פירסם אותן ברבים וטען כי הן סותרות את כתבי הקודש, ולפיכך מהוות כפירה. במקביל, הוא פנה אל המלך בבקשה שישמש כבורר במחלוקת. המלך, שלא התנגד לעימות בין הכוח לחריפות המחשבה של הצדדים היריבים, ושש על ההזדמנות להשפיל את גאוותם של הנזירים היהירים, ביקש מן הקתולים להגן על מטרתם באמצעות כתבי הקודש. הללו ידעו כי כלי נשק זה לא יועיל להם רבות; מאסר, עינוים ושריפה על המוקד היו כלי הנשק שהם היטיבו להשתמש בהם. עתה התהפכו היוצרות, והם הבינו שהם עומדים ליפול לבור שהם כרו בעבור ברקווין. הם הביטו סביבם בפליאה, ובתוך כך חיפשו דרך מילוט. בדיוק בשעה הזו, צלם של הבתולה שניצב בפינת אחד הרחובות המרכזיים, נמצא כרות ומושחת. העיר סערה כמרקחה. המוני בני אדם נהרו אל המקום כשעל פניהם ארשת זעם ואבל. גם המלך התחלחל והצטער. כאן היה יתרון שהנזירים יכלו לנצלו לתועלתם, והם אכן הזדרזו לעשות זאת. הם זעקו: “אלה הפירות הבאושים של הדוקטרינות של ברקווין. הכול ייהרס – הדת, החוקים, הכס עצמו – באמצעות קונספירציה לותרנית זו.” ברקווין נעצר שוב. המלך נעדר בעת ההיא מפריז, והנזירים יכלו לפעול כאוות נפשם. מתקן הדת נשפט, הורשע ונגזר עליו עונש מוות, ומחשש שפרנסיס יתערב כדי להצילו, גזר הדין בוצע כבר ביום שבו נגזר. ברקווין הובל בצהרי היום אל אתר ההוצאה להורג. קהל גדול נאסף במקום כדי לחזות בהוצאתו להורג, ורבים הוכו בתדהמה ונחרדו כשראו כי הקורבן הינו בנה של אחת המשפחות הטובות, האמיצות והאציליות ביותר של צרפת. תדהמה, זעם, בוז ושנאה מרה הקדירו את פניהם של ההמונים שהתקהלו במקום. אך על פניו של אדם אחד לא העיב שום צל; מחשבותיו של הקדוש המעונה נישאו הרחק מן המחזה הסוער וההומה הזה; הוא היה מודע אך ורק לאדונו. עגלת הנידונים למוות הנתעבת שעליה הובל, פניהם הקודרות של רודפיו, המוות הנורא הצפוי לו – לכל אלה לא שם לב; המושיע החי, שקם לתחייה מן המתים והוא חי לעולמים, ובידיו מפתחות המוות והשאול, ניצב לצידו. פניו של ברקווין קרנו בזיו ובשלוות גן העדן. הוא לבש בגד נאה, “גלימת קטיפה, חולצה הדוקה מבד סאטן ומשי וגרבי זהב.” הוא עמד להעיד על אמונתו בנוכחות מלך מלכי המלכים והיקום כולו שצפה בו, ולכן, אף סימן של אבלות לא העיב על שמחתו. כאשר התהלוכה התקדמה לאיטה לאורך הרחובות העמוסים, הביטו האנשים בהשתאות בארשת השלווה הצרופה והניצחון חדור השמחה שנחה על פניו. הם אמרו: “הוא נראה כאדם היושב במקדש והוגה בקודש.” על המוקד ניסה ברקווין לומר כמה מילים לקהל, אך הנזירים שחששו מן התוצאה החלו לצעוק, והחיילים הרעישו בכלי נשקם, עד שהשאון הרב גבר על קולו של הקדוש המעונה. דבריו של בר-הסמכא העליון ביותר בפריז התרבותית בתחומי הספרות והאמונה, שנאמרו כבר בשנת 1529, “דרבנו את ההמון הפשוט (שהתאסף בשנת 1793) כשדיבר על  הדרך הנבזית שבה הושתקו על הגרדום המילים הקדושות של הגוססים.” ברקווין נחנק למוות וגופתו אוכלה בלהבות האש. הבשורות המרות על מותו ציערו מאוד את תומכי הרפורמציה בכל רחבי צרפת. אך המופת שלו לא נשכח. עד האמת אמר: “גם אנו להוטים לקדם את המוות בשמחה, ולמקד את מבטנו בעולם הבא.” במהלך הרדיפות בעיר מו, המורים שלימדו את האמונה המתוקנת לא קיבלו רישיון להטיף, ולכן פנו לשדות בישור אחרים. לאחר זמן מה, לפבר נסע לגרמניה. פארל שב לעיר הולדתו במזרח צרפת כדי להפיץ את האור בבית ילדותו. לעיר כבר הגיעו ידיעות על מה שהתחולל במו, והאמת שפארל לימד בעוז ובלהט קנתה לה מאזינים. במהרה קמו הרשויות כדי להשתיקו והוא גורש מן העיר. על אף שנבצר ממנו לפעול בגלוי, הוא נסע דרך מישורים וכפרים, לימד בבתים פרטיים ובגנים נסתרים, ומצא מחסה ביערות ובמערות שבהם ביקר תדירות בנערותו. אלוהים הכשירו למבחנים קשים יותר. הוא אמר: “צלבים, רדיפות ומארבים של השטן לא חסרו לי; הם אפילו היו יותר ממה שיכולתי לשאת בכוחי שלי; אך אלוהים הוא אבי שבשמיים, הוא מעניק לי סעד וכוח, והוא יאזרני לנצח נצחים בכל הכוח שאזדקק לו.” בדומה למה שקרה בימי השליחים, הרדיפות היו “דַּוְקָא לְטוֹבַת הַבְּשׂוֹרָה” (פיל’, א’ 12). לאחר שהמבשרים גורשו מפריז ומו, הם “עָבְרוּ בָּאָרֶץ וּבִשְּׂרוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים” (מה”ש, ח’ 4).

כך עשה האור את דרכו למחוזות נידחים רבים ברחבי צרפת. אלוהים ממשיך להכשיר פועלים שירחיבו ויקדמו את מטרתו. באחד ממוסדות הלימוד בפריז למד צעיר שקט ומהורהר שכבר הוכיח את עצמו כבעל תפיסה חדה ושכל מבריק, שאף התבלט בזכות אורח חייו הטהור, לא פחות מאשר להטו האינטלקטואלי ואדיקותו הדתית. גאונותו של ג’ון קלווין, שהתבטאה הלכה למעשה, הפכה אותו במהרה לגאוות המכללה, ואנשים ציפו והאמינו שהוא יהפוך לאחד ממגני הכנסייה הכישרוניים והמכובדים ביותר. אולם, קרן אור חדרה אפילו דרך כתלי השכלתנות והאמונות הטפלות שסגרו על קלווין. הוא שמע את התורות החדשות בחלחלה, ולא פקפק בכך שהכופרים היו ראויים לאש המוקד שאליה הובלו. עם זאת, שלא במתכוון, הוא נתקל בתורת הכפירה, ונאלץ לבחון את עוצמתה של התיאולוגיה הקתולית כדי להפריך את התורה הפרוטסטנטית. דודנו של קלווין, שהצטרף למתקני הדת, שהה בפריז. שני קרובי המשפחה נפגשו לעיתים קרובות ודנו בסוגיות שעוררו מחלוקת בארצות הנצרות. אוליבטן הפרוטסטנטי אמר: “בעולם יש רק שתי דתות. האחת היא פרי המצאתו של האדם, ועל פיה יכול האדם להושיע את עצמו באמצעות טקסים ומעשי חסד; השנייה היא זו שנחשפה בכתבי הקודש, ומלמדת את בני האדם לחפש ישועה ולקבלה אך ורק כמתת חינם מאת אלוהים.” קלווין הכריז: “איני מקבל אף אחת מתורותיך החדשות. האם סבור אתה שחייתי בשקר כל ימי חיי?” אך במוחו צצו מחשבות שלא עלה בידו לגרשן בכוח הרצון. בבדידות חדרו הגה בדברי דודנו. תחושת אשמה על חטא העיקה על מצפונו, והוא ראה עצמו ניצב לפני שופט הצדק הקדוש ללא מליץ יושר. הוא הבין כי התיווך של הקדושים, מעשי החסד וטקסי הכנסייה, אין בכוחם לכפר על חטאים. הוא יכול היה לראות אך ורק את החשכה הגמורה של הייאוש הנצחי המצפה לו. לשווא ניסו אנשי הכמורה להקל על צערו. הוא הסתגף והלך לווידויים, אך לשווא – כל הצעדים הללו לא יכלו לפייס בין נשמתו לאלוהים. קלווין המשיך להתייסר בחיבוטי הנפש חסרי השחר הללו, כשבאחד הימים, כשביקר באחת מכיכרות העיר, היה עד לשריפתו על המוקד של כופר. הוא נמלא פליאה מהבעת השלווה שנחה על פניו של הקדוש המעונה. בעיצומם של העינויים והמוות הנוראי שהומטו עליו, ותחת ההרשעה הנוראה ביותר של הכנסייה, הוא הפגין אמונה ועוז רוח שעמדו בסתירה גמורה לייאוש ולאפלה שקנו להם אחיזה בנפשו של התלמיד הצעיר, שציית בקפדנות ובאופן מושלם לכנסייה. הוא ידע כי הכופרים ביססו את אמונתם על כתבי הקודש. לפיכך, הוא גמר אומר בנפשו ללמוד את כתבי הקודש ולגלות, אם יעלה הדבר בידו, את סוד אושרם של הכופרים. בכתבי הקודש מצא את המשיח. הוא זעק: “אבי שבשמיים, קורבן המשיח פייס את חרון אפך; דמו רחץ וטיהר אותי מעוונותיי; מותו כיפר בעבורי. המצאנו לעצמנו שלל הבלים חסרי שחר, אך אתה הנחת את דברך לפניי כלפיד, אתה נגעת בליבי, וזאת כדי שאתעב את כל המידות טובות והזכויות האחרות, זולת אלה של ישוע.”

קלווין חונך משחר ילדותו לכמורה. כשהיה רק בן שתיים עשרה, הוא מונה לכומר של כנסייה קטנה, והבישוף גילח את ראשו בהתאם לחוקת הכנסייה הקתולית. הוא אומנם לא קיבל הקדשה ולא כיהן ככומר, אך הפך לאחד מחברי הכמורה, ובזכות מינויו ותוארו זכה לקצבה. עתה, כשחש כי לא יוכל לעולם לכהן ככומר, פנה לזמן מה ללימודי משפטים, אך לבסוף זנח את המטרה והחליט להקדיש את חייו לבשורה. אך הוא לא היה בטוח אם עליו להיות מורה. מטבעו, הוא היה ביישן והססן,  ובנוסף, משום שהעיקה עליו תחושת האחריות הכבדה ההולמת את התפקיד, הוא רצה להמשיך בלימודיו. אך הפצרותיהם הכנות של חבריו שכנעוהו לבסוף. “זה נפלא,” אמר, “שאדם ממוצא כה צנוע ירומם לכבוד כה גדול.” קלווין החל את עבודתו בשקט ובצנעה, ומילותיו היו כטל המרווה את האדמה. הוא עזב את פריס ושהה עתה בעיירה כפרית שהייתה נתונה תחת חסותה של הנסיכה מרגרט, אשר אהבה את הבשורה והעניקה את חסותה לתלמידי הבשורה. קלווין היה עדיין בחור צעיר, עדין, מנומס וצנוע. הוא החל את עבודתו בבתי התושבים. בעודו מוקף בבני המשפחות, הקריא את כתבי הקודש והבהיר להם את אמיתות הגאולה. שומעי המסר בישרו את הבשורות הטובות לזולת, ובמהרה יצא המורה לעיירות ולכפרים הקטנים שהקיפו את עירו. הוא השיג דריסת רגל בטירות ובצריפים, והמשיך בדרכו בעודו מניח את היסודות לקהילות שיהפכו לעדות אמיצות של האמת. מקץ כמה חודשים, שב לפריז. כאן כבר התחוללה סערה בלתי רגילה בחוגי המשכילים והמלומדים. בעקבות לימוד שפות עתיקות, בני האדם פנו אל כתבי הקודש, ורבים מהם, שליבם נותר חתום לאמיתות הטמונות בהם, דנו בהם עתה בלהיטות, ואפילו התנצחו עם מנהיגי הדת הקתולית. ועל אף שקלווין היה לוחם מיומן בשדות הקרב של המחלוקת התיאולוגית, הייתה לו עתה משימה נעלה יותר לבצע מאשר להתנצח עם מלומדים קולניים אלה. הרוחות סערו, וזה היה הזמן לחשוף את האמת. בזמן שאולמות האוניברסיטאות נמלאו בהמולת הוויכוחים התיאולוגיים, עבר קלווין מבית לבית, הקריא וביאר את כתבי הקודש ובישר לאנשים את המשיח הצלוב. ביד ההשגחה, פריז תקבל הזמנה נוספת לקבל את הבשורה. קריאתם של לפבר ופארל נדחתה על הסף, אך המסר יבושר שוב לכל תושבי העיר הגדולה. המלך, שהושפע משיקולים פוליטיים, טרם צידד ברומא באופן מלא כנגד הרפורמציה. מרגרט עדיין דבקה בתקווה שהפרוטסטנטיות תנחל ניצחון בצרפת. היא החליטה שהאמונה המתוקנת תבושר בפריז. בעת היעדרותו של המלך, היא הורתה לכומר פרוטסטנטי להטיף בכנסיות העיר. היות שהדבר נאסר בידי הרשויות הקתוליות, היא פתחה את שערי הארמון. אחת הדירות הוסבה לכנסייה, והוכרז כי מדי יום בשעה מסוימת תינתן דרשה, ואנשים מכל שדרות החיים הוזמנו לשמוע אותה. המוני בני אדם נהרו לשם כדי לשמוע את הדרשות. לא רק הכנסייה עצמה, אלא גם הפרוזדורים והאולמות היו מלאים מפה לפה. אלפים התאספו בכל יום – אצילים, מדינאים, מלומדים, סוחרים וכפריים. המלך, תחת שיאסור את ההתקהלות, הורה על פתיחתן של שתי כנסיות בפריז. מעולם לא התרגשה העיר מדבר ה’ באופן כזה. רוח החיים נשבה משמיים והפיחה חיים בבני האדם. מתינות, טהרה, סדר ויעילות תפסו את מקומן של שיכרות, הפקרות, מריבות ובטלה. אך ההיררכיה הקתולית לא ישבה בחיבוק ידיים. המלך סירב להתערב כדי לעצור את ההטפות, ולכן ראשי הדת הקתולית פנו אל פשוטי העם. הם לא חסכו באמצעים כדי לעורר את הפחדים, האמונות הטפלות והדמיון הפרוע של ההמונים הבורים שהאמינו באמונות טפלות.

פריז שנכנעה למורי השקר שלה, לא ידעה את מועד פקודתה, וגם לא מאין יבוא שלומה, בדיוק כמו ירושלים בעת העתיקה [ע”פ לוקס י”ט 42 ,44]. דבר ה’ בושר בעיר הבירה במשך שנתיים, אך בזמן שרבים קיבלו את הבשורה, הרוב דחוה על הסף. פרנסיס גילה סובלנות לכאורה, אך רק כדי לשרת את מטרותיו, והקתולים השיגו שוב עליונות. שוב נסגרו הכנסיות והוקם המוקד. קלווין שהה עדיין בפריז. הוא הכשיר את עצמו לפועלו באמצעות לימוד, הגות ותפילה, ובד בבד המשיך להפיץ את האור. אולם, לבסוף הוא נחשד בכפירה, והרשויות החליטו להביאו לאש המוקד. מכיוון שחש בטוח לחלוטין במקום ההתבודדות שלו, לא חלפה במוחו שום מחשבה על סכנה. אך חבריו מיהרו לחדרו עם הבשורות שהשוטרים עושים דרכם אליו כדי לעצרו. בתוך שנייה נשמעה דפיקה רמה על השער החיצוני. היה עליהם לפעול מידית. אחדים מחבריו עיכבו את השוטרים בדלת, והיתר סייעו לו לרדת מן החלון.  או אז, הוא נמלט במהירות אל פאתי העיר.

לאחר שמצא מקלט בצריף של פועל שתמך ברפורמציה, הוא התלבש בבגדי העבודה של מארחו, הניח מעדר על כתפו ויצא לדרך. לאחר שנסע דרומה, הוא מצא מקלט במחוזות השלטון של מרגרט. הוא שהה כאן חודשים ספורים, בטוח ומוגן בחסות חברים בעלי השפעה, ועסק, כבעבר, בלימוד. אך ליבו היה נתון לבישור בצרפת, והוא לא היה מסוגל להמשיך לשבת בחיבוק ידיים. ברגע שהסערה שככה מעט, הוא חיפש שדה בישור חדש בפויטיירס, שהייתה בה אוניברסיטה ורעיונות חדשים כבר התקבלו בה בחיוב. בני כל המעמדות שמעו את הבשורה בשמחה. הבשורה לא בושרה קבל עם ועולם, אך קלווין בישר את מילות חיי הנצח לכל מי שחפץ לשמען בביתו של שופט שלום בכיר, לפעמים במקום מגוריו ולפעמים בגן ציבורי. בתוך זמן מה גדל מספר מאזיניו, והתחושה הייתה שיהיה בטוח יותר להתאסף מחוץ עיר. כמקום האסיפה נבחרה מערה ששכנה בצידי ערוץ צר ועמוק, וחסתה בצל עצים וסלעים שתלו מעליה והפכוה למקום מבודד כמעט מושלם. אנשים שיצאו מן העיר בקבוצות קטנות ונסעו בדרכים שונות עשו את דרכם אליה. במקום מבודד זה הוקראו והובהרו כתבי הקודש. כאן נחגגה סעודת האדון לראשונה בידי הפרוטסטנטים של צרפת. מקהילה קטנה זו יצאו מספר מבשרים נאמנים לשדות בישור. פעם נוספת שב קלווין לפריז. עדיין לא היה מסוגל לוותר על התקווה שצרפת תקבל את הרפורמציה כאומה. אך הוא מצא שכמעט כל דלת הייתה סגורה לבשורה. בישור הבשורה הוביל היישר למוקד, ולכן, לבסוף הוא החליט לנסוע לגרמניה. ברגע שיצא מצרפת פרצה סערה מעל ראשיהם של הפרוטסטנטים, ואם היה נשאר בצרפת, היה זה ודאי גם סופו. מתקני הדת הצרפתים שהיו להוטים לראות את ארצם מתקדמת בקצב של גרמניה ושוויץ, החליטו להכות באמונות הטפלות של הכנסייה ברומא מכת מחץ, שתעורר את האומה כולה. לפיכך, בתוך לילה אחד הודבקו בכל רחבי צרפת עלונים שגינו את המיסה. במקום לקדם את הרפורמציה, קבוצה קנאית זו שפעלה באופן לא נבון המיטה חורבן לא רק על מפיציה, אלא גם על תומכי הרפורמציה בצרפת כולה. היא נתנה לקתולים את הדבר שהשתוקקו לו מזמן: עילה לדרוש את השמדתם הסופית של הכופרים כמסיתים מסוכנים, המערערים את יציבות הכס ושלום האומה. באמצעות יד נעלמה – בין אם של חבר לא זהיר או של אויב ערמומי (הדבר לא נודע מעולם) –  אחד העלונים הוצמד לדלת הלשכה הפרטית של המלך. המלך נחרד. בעלון הותקפו בתקיפות אמונות טפלות שזכו להערצת הדורות. החוצפה, שאין לה אח ורע, לכפות את המילים הנוקבות והמחרידות האלה על בית המלוכה, העלתה את חמתו של המלך. לתדהמתו, הוא עמד זמן מה בעודו רועד וחסר מילים. לבסוף, אמר בחמת זעמו את המילים הנוראות הבאות: “תפסו את כולם; שהאמונה הלותרנית תיכחד כליל.” הפור נפל. המלך החליט לצדד בכנסייה הקתולית באופן מלא ומוחלט. מיד ננקטו אמצעים למעצרם של כל הלותרנים בפריז. אומן עני, שדבק בדת המתוקנת ונהג להזמין את המאמינים לאספות חשאיות, נתפס. לאחר שאיימו עליו במוות מידי על המוקד, הוא נדרש להוביל את שליחי הקתולים לכל בתי הפרוטסטנטים בעיר. הוא נרתע באימה מן ההצעה השפלה, אך לבסוף גבר עליו הפחד מאש הלהבות והוא הסכים לבגוד באחיו. כשהצבא צועד בראש, ומורין, בלש המלך, ולצידו הבוגד מוקפים בפמליה של כמרים, נזירים, נושאי קטורת וחיילים, עשתה החבורה את דרכה באיטיות ברחובות העיר. התהלוכה נערכה למראית עין לכבוד “סעודת הקודש”, אקט של כפרה לעלבון שעלבו הפרוטסטנטים בפולחן המיסה. אך מאחורי התהלוכה הדתית הסתתרה מזימה קטלנית. כשהתהלוכה הגיעה לביתו של פרוטסטנט, הבוגד אותת בידו, אך לא הוציא הגה מפיו. התהלוכה נעצרה, הצבא נכנס לבית, המשפחה נאזקה ונגררה החוצה, והחבורה האיומה המשיכה בדרכה בחיפוש אחר קורבנות נוספים. “אף בית, גדול או קטן, חשוב או חסר חשיבות, לא נחסך מן החיפוש, אפילו לא המכללות באוניברסיטת פריז. מורין גרם לעיר כולה לרעוד.”

הקורבנות הוצאו להורג בעינויים אכזריים. המוציאים להורג התבקשו להפחית את עוצמת הלהבות כדי להאריך את ייסורי הקורבנות. אך הללו מתו כמנצחים. אמונתם לא התערערה, ודבר לא העיב על שלוות נפשם. רודפיהם, שלא עלה בידם לזעזע את אמונתם האיתנה, חשו מובסים. “הגרדומים הוצבו בכל רבעי פריז, ושריפת הקורבנות נערכה יום אחרי יום במטרה להפיץ את הפחד מכפירה באמצעות פיזור ההוצאות להורג ברחבי העיר. אך בסופו של דבר, הבשורה יצאה כשידה על העליונה. פריז כולה ראתה עתה אילו בני אדם הניבו את הרעיונות החדשים. אין בימת כנסייה טובה יותר ממדורה היוקדת תחת רגליו של קדוש מעונה. האושר חדור השלווה שהאיר את פניהם של האנשים האלה, בזמן שצעדו אל אתר ההוצאה להורג, הגבורה והאומץ שהפגינו כאשר ניצבו בתוך הלהבות היוקדות, ומחילתם מתוך ענווה על הפגיעות והעלבונות שספגו, חוללו מהפך בקרב רבים, והפכו כעס לחמלה, שנאה לאהבה, ודיברו ברהיטות כובשת בשמה של הבשורה.”

הכמרים שהיו נחושים לשלהב את חמת הזעם הציבורית הפיצו האשמות מרושעות ביותר נגד הפרוטסטנטים. הם הואשמו בכך שזממו לטבוח בקתולים, להדיח את הממשלה ולרצוח את המלך. הכנסייה לא הציגה ראיות כלשהן לאישוש ההאשמות הללו. אך נבואות רעות אלה עתידות להתגשם; מכל מקום, זה יקרה בנסיבות אחרות לגמרי ומסיבות שונות בתכלית השינוי. מעשי העוול והאכזריות שביצעו הקתולים כנגד הפרוטסטנטים החפים מפשע, דרשו ענישה כבדה; ואכן בדורות הבאים בא על המלך, ממשלתו ונתיניו האבדון שנובא באותן נבואות שחורות (שהתבססו על האשמות חסרות שחר כלפי הפרוטסטנטים); אלא שבסופו של דבר היוצרות התהפכו, ומתנגדי הנצרות והקתולים עצמם, הם שהמיטו עליהם את אובדנם. לא ייסוד הדת הפרוטסטנטית אלא דיכויה, הוא שהמיט שלוש מאות שנים לאחר מכן את האסונות הנוראים האלה על צרפת. חשד, חוסר אמון וטרור שררו בכל המעמדות. בעיצומה של הדאגה הכללית נחשפה עוצמת ההשפעה שהייתה למשנתו של לותר על ליבם של אנשים שהצטיינו בתחומי החינוך, ההנהגה והמוסר והפכו למופת. משרות חשובות של אמון וכבוד, התפנו לפתע. אומנים, ציירים, מלומדים, פרופסורים באוניברסיטאות, מחברים ואפילו אנשי חצר, נעלמו. מאות נמלטו מפריז והיו לגולים מרצון ממולדתם, כשבמקרים רבים, הנטישה הייתה הרמז הראשון לתמיכתם בדת המתוקנת. הקתולים הביטו סביבם בפליאה כשחשבו על הכופרים שחיו בקרבם ולא עוררו את חשדם. הם כילו את זעמם בהמוני הקורבנות הנחותים יותר שנמצאו תחת שליטתם. בתי הכלא היו עמוסים, האוויר כולו הפך שחור כערפיח מעשן המדורות הבוערות שהודלקו כדי לשרוף את מאמיני הבשורה. פרנסיס הראשון התפאר בהיותו מנהיג בתנועה כבירה למען תחייה רוחנית ורעיונית, שסימנה את תחילת המאה השש עשרה. הוא שש לקבץ בחצרו אנשי ספר מכל ארצות התבל. בזכות אהבת הספר שלו ובוזו לבורות ולאמונות הטפלות של הנזירים, נבעה הסובלנות הקלה שהוא גילה כלפי הרפורמציה. אולם, ברוב להטו לחסל את הכפירה, נותן חסות זה לספרות ולרכישת ידע הוציא צו שהכריז על ביטול הדפוס ברחבי צרפת! 

פרנסיס הראשון הוא אחד מבין שלל דוגמאות שתועדו בהיסטוריה והראו כי פיתוח אינטלקטואלי אינו אמצעי הגנה מפני חוסר סובלנות דתית ורדיפות.

צרפת עמדה להתחייב בטקס חגיגי פומבי לחסל את הדת הפרוטסטנטית. הכמרים דרשו שהעלבון כנגד השמיים, שהובע בגינוי המיסה, יכופר בדם, ושהמלך ייתן את הסכמתו, בשם עמו, לטבח הנורא. ה-21 בינואר 1535, נקבע כמועד לטקס הנורא. פחדים חדורי אמונות טפלות ושנאה המונעת מקנאה עיוורת התעוררו בקרב האומה כולה. ההמונים שנהרו לפריז מכל סביבותיה גדשו את רחובותיה. תהלוכה ענקית ורבת רושם תפתח את היום המיועד. הבתים שניצבו לאורכה של הצעדה לבשו אבל. פה ושם הוקמו מזבחות, וליד כל דלת בער לפיד לכבוד “סעודת הקודש”. לפני עלות השחר הסתדרה התהלוכה בשורה על יד ארמון המלך. אחרי הצלבים והדגלים של הכנסיות האזוריות צעדו אזרחים – זוגות-זוגות שנשאו לפידים בוערים. בעקבותיהם צעדו חברי ארבעת מסדרי הנזירים, כל מסדר בלבוש הייחודי לו. אחריהם נישא אוסף ענקי של שרידים מקודשים. בעקבותיהם נסעו בכירי הכמורה, עטויים בגלימות ארגמן ומקושטים בתכשיטים משובצים אבנים יקרות, יוצרים בכך מערך נהדר ונוצץ. הם ישבו תחת אפיריון מרהיב שנישא בידיהם של ארבעה שרים בכירים. בעקבותיהם צעד המלך, ללא גלימת המלכות והכתר, ראשו חפוי, עיניו מושפלות לאדמה, נושא בידו נר דקיק דולק. כך הופיע מלך צרפת קבל עם ועולם כבעל תשובה. ליד כל מזבח, הוא השתחווה אפיים ארצה בהשפלה, לא בעטיים של מעשי הרשע שטימאו את נשמתו, לא בעטיו של דם החפים מפשע שידיו גואלו בו, אלא בשל החטא הקטלני של נתיניו, שהעזו לגנות את המיסה. בעקבותיו צעדה המלכה ונכבדי המדינה, שאף הם צעדו בזוגות, כל זוג נושא לפיד בוער. כחלק מטקסי היום נשא המלך נאום לפני השרים הבכירים של ממלכתו, בהיכל הגדול של ארמון הבישוף. כשעל פניו הבעת צער קודר, הוא ניצב לפניהם וקונן במילים מרשימות ומרגשות על ה”פשע, חילול השם, ויום היגון והקלון” שהומט על האומה. הוא קרא לכל נתין נאמן לסייע בהשמדת הכפירה הארורה שהתפשטה בצרפת ואיימה להשמידה. הוא אמר: “רבותיי, כשם שנכון הדבר שהנני מלככם, כך, אילו ידעתי שאחד מאיבריי נגוע בריקבון המתועב הזה, הייתי מרשה לכם לחתוך אותו… יתרה מכך, אילו ראיתי שאחד מילדיי נגוע בו, לא הייתי חס עליו… הייתי מוסר אותו לידיכם ומקריבו לאלוהים.” דמעות חנקו את קולו, וכשהעדה כולה בכתה, היא הכריזה כאיש אחד: “נחייה ונמות באמונה הקתולית.” העלטה שירדה על האומה שמאסה באור הייתה נוראה. “החסד המעניק גאולה,” נעלם; אך צרפת, אחרי שחזתה בעוצמתה ובקדושתה, אחרי שאלפים נמשכו ליופייה הקדוש, פנתה עורף לאור והעדיפה את החושך על פניו. תושביה מאסו במתת השמיימית שהוצעה להם. הם קראו לרע טוב ולטוב רע, עד שהלכו שולל אחר הונאתם העצמית. על אף שהם אולי האמינו כי הם משרתים את אלוהים בכך שהם רודפים את חסידיו, בכל זאת נקף מצפונם והם חשו אשמים. הם מאסו באור שהיה מצילם מן השקר, מן ההונאה העצמית ומהכתמת נשמותיהם באשמת דם. כאן, בקתדרלה הגדולה, נשבע העם בשבועה חגיגית להשמיד את הכפירה. בדיוק במקום זה, כשלוש מאות שנים מאוחר יותר, תכתיר האומה ששכחה את האלוהים החי, את “אלת התבונה”.

שוב הסתדרה התהלוכה בשורה, ונציגי צרפת יצאו להתחיל במלאכה שנשבעו לבצע. במרווחים קצובים לאורך המסע הביתה הוקמו גרדומים כדי להוציא להורג את הכופרים, ונקבע שכאשר המלך יגיע לכל אתר כזה, תודלק ערימת העצים כדי שיוכל לחזות במחזה הנורא מתחילתו ועד סופו. פרטי העינויים שסבלו עדים אלה של המשיח מחרידים ומכאיבים מכדי לחזור עליהם; ובכל זאת, איש מן הקורבנות לא היסס ולא נכנע. כאשר האיצו במאמין לחזור בו, הוא השיב: “אני מאמין אך ורק במה שהטיפו נביאי ושליחי העבר, ובכל מה שחברת הקדושים מאמינה בו. אמונתי תולה מבטחה באלוהים ותגבר על כל כוחות האופל והשאול.” שוב ושוב נעצרה התהלוכה באתרי העינויים. לאחר שהתהלוכה שבה לנקודת ההתחלה, על יד ארמון המלך, התפזר הקהל והמלך והנכבדים פרשו, שבעי רצון מאירועי היום, גאים בעצמם ומייחלים שהפעולה שזה עתה החלה, תמשיך עד להשמדה המוחלטת של הכפירה. בשורת השלום שצרפת מאסה בה, אכן תיעקר מן השורש והתוצאות יהיו נוראות. ב-21 בינואר 1793, 258 שנים מן היום שבו התחייבה צרפת בכל ליבה ומאודה לרדוף את מתקני הדת, צעדה תהלוכה אחרת, בעלת תכלית שונה לחלוטין, ברחובות פריז. “פעם נוספת היה המלך הגיבור המרכזי; פעם נוספת הייתה המולה ונשמעו צעקות; פעם נוספת נשמעה הקריאה שדרשה קורבנות רבים יותר; פעם נוספת הוקמו גרדומים שחורים; פעם נוספת הסתיימו אירועי היום בהוצאות להורג מחרידות; לואי השש עשרה הובל אל הגרדום בעודו נאבק בסוהריו ובתלייניו, ושם הוחזק בכוח עד שהגרזן נפל וערף את ראשו שנשמט על הגרדום.” פעם נוספת לא היה המלך הקורבן היחיד; בסמוך לאתר הריגה זה, 2800 בני אדם קיפחו את חייהם תחת להב הגיליוטינה בימי שפיכות הדמים של משטר הטרור. הרפורמציה הציעה לעולם את התנ”ך והברית החדשה כשהם פתוחים וגלויים, היא חשפה את עיקרי תורת ה’ וקראה למצפונם של בני האדם לציית למצוות תורת ה’. אהבה אינסופית חשפה בפני בני האדם את חוקי ועיקרי השמיים. אלוהים אמר: “וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם; כִּי הִיא [התורה] חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה” (דברים, ד’ 6). כשצרפת מאסה במתת השמיים, היא זרעה את זרעי האנרכיה והחורבן. פרי הבאושים הבלתי נמנע היה המהפכה ושלטון הטרור.

הרבה לפני שהרדיפות החלו בעקבות הפצת העלונים, פארל הנועז והנלהב נאלץ לברוח ממולדתו. הוא נסע לשוויץ ובזכות מאמציו כמשנה לצווינגלי, הוא סייע בהטיית הכף לטובת הרפורמציה. הוא המשיך לחיות כאן, אך עדיין נודעה לו השפעה כבירה על תיקון הדת בצרפת. בשנות גלותו הראשונות התמקדו מאמציו בעיקר בהפצת הבשורה במולדתו. הוא הקדיש זמן רב לבישור בקרב בני עמו בסמוך לגבול, שם צפה בדריכות במאבק וסייע בדברי עידוד ועצות. בסיועם של גולים אחרים תורגמו כתביהם של מתקני הדת הגרמנים לצרפתית, והודפסו בכמויות ביחד עם כתבי הקודש בצרפתית. ספרים אלה נמכרו בכל רחבי צרפת באמצעות מוכרי ספרי דת. הם נמכרו למוכרים במחירים מופחתים, וכך, הרווחים שהפיקו מן המכירה איפשרו להם להמשיך להפיצם. פארל החל את פועלו בשוויץ כמורה בבית הספר. הוא ביקר תכופות בקהילה מקומית מבודדת והקדיש עצמו להוראת ילדים. חוץ מלימודים כלליים, הוא הציג בפני הילדים בזהירות את אמיתות כתבי הקודש, מתוך תקווה להגיע אל ההורים באמצעות ילדיהם. אחדים מהם האמינו, אך הכמרים יצאו לעצור את פועלו והצליחו להסית את הכפריים חדורי האמונות הטפלות להתנגד למשנתו. הכמרים טענו: “זו לא יכולה להיות בשורת המשיח, שכן אנו רואים שהטפתה אינה מביאה שלום אלא מלחמה.” בדומה לתלמידי המשיח הראשונים, שכאשר הם נרדפו בעיר אחת, נמלטו לאחרת, כך נהגו גם מתקני הדת. קלווין צעד מכפר לכפר, מעיר לעיר, סבל רעב, קור ותשישות, וסיכן את חייו בכל מקום. הוא הטיף בשווקים, בכנסיות ולפעמים על בימות הקתדרלות. לפעמים מצא כנסייה ריקה, ולפעמים הטפתו הופרעה בצעקות ולעג. לפעמים הוא אף הורד בכוח מן הבימה. למעלה מפעם אחת התנפל עליו האספסוף והיכה אותו כמעט למוות. אך הוא המשיך בפועלו. על אף שלפעמים נהדף לאחור, הוא שב למאבק בנחישות וללא ליאות. פעם אחר פעם ראה כפרים וערים שהיו מעוזי הדת הקתולית, פותחים את שעריהם לרווחה לבשורת המשיח. הקהילה הקטנה שבה פעל לראשונה קיבלה במהרה את האמונה המתוקנת. גם הערים מורט וניושאטל זנחו את טקסי הדת הקתולית והסירו את צלמי האלילים מכנסיותיהן. פארל נכסף מזמן לטעת את דגל הפרוטסטנטיות בג’נבה. אם ג’נבה תקבל את האמונה המתוקנת, היא תהפוך למרכז הרפורמציה בצרפת, בשוויץ ובאיטליה. עם מטרה זו לנגד עיניו הוא המשיך בפועלו, עד שעיירות וכפרים קטנים המקיפים את ג’נבה קיבלו את האמונה המתוקנת. הוא נכנס לג’נבה בחברת חבר אחד. הוא קיבל היתר להטיף שתי דרשות בלבד. הכמרים שהתאמצו לשווא להשיג את הרשעתו בידי הרשויות האזרחיות, זימנו אותו לוועידה כנסייתית. הם הגיעו לוועידה כשהם חמושים בכלי נשק שהוסתרו מתחת לגלימותיהם, נחושים בדעתם ליטול את חייו. מחוץ להיכל נאסף אספסוף זועם שביקש להביא למותו במידה שיצליח להימלט מן הוועידה. אולם, בזכות הכוח המזוין ושופטי השלום שנכחו במקום, ניצלו חייו. למחרת בבוקר, הוא וחברו הועברו למקום מבטחים מעבר לאגם. כך הסתיים ניסיונו הראשון של קלווין לבשר בג’נבה. למבחן הבא נבחר כלי שרת צנוע יותר – איש צעיר בעל חזות כה דלה וצנועה, שזכה ליחס קריר אפילו מצד תומכי הרפורמציה. אך מה יכול אדם כזה לעשות במקום שבו פארל נתקל בדחייה? כיצד יכול אדם עם מעט ניסיון ואומץ קלוש להתנגד לסערה כה עזה, שחזקים ואמיצים ממנו נאלצו להימלט מפניה? “לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת” (זכריה, ד’ 6). “אֱלֹהִים בָּחַר… בַּחַלָּשִׁים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲזָקִים.” “הֵן ‘סִכְלוּת’ אֱלֹהִים חֲכָמָה מִבְּנֵי אָדָם, וְ’חֻלְשַׁת’ אֱלֹהִים חֲזָקָה מִבְּנֵי אָדָם” (קור”א, א’ 27, 25).

פרומנט החל את פועלו כמורה בבית הספר. הילדים חזרו באוזני משפחתם על האמיתות שהוא לימד אותם. במהרה, ההורים באו לשמוע מפיו את פרשנות כתבי הקודש, וכיתת בית הספר נמלאה במאזינים קשובים. עותקים של הברית החדשה ועלונים חולקו חינם, והגיעו לאנשים רבים שלא העזו לבוא ולהקשיב לתורות החדשות קבל עם ועולם. מקץ זמן מה, מבשר זה נאלץ להימלט, אך האמיתות שלימד נחקקו בליבם של בני האדם. הרפורמציה ניטעה והמשיכה להתחזק, לשגשג ולהתרחב. המטיפים שבו לג’נבה, ובאמצעות פועלם כוננה לבסוף עבודת האל הפרוטסטנטית בעיר. העיר כבר הביעה תמיכה ברפורמציה כאשר קלווין נכנס בשעריה מקץ נדודים במקומות שונים ותהפוכות רבות. כששב מביקורו האחרון במקום הולדתו, הוא עשה את דרכו לבאזל. כשגילה כי הדרך הראשית עמוסה בצבאותיו של צ’ארלס החמישי, הוא נאלץ לנסוע בדרך עוקפת שעברה ליד ג’נבה. בביקור זה, פארל זיהה את יד ה’. על אף שג’נבה קיבלה את האמונה המתוקנת, עדיין נותרה מלאכה כבירה שהיה צריך לעשות בה. אנשים אינם חוזרים בתשובה בקבוצות, אלא באופן אישי. מלאכת תיקון הדת חייבת להתחולל בלב ובמצפון באמצעות גבורת רוח הקודש, לא באמצעות צווים שנקבעו במועצות דתיות. כשבני ג’נבה פנו עורף לסמכות הכנסייה הקתולית, הם לא ששו לוותר על המידות המגונות, השחיתות והפשיעה ששגשגו תחת שלטונה. המשימה לכונן בעיר את העקרונות הטהורים של הבשורה, ולהכשיר את תושביה למלא בנאמנות את התפקידים שיד ההשגחה ייעדה להם, לא הייתה קלה. פארל היה סמוך ובטוח שהוא מצא בקלווין עמית למלאכה זו. בשם ה’, הוא הפציר במבשר הצעיר להישאר בעיר ולבשר בה. קלווין נרתע בבהלה. כאדם ביישן ושוחר שלום, הוא נרתע ממגע עם הרוח הנועזת, העצמאית ואפילו הפראית של בני ג’נבה. בשל בריאותו הירודה והרגלי הלימוד הקפדניים שלו, הוא חפץ לפרוש ולהתבודד. הוא האמין כי יעלה בידו לשרת את הרפורמציה כמיטב יכולתו באמצעות עטו, והשתוקק למצוא מקום התבודדות שקט שבו יוכל ללמוד, ומשם, ללמד, להדריך ולבנות את הקהילות המשיחיות באמצעות ספרים. אך הפצרתו הרצינית של פארל נראתה לו כקריאה מן השמיים, ולכן לא העז לסרב לה. הוא אמר שהוא חש “כאילו יד ה’ הושטה לעברו מן השמיים, אחזה בו, ריתקה אותו למקום שהוא השתוקק בקוצר רוח לעזוב, ולא הניחה לו להשתחרר מאחיזתה.”

בימים האלה, סכנות גדולות ארבו למטרת האמונה הפרוטסטנטית. האפיפיור הטיל על ג’נבה חרמות, וארצות חזקות איימו להשמידה. כיצד תתנגד העיר הקטנה הזו להיררכיה העוצמתית שהטילה את מרותה בכוח הזרוע על מלכים וקיסרים? כיצד תוכל לעמוד נגד צבאותיהם של כובשי העולם האדירים? האמונה הפרוטסטנטית אוימה בידי אויבים מפחידים ברחבי הארצות הנוצריות. הניצחונות הראשונים שנחלה הרפורמציה חלפו, ורומא נערכה בכוחות מחודשים במטרה להביא לחיסולה. הפעם כונן מסדר הישועים, שהפך ללוחם הכי חסר מצפון, הכי אכזרי והכי עוצמתי מבין כל לוחמי שלטון האפיפיורות. הנזירים שנותקו מכל קשריהם וענייניהם בעולם הזה, שהתכחשו לצרכים הטבעיים של האהבה והשכל והשתיקו את נקיפות המצפון שלהם, לא הכירו בשום חוק ובשום קשר מחייב זולת אלה של מסדרם, ולא ראו לעצמם שום חובה זולת החובה להעצים את כוחו של המסדר. בשורת המשיח סייעה לחסידיה להתמודד ללא חת עם סכנות, סבל, קור, רעב, עמל מפרך ועוני, ולהרים על נס את דגל האמת במתקן העינויים, בצינוק ובגרדום. כדי להילחם בכוחות אלה הפיח המסדר הישועי בנזיריו קנאות עיוורת שאפשרה להם לשאת סכנות דומות ולהתנגד לכוחה של האמת בעזרת כל כלי המשחית של השקר והרמייה. לדידם, לא היה פשע חמור מדיי והונאה שפלה מדיי מכפי שיכלו לבצע, או תחפושת קשה מדיי מכפי שיכלו לעטות. כמי שנשבעו לעוני ולצניעות, מטרתם הייתה להשיג עושר ועוצמה שיוקדשו להדחת הדת הפרוטסטנטית ולכינון מחדש של העליונות האפיפיורית. כשהופיעו בציבור כחברי המסדר, הם לבשו גלימות צנועות, ביקרו בבתי כלא ובתי חולים, טיפלו בחולים ובעניים, טענו שהם ויתרו על הבלי העולם הזה, נשאו את שמו הקדוש של ישוע, ועשו מעשי חסד בכל מקום. אולם, תחת חזות חסודה וטהורה זו הסתתרו התוכניות הפושעות והקטלניות ביותר. אחד מעיקרי היסוד של המסדר היה שהמטרה מקדשת את האמצעים. בהתאם לעיקרון זה, נחשבו שקר, גניבה, עדות שקר ורצח, לא רק ברי מחילה, אלא אף טובים ורצויים כאשר שירתו את מטרות הכנסייה. בעודם עטויים בתחפושות שונות הצליחו הישועים לאייש משרות רמות בלשכות המדיניות, לשמש כיועצי מלכים ולעצב את מדיניות העמים השונים. הם הפכו למשרתים כדי לפעול כמרגלים בשירות אדוניהם. הם יסדו מכללות למען בניהם של שרים, נסיכים ואצילים, ובתי ספר לבניהם של פשוטי העם; לפיכך, ילדיהם של הורים פרוטסטנטים נאלצו להשתתף בטקסים קתוליים. ההדר והפאר של הפולחנים הקתוליים נועדו לבלבל את הנפש ולסנוור ולשבות את הדמיון. וכך, החירות שבעבורה עמלו האבות ושפכו את דמם, נבגדה בידי הבנים.

הישועים התפשטו במהירות בכל רחבי אירופה, ובכל מקום שאליו הגיעו הייתה תחייה לדת הקתולית. כדי להעצים את כוחם יצא צו שהורה על הקמתה מחדש של האינקוויזיציה. חרף התיעוב הכללי שעוררה האינקוויזיציה, גם בארצות הנוצריות, הוקם בית דין נורא זה בידי המושלים הקתולים, ומעשי הזוועה והאכזריות שבוצעו בצינוק הסודי שלו היו מזוויעים מכדי להעלותם על הכתב. בארצות רבות נטבחו או נאלצו לעזוב את מולדתם רבבות בני אדם שהיו מלח הארץ, האנשים הטהורים והאציליים ביותר, האנשים המזהירים והמשכילים ביותר, כמרים אדוקים ומסורים, אזרחים יצרניים ופטריוטים, למדנים מבריקים, אמנים מוכשרים ואומנים מיומנים.

כאלה היו האמצעים שהכנסייה ברומא השתמשה בהם כדי לכבות את רוח הרפורמציה, להרחיק את בני האדם מכתבי הקודש ולהשיב על כנן את הבורות והאמונות הטפלות שרווחו בימי הביניים. ואולם, תחת ברכת ה’ ועמלם של אותם אנשים אציליים שה’ הקים כדי להמשיך את דרכו של לותר, לא הודחה הדת הפרוטסטנטית. היא לא השיגה את עוצמתה בזכות כוחם או אהדתם של שרים ונסיכים. הארצות הקטנות ביותר, האומות הצנועות והנחותות ביותר הפכו למעוזיה. לדוגמה, ג’נבה הקטנה שישבה בקרב אויבים אדירים שזממו להשמידה; הולנד שישבה על גדות הים הצפוני ונאבקה בשלטון הרודני של ספרד, שהייתה אז הגדולה והעשירה שבמעצמות; או שוודיה העגומה, הקרה והלא-פורייה, שנחלה ניצחונות למען הרפורמציה.

במשך כשלושים שנה פעל קלווין למען ג’נבה; תחילה כדי לכונן בה קהילה שתדבק באמות המוסר של כתבי הקודש, ואחר כך כדי לקדם את הרפורמציה ברחבי אירופה. דרכו כמנהיג ציבורי לא הייתה חפה מטעויות; גם משנתו לא הייתה חפה מטעויות. אך הוא שימש כלי שרת להפצת האמיתות שהיו חשובות במיוחד לזמנו, ולקיום עקרונות הפרוטסטנטיות כנגד הגל הגואה של הקתוליות, ששב ועלה במהירות על הארץ. הוא אף פעל לקידום הפשטות והטהרה בכנסיות שקיבלו את האמונה המתוקנת, במקום הגאווה והשחיתות ששגשגו תחת הדוקטרינות הקתוליות. מג’נבה יצאו מורים ונשלחו ספרים כדי להפיץ את הדוקטרינות של הרפורמציה. במקום זה חיפשו הנרדפים מכל הארצות הדרכה, עצה ועידוד. עירו של קלווין הפכה למקום מקלט בעבור מתקני הדת הנרדפים של מערב אירופה. הפליטים שנמלטו מן הסערות הקשות שנמשכו מאות בשנים, הגיעו לשערי ג’נבה. רעבים, פצועים, חסרי בית וללא קרובי משפחה, הם התקבלו בברכה וזכו לטיפול מסור. כשמצאו בה בית, הם בירכו את העיר על שאימצה אותם אל חיקה, ותרמו לה בעזרת המיומנות, הידע והחסידות שניחנו בהם. רבים מאלה שמצאו בה מקלט שבו לארצותיהם כדי להתנגד לרודנותה של הכנסייה הקתולית. ג’ון נוקס, מתקן הדת הסקוטי האמיץ, לא מעט מן הפוריטנים אנגלים, הפרוטסטנטים של הולנד וההוגנוטים של צרפת, לקחו מג’נבה את לפיד האמת כדי להאיר את אפלת מולדתם.