השלטון הרודני של הכנסייה הקתולית בהולנד עורר כבר בתחילתו מחאה תקיפה. שבע מאות שנים לפני לותר, הואשם האפיפיור בידי שני בישופים שנשלחו כשגרירים לרומא ולמדו על טיבו האמיתי של “הכס הקדוש”. לטענתם: “אלוהים שהכתיר את הכנסייה כמלכתו וכלתו, וייעד אותה להיות אשת חיל שתספק מזון אצילי ונצחי לבני ביתה, חנן אותה בנדוניה שלא תכלה ולא תישחת לעולם, והעניק לה כתר ושרביט נצחיים. אך אתה [האפיפיור] גזלת, כגנב, את כל מה שמביא תועלת. עלית על כס המלכות בהיכל ה’ כאלוהים; במקום לשמש כרועה לצאן, הפכת לזאב משחר לטרף. גרמת לנו להאמין שאתה בישוף עליון, אך אינך אלא רודן עריץ… במקום להיות משרת למשרתים, כפי שאתה מכנה את עצמך, אתה רוקם מזימות כדי להפוך אדון האדונים… אתה בז למצוות ה’ וממיט עליהן קלון… רוח הקודש היא הבנאי שבונה את כל הכנסיות בכל רחבי התבל. עירו של אלוהינו, שאנו תושביה, משתרעת עד קצווי השמיים; היא גדולה ונשגבה יותר מן העיר שכונתה בפי הנביאים הקדושים בבל הגדולה, אשר מתיימרת להיות אלוהית ושוות מעמד לשמיים ומתרברבת בחוכמתה הנצחית, ובכך שלא טעתה מעולם ולא תטעה לעולם, על אף שאין בכך כל הגיון.” אנשים אחרים קמו בכל דור ודור ומחו את אותה מחאה. אותם מורים ראשונים שעברו בין הארצות והוכרו בשמות שונים, שדמו באופיים למבשרים הוולדנסים והפיצו בכל מקום את הידע על הבשורה, הגיעו גם להולנד. משנתם התפשטה במהירות. הם תרגמו את התרגום הוולדנסי של כתבי הקודש לגרמנית. הם אמרו: “יש בו יתרון גדול; אין בו הלצות, אגדות, זוטות או שקרים, אין בו דבר זולת דברי האמת. אומנם יש בו פה ושם קרום קשה, אך אפילו תחתיו ניתן לגלות בקלות את הלשד והמתיקות של דבר מה טוב וקדוש.” אלה היו הדברים שכתבו ידידי האמונה העתיקה במאה השתיים עשרה. עתה החלו הרדיפות הקתוליות, אך בעיצומם של העינויים והשריפות על המוקד, מספר המאמינים הלך וגדל, והם שבו והכריזו כי כתבי הקודש הם הסמכות הדתית היחידה שאינה טועה לעולם, וש”אין להכריח איש להאמין, אלא יש לקרב אנשים לאמונה באמצעות בישור והטפה.” משנתו של לותר מצאה קרקע מתאימה בהולנד, ואנשים רציניים ומסורים קמו לבשר את הבשורה. מנו סימונס גדל באחת מערי השדה של הולנד. הוא חונך על ברכי הדת הקתולית והוסמך לכמורה, אך היה בור לחלוטין בכתבי הקודש, ולא העז לקראם מחשש שיואשם בכפירה. כשספק התגנב לליבו בנוגע לדוקטרינת “התחלפות המהות” [האמונה שלפיה הלחם והיין בסעודת האדון משתנים לבשרו ודמו של ישוע], הוא ראה בו פיתוי מן השטן וניסה להתגבר עליו לשווא בעזרת תפילה ווידוי. הוא ניסה לשווא להשתיק את קולו המאשים של המצפון בעזרת חיי הוללות ופזרנות. מקץ זמן מה, הוא החל ללמוד את הברית החדשה. לימוד זה יחד עם קריאת כתביו של לותר, גרמו לו לקבל את האמונה המתוקנת. זמן קצר לאחר מכן, הוא חזה בכפר שכן בעריפת ראשו של אדם שהוצא להורג בעוון טבילה מחדש. אירוע זה עורר אותו להתעמק בכתבי הקודש בקשר לסוגיית הטבלת תינוקות לנצרות. הוא לא מצא בכתבי הקודש כל אישוש למנהג הטבלת התינוקות, אך למד מהם כי חזרה בתשובה ואמונה הם התנאי הנדרש לקבלת טבילה.
מנו נטש את הכנסייה הקתולית והקדיש את חייו להוראת האמיתות שקיבל. הן בגרמניה והן בהולנד קמו קבוצות של קנאים שהפיצו דוקטרינות אבסורדיות ומסיתות, פרעו את החוק והסדר, גינו כל דבר הגון ומכובד ונקטו באלימות ובמרד. מנו ראה את הפירות הבאושים שתנועות אלה עלולות להניב, ולפיכך התנגד במרץ לתורות השקר ולמזימות הפראיות של קנאים אלה.
ואולם, אנשים רבים שהלכו שולל אחרי פנאטים אלה מאסו בתורותיהם המזיקות; עדיין נשארו צאצאים רבים של המשיחיים הקדומים – הפירות של התורה הוולדנסית. מנו פעל בקרבם בלהט רב ונחל הצלחה רבה. הוא נסע עם אשתו וילדיו במשך עשרים וחמש שנה, סבל קשיים רבים ומחסור גדול ולפעמים היו חייו בסכנה. הוא נסע ברחבי הולנד וצפון גרמניה ועבד בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים, אך השפעתו ניכרה גם בחוגים רחבים יותר. חרף השכלתו הדלה, הוא היה בעל כושר ביטוי; הוא היה אדם ישר והגון, בעל רוח ענווה ודרך ארץ, וירא שמיים בכל ליבו ומאודו; הוא שימש מופת לעיקרים שלימד וזכה לאמון הבריות. חסידיו פוזרו ודוכאו. הם סבלו רבות משום שבלבלו ביניהם לבין המינסטריטים הקנאים. אך רבבות קיבלו את האמונה המתוקנת בזכות פועלו. התורות החדשות לא התקבלו בשום מקום באופן כה גורף, כמו בהולנד. מעטות היו הארצות שבהן חסידי האמונה המתוקנת סבלו רדיפות קשות יותר.
בגרמניה, צ’ארלס החמישי החרים את הרפורמציה והיה שמח להביא את כל חסידיה אל המוקד. אך הנסיכים ניצבו כחומה בצורה כנגד רודנותו. בהולנד, כוחו היה גדול יותר, וצווים שהורו על רדיפת המאמינים יצאו בזה אחר זה במהירות. קריאה בכתבי הקודש, הטפתם, שמיעתם או אפילו שיחה בנוגע להם, די היה בהן כדי להשית על המאמינים עונש מוות על המוקד. תפילה לאלוהים בסתר, הימנעות מכריעה לפני פסל או שירת מזמור, היו אף הן עברות שדינן מוות. אפילו אלה שחזרו בהם מטעויותיהם, הורשעו; הגברים הומתו בחרב, ואילו הנשים נשרפו על המוקד בעודן בחיים. אלה שדבקו באמונותיהם מצאו לפעמים את מותם באותו האופן. אלפים הוצאו להורג תחת שלטונם של צ’ארלס ופיליפ השני. פעם אחת, משפחה שלמה הובלה אל האינקוויזיטורים והואשמה באי השתתפות במיסה ובכך שעבדה את האל בביתה. כשהבן הצעיר נחקר בקשר למנהגים החשאיים של המשפחה, הוא השיב: “כולנו נופלים אפיים ארצה ומתפללים שאלוהים יאיר את שכלנו ורוחנו וימחל לחטאינו. אנו מתפללים עבור מלכנו, ששלטונו ישגשג וחייו יהיו מאושרים. אנו מתפללים עבור שופטי השלום שלנו, שאלוהים ישמרם מכל רע.” דבריו נגעו בליבם של כמה מן השופטים, ואף על פי כן, אבי המשפחה ואחד מבניו הורשעו ונידונו לשריפה על המוקד. חמת הזעם של הרודפים הייתה שווה ללהט האמונה שיקד בליבם של הקדושים המעונים. לא רק גברים, אלא גם נשים עדינות ונערות הפגינו אומץ תקיף. “נשים נעמדו ליד המוקד שעליו נקשר הבעל, ובזמן שהתייסר בלהבות האש, הן לחשו לו מילות נחמה או שרו באוזניו מזמורי תהילים כדי לעודד את רוחו.” “נערות נשכבו בקברן כאילו נכנסו לחדרן לשנת לילה; היו נערות שצעדו היישר למוקד האש, לבושות במיטב מחלצותיהן, כאילו צעדו לחופתן.” כפי שקרה בתקופה שבה עבודת האלילים ביקשה להצמית את הבשורה, “דמם של המשיחיים היווה זרע.”
הרדיפות הביאו לגידול במספרם של עדי האמת. שנה אחר שנה, המלך, שנחישותם האיתנה של נתיניו הטריפה את דעתו, הורה להמשיך במעשי האכזריות, אך לשווא. בראשותו של האציל ויליאם מאורנג’, המהפכה הביאה לבסוף להולנד את חירות הדת. בהרי פיידמונט, בערבות צרפת ובחופי הולנד, התקדמות הבשורה הייתה רצופה בדם חסידיה. אך בארצות הצפון היא התקבלה בברכת שלום ובשלווה. הסטודנטים שלמדו בוויטנברג שבו לבתיהם, והביאו עימם את האמונה המתוקנת לסקנדינביה. גם הדפסתם והפצתם של כתבי לותר סייעו בהפצת האור. התושבים הפשוטים והחסונים של ארצות הצפון נטשו את ההדר והפאר, השחיתות והאמונות הטפלות של הכנסייה הקתולית, וקידמו בברכה את הטוהר והפשטות של אמיתות כתבי הקודש המעניקות חיים.
טאוזן, “מתקן הדת של דנמרק”, היה בנו של איכר. משחר ילדותו ניחן הנער במוח חד וחריף. הוא צמא להשכלה, אך זו נמנעה ממנו עקב נסיבות חייהם של הוריו, ולפיכך, הצטרף למנזר. כאן, בזכות טוהר חייו, חריצותו ונאמנותו, הוא זכה לאהדתו של הנזיר הממונה עליו. מבדקים ומבחנים הראו שהוא בעל כישורים מבטיחים, שבזכותם יוכל באחד הימים להביא תועלת רבה לכנסייה. הוחלט שהוא ירכוש השכלה באחת האוניברסיטאות בגרמניה או בהולנד. התלמיד הצעיר קיבל היתר לבחור בעצמו בית ספר, בתנאי אחד, שלא ייסע לוויטנברג. אין לסכן את המלומד של הכנסייה ברעל הכפירה, כך טענו הנזירים. טאוזן נסע לקולון, שהייתה כעת אחת ממעוזיה של הדת הקתולית. כאן, הוא תיעב די מהר את תורות הנסתר שלימדו מורי בתי הספר. בערך באותה תקופה הגיעו לידיו כתביו של לותר. הוא קרא בהם בפליאה ובהנאה, ונכסף ללמוד מפיו של מתקן הדת ולהתענג על מוצא פיו. אך כדי ללמוד מפיו היה עליו להסתכן בהעלבת הנזיר הממונה עליו ובאיבוד תמיכתו.
במהרה, הוא נטל את החלטתו, ובתוך זמן קצר נרשם כתלמיד בוויטנברג. עם שובו לדנמרק, הוא חזר למנזרו. איש לא חשד בו עדיין שהוא דבק במשנתו של לותר; הוא לא גילה את סודו לאיש, אך בלא לעורר את הדעות הקדומות של רעיו במנזר, הוא הדריכם לאמונה טהורה יותר ולחיי קדושה רבה יותר. הוא פתח את כתבי הקודש, הבהיר את משמעותם האמיתית, ולבסוף, בישר להם את המשיח כתקווה היחידה לגאולתו של החוטא, הנוחל את צדקת המשיח. גדול היה זעמו של ראש המנזר שתלה בו תקוות גדולות כלוחם אמיץ שיגן על הכנסייה הקתולית. הוא הודח מיד מן המנזר, הועבר למנזר אחר, ושם רותק לתאו תחת פיקוח ושמירה קפדניים. בתוך זמן קצר, אפוטרופסיו החדשים גילו לחרדתם כי נזירים אחדים הכריזו כי הם המירו את דתם הקתולית לפרוטסטנטית. טאוזן העביר לרעיו את הידע על האמת דרך סורגי ובריחי תאו. אילו היו אבות האמונה בדנמרק בקיאים ברזי התוכנית של הכנסייה להתמודדות עם כפירה, קולו של טאוזן לא היה נשמע שוב לעולם. אך במקום לשלוח אותו אלי קבר בצינוק תת-קרקעי, אי שם, הם גרשוהו מן המנזר. עתה הם היו חסרי אונים. צו מלכותי שזה עתה הונפק הציע הגנה למורי התורה החדשה. טאוזן החל להטיף. הכנסיות פתחו את שעריהן בפניו, ואנשים נהרו אליהן כדי לשמוע אותו. גם מבשרים אחרים הטיפו את דבר ה’. הברית החדשה שתורגמה לדנית זכתה לתפוצה נרחבת. מאמציהם של הקתולים להצמית את המלאכה הביאו דווקא להרחבתה, ובתוך זמן קצר הכריזה דנמרק על קבלתה את האמונה המתוקנת.
גם בשוודיה, בחורים ששתו מן המעיין של ויטנברג נשאו את מי החיים אל בני מולדתם. שני מנהיגי הרפורמציה בשוודיה, אולף ולורנטיאוס פטרי, בניו של נפח מאורברו, למדו אצל לותר ומלנכתון, ולימדו בשקדנות את האמיתות שלמדו מהם. בדומה למתקן הדת הדגול, אולף עורר את בני האדם בעזרת להטו, התלהבותו ורהיטותו, בעוד שבדומה למלנכתון, היה לורנטיאוס איש ספר מהורהר ושלו. שניהם היו יראי שמיים, בעלי הישגים תיאולוגיים מרשימים, וניחנו באומץ בקידום האמת. ההתנגדות מצד הקתולים הגיעה במהרה. הנזירים הקתולים שלהבו את יצריהם של אנשים בורים בעלי אמונות טפלות; אולף פטרי הותקף לפעמים בידי האספסוף, ובכמה מקרים הצליח בקושי להימלט ולהציל את חייו. אולם, מתקני דת אלה זכו לאהדתו ולהגנתו של המלך. תחת שלטון הכנסייה הקתולית חי העם בדלות ובמחסור ודוכא עד עפר. כתבי הקודש לא נמצאו ברשותם של בני העם. הדת שדבקו בה הייתה אך ורק דת של מועדים, אותות, פולחנים וטקסים, שלא העניקה לנשמה שום אור ושום תובנות. על כן הם חזרו לאמונות הטפלות ולמנהגי האלילות של אבותיהם עובדי האלילים. האומה נחלקה לקבוצות יריבות, שהמאבקים והריבים התמידיים ביניהן הגבירו את אומללות העם כולו. המלך החליט לערוך תיקון במדינה ובכנסייה, וקיבל בברכה עוזרים מוכשרים שיסייעו לו להילחם בכנסייה הקתולית. בנוכחות המלך ונכבדי שוודיה הגן אולף פטרי בכישרון רב על תורות האמונה המתוקנת מול הלוחמים הקתולים. הוא הכריז כי יש לקבל את התורות של אבות הכנסייה אך ורק אם הן עולות בקנה אחד עם כתבי הקודש; שעיקרי האמונה מוצגים בכתבי הקודש באופן ברור ופשוט, וזאת כדי שכל בני האדם יוכלו להבינם. המשיח אמר: “תּוֹרָתִי אֵינָהּ שֶׁלִּי כִּי אִם שֶׁל שׁוֹלְחִי” (יוחנן, ז’ 16). שאול השליח הכריז שאם הוא יבשר “בְּשׂוֹרָה שׁוֹנָה מִזּוֹ” שקיבל, “חֵרֶם יִהְיֶה!” (גלט’, א’ 8). מתקן הדת אמר: “לפיכך, כיצד מתיימרים אנשים לאכוף דוגמות להנאתם ולכפות אותן כעיקרי אמונה החיוניים לגאולה?” הוא הראה שלחוקי הכנסייה אין כל תוקף כאשר הם סותרים את מצוות ה’, ודגל בעיקרון הפרוטסטנטי הנשגב שעל פיו: “כתבי הקודש, ורק כתבי הקודש,” הם חוק האמונה והנוהג. תחרות זו, על אף שנערכה על בימה עמומה יחסית, “מראה לנו את טיבם של אותם אנשים מן השורה, ששירתו בצבא מתקני הדת. כשאנו ממקדים את תשומת ליבנו במרכזים מזהירים כמו ויטנברג וציריך, ובשמות מפורסמים כמו לותר ומלאנכתון, צווינגלי ואוקולמפדיוס, אנו עלולים לחשוב שאלה היו מנהיגי התנועה, ואילו הכפופים להם לא דמו להם. ובכן, כשאנו שבים לאולם התיאטרון המעומעם בשוודיה, ולשמות הלא-מפורסמים של אולף ולאורנטיוס פטרי – ועוברים מן המורים לתלמידים – מה אנו מוצאים? איננו מוצאים אנשים בורים, כיתתיים וקולניים, הששים להתווכח ולהתנצח – אדרבה, אנו רואים אנשים שהתעמקו בדבר ה’ והם מיומנים בשימוש בתחמושת ובכלי הנשק שכתבי הקודש מספקים להם. אנו רואים תיאולוגים ומלומדים שנחלו ניצחון בקלי קלות על הפלפלנים גונבי הדעת של מוסדות הלימוד ועל נכבדי הכנסייה.” כתוצאה ממחלוקת זו קיבל מלך שוודיה את האמונה הפרוטסטנטית, וזמן קצר לאחר מכן הכריזה המועצה הלאומית על תמיכתה בה. הברית החדשה תורגמה בידי אולף פטרי לשוודית, ולבקשת המלך, שני האחים לקחו על עצמם את תרגום התנ”ך לשוודית. וכך, בפעם הראשונה קיבלו אזרחי שוודיה את דבר ה’ בשפת אמם.
המועצה הלאומית הורתה שברחבי הממלכה יפרשו כמרים את כתבי הקודש וילדי בתי הספר ילמדו לקרוא את כתבי הקודש.
באיטיות אך בהתמדה גורש החושך של הבורות והאמונות הטפלות שירד על האומה, והאור המבורך של הבשורה הפציע עליה. האומה, שהשתחררה מכבלי השעבוד הקתולי, השיגה עוצמה וגדולה שלא ידעה מעולם. שוודיה הפכה לאחד ממעוזי הפרוטסטנטיות. מאה שנה מאוחר יותר, בשעת סכנה גדולה ביותר, אומה זו, שעד כה הייתה קטנה וחלשה, המדינה היחידה באירופה שהעזה להושיט יד מסייעת – חשה להצלתה של גרמניה במהלך המאבקים הנוראים של מלחמת שלושים השנים. דומה שכל צפון אירופה יינתן שוב תחת שלטונה העריץ של רומא. היו אלה צבאותיה של שוודיה שאפשרו לגרמניה לדכא את גל ההצלחה הגואה של הכנסייה הקתולית, לגלות סובלנות לפרוטסטנטים – חסידי קלווין וחסידי לותר כאחד – ולהשיב על כנם את חירות המצפון וחופש הדת לארצות שקיבלו את הרפורמציה.
