העימות הגדול פרק י׳׳ט – אור זורח באפלה

פועלו של ה’ בעולם מייצג בכל עידן ועידן דמיון בולט לכל התעוררות רוחנית כבירה או תנועה דתית סוחפת. עקרונותיו של אלוהים בטיפולו בבני האדם אינם משתנים לעולם. לתנועות הרוחניות החשובות שקמו בימינו יש מקבילות בדורות הקודמים, ולחוויה של הקהילה המשיחית בדורות הקודמים יש חשיבות עצומה לדורנו. בכתבי הקודש אין אמיתה מפורשת יותר מזו שאלוהים, באמצעות רוח קודשו, מכוון ומדריך את חסידיו עלי אדמות בהקמת התנועות הרוחניות הכבירות למען קידום מלאכת הבישור והגאולה. בני האדם משמשים כלי שרת ביד ה’ כדי להגשים את מטרותיו ולהרעיף את חסדו ורחמיו על העולם. על כל אדם מוטל תפקיד שחובה עליו לבצע; לכל אדם מובטחת מידה מסוימת של אור, בהתאם לצרכים המסוימים של דורו, שדי בה כדי לסייע לו לבצע את המלאכה שהוטלה עליו ביד ה’. אך אף אדם, גם אם הוא מוערך ומכובד בשמיים, לא השיג מעולם תובנה מלאה של תוכנית הגאולה הכבירה, ואפילו לא הבין לאשורו את התכלית האלוהית למלאכה שיועדה לדורו. נבצר מבני האדם להבין לעומק את התכלית שיעד ה’ למלאכה שהטיל עליהם; אין הם מבינים לאשורו את המסר שהם מוסרים בשמו. “הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא? אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?” “כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם יְהוָה. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם.” “אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד, אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי. מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ” (איוב, י”א 7; ישעיה, נ”ה 8, 9; מ”ו 9, 10). אפילו נביאי ה’ שזכו לתובנות מיוחדות מרוח קודשו, לא הבינו לאשורו את ההתגלויות שניתנו להם. משמעות הנבואות וההתגלויות תיחשף בכל דור ודור, בזמן שחסידי ה’ יזדקקו להנחיות הכלולות בהן. שמעון כיפא שכתב על הגאולה שהתבשרה והובהרה באמצעות הבשורה, אומר: “אֶת הַיְשׁוּעָה הַזֹּאת חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ הַנְּבִיאִים שֶׁנִּבְּאוּ עַל הַחֶסֶד הַמְיֻעָד לָכֶם. הֵם חָקְרוּ מָה הָעֵת וְהַנְּסִבּוֹת שֶׁהוֹדִיעָה רוּחַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם, כְּשֶׁהֵעִידָה מֵרֹאשׁ עַל סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ וְעַל הַכָּבוֹד וְהַתִּפְאֶרֶת שֶׁיָּבוֹאוּ אַחֲרֵיהֶם. וְנִגְלָה לָהֶם כִּי לֹא לְמַעַן עַצְמָם אֶלָּא לְמַעַנְכֶם שֵׁרְתוּ בַּדְּבָרִים הָהֵם…” (פטר”א, א’ 12-10). ועם זאת, על אף שלא ניתן לנביאים להבין לאשורו את הדברים שנגלו להם, הם חיפשו ברצינות אחר האור שה’ הואיל בטובו לחשוף. הם “חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ,” “הֵם חָקְרוּ מָה הָעֵת וְהַנְּסִבּוֹת שֶׁהוֹדִיעָה רוּחַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם.” איזה לקח מאלף לחסידי ה’ בעידן המשיחי, שלתועלתם ניתנו הנבואות האלה למשרתיו! “וְנִגְלָה לָהֶם כִּי לֹא לְמַעַן עַצְמָם, אֶלָּא לְמַעַנְכֶם שֵׁרְתוּ בַּדְּבָרִים הָהֵם.” הביטו בקדושי ה’ הללו, בעודם “חוקרים ומחפשים בשקדנות” ומתעמקים בהתגלויות שניתנו להם למען הדורות הבאים שטרם נולדו. השוו בין הלהט הקדוש שאחז בהם, לבין האדישות וחוסר העניין שאפיינו את יחסם של בחירי ה’ בדורות האחרונים לאור השמיימי הזה. איזו תוכחה נוקבת לאוהבי התענוגות האדישים אשר מסתפקים בהכרזה שהנבואות סתומות הן ולא ניתן להבינן. על אף שנבצר מבינת האדם המוגבלת להבין את עצותיו ומשפטיו של האל העליון, או להבין לאשורו את אופן הגשמת מטרותיו, עם זאת, לפעמים מתקשים בני האדם להבין את מסרי השמיים בשל טעות כלשהי שעשו או משום שלא התעמקו בהם. אין זה נדיר ששכלם ועיני רוחם של בני האדם, ואפילו של משרתי ה’, התעוורו מן ההשקפות, המסורות ותורות השקר שחדרו לליבם, ולפיכך, יכולים הם להבין רק באופן חלקי את הדברים הנשגבים שחשף ה’ בדברו. כך קרה לתלמידי המשיח, אפילו בזמן שהמושיע עדיין היה איתם. מוחם וליבם היו חדורים באמונה הרווחת על המשיח כמלך בשר ודם, אשר ירומם את ישראל ויהפוך אותה למלכות כבירה שתמשול על העולם כולו. לכן נבצר מהם להבין את משמעות דבריו של המושיע כשניבא על סבלותיו ומותו. המשיח בכבודו ובעצמו שלח אותם להכריז את המסר הבא: “מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים! שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהַאֲמִינוּ בַּבְּשׂוֹרָה!” (מרקוס, א’ 15). מסר זה התבסס על הנבואה בפרק ט’ בספר דניאל. שישים ותשעה השבועות שהוכרזו בידי המלאך, יימשכו “עַד מָשִׁיחַ נָגִיד.” לפיכך, התלמידים שהיו חדורי תקוות נשגבות וציפיות מלאות שמחה, ייחלו בכיליון עיניים לכינון מלכות המשיח בירושלים, מלכות כלל-עולמית. הם הכריזו את המסר שקיבלו מהמשיח, על אף שהם עצמם לא הבינוהו לאשורו. בעוד שהכרזתם התבססה על הכתוב בדניאל, ט’ 25, הם לא שמו לב שהפסוק הבא מנבא שהמשיח ייכרת. משחר ילדותם ייחל ליבם למלכות העולמית המפוארת, והדבר עיוור את עיני רוחם הן לגבי פרטי הנבואות והן לגבי דברי המשיח. הם ביצעו את תפקידם כשהושיטו לעם ישראל את הזמנת החסד, אך אז, בדיוק בזמן שציפו לראות את אדונם עולה על כס דוד, הם חזו בו כאשר נאסר כפושע, הולקה, הושם ללעג, הושפל, הוקע, הורשע, והוצא להורג בצלב בגולגולתא. ייאוש גדול ויגון קודר גדשו את ליבם של התלמידים בימים שבהם אדונם היה טמון בקבר! המשיח בא בדיוק בעיתוי ובאופן שנובאו בנבואות. עדות התנ”ך התמלאה בכל פרט ופרט בכהונתו עלי אדמות. הוא בישר את בשורת הגאולה אשר ניתנה “בְּהוֹכָחָה שֶׁל רוּחַ וּגְבוּרָה.” מאזיניו שמעו את דברי השמיים שנחקקו על ליבם, וקיבלו את העדות שניתנה משמיים. דבר ה’ ורוח ה’ העידו על השליחות האלוהית שהוטלה על בן האלוהים. התלמידים המשיכו לאהוב את אדונם האהוב בכל ליבם ומאודם. ועם זאת, ליבם היה אפוף ספקות וחוסר ודאות. בשל יגונם וצערם העז נבצר מהם להיזכר במילות המשיח שניבאו את סבלותיו ומותו. אם ישוע מנצרת היה באמת המשיח האמיתי, האם היה ליבם כבד כל כך מצער ואכזבה? זו הייתה השאלה שעינתה את נשמתם בזמן שהמושיע שכב בקברו באותן שעות חסרות תקווה שחלפו מאז מותו ועד תחייתו. אך חרף היגון הקודר והאפלה שהלכו והתעצמו ואפפו את תלמידי ישוע, הם לא נעזבו לנפשם. הנביא מכריז: “כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, יְהוָה אוֹר לִי… יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר, אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ.” “גַּם חֹשֶׁךְ, לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ. וְלַיְלָה, כַּיּוֹם יָאִיר; כַּחֲשֵׁיכָה, כָּאוֹרָה.” אלוהים אמר: “זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים.” “וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ; בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר. אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים” (מיכה, ז’ 8, 9; תהילים, קל”ט 12; קי”ב, 4; ישעיה מ”ב 16). ההכרזה שהכריזו התלמידים בשם האדון הייתה נכונה בכל פרטיה, והאירועים שצוינו בה החלו כבר אז להתרחש. המסר היה: “מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים!” כאשר “מלאה העת” – שישים ותשעה השבועות שאוזכרו בפרק ט’ בדניאל, שהיו אמורים להימשך “עַד מָשִׁיחַ נָגִיד,” דהיינו, עד שהמשיח קיבל את משיחת רוח הקודש לאחר שהוטבל בירדן בידי יוחנן המטביל. “מלכות האלוהים” שהתלמידים בישרו את התקרבותה כוננה באמצעות מות המשיח. המלכות לא הייתה, כפי שלימדו אותם להאמין, מלכות ארצית. היא גם לא הייתה אותה מלכות נצחית עתידית שתכונן כאשר “הַמַּלְכוּת וְהַשִּׁלְטוֹן וְגְּדֻלָּת הַמַּמְלָכוֹת תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִנָתְּנוּ לְעַם קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן.” היא לא היתה אותה “מַמְלֶכֶת עוֹלָם,” שבה “כָל הַשִּׁלְטוֹנוֹת יַעַבְדוּ וְיִשָּׁמְעוּ לוֹ” (דניאל, ז’ 27). “מלכות האלוהים” שאוזכרה בכתבי הקודש מציינת הן את מלכות החסד והן את מלכות הכבוד. מלכות החסד תוארה בידי שאול השליח באיגרתו אל העברים. לאחר שהצביע על המשיח, הכוהן הגדול הרחמן אשר מפגיע בעבורנו שכן ביכולתו “לָחוּשׁ עִמָּנוּ אֶת חֻלְשׁוֹתֵינוּ,” מכריז השליח: “נִקְרְבָה בְּבִטָּחוֹן אֶל כֵּס הַחֶסֶד לְקַבֵּל רַחֲמִים וְלִמְצֹא חֶסֶד לְעֶזְרָה בְּעִתָּהּ” (האיגרת אל העברים, ד’ 16). כֵּס הַחֶסֶד מייצג את מלכות החסד, שכן קיומו של הכס מעיד על קיומה של המלכות. ישוע משתמש ברבים ממשליו בביטוי “מלכות השמיים” כדי לציין את פועלו של חסד ה’ בלב האדם. בדומה, כס הכבוד מייצג את מלכות הכבוד. זוהי המלכות שאליה התייחס המושיע כשאמר: “כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בֶּן-הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל הַמַּלְאָכִים אִתּוֹ, יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ וְיֵאָסְפוּ לְפָנָיו כָּל הַגּוֹיִים” (מתי, כ”ה 31, 32). מלכות זו תוקם בעתיד. היא לא תכונן עד ביאת המשיח השנייה. מלכות החסד קמה מיד לאחר חטאם של אדם וחווה, כשנהגתה התוכנית לגאולת האנושות החוטאת. מלכות זו שרירה וקיימת מאז ואילך על פי תכליתו והבטחתו של האל הנצחי; באמצעות אמונה יכולים בני האדם להפוך לנתיניה. ואולם, היא לא כוננה הלכה למעשה עד מות המשיח. אפילו לאחר שהמושיע החל את שליחותו עלי אדמות, הוא, שעייף מקשי ליבם וכפיות התודה של בני האדם, יכול היה לסגת מן התוכנית של מותו כקורבן תמורה ולא למות בגולגולתא. בגן גת שמנים רעדה כוס היגון בידו. הוא יכול היה אפילו למחות את אגלי זיעת הדם ממצחו, ולהותיר את האנושות החוטאת להתבוסס בעוונותיה. אילו עשה זאת, לאנושות החוטאת לא הייתה שום גאולה. אך כאשר המושיע מסר את חייו ובנשימת אפו האחרונה זעק: “נִשְׁלַם”, הובטחה התגשמות תוכנית הגאולה. הבטחת הגאולה שניתנה לזוג החוטא בגן עדן אושררה; מלכות החסד שהייתה קיימת לפני כן באמצעות הבטחת ה’, כוננה. וכך, מותו של המשיח – האירוע שהתלמידים ראו בו את ההתנפצות הסופית של תקוותם – היה האירוע המכונן שאשרר את הגאולה לנצח-נצחים. בעוד שאירוע זה הסב להם אכזבה מרה, הוא היה גולת הכותרת של ההוכחה הניצחת שאיששה את אמונתם. אירוע זה שמילא את ליבם צער, ייאוש ואבל, פתח את דלת התקווה לכל צאצאיו של אדם הראשון, ועליו מתבססים חיי הנצח והאושר הנצחי – נחלתם של כל חסידי ה’ בכל הדורות. מטרות החסד האלוהי התגשמו במלואן, וזאת, חרף אכזבתם של התלמידים. בזמן שליבם נכנע לחסד ה’ ולגבורה שנבעה מתורתו של המושיע אשר “מֵעוֹלָם לֹא דִּבֵּר אִישׁ כְּמוֹהו”, נמהלה באהבתם לישוע, שהייתה צרופה כזהב טהור, הסגסוגת הירודה של גאווה ארצית ושאיפות אנוכיות. אפילו בחדר העלייה (שבו עשו את הפסח), בשעה הקודרת שבה אדונם התעטף בצללי גן גת שמנים, “מְרִיבָה הָיְתָה בֵּינֵיהֶם בַּשְּׁאֵלָה מִי מֵהֶם נֶחְשָׁב לַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר” (לוקס, כ”ב 24). הם שאפו לגדולות, וחזונם היה מלא וגדוש בכס, במלכות, בכתר ובתהילה, בשעה שקלון ויגון ציפו למושיע בגת שמנים, בהיכל המשפט ועל הצלב בגולגולתא. גאוות ליבם ותשוקתם לכבוד ולתהילה ארציים גרמו להם לדבוק בתורת השקר שרווחה בימיהם, ולהתעלם מדברי המושיע שהעידו על טיבה האמיתי של מלכותו והצביעו על יגונו, ייסוריו ומותו. טעויות אלה המיטו עליהם את המבחן הקשה אך הנחוץ שה’ התיר להעבירם בו כדי לחנכם ולתקנם. על אף שהתלמידים שגו בהבנת משמעות המסר שקיבלו, וחרף העובדה שציפיותיהם נופצו, הם השמיעו את האזהרה שקיבלו מה’, ולכן ה’ יגמול להם על אמונתם וציותם. הוא יפקיד בידיהם את השליחות לבשר לכל האומות את הבשורה המהוללת של אדונם שקם לתחייה. ה’ הרשה לחוויה כה מרה לפקוד אותם כדי להכשירם למלאכה זו. לאחר תחייתו נגלה ישוע לתלמידיו בדרך לעמאוס, ו”הֵחֵל [ללמדם] מִמֹּשֶׁה וּמִכָּל הַנְּבִיאִים, וּבֵאֵר לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים הַמְכֻוָּנִים אֵלָיו בְּכָל הַכְּתוּבִים” (לוקס, כ”ד 27). ליבם של התלמידים בער בקרבם, ואמונה ניצתה בו. “תִקְוָה חַיָּה” לגבי “תְחִיַּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ,” שבה ונעורה בליבם עוד לפני שישוע התגלה להם. הייתה זו תכליתו להאיר את שכלם, ולבסס את אמונתם על דברי הנבואה המהימנים. הוא חפץ שהאמת תכה שורש בליבם, לא רק משום שאוששה בעדותו האישית, אלא משום שגובתה בראיות החותכות של הסמלים של תורת הקורבנות, וכן בנבואות התנ”ך. תלמידי המשיח נזקקו לאמונה מבוססת ומוארת, לא רק למען עצמם, אלא כדי שיוכלו למסור לעולם את הידע על המשיח. כצעד ראשון לקראת מסירת הידע הזה הבהיר להם ישוע את כל הנבואות והפסוקים שיוחסו אליו, החל “מִמֹּשֶׁה וּמִכָּל הַנְּבִיאִים.” כך העיד המושיע שקם לתחייה על ערכם הרב וחשיבותם של כתבי התנ”ך. איזה שינוי כביר התחולל בליבם של התלמידים, בשעה שנתנו מבט נוסף בפניו האהובים של אדונם! [לוקס, כ”ד 32]. עכשיו, הם איתרו את עקבותיו בכתובים בדרך מלאה ומושלמת יותר מאשר בעבר. “מָצָאנוּ אֶת זֶה שֶׁכָּתַב עָלָיו מֹשֶׁה בַּתּוֹרָה, וְכֵן גַּם הַנְּבִיאִים, אֶת יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹסֵף מִנָּצְרַת.” חוסר הוודאות, הצער והייאוש שגדשו את ליבם פינו את מקומם לביטחון מלא ואמונה שלמה.

לכן, לא פלא שלאחר עלייתו השמיימה, הם “הִתְמִידוּ לִהְיוֹת בַּמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁהֵם מְבָרְכִים אֶת הָאֱלֹהִים.” העם שידע על מותו המחפיר של המושיע, ציפה לראות על פניהם ארשת צער, מבוכה ותבוסה. אך העם ראה על פניהם ארשת שמחה וניצחון. איזו הכשרה קיבלו התלמידים לקראת המלאכה שעמדה לפניהם! הם עברו את המבחן הקשה ביותר שיכלו לעבור, והם ראו כיצד, כאשר הכול נראה אבוד בעין בן אנוש, מתגשם במלואו דבר ה’ ונוחל ניצחון. מכאן ואילך, מה יכול להפחידם, לערער את אמונתם או לצנן את להט אהבתם? בשעת יגונם הכבד, הם קיבלו עידוד רב ונחמה רבה כאשר נאחזו ב”תִּקְוָה שֶׁהִיא כְּעֹגֶן בָּטוּחַ וְיַצִּיב לְנַפְשֵׁנוּ” (האיגרת אל העברים, ו’ 18, 19). הם היו עדים לחוכמת ולגבורת האלוהים, והם ידעו בביטחון מלא “כִּי לֹא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שַׁלִּיטִים, לֹא דְּבָרִים שֶׁבַּהֹוֶה וְלֹא דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לָבוֹא, לֹא כֹּחוֹת, לֹא גְּבָהִים וְלֹא מַעֲמַקִּים וְלֹא שׁוּם יְצוּר אַחֵר לֹא יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ.”

הם אמרו: “בְּכָל [המבחנים] האֵלֶּה, בְּעֶזְרַת הָאוֹהֵב אוֹתָנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר מִמְּנַצְּחִים” (רומ’, ח’ 38, 39, 37). “וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.” (פטר”א, א’ 25). “מִי הַמַּרְשִׁיעַ? הַאִם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מֵת, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כִּי אִם קָם לִתְחִיָּה, וְהוּא נִמְצָא לִימִין אֱלֹהִים וּמַפְגִּיעַ בַּעֲדֵנוּ?” (רומ’, ח’ 34).

ה’ הכריז: “לֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם” (יואל, ב’ 26). “בָּעֶרֶב, יָלִין בֶּכִי; וְלַבֹּקֶר רִנָּה” (תהילים, ל’ 6).

כאשר התלמידים פגשו את המושיע ביום תחייתו וליבם בער בקרבם כשהקשיבו לדבריו; כאשר הביטו בפצעי הצליבה בראשו, ידיו ורגליו שנדקרו למענם; כאשר טרם עלייתו השמיימה הובילם ישוע לבית עניה, ואז נשא את ידיו בברכה, והורה להם: “לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה,” והוסיף: “הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם” (מרקוס, ט”ז 15; מתי כ”ח 20); כאשר בחג השבועות ירד משמיים המנחם המובטח [רוח הקודש] וגבורת עליון שרתה על בני אנוש, ונשמות המאמינים נסערו כשהבינו שאדונם שעלה השמיימה נמצא בקרבם – אזי, האם עתה, כשדרכם רצופה קורבנות, עינויים ומות קדושים כמו דרכו שלו, הם ימירו את שליחותם לבשר את בשורת חסדו ב”עטרת הצדקה” שתינתן לצדיקים בעת ביאתו השנייה, ובתהילת המלכות הארצית שהייתה תמצית תקוותם בראשית דרכם כתלמידיו? הוא, אשר בכוחו לעשות מעל ומעבר לכל ציפיותינו, “אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְבַקְשִׁים אוֹ מִמַּה שֶּׁעוֹלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ,” העניק להם, בנוסף להתחברות עם שמחתו, את השמחה הנובעת מכך שהוא מביא “בָּנִים רַבִּים לְכָבוֹד.” לכן, כדברי שאול השליח, הם “שָׂשִׂים בְּשִׂמְחָה מְפֹאָרָה וַעֲצוּמָה מִסַּפֵּר,” שמחה שאין מילים לתארה, שכן “צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע מְכִינָה לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֹד.”

לחווייתם של התלמידים שבישרו את “בשורת המלכות” בימי ביאת המשיח הראשונה תימצא מקבילה בחווייתם של מבשרי הבשורה בימי ביאתו השנייה. כשם שתלמידי ישוע יצאו לבשר כי “מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים!”, כך מילר ועמיתיו הכריזו כי התקופה הנבואית הארוכה שתוארה בכתבי הקודש עומדת להגיע לקיצה, כי משפט ה’ ממשמש ובא ועידן מלכות הנצח עומד בפתח. הבשורה שבישרו תלמידי ישוע התבססה על שבעים השבועות שנובאו בפרק ט’ בספר דניאל. המסר של מילר ועמיתיו בישר על קץ 2300 הימים שנובאו בספר דניאל (פרק ח’ פסוק 14), ששבעים השבועות כלולים בהם. המסר של תלמידי ישוע והמסר של מילר ועמיתיו התבססו על התגשמות חלקים שונים באותו פרק זמן נבואי ארוך. בדומה לתלמידים הראשונים, ויליאם מילר ועמיתיו לא הבינו לאשורו את חשיבות המסר שהם נשאו. טעויות שהשתרשו מזמן בתורות הכנסייה מנעו מהם להגיע לפרשנות הנכונה של סוגיה חשובה בנבואות כתבי הקודש. לפיכך, על אף שהם בישרו את הבשורה שה’ הטיל עליהם לבשר לעולם, הם נכזבו בשל פרשנות שגויה של משמעותה. מילר פירש את הכתוב בפסוק 14 בפרק ח’ בדניאל: “עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ,” על סמך ההשקפה הרווחת שהעולם הוא בית המקדש, ולפיכך הסיק כי טיהור המקדש ייצג את טיהור העולם באש בביאת המשיח השנייה. לכן, כאשר גילה שקץ 2300 הימים נובא בכתובים מפורשות, הוא הסיק שזוהי העת של ביאת המשיח השנייה. טעותו נבעה מאימוץ ההשקפה הרווחת על מהותו של בית המקדש. בתורת הקורבנות והפולחן – שסימלה הן את קורבן התמורה והן את כהונת המשיח – טיהור המקדש היה הטקס האחרון שביצע הכוהן הגדול בסבב שירותו השנתי. טקס זה חתם את מלאכת הכפרה – הסרת החטאים מעם ישראל. הוא ייצג את תום שירותו של הכוהן הגדול שלנו בשמיים, בהסרת חטאיהם של חסידיו שתועדו בספרי השמיים. שירות זה כרוך בחקירה, המהווה את מלאכת המשפט; המשפט ייערך מיד לפני ביאת המשיח בעננים בגבורה ובכבוד רב, שכן לכשיבוא, כל משפט כבר הוכרע. ישוע אומר: “הִנְנִי בָּא מַהֵר וְאִתִּי הַשָּׂכָר לְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ” (ההתגלות, כ”ב 12). על המשפט שייערך מיד לפני ביאת המשיח השנייה מכריזה בשורת המלאך הראשון: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ” (ההתגלות, י”ד 7).

אלה שהכריזו את האזהרה הזו נתנו את המסר הנכון בשעה הנכונה. אך כאשר תלמידי ישוע הראשונים הכריזו: “מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים!” (בשורה המבוססת על פרק ט’ בדניאל), הם לא ראו שמותו של המשיח נובא באותו פרק. בדומה, מילר ועמיתיו שהטיפו את בשורתם על סמך הכתוב בדניאל ח’ 18 ובספר ההתגלות י”ד 7, לא ראו את המסרים הנוספים שנחשפו בפרק י”ד בספר ההתגלות, שאף הם יועדו להתבשר לפני שיבת האדון. כשם שתלמידי ישוע שגו לגבי המלכות שתקום בקץ שבעים השבועות, כך האדוונטיסטים שגו לגבי האירוע שיתרחש בקץ 2300 הימים. בשני המקרים, אנו רואים דבקות בטעויות רווחות אשר עיוורו את עיני בני האדם לגבי האמת. הן תלמידי ישוע והן האדוונטיסטים עשו את רצון ה’ כשבישרו את המסר שקיבלו מה’, ונכזבו בשל פרשנותם השגויה את המסר. אולם אלוהים הגשים את תכליתו רבת החסד כשנתן לבני האדם אזהרה מפורשת על המשפט הממשמש ובא. יום הדין הכביר ממשמש ובא, ובני האדם הובאו בחסד האל למבחן המכריע שיחשוף את צפונות ליבם. המסר נועד לבחון ולטהר את קהילת המשיח. הוא סייע למאמינים לגלות אם ליבם נתון לעולם הזה או למשיח ולמלכות השמיים. הם טענו שהם אוהבים את המושיע, ועתה הם נדרשו להוכיח את אהבתם. האם הם מוכנים לוותר על שאיפותיהם ותקוותיהם החומרניות, ולקדם בברכה ובשמחה את אדונם בשעת ביאתו השנייה? המסר נועד לסייע להם לגלות את מצבם הרוחני האמיתי; הוא נשלח אליהם בחסדי שמיים כדי לעוררם לחלות את פני ה’ בתשובה ובענווה. אפילו מפח הנפש שלהם, על אף שנבע מפרשנותם השגויה של המסר שבישרו, יביא תועלת. הוא יבחן את ליבם של מקבלי האזהרה. לאור אכזבתם, האם ימהרו לוותר על התנסותם ועל ביטחונם בדבר ה’? או שמא יערכו חשבון נפש, בתפילה ובענווה, כדי לגלות היכן שגו בהבנת חשיבות ומשמעות הנבואה? האם רבים מהם התגברו על פחדיהם, דחפיהם וסערת רוחם? האם רבים מהם נותרו חסרי אמונה? רבבות בני אדם טענו שהם אוהבים את האדון ומייחלים לבואו. לכשייקראו להפוך מטרה ללעג, לשאת האשמות וקלון ולהיבחן במבחן האכזבה לאור התמהמהות המשיח, האם יוותרו על אמונתם? משום שלא הבינו מיד את דרכו של ה’ לייסרם ולהשיבם אליו, האם יפנו עורף לאמיתות שאוששו מפורשות בדבר ה’? מבחן זה יחשוף את חוסנם של אלה שצייתו באמונה שלמה לתורות כתבי הקודש ורוח הקודש, על פי הבנתם ואמונתם. הוא ילמדם, כפי שרק חוויה כזו יכולה ללמד, את הסכנה הטמונה בקבלת תיאוריות ופרשנויות אנושיות, במקום להסתמך על כתבי הקודש, אשר מבארים את עצמם. המבוכה והצער שינבעו מטעותם של בני האמונה יחוללו בקרבם את התיקון הנדרש. הם יתחילו להתעמק בנבואות. הם ילמדו לבחון בקפדנות רבה יותר את התשתית של אמונתם, וידחו על הסף כל דבר שאינו עולה בקנה אחד עם כתבי הקודש, גם אם העולם הנוצרי מקבל ומאשש אותו. בדומה לתלמידים הראשונים, מאמינים אלה יגלו כי הדבר שנבצר מהבנתם בשעת המבחן יתבהר לאחר מכן. כאשר הם יראו את “תַּכְלִית ה'”, הם ידעו לבטח שחרף המבחן שנבע מטעויותיהם, מטרות החסד והאהבה שלו בעבורם מתגשמות בהתמדה. הם ילמדו באמצעות חוויה מבורכת זו “כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא ה’, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד,” וכי “כָּל אָרְחוֹת יְהוָה, חֶסֶד וֶאֱמֶת, לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו.”