העימות הגדול פרק י׳׳ז – מבשרי השחר החדש

אחת האמיתות הנשגבות והחשובות ביותר בכתבי הקודש, היא ביאתו השנייה של המשיח כדי לחתום את מלאכת הגאולה. לצלייני האל, השוהים זה זמן כה רב “בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת”, ההבטחה בדבר ביאת המושיע אשר הוא “התקומה והחיים,” מפיחה בלב תקווה נפלאה ומשמחת, שכן הוא ישיב אליו “אֶת נִדְּחוֹ.” ביאת המשיח השנייה היא הרעיון המרכזי של כתבי הקודש. מן היום שבו אדם וחווה יצאו בצער משערי גן עדן, בני האמונה ממתינים לביאת הגואל המובטח, אשר ישבור את עולו של המשחית וישיבם לגן העדן האבוד. קדושי העבר ציפו וייחלו לביאת המשיח בכבוד ובתהילה כהתגשמות תקוותם. חנוך, בן הדור השביעי לאדם וחווה אשר שהו בגן עדן, התהלך עם אלוהיו שלוש מאות שנים עלי אדמות, והורשה לחזות מראש בביאת הגואל. הוא הכריז: “הִנֵּה יהוה בָּא בְּרִבְבוֹת קְדוֹשָׁיו, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט בַּכֹּל” (איגרת יהודה, פסוקים 14, 15). איוב, האב השכול, הכריז בליל ייסוריו באמון מלא: “וַאֲנִי יָדַעְתִּי, גֹּאֲלִי חָי; וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם… מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ, אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי, וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר” (איוב, י”ט 27-25). ביאת המשיח שתפתח את עידן שלטון הצדק נתנה השראה למילים הנשגבות והנרגשות ביותר של מחברי כתבי הקודש. משוררי ונביאי התנ”ך ביטאו זאת במילים פיוטיות הקורנות באש שמיימית. מחבר מזמורי התהילים שורר על גבורתו ותהילתו של מלך ישראל: “מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי, אֱלֹהִים הוֹפִיעַ. יָבֹא אֱלֹהֵינוּ, וְאַל יֶחֱרַשׁ… יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ” (תהילים, נ’ 4-2). “יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְתָגֵל הָאָרֶץ… לִפְנֵי יְהוָה, כִּי בָא, כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ. יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים, בֶּאֱמוּנָתוֹ” (תהילים, צ”ו 11, 13). הנביא ישעיהו אמר: “הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל.” “יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן.” “בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר. וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: ‘הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ; זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ'” (ישעיה, כ”ו 19; כ”ה 8, 9). בעודו שקוע בחיזיון קדוש חזה חבקוק בביאתו: “אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה…” “עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם; הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ.”

“כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ, מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה.” “רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים, זֶרֶם מַיִם עָבָר; נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ, עָמַד זְבֻלָה; לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ, לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ.” “יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ, לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ.” (חבקוק, ג’ 3, 4, 6, 8, 10, 11, 13).

כאשר המושיע עמד לעזוב את תלמידיו, הוא ניחם אותם בצערם בעזרת הבטחה על שיבתו: “אַל יִבָּהֵל לְבַבְכֶם.” “בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבִּים… אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַּח אֶתְכֶם אֵלַי לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם” (יוחנן, י”ד 3-1). “כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל הַמַּלְאָכִים אִתּוֹ, יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְיֵאָסְפוּ לְפָנָיו כָּל הַגּוֹיִים.” (מתי, כ”ה 31, 32).

המלאכים שנשארו בהר הזיתים אחרי עליית המשיח לשמיימה, שבו וחזרו על הבטחת המושיע באוזניי התלמידים: “יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר נִשָּׂא מֵעֲלֵיכֶם הַשָּׁמַיְמָה, בּוֹא יָבוֹא בְּאוֹתוֹ אֹפֶן שֶׁרְאִיתֶם אוֹתוֹ עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם” (מה”ש, א’ 11) שאול השליח שדיבר בהשראת רוח הקודש, העיד: “שֶׁכֵּן הָאָדוֹן עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים” (תסל”א, ד’ 16).

הנביא מפתמוס מכריז: “הִנֵּה הוּא בָּא עִם הָעֲנָנִים. כָּל עַיִן תִּרְאֶה אוֹתוֹ” (ההתגלות, א’ 7).

ביאת המשיח בכבוד ותהילה תחתום את “הַשָׁבַת הַכֹּל לְתִקּוּנוֹ – דָּבָר שֶׁאֱלֹהִים דִּבֶּר מֵעוֹלָם בְּפִי נְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים” (מה”ש, ג’ 21). או אז יישבר שלטונו הממושך של השטן; ו”הָיְתָה מַמְלֶכֶת תֵּבֵל לְמַמְלַכְתּוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וְשֶׁל מְשִׁיחוֹ וְהוּא יִמְלֹךְ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים” (ההתגלות, י”א 15). “וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו.” “אֲדֹנָי יְהוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם.” הוא יהיה “לַעֲטֶרֶת צְבִי, וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ” (ישעיה, מ’ 5; ס”א 11; כ”ח 5).

או אז תיכון  תחת השמיים מלכות השלום המיוחלת של המשיח. “כִּי נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה.” “כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן.” “לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה; כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי-בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה… וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ” (ישעיה, נ”א 3; ל”ה 2; ס”ב 4, 5). ביאת המשיח היא תקוותם של כל חסידי ה’ הנאמנים בכל הדורות. ההבטחה על שיבתו שנתן המושיע לפני שנישא השמיימה על הר הזיתים, שפכה אור מזהיר על עתידם של תלמידיו, וגדשה את ליבם בשמחה ותקווה, ששום צער לא יוכל להצמית, ושום צרות וקשיים לא יוכלו לעמעם. בעיצומם של ייסורים ורדיפות יקדה בליבם ה”צִפִּיָּה לְמִמּוּשׁ הַתִּקְוָה הַמְבֹרָכָה וּלְהוֹפָעַת הֲדַר אֱלֹהֵינוּ הַגָּדוֹל וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.” זו הייתה התקווה המבורכת שפיעמה בליבם. כאשר המשיחיים בתסלוניקי נמלאו עצב בשעה שקברו את יקיריהם שייחלו לראות את ביאת האדון, שאול השליח, מורה הבשורה, הצביע לפניהם על התחייה: תחיית המתים שתתרחש בעת שיבת המושיע. או אז יקומו המתים, ו”אֲנַחְנוּ הַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים נִלָּקַח יַחַד אִתָּם בַּעֲנָנִים לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר, וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן.” לפיכך, הוא האיץ בהם: “עַל כֵּן עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (תסל”א, ד’ 18-16).

על אדמת פתמוס הסלעית שמע התלמיד האהוב את ההבטחה: “אָכֵן, אֲנִי בָּא מַהֵר.” תגובתו הנכספת מבטאת את תפילת הקהילה המשיחית כולה לאורך כל ימי צליינותה: “אָמֵן! בּוֹא נָא הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ!” (ההתגלות, כ”ב 20).

מן הצינוק, מן המוקד ומן הגרדום שבהם העידו הקדושים המעונים על האמת, מהדהדת לאורך הדורות הכרזת אמונתם ותקוותם. אחד המשיחיים הללו אמר: “משום שהיו סמוכים ובטוחים בתחיית המשיח, ולפיכך בתחייתם שלהם בעת שיבתו, הם בזו למוות והתעלו עליו.” “הם היו מוכנים ומזומנים לרדת אלי קבר, וזאת כדי לקום לתחייה כשהם חופשיים מכבלי הקבר והמוות.” “הם ייחלו לביאת האדון מן השמיים בעננים, כשהוא מפואר בכבוד אביו שבשמיים,” “כאשר יביא עימו את עידן המלכות בעבור הצדיקים.” הוואלדנסים טיפחו את אותה אמונה. ויקליף ייחל לשיבת הגואל, וראה בה את תקוות הקהילה המשיחית. לותר הכריז: “אני מאמין שיום הדין לא ירחק מעבר לשלוש מאות שנים. ה’ אינו רוצה ואינו יכול לסבול יותר את העולם הרשע הזה.” “ממשמש ובא היום הכביר שבו מלכות הרשעה והתועבה תתמוטט.” מלנכתון אמר: “העולם הזקן הזה מתקרב לקיצו.” קלווין האיץ במשיחיים ש”לא להסס, אלא לייחל בלהט ליום ביאת המשיח כאירוע הכי משמח ומבשר טוב.” הוא הכריז כי: “משפחת חסידי ה’ תנצור תמיד בזיכרונה את היום הזה.” הוא אמר: “עלינו לרעוב למשיח, לחפש אחריו ולהגות בו עד שיפציע השחר של היום הכביר הזה, כאשר אדוננו יפגין את כבוד מלכותו באופן מלא.” נוקס, מתקן הדת הסקוטי, אמר: “האם אדוננו ישוע לא נשא את גופנו השמיימה? האם הוא לא ישוב? יודעים אנו שהוא ישוב, וזאת בחברת מלאכי השמיים.”

רידלי ולטימר, שמסרו את חייהם למען האמת, ייחלו באמונה לשיבת האדון. רידלי כתב: “אין ספק שהעולם – בזאת בטוח אני ולכן אני אומר זאת בוודאות – מתקרב לקיצו. הבה נחבור ליוחנן, משרת ה’, ונזעק בליבנו למושיענו, ישוע המשיח: ‘בוא, אדון ישוע, בוא!” בקסטר אמר: “לדידי, המחשבות על ביאת האדון הן המתוקות, המרוממות והמשמחות ביותר.” “האמונה והאופי של קדושיו מאיצים בהם להשתוקק לביאתו בכל ליבם, ולייחל לתקווה קדושה זו.” “אם המוות הוא האויב האחרון שיובס בעת תחיית המתים, נוכל ללמוד מכך על הלהט שבו אמורים המשיחיים להתפלל ולייחל לביאת המשיח השנייה, לכשיושג הניצחון המוחץ והסופי הזה.” “זה היום שייחלנו לו, שכל המאמינים אמורים לייחל לו ולהיכסף אליו כהתגשמות פועל גאולתם, כיסופיהם ומאמצי נשמתם.” “אנא ה’, החש את ביאת היום המבורך הזה!” זו הייתה התקווה שפיעמה בליבה של הקהילה בימי השליחים, ו”הקהילה המשיחית שישבה במדבר”, ובליבם של מתקני הדת. הנבואות לא רק מנבאות את האופן והתכלית של ביאת המשיח, אלא אף מציינות אותות שבעזרתם יוכלו בני האדם לדעת שביאת המשיח ממשמשת ובאה. ישוע אמר: “וְיִהְיוּ אוֹתוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ וּבַיָּרֵחַ וּבַכּוֹכָבִים” (לוקס, כ”א 25). “בַּיָּמִים הָהֵם… תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ, הַכּוֹכָבִים יִפְּלוּ מִן הַשָּׁמַיִם וְכֹחוֹת הַשָּׁמַיִם יִזְדַּעְזְעוּ. אָז יִרְאוּ אֶת בֶּן-הָאָדָם בָּא בַּעֲנָנִים בִּגְבוּרָה רַבָּה וּבְכָבוֹד” (מרקוס, י”ג 26-24).

מחבר ספר ההתגלות מתאר את הראשון מבין האותות שיקדמו לשיבת המשיח: “הִתְחוֹלְלָה רְעִידַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה; הַשֶּׁמֶשׁ הִשְׁחִירָה כְּשַׂק שֵׂעָר וְהַיָּרֵחַ כֻּלּוֹ הָיָה כְּדָם” (ההתגלות, ו’ 12). אותות אלה נגלו בשלהי המאה השמונה עשרה. כהתגשמות הנבואה הזו, התחוללה בשנת 1755 רעידת האדמה הקשה וההרסנית ביותר שתועדה מעולם. על אף שהיא כונתה “רעידת האדמה של ליסבון”, השפעתה ניכרה גם ברחבי אירופה, אפריקה ואמריקה. תושבי גרינלנד, איי הודו המערבית, האי מאדרה, נורווגיה, שוודיה, בריטניה ואירלנד, חשו בה. היא התפשטה על כארבע מיליון קילומטרים מרובעים. ההרס באפריקה היה חמור כמעט כמו באירופה. חלק גדול מאלג’יריה נהרס כליל; לא רחוק ממרוקו, כפר שלם על עשרת אלפים תושביו נמחה כליל מעל פני האדמה. רעידת האדמה פגעה גם בחופי ספרד ואפריקה ובערי החוף שלהם, וחוללה הרס רב. גלי הרעידות החזקים וההרסניים ביותר פגעו בפורטוגל ובספרד. טוענים כי בקדיס, גל הצונאמי שחוללה רעידת האדמה הגיע לגובה של שישים רגל. הרים, חלקם מן הכבירים ביותר בפורטוגל, “רעדו כאחוזי תזזית, כאילו נעקרו יסודותיהם; אחדים מהם נפערו בפסגותיהם, וירקו בתצוגה מרהיבה גושי אבן ענקיים שנפלו לעמקים שלרגליהם. אומרים שתימרות אש עלו מן ההרים הללו.” בליסבון “נשמע קול רעם מתחת לקרקע, ובמהרה נרעדה העיר רבתי בזעזוע אלים. בתוך שש דקות בערך, שישים אלף איש קיפחו את חייהם. תחילה נסוג הים והותיר אחריו חוף יבש, ואז שב הים והתקדם במהירות ועלה על גדותיו כחמישים רגל מעל פני הים הרגילים.” “אחד האירועים יוצאי הדופן שהתרחשו בליסבון במהלך האסון הנורא שפקד את העיר הייתה שקיעתו של רציף שנבנה משיש בעלות גבוהה ביותר. אנשים רבים נקהלו עליו כדי למצוא מחסה ואולי להימלט מן החורבות המתמוטטות; אך לפתע שקע הרציף על כל אנשיו, ושום גופה לא צפה מעולם על פני המים.” ההרס שחוללה רעידת האדמה “הביא להתמוטטותם של כל הכנסיות והמנזרים, של כמעט כל הבניינים הגדולים ומבני הציבור, ושל כרבע מבתי התושבים. בתוך שעתיים פרצה אש שהתפשטה ברבעים השונים של העיר, והשתוללה בעוצמה אדירה במשך שלושה ימים שבהן נהרסה העיר כליל והפכה לשממה ועיי חורבות. רעידת האדמה התחוללה ביום קודש שבו המו הכנסיות והמנזרים מתפללים רבים, שמהם רק מתי מעט נמלטו ושרדו.” “אין מילים כדי לתאר את האימה שאחזה בלב התושבים. איש לא בכה; זה היה מעבר לדמעות. אנשים התרוצצו הנה והנה, מטורפים מאימה ותדהמה, מכים בפניהם וחזותיהם וזועקים: ‘רחמים! חנני ה’! סוף העולם הגיע!’ אימהות שכחו את ילדיהם, ורצו אנה ואנה כשעל כתפיהן מוטלים פסלי המושיע הצלוב. לרוע המזל, רבים רצו במהירות אל הכנסיות כדי למצוא בהן מחסה, אך תשמישי הקדושה לא הועילו לאיש. לשווא נאחזו האומללים בקרנות המזבח. פסלים, כמרים ואנשים נקברו יחדיו בקבר אחים.”

“טוענים שתשעת אלפים איש אבדו ביום הקטלני הזה.” מקץ עשרים וחמש שנים הופיע האות הבא שאוזכר בנבואה: השמש והירח חשכו. הדבר שהפך את התופעה הזו בולטת יותר היה העובדה שמועד התגשמותה צוין מפורשות. בשיחתו של המושיע עם תלמידיו על הר הזיתים, אחרי שתיאר באוזניהם את תקופת הצרות הממושכת שתפקוד את הקהילה המשיחית – את 1260 שנות הרדיפות מיד האפיפיורות, [שהוא הבטיח לקצר את פרק הזמן שלה, כנאמר: “וְלוּלֵא קִצֵּר אֲדֹנָי אֶת הַיָּמִים לֹא הָיָה נִצָּל כָּל בָּשָׂר”] – בתוך כך, הוא אזכר מספר אירועים מסוימים שיקדמו לשיבתו, וקבע את המועד שבו יתרחש הראשון שבהם: “בַּיָּמִים הָהֵם, אַחֲרֵי הַצָּרָה הַהִיא, תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ” (מרקוס, י”ג 20, 24).

מניין 1260 השנים הסתיים בשנת 1798. רבע מאה קודם לכן חדלו הרדיפות כמעט לחלוטין. על פי דברי המשיח, בין שני תאריכים אלה תחשך השמש. ב-19 במאי 1780, התגשמה הנבואה. “יום האפלה של ה-19 במאי 1780 הוא כמעט היחיד הנחשב כתופעה המסתורית והלא-מוסברת ביותר מסוגה – האפלה שאין להסבירה, של כל השמיים והאטמוספירה בניו אינגלנד.”  

אפלה זו לא נגרמה מליקוי ירח, שכן הירח היה אז כמעט מלא. היא גם לא נגרמה מעננות כבדה, שכן בכמה אתרים שבהם שררה האפלה השמיים היו כה בהירים, עד שניתן היה לצפות בכוכבים. בהקשר לחוסר היכולת של המדע למצוא גורם משביע רצון לתופעה זו, הכריז האסטרונום הרשל: “היום האפל בצפון אמריקה היה אחד מאותן תופעות טבע מופלאות שהפילוסופיה מתקשה להסביר.”

“מידת העלטה הייתה אף היא יוצאת דופן. היא נצפתה במחוזות המזרחיים ביותר של ניו אינגלנד; במערב, עד לאזורי הספר בקונטיקוט ובאולבני שבניו יורק; בדרום, לכל אורך החוף; בצפון, בכל מקום שבו ישבו מושבות אמריקניות. קרוב לוודאי שהחשכה התפשטה מעבר לגבולות אלה, אך הגבולות המדויקים לא נודעו מעולם בוודאות. בנוגע למשך הזמן של החשכה, בשכונה בבוסטון היא נמשכה כארבע עשרה עד חמש עשרה שעות.”

“הבוקר היה בהיר ונעים, אך בערך בשעה שמונה נצפה אות לא מוכר על פני השמש. השמיים היו חפים מעננים, אך האוויר היה סמיך ונראה כמסך עשן; השמש שזרחה באור חיווריין התקדרה והלכה, עד שלבסוף לא נראתה עוד.” “בצוהרי היום” שררה “אפלה כבחצות הליל.” התופעה המוזרה עוררה בהלה עזה, טרדה את מנוחתם של אנשים רבים, ואף הטילה אימה בלב בעלי החיים; התרנגולות נמלטו בפחד ללוליהן, הציפורים עפו לקניהן והבהמות נחפזו למכלאותיהן. הצפרדעים החלו לקרקר וניצי הלילה השמיעו קולם. התרנגולים החלו לקרוא כדרכם בשעה שמפציע השחר. החקלאים נאלצו לעזוב את עבודתם בשדות. העסקים נסגרו, ונרות הודלקו בבתים. “ישיבת בית המחוקקים בקונטיקוט, שנערכה באותה השעה בהרטפורט, ננעלה, שכן אי אפשר היה להמשיך בדיונים ולפתור בעיות. כל דבר לבש קדרות המאפיינת את שעות הלילה.”

העלטה הכבדה ששררה בשעות היום התפוגגה כשעה או שעתיים לפנות ערב, וחשפה שמיים בהירים באופן חלקי, ואת השמש, ששבה והופיעה, על אף שהייתה עדיין מוסתרת ומכוסה ערפל שחור וסמיך. אולם, “ההפוגה הייתה קצרת מועד, ואחריה שבה האפלה לשרור בעוצמה רבה יותר ובסמיכות רבה יותר, דבר שגרם לשמורת הלילה הראשונה להיות חשוכה באופן נוראי יותר ממה שחוו מיליוני בני האדם שראו אותה. מיד לאחר שקיעת החמה ועד לחצות הליל, לא פילחה אף קרן אור מן הירח או הכוכבים את כיפת השמיים. הוכרז שזו הייתה ‘עלטה כבדה כחושך מצריים!'” עד ראייה אמר: “לא יכולתי שלא לחשוב באותו הזמן, שאם כל גוף שמיימי הזורח ביקום היה מתעטף באפלה בלתי חדירה, או כבה ומת, האפלה שהייתה משתררת ביקום לא יכלה להיות מוחלטת יותר.” על אף שהייתה זו רק השעה תשע  ועל אף שהירח שהיה במילואו זרח באותו לילה, “הוא לא הועיל כהוא זה כדי לגרש את צללי העלטה שדמו לצללי מוות.” אחרי חצות התפוגגה העלטה, והירח, שנגלה לעין לראשונה, נראה כדם. וייטייר המשורר אמר על היום הבלתי נשכח הזה: “באחד מימי חודש מאי, בשנה העתיקה אלף שבע מאות ושמונים, נפלה אימה נוראה – עלטה כבדה – על השדות הפורחים, על מי המעיין המתוקים, על האדמה הרעננה ועל שמי הצהריים.”

“גברים התפללו, נשים התייפחו; כל האוזניים התחדדו כדי לשמוע את תקיעת השופר המבשרת את ביאת יום הדין ומפלחת את השמיים השחורים.”

יום ה-19 במאי, 1780 ייזכר לעד בהיסטוריה כ”יום העלטה המוחלטת כחושך מצריים.” מאז ימי משה, לא תועד אף אירוע נוסף של עלטה כבדה הזהה בעוצמתה ובמשך זמן התרחשותה. תיאור האירוע הזה מעדי הראייה, שנרשם בעטם של המשורר וההיסטוריון שצוטטו לעיל, מהווה אך ורק הד קלוש לדברי ה’ שתועדו בנבואת הנביא יואל אלפיים חמש מאות שנה לפני התגשמותם: “הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ, וְהַיָּרֵחַ לְדָם, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא” (יואל, ג’ 4).

המשיח הורה לחסידיו לעמוד על המשמר, לצפות לאותות שיבתו, ולשמוח לכשיחזו באותות שיעידו על ביאת מלכם. הוא אמר: “כַּאֲשֶׁר יַתְחִילוּ לִקְרוֹת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הִתְעוֹדְדוּ וְהָרִימוּ רָאשֵׁיכֶם, כִּי קְרֵבָה גְּאֻלַּתְכֶם.” הוא הצביע בפני תלמידיו על העצים המלבלבים באביב, ואמר: “כְּשֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתָם מְלַבְלְבִים, יוֹדְעִים אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם כִּי קָרוֹב הַקַּיִץ. כֵּן גַּם כְּשֶׁתִּרְאוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִתְקַיְּמִים, דְּעוּ כִּי קְרוֹבָה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים” (לוקס, כ”א 28, 30, 31).

אך לאחר שגאווה והקפדה יתרה על דקדוקי עניות תפסו את מקומן של רוח ענווה ומסירות בקהילת המשיח, האהבה למשיח התקררה, והאמונה בשיבתו התפוגגה. אנשי ה’ ששקעו בהבלי העולם וברדיפה אחר מותרות ותענוגות, היו עיוורים להוראותיו של המושיע בנוגע לאותות שיבשרו את שיבתו. תורת ביאת המשיח השנייה נזנחה; פסוקים או פרקים בכתבי הקודש שדיברו על ביאת המשיח עומעמו באמצעות פרשנויות שגויות, עד שלבסוף תורה זו כמעט נשכחה כליל. הדבר אפיין במיוחד את הכנסיות באמריקה. החירות והנוחות שמהן נהנו כל המעמדות, והתשוקה השאפתנית לעושר ומותרות, הולידו תשוקה שלא ידעה שובעה לעשיית רווחים ולהשגה מהירה של פרסום ושררה, שנדמה היה שהן מצויות בהישג ידם של כל בני האדם. כתוצאה מכך, הכול מיקדו את עיניהם ותקוותם בחומר, וסימנו בעתיד הרחוק את היום הכביר והקדוש, שבו סדר הדברים בעולם הזה יגיע לקיצו. כשהמושיע הצביע בפני תלמידיו על האותות שיקדמו לשיבתו, הוא ניבא על הכפירה שתשרור בתקופה שתקדם לביאתו השנייה, שבמהלכה יחזרו בני האדם לסורם.

בימים האלה ימשיכו, כפי שהיה בימי נוח, העשייה והשאון של העולם העסקי, והרדיפה אחר תענוגות – אנשים יקנו, ימכרו, ייטעו, יבנו, יתחתנו ויחתנו את בניהם ובנותיהם – מתוך שכחה מוחלטת את אלוהים והעולם הבא. אזהרתו של המשיח לאנשים שיחיו בעת ההיא, היא: “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם שֶׁלֹּא יִכְבַּד לְבַבְכֶם בִּשְׁתִיָּה וּבְשִׁכָּרוֹן וּבְדַאֲגוֹת הַחַיִּים וְהַיּוֹם הַהוּא יָבוֹא עֲלֵיכֶם פִּתְאוֹם.” לָכֵן, עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר בְּכָל עֵת וְהִתְפַּלְּלוּ שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחֲכֶם לְהִמָּלֵט מִכָּל הָעֲתִידוֹת הָאֵלֶּה וּלְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי בֶּן-הָאָדָם” (לוקס, כ”א 34, 36).

מצבה של קהילת המשיח בימים אלה צוין בדברי המושיע בספר ההתגלות: “יֵשׁ לְךָ שֵׁם שֶׁאַתָּה חַי, וְאַתָּה מֵת.” “לָכֵן, זְכֹר כֵּיצַד קִבַּלְתָּ וְשָׁמַעְתָּ, וּשְׁמֹר וַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה.” לאלה המסרבים להיחלץ משאננותם וזחיחותם ולוותר על תחושת הביטחון הכוזבת, ניתנה האזהרה החמורה הבאה: “אִם לֹא תִּשְׁקֹד, אָבוֹא כְּגַנָּב וְלֹא תֵּדַע בְּאֵיזוֹ שָׁעָה אָבוֹא עָלֶיךָ” (ההתגלות, ג’ 1, 3). בני האדם חייבים להתעורר לסכנה הזו; הם חייבים לקום ולהתכונן לאירועים הכבירים והחמורים הקשורים לתום תקופת המבחן. נביא ה’ מכריז: “כִּי גָדוֹל יוֹם יְהוָה וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ?” (יואל, ב’ 11). מי יוכל לעמוד לכשיופיע המושיע, אשר הוא “טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל” (חבקוק, א’ 13). בעבור אלה הזועקים: “אֱלֹהַי, יְדַעֲנוּךָ,” ובעת ובעונה אחת מחללים ביודעין את תורתו, ממהרים לנהות אחרי אלוהים אחרים (הושע ח’ 2, 1; תהילים ט”ז 4), מטפחים בסתר ליבם את עוונותיהם ואוהבים את דרכי הרוע – יום ה’ יהיה יום אפל: “הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם יְהוָה, וְלֹא אוֹר; וְאָפֵל, וְלֹא נֹגַהּ לוֹ” (עמוס, ה’ 20). ה’ אמר: “וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת; וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים, הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם: ‘לֹא יֵיטִיב יְהוָה וְלֹא יָרֵעַ'” (צפניה, א’ 12). “וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה, וְעַל רְשָׁעִים עֲו‍ֹנָם; וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים, וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל” (ישעיה, י”ג 11). “גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה, וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ.” “וְהָיָה חֵילָם לִמְשִׁסָּה, וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה” (צפניה, א’ 18, 13).

הנביא ירמיהו אשר חזה בעתיד המר והנורא הזה, הכריז: “הֹמֶה לִּי לִבִּי, לֹא אַחֲרִשׁ.” “כִּי קוֹל שׁוֹפָר שמעתי (שָׁמַעַתְּ) נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה. שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא” (ירמיה, ד’ 19, 20). “יוֹם עֶבְרָה, הַיּוֹם הַהוּא: “יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה…” (צפניה, א’ 15, 16). “הִנֵּה יוֹם יְהוָה בָּא, אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף, לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה, וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה” (ישעיה, י”ג 9). כשלנגד עיניו היום הכביר והנורא הזה, שתואר בדברו במילים הנוקבות והמרשימות ביותר, קורא ה’ לחסידיו לקום מתרדמתם הרוחנית ולחלות את פניו בתשובה ובענווה: “תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי. יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי בָא יוֹם יְהוָה, כִּי קָרוֹב.” “קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים… יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יְהוָה.” “וְגַם עַתָּה, נְאֻם יְהוָה, שֻׁבוּ עָדַי, בְּכָל לְבַבְכֶם, וּבְצוֹם וּבִבְכִי, וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד” (יואל, ב’ 1, 18-15, 12, 13).

מלאכת תיקון כבירה נדרשה כדי להכין את בני האדם ליום ה’. אלוהים ראה שרבים מן האנשים שהתיימרו להיות חסידיו, לא התכוננו לחיי הנצח, ולכן, ברוב חסדו, עמד לשלוח להם אזהרה כדי לעוררם מקהות החושים ששקעו בה, ולהכשירם לקראת ביאת אדונם. אזהרה זו ניתנה בפרק י”ד בספר ההתגלות. היא הוצגה בבשורה שהכריזו שלושת המלאכים, ומיד לאחר מכן בא המושיע כדי לקצור את קציר הארץ. האזהרה הראשונה מבשרת את המשפט הממשמש ובא. הנביא חזה במלאך “מְעוֹפֵף בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לוֹ בְּשׂוֹרַת עוֹלָם לְבַשֵּׂר לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וּלְכָל אֻמָּה וְשֵׁבֶט וְלָשׁוֹן וְעַם, וְהוּא קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל: ‘יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ. הִשְׁתַּחֲווּ לְעוֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַיָּם וּמַעַיְנוֹת הַמַּיִם'” (ההתגלות, י”ד 6, 7). מסר זה הוא חלק מן הבשורה המכונה “בְּשׂוֹרַת עוֹלָם”. מלאכת בישור הבשורה לא הוטלה על המלאכים, אלא הופקדה בידיהם של בני האדם. המלאכים הקדושים מסייעים בהכוונת המלאכה הזו, והם אחראים למעשים הכבירים המתבצעים למען גאולת האנושות. אך הכרזת הבשורה עצמה מתבצעת בידי משרתי המשיח עלי אדמות. חסידי ה’ המסורים שצייתו להדרכת רוח ה’ ולמצוות תורתו, נדרשו להשמיע את האזהרה הזו לעולם. הם היו אלה שאיששו את “דְּבַר הַנְּבוּאָה,” צייתו לאזהרה הטמונה בנבואה והתייחסו אליה “כְּאֶל נֵר מֵאִיר בִּמְקוֹם אֹפֶל, עַד כִּי יִבְקַע אוֹר הַיּוֹם וְיִזְרַח” (פטר”ב, א’ 19). הם חיפשו אחר דעת ה’ יותר מאשר אחר כל האוצרות החבויים, והאמינו שדעת ה’ טובה יותר “מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ.” [דהיינו, ממסחר בכסף ובזהב.] (משלי, ג’ 14). ואכן, ה’ חשף בפניהם את האמיתות הנשגבות של מלכותו. “סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו; וּבְרִיתוֹ, לְהוֹדִיעָם” (תהילים, כ”ה 14). לא היו אלה מנהיגי הכנסייה שהבינו את האמיתה הזו ובישרוה. אילו הם היו שומרים נאמנים, העומדים תמיד על המשמר, מתפללים ללא הרף ושוקדים על התעמקות בכתבי הקודש, הם היו מכירים את שעות הליל. הנבואות היו חושפות בפניהם את האירועים העתידים להתרחש. אך הם לא עמדו על המשמר וכשלו בביצוע תפקידם, ולכן המסר ניתן לקבוצה אחרת. ישוע אמר: “הֱיוּ מִתְהַלְּכִים בְּעוֹד הָאוֹר מֵאִיר לָכֶם, פֶּן יַשִּׂיגְכֶם הַחֹשֶׁךְ” (יוחנן, י”ב 35). אלה המפנים עורף לאור שנתן ה’, או שאינם מחפשים את האור כאשר הוא שורה בקרבם, נותרים באפלה. אך המושיע מכריז: “אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. אִישׁ הַהוֹלֵךְ אַחֲרַי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, אֶלָּא אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לוֹ” (יוחנן, ח’ 8). מי שדבק בתכליתו לחפש אחר רצון ה’ ולציית לו, ומציית בכל ליבו ומאודו לאור שניתן לו, יזכה לקבל אור גדול יותר; על נשמה כזו יזרח אור שמיימי בוהק שידריכה אל כל האמת.

בעת ביאת המשיח הראשונה, הכוהנים והפרושים שחיו בעיר הקודש והיו אמונים על דבר ה’ שהופקד בידיהם, יכלו לזהות את אותות העיתים ולהכריז את ביאת המשיח המובטח. נבואת מיכה ציינה את מקום הולדתו [מיכה, ה’ 2]; דניאל ציין מפורשות את מועד ביאתו [דניאל, ט’ 25]. אלוהים הפקיד את הנבואות הללו בידיהם של ראשי הדת; לא היה להם שום תירוץ לבורותם לגבי ביאת המשיח הממשמשת ובאה, ולכך שלא בישרו לעם על ביאתו. בורותם נבעה מהזנחה פושעת. עם ישראל בנה מצבות זיכרון לנביאי ה’ שנשחטו, ובעת ובעונה אחת, כיבד את שועי הארץ, ובכך חלק כבוד למשרתי השטן. מנהיגי העם שהיו שקועים במריבותיהם וחתרו בשאפתנות להשגת עמדת שררה, איבדו את מחוות הכבוד השמימיות שמלך מלכי המלכים ביקש לחלוק להם. זקני ישראל היו אמורים להתעמק בכתובים ביראת כבוד וללמוד על המיקום, העיתוי והנסיבות של האירוע הכביר ביותר בתולדות האנושות: ביאת בן האלוהים כדי להשלים את פועל הכפרה למען גאולת האנושות.

כל בני האדם היו אמורים לעמוד על המשמר ולהמתין כדי להיות הראשונים שיקבלו בברכה את פני גואל העולם.

אך הביטו בשני הנוסעים העייפים שהגיעו לבית לחם מהרי נצרת הרחוקה, ועתה מכתתים הם לשווא את רגליהם ומגיעים עד פאתי העיר בחיפוש אחר מלון או מקום מחסה ללינת הלילה. אף דלת לא נפתחה כדי לקבלם. לבסוף, הם מצאו מקלט באבוס עלוב שיועד לבהמות, ושם נולד מושיע העולם. מלאכי השמיים ראו את הכבוד והתהילה שבן האלוהים חלק עם אביו השמיימי מקדמת דנא, בטרם נברא העולם, וייחלו בציפייה ובעניין רב לביאתו לעולם כאירוע משמח ביותר לכל בני האדם. על המלאכים הוטל לבשר את הבשורות המשמחות לאנשים שציפו להן, ייחלו להן, קיבלו אותן בשמחה ויבשרו אותן בשמחה לתושבי התבל.

המשיח השפיל עצמו וירד מגדולתו כדי ללבוש בשר ודם; עתיד הוא לשאת עול כבד מנשוא של צער וכאב בשעה שימסור את נפשו וחייו כקורבן תמורה בעבור חטאי האדם; ועם זאת, המלאכים השתוקקו שבן האלוהים, האל העליון, יופיע לפני בני האדם בכבוד והדר הראויים לו וההולמים את אופיו. האם ייאספו גדולי ושועי עולם בבירת ישראל כדי לקדם את פניו בברכה בעת ביאתו? האם רבבות המלאכים יציגו אותו בפני החבורה המצפה לו? מלאך שמיימי מבקר בעולם כדי למצוא את האנשים המוכנים ומזומנים לקדם את ישוע בברכה; אך הוא אינו מוצא שום סימנים המעידים על ציפייה כזו; הוא אינו שומע שום שירי הלל וניצחון, המבשרים את ביאת המשיח המשמשת ובאה. לזמן מה, הוא מתעכב מעל עיר הקודש ובית המקדש, שבו נגלתה השכינה במשך מאות בשנים; אך אפילו כאן שוררת אותה אדישות. הכוהנים, ברוב הדרם ורהבם, מקריבים במקדש את הקורבנות הטמאים. הפרושים נושאים דרשות לפני העם בקולי קולות או נושאים תפילות מתחסדות בקרני רחוב. בארמונות מלכים, במועצות של הוגי הדעות ובבתי המדרש של הרבנים – הכול אינם מודעים לעובדה המופלאה שמילאה את השמיים בשמחה והלל, שגואל האנושות עומד להופיע עלי אדמות. אין שום ראיה המעידה על ציפייה למשיח; לא נערכות שום הכנות כדי לקבל את פניו של שר החיים. המלאך השמיימי הנדהם עומד לשוב לשמיים עם הבשורות המרות, המביישות, כשלפתע הוא מגלה קבוצת רועים השומרים על עדריהם באשמורות הלילה. בעודם מביטים בשמיים זרועי הכוכבים, הם הוגים בנבואה על ביאת המשיח לעולם ונכספים לביאת הגואל. כאן נמצאת קבוצה המוכנה ומזומנה לקבל את המסר השמיימי. לפתע, מלאך ה’ מופיע לפני הרועים ומבשר להם את הבשורות הטובות בשמחה רבה. זוהר שמיימי מאיר את האזור כולו, “וּכְבוֹד יהוה נָגַהּ סְבִיבָם.” רבבות מלאכים נגלים לעין, כאילו הייתה השמחה רבה מדיי למבשר שמיימי אחד, ורבבות קולות פוצחים במזמור שכל האומות הנושעות ישירו בעתיד: “כָּבוֹד לֵאלֹהִים בַּמְּרוֹמִים, וּבָאָרֶץ שָׁלוֹם עַל בְּנֵי אָדָם רְצוֹנוֹ” (לוקס, ב’ 14). איזה לקח מאלף טמון בסיפור נפלא זה על בית לחם! איזו תוכחה הוא מהווה לחוסר האמונה שלנו, לגאוותנו ולביטחוננו העצמי! הוא מזהירנו פן ניכשל בזיהוי אותות העיתים בשל אדישותנו הפושעת, ולפיכך לא נדע את יום פקודתנו. לא רק על הרי יהודה, לא רק בקרב הרועים הענווים מצאו המלאכים את האנשים שייחלו לביאת המשיח. גם בארץ אלילית היו אנשים שייחלו לבואו; הם היו אנשים חכמים, עשירים ואציליים, פילוסופים מן המזרח. חכמי המזרח הללו שלמדו את עולם הטבע, ראו את אלוהים בבריאתו וביצירי כפיו. הם למדו מן הכתובים העבריים על כוכב השחר שיזרח מיעקב, והם ציפו בכיליון עיניים לביאתו של הגואל, אשר יהיה “נֶחָמַת יִשְׂרָאֵל,” אך גם “אוֹר לְהָאִיר לַגּוֹיִים” ו”יְשׁוּעָת ה’ עַד קְצֵה הָאָרֶץ” (לוקס, ב’ 25, 32; מעשי השליחים, י”ג 47).

הם חיפשו אחר האור, והאור שזרח מכס האלוהים האיר את נתיבם. בזמן שהכוהנים והרבנים בירושלים, שהאמת הופקדה בידיהם למשמרת כדי שילמדוה, היו אפופים בחשכה, הכוכב השמיימי הנחה את הזרים אל מקום הולדתו של המלך שזה עתה נולד. “לַמְחַכִּים לוֹ לִישׁוּעָה,” המשיח “יוֹפִיעַ שֵׁנִית – שֶׁלֹּא לְעִנְיַן הַחֵטְא” (האיגרת אל העברים, ט’ 28). בדומה לבשורות על הולדת המושיע, הבשורה על ביאת המשיח השנייה לא הופקדה בידיהם של ראשי הדת. הם מיאנו לתקשר עם אלוהים ולקבל אור מן השמיים; לפיכך, הם לא נמנו בין בני האור שתוארו בידי שאול השליח: “אַתֶּם, אַחַי, אֵינְכֶם בַּחֹשֶׁךְ בְּאֹפֶן שֶׁיַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם הַיּוֹם כְּגַנָּב. אַתֶּם כֻּלְּכֶם בְּנֵי הָאוֹר וּבְנֵי הַיּוֹם. לֹא בְּנֵי הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי הַחֹשֶׁךְ”  (תסל”א, ה’ 4, 5). השומרים שניצבו על חומות ירושלים היו אמורים להיות הראשונים שישמעו את הבשורות על ביאת המושיע, הראשונים שיישאו את קולם כדי לבשר על בואו, הראשונים שיזהירו את העם להתכונן לבואו. אך הם עמדו נינוחים וזחוחים וחלמו בהקיץ על שלום וביטחון, בזמן שהעם נרדם בעודו שקוע בחטאיו. ישוע ראה את קהילתו כעץ תאנה עקר, המכוסה עלווה יומרנית, אך אינו מניב את פריו יקר הערך. אנשים התגאו בקיום קפדני של טקסי וכללי הדת, בזמן שרוח של ענווה אמיתית, אורך רוח ואמונה – שרק בכוחה לתת לה’ שירות הרצוי בעיניו – נעדרה מליבם. במקום החן, הנועם והחסד של רוח הקודש, התגלו דקדקנות טקסית, גאווה, יוהרה, אנוכיות ודיכוי. קהילת ה’ ששבה לסורה עצמה את עיניה ולא ראתה את אותות העיתים. אלוהים לא נטש את עמו ולא הפר את נאמנותו; אך עמו נטש אותו והתנתק מאהבתו. בעוד העם מסרב לציית לחוקיו ולתנאיו, הבטחותיו לא התגשמו בעבורם. זו הייתה התוצאה הוודאית של התרשלותם, כשלא העריכו את האור ואת זכויות היתר שהרעיף עליהם ה’, אלא מאסו בהן. אם הקהילה המשיחית לא תלך בעקבות הנחיית יד ההשגחה, לא תקבל כל קרן אור הנשלחת אליה, ולא תבצע כל חובה שתוטל עליה, האמונה תידרדר באופן בלתי נמנע לקיום דקדקני של טקסים וכללים, והרוח החיונית של חסידות ויראת שמיים, תיעלם.

אמיתה זו שבה והומחשה בתולדות הכנסייה. אלוהים דורש מחסידיו לפעול באמונה ובציות, העולים בקנה אחד עם הברכות והזכויות המורעפות עליהם. ציות דורש קורבן וכרוך בנשיאת צלב; מסיבה זו, רבים מאלה שמתיימרים להיות תלמידי המשיח מסרבים לקבל את האור השמיימי, ובדומה לעם ישראל בעת העתיקה, הם אינם יודעים את שעת פקודתם [לוקס, י”ט 44). בשל גאוותם וחוסר אמונתם, ה’ פוסח עליהם ומגלה את האמת לאנשים, שבדומה לרועים בבית לחם ולחכמים שבאו מן המזרח, שמים לב לאור שהם מקבלים ומצייתים לכל הנחיותיו.