העימות הגדול פרק כ׳׳א – אזהרה שנדחתה

כאשר ויליאם מילר ועמיתיו בישרו את ביאת המשיח השנייה, הם פעלו כשתכלית אחת לנגד עיניהם: לעורר את בני האדם ולהאיץ בהם להתכונן ליום הדין. הם רצו לעורר את מורי הדת כדי שיראו את התקווה האמיתית של הכנסייה, ואת הזדקקותם לחוויה משיחית עמוקה יותר. הם אף פעלו כדי לעורר את הכופרים ולקרוא להם לחזור בתשובה מיידית. “הם לא ניסו להמיר את דתם של בני האדם או לשכנעם להצטרף לכת או לזרם כלשהו בנצרות. לפיכך, הם פעלו בקרב כל הקבוצות, הזרמים והכיתות [בנצרות], בלי להתערב בארגונם או בשיטתם.” מילר אמר: “בכל מעשיי, מעולם לא הייתה בי תשוקה או כוונה לכונן קבוצה דתית נפרדת, השונה מן הזרמים הקיימים בנצרות, או להועיל לאחד מהם על חשבון האחר. רציתי לפעול לטובת כולם. אילו כל הנוצרים היו ששים על שיבת המשיח הצפויה, ואלה מהם שלא האמינו בשיבת המשיח, לא היו אוהבים פחות את המאמינים שאימצו את המשנה הזו – לא הייתי מעלה בדעתי את המחשבה שיש צורך בפגישות נפרדות. תכליתי היחידה נבעה מן התשוקה לעשות נפשות לאלוהים, להזהיר את העולם מפני המשפט הממשמש ובא, ולגרום לאחיי בני האדם לערוך חשבון נפש ולהכשיר את לבבותיהם כדי להתכונן למפגש שליו עם אלוהיהם. רבים מאלה שהשתכנעו מדבריי, הצטרפו לכנסיות השונות.”

כל עוד פועלו של מילר חיזק את הכנסיות, הן ראו זאת בעין יפה לזמן מה. אך כשראשי הדת והכמרים פסקו נגד תורת ביאת המשיח השנייה, ורצו לדכא כל התעוררות רוחנית בקשר לנושא זה, הם לא רק התנגדו לה מעל בימות הכנסייה, אלא אף אסרו על חברי הכנסייה לשמוע הטפות על שיבת המשיח, או אפילו לדבר על תקוותם וכיסופיהם במפגשים החברתיים של חברי הכנסייה.

וכך, המאמינים מצאו עצמם במצב קשה ומבלבל מאוד. הם אהבו את כנסיותיהם ומיאנו להתנתק מהן, ואולם, כשראו את התנגדותה הנחרצת של הכנסייה לעדות דבר ה’, וכשנאסר עליהם להתעמק בנבואות, הם חשו כי נאמנותם לאלוהים מחייבת אותם לא להיכנע לתכתיבי הכנסייה. הם לא יכלו לראות באנשים שביקשו להשאיר את עדות דבר ה’ מחוץ לשערי הכנסייה, חלק מקהילת המשיח, אשר מהווה את “עַמּוּד הָאֱמֶת וִיסוֹדָהּ.” לפיכך, הם חשו מוצדקים כאשר התנתקו מכנסיותיהם. בקיץ של שנת 1844, כחמישים אלף איש עזבו את כנסיותיהם. בערך באותו הזמן התחולל מהפך כביר ברוב הכנסיות ברחבי ארצות הברית. ברבות השנים, הכנסיות התאימו עצמן לעולם, אומנם באיטיות, אך בקביעות, ובמקביל חלו הידרדרות מוסרית ונטישה של חיי הרוח. ואולם, באותה שנה היו ראיות להידרדרות פתאומית ובולטת של כמעט כל הכנסיות בארצות הברית. אומנם, דומה שאיש לא היה מסוגל להצביע על הסיבה לכך, אך העובדה עצמה צוינה בהרחבה בעיתונות ומעל בימות הכנסיות. במפגש של הכנסייה הפרסבטרית בפילדלפיה, מר ברנס, מחברה של פרשנות תנכ”ית פופולרית ורועה קהילה של אחת הכנסיות הבולטות בעיר זו, אמר ש”הוא משרת בכנסייה מזה עשרים שנה, ומעולם, עד לסעודת האדון האחרונה, לא חילק את סעודת האדון מבלי שקיבל חברים חדשים לכנסייה – לפעמים רבים, לפעמים ספורים. אך עתה לא התרחשו תחיות רוחניות, לא היו חזרות בתשובה, מורי הדת לא צמחו בחן וחסד, ואיש לא הגיע ללשכתו כדי לשוחח על גאולת נשמתו. בדרך כלל, בד בבד עם הגידול והצמיחה בעולם העסקי, ושלל האפשרויות המזהירות הגלומות במסחר ובתעשייה, מתרחשת צמיחה והתעצמות של חומרנות ונהנתנות. זה המצב בכל הזרמים בנצרות.”

בחודש פברואר של אותה שנה, פרופסור פינלי ממכללת אוברלין, אמר: “העובדות הפרושות לנגד עינינו הן, שהכנסיות הפרוטסטנטיות בארצנו מפגינות באופן גורף אדישות או עוינות לכמעט כל תיקוני הדת המוסריים שנערכו בדורנו. אומנם, ישנן כמה כנסיות יוצאות דופן, אך אין די בכך כדי להסיק אחרת. לפנינו עובדה נוספת המהווה הוכחה חותכת: העדרה של תחייה רוחנית, כמעט כלל-עולמית, בכל הכנסיות. האדישות הרוחנית שהפכה כמעט לנחלת הכלל היא מבהילה ומדאיגה – כך מעידות העיתונות הדתית והארץ כולה. כמעט כל חברי הכנסייה נוהים אחרי צו האופנה והבלי העולם, חוברים לאנשים נהנתנים ומשתתפים במסיבותיהם וחגיגותיהם. אך אין צורך להרחיב את הדיבור בנושא כואב זה. די אם נאמר שההוכחות המעידות על הידרדרותן של הכנסיות באופן כללי מתחזקות והולכות ומעיקות על ליבנו. הכנסיות התרחקו מאוד מאלוהים, ואלוהים נסוג מהן.” כותב בשבועון the Religious Telescope, העיד: “מעולם לא חזינו בהידרדרות גורפת כזו. אכן, הכנסייה חייבת להתעורר ולחפש אחר הסיבה לצרה זו, שכן היא חייבת להכאיב לכל אוהבי ה’. כשאנו נזכרים כמה בודדים ונדירים הם המקרים של חזרה בתשובה אמיתית; כשאנו נזכרים בחוטאים המסרבים לעשות תשובה; בקשיות ליבם שאין לה אח ורע, אנו כמעט זועקים: ‘האם שכח ה’ להרעיף את חסדו?’ או, ‘האם ננעלו שערי הרחמים?'” מצב כזה לא נוצר מעולם מבלי שלכנסייה היה יד בו. האפלה הרוחנית שירדה על האומות, הכנסיות ובני האדם אינה נובעת מכך שה’ חדל להרעיף את חסדיו, עזרתו ונחמתו, אלא בשל זלזולם ומאיסתם של בני האדם באור האלוהי. דוגמה חיה לאמיתה זו נמצאת בתולדות עם ישראל בימי ישוע המשיח. עקב התמסרותם להבלי העולם וזניחתם את אלוהים ואת דברו, הואפלה בינתם, ולבבותיהם נעשו קשים, חומרניים ותאוותניים. לפיכך, הם שרו בבורות מוחלטת באשר לביאת המשיח, וברוב גאוותם וחוסר אמונתם מאסו בגואל. אך אפילו אז, אלוהים לא ניתק את עם ישראל מן הידע על הגאולה, ולא מנע ממנו לקחת חלק בברכותיה. אך אלה שמאסו באמת איבדו כל עניין במתת השמיים. הם שמו “חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ,” עד שהאור ששרה בקרבם התפוגג ואפלה אפפה אותם; ועתה, כה עמוקה הייתה האפלה! השטן שבע רצון כאשר בני האדם דבקים בטקסי דת הנערכים ללא רוח של יראת ה’ אמיתית, שכן הדבר עולה בקנה אחד עם מטרותיו. אחרי שעם ישראל מאס בבשורה, הוא המשיך לדבוק בקנאות בטקסי הפולחן העתיקים, ולשמור על ייחודיותו ונבדלותו הלאומית, אך לא יכול היה שלא להודות בהסתלקותה של שכינת ה’ מקרבו. נבואת דניאל הצביעה באופן כה מפורש על מועד ביאת המשיח, וניבאה במילים כה ישירות ונוקבות את מותו, שעם ישראל חדל ללמוד את ספר דניאל, ובשלב מאוחר יותר הטילו הרבנים קללה על כל מי שינסה לערוך חישובים בקשר למועד ביאת המשיח. עם ישראל, ברוב עיוורונו וחוסר חרטתו, הפגין במשך אלף ושמונה מאות שנים אדישות מוחלטת להצעות החסד של הגאולה, לברכותיה של הבשורה, ולאזהרה המפחידה ומעוררת היראה של הסכנה הטמונה במאיסת האור השמיימי.

אין תוצאה בלא סיבה. מי שמתכחש ביודעין לכל מה שהוא יודע ומאמין לגבי תפקידו, וזאת משום שאמונותיו אלה אינן עולות בקנה אחד עם תשוקות לבו, סופו שיאבד את כושר ההבחנה ולא יידע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר. בינתו תחשך, מצפונו יתקשח, ליבו יתקשה ונשמתו תתנתק מאלוהים. בכל מקום שבו מזלזלים באמת האלוהית או דוחים אותה בבוז, שם קהילת המשיח תשרה באפלה; האמונה תדעך, האהבה תתקרר, וניכור, מחלוקות וריבים יחדרו אליה. חברי הקהילה יתמקדו ביתר שאת, בכל מרצם ומשאביהם, ברדיפה אחר הבלי העולם, והחוטאים יקשו יותר ויותר את ליבם וימאנו לחזור בתשובה. בשורת המלאך הראשון בפרק י”ד בספר ההתגלות, אשר מבשרת את בוא יום הדין של ה’, וקוראת לבני האדם לירוא את ה’ ולעבדו, נועדה לנתק את חסידי ה’ מן ההשפעות המשחיתות של העולם, ולעוררם לראות נכוחה את מצבם האמיתי: את הידרדרותם הרוחנית והתבוססותם בחומרנות. במסר זה שלח ה’ אזהרה לקהילת המשיח. אילו הייתה מתקבלת, הייתה מתקנת את דרכיהם הרעות של המשיחיים, ואת הרעות החולות שניתקו אותם מאלוהים. אילו קיבלו את המסר השמיימי, השפילו את לבבם לפני ה’ וביקשו בכנות להתכונן ליום הדין הגדול והנורא כדי לעמוד לפניו מוכנים – רוח הקודש וגבורת ה’ היו מתגלים בקרבם. הקהילה הייתה שבה ומתברכת באחדות ובאהבה ששררו בקהילת המשיח בימי השליחים, כשהמאמינים היו “לֵב אֶחָד וְנֶפֶשׁ אַחַת,” “וְדִבְּרוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים בְּאֹמֶץ לֵב,” “וְהָאָדוֹן הוֹסִיף עֲלֵיהֶם יוֹם יוֹם אֶת הַנּוֹשָׁעִים” (מעשי השליחים, ד’ 32, 31; ב’ 47). אם חסידי ה’ יקבלו את האור הזורח עליהם מדבר ה’, הם ינחלו את “אַחְדוּת הָרוּחַ בְּקֶשֶׁר שֶׁל שָׁלוֹם.” שאול השליח אומר: “הִנֵּה: גּוּף אֶחָד וְרוּחַ אַחַת, כְּשֵׁם שֶׁגַּם אַתֶּם נִקְרֵאתֶם אֶל תִּקְוַת יִעוּדְכֶם הָאַחַת; אָדוֹן אֶחָד, אֱמוּנָה אַחַת, טְבִילָה אַחַת” (אל האפסים, ד’ 5-3). אלה היו התוצאות המבורכות שחוו המאמינים שקיבלו את הבשורה על שיבת האדון הקרובה. הם באו “מזרמים שונים [בנצרות], אך הם מוטטו את המחסומים הללו עד עפר; חילוקי הדעות בין הזרמים השונים התנפצו לרסיסים; התקווה למלכות ארצית בת אלף שנים, שלא עוגנה בכתבי הקודש, נזנחה; רעיונות שגויים בקשר לשיבת המשיח, תוקנו; גאווה והליכה בדרכי העולם הזה בוטלו כליל; עוולות תוקנו; לבבות התאחדו בחברותא נעימה, ואהבה ושמחה שרו בכול. אם תורה זו הניבה את התוצאות המבורכות הללו בחייהם של המאמינים הספורים שקיבלוה, אין ספק שהכול היו מתברכים מתוצאותיה אילו היו מקבלים אותה.” ואולם, רוב הכנסיות מיאנו לקבל את האזהרה. הכמרים והרועים שמונו ביד ה’ להיות צופים ומשגיחים “לְבֵית יִשְׂרָאֵל”, והיו אמורים להיות הראשונים שיזהו את האותות על ביאת ישוע המשיח, כשלו בזיהוי האמת, הן בדברי הנביאים והן באותות העיתים. כשתקוות ושאיפות גשמיות גדשו את הלב, ואהבת האל ואמונה בדברו הלכו והתקררו, כשהוצגה התורה על שיבת המשיח הקרובה, היא עוררה אך ורק דעות קדומות וחוסר אמונה. העובדה שמסר האזהרה נמסר בעיקר בידי אנשים מן השורה שימשה כטיעון מרכזי נגדו. בדומה למה שקרה בישראל הקדומה, כאשר אנשים פקפקו בעדות המפורשת של דבר ה’ בנוגע למשיח, ותהו: “כְּלוּם הֶאֱמִין בּוֹ מִישֶׁהוּ מֵהַמַּנְהִיגִים אוֹ מֵהַפְּרוּשִׁים?” (יוחנן, ז’ 48). אנשים רבים, שגילו כמה קשה להפריך טיעונים שהוסקו מנבואות אחרית הימים, חדלו ללמוד את הנבואות, וטענו כי ספרי הנבואה נחתמו ואין להבינם. אנשים רבים שבטחו באמון מלא ברועי קהילותיהם, סירבו לשמוע את מסר האזהרה, ואילו אחרים, על אף שהשתכנעו באמת, לא העזו להודות בה, שמא יגורשו מכנסיותיהם, בדיוק כפי שרבים מראשי ישראל האמינו בישוע אך לא הודו באמונתם “כְּדֵי שֶׁלֹּא יְנֻדּוּ מִן הַקָּהָל.” המסר ששלח ה’ כדי לבחון ולטהר את קהילת המשיח חשף בבהירות עצומה את מספרם הגדול של המשיחיים שרחשו אהבה לעולם הזה, לא למושיע. לדידם, הקשרים שכבלו אותם לעולם היו הדוקים וחזקים יותר מכוח המשיכה של ברכות השמיים. הם בחרו להקשיב לקולה של חוכמת אנוש ופנו עורף למסר האמת, המפלח את לב האדם ומעוררו לחשבון נפש. בסירובם לקבל את אזהרת המלאך הראשון, הם מאסו באמצעי החסד שהוענקו להם מיד ההשגחה למען שיקומם. הם דחו בבוז את המלאך המבשר רב החסד שביקש להחזירם למוטב ולתקן את הרעות החולות שהפרידו בינם לה’, ושבו בלהט רב יותר לרדיפתם אחרי הבלי העולם ולידידותם עם אנשי העולם. כאן טמונה הסיבה למצב הנורא ששרר בכנסיות בשנת 1844, ששקעו בגשמיות, שחיתות ומוות רוחני. בפרק י”ד בספר ההתגלות, אחרי הופעת המלאך הראשון, מופיע המלאך השני ומכריז: “נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר הִשְׁקְתָה אֶת כָּל הַגּוֹיִים מִיֵּין חֲרוֹן תַּזְנוּתָהּ” (התג’, י”ד 8). השם בבל מציין בלבול. כתבי הקודש משתמשים בו כדי לציין כפירה מסוגים שונים או דת כופרת. בפרק י”ז בספר ההתגלות, בבל מיוצגת על ידי אישה; בכתבי הקודש, אישה מסמלת את הקהילה – אישה חסודה ומוסרית מייצגת את הקהילה הטהורה, אישה רעה ונואפת מייצגת את הקהילה הכופרת. על פי כתבי הקודש, הקשר הקדוש והנצחי בין המשיח לקהילתו מוצג באמצעות אחדות הנישואים. האדון קשר אליו את חסידיו באמצעות ברית קדושה והבטיח להיות אלוהיהם; הם מצידם התחייבו לשמור לו אמונים ולהיות שלו, רק שלו. ה’ מכריז: “וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים” (הושע, ב’ 21). “כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם” (ירמיה, ג’ 14). שאול השליח משתמש בדימוי זה כאשר הוא אומר: “הֶאֱרַשְׂתִּי אֶתְכֶם לְאִישׁ אֶחָד, לַמָּשִׁיחַ, כְּדֵי לְהַצִּיגְכֶם בְּתוּלָה טְהוֹרָה לְפָנָיו” (קור”ב, י”א 2). בוגדנותה של קהילת המשיח אשר חדלה לבטוח במושיע ולהשיב לו אהבה, וגדשה את ליבה ונשמתה באהבה לעולם הזה ולהבליו, דומה לחילול שבועת הנישואים. חטאה של ישראל שנטשה את ה’ הוצג בעזרת דימוי זה; האהבה הנפלאה של אלוהים, שישראל מאסה בה ודחתה אותה בבוז, הוצגה בכתבי הקודש במילים נוקבות, מרגשות ומכמירות לב: “וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וַתִּהְיִי לִי.” “וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה. וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם, בְּיָפְיֵךְ: כִּי כָּלִיל הוּא, בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ… וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ.” “אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ; כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם יְהוָה.” “הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ, תִּקַּח אֶת זָרִים” (יחזקאל, ט”ז 8, 15-13, 32; ירמיה, ג’ 20). מחברי הברית החדשה השתמשו באותה שפה כדי לפנות למשיחיים המעדיפים את ידידות וחיבת העולם על פני חסדי ה’. יעקב השליח אומר: “מְפִירֵי נֶאֱמָנוּת, הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי יְדִידוּת עִם הָעוֹלָם הִיא אֵיבָה לֵאלֹהִים? לְפִיכָךְ, מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת יָדִיד לָעוֹלָם הוֹפֵךְ לְאוֹיֵב אֱלֹהִים ”  (יעקב, ד’:4).

האישה המכונה בבל, שתוארה בפרק י”ז בספר ההתגלות, מוצגת כך: “הָאִשָּׁה הָיְתָה לְבוּשָׁה אַרְגָּמָן וְשָׁנִי וּמְקֻשֶּׁטֶת בְּזָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וּפְנִינִים; בְּיָדָהּ כּוֹס זָהָב מְלֵאָה תּוֹעֵבוֹת וְטֻמְאוֹת תַּזְנוּתָהּ, וְעַל מִצְחָהּ כָּתוּב שֵׁם, רָז: ‘בָּבֶל הַגְּדוֹלָה, אֵם לְזוֹנוֹת וּלְתוֹעֲבוֹת הָאָרֶץ.'”

הנביא אומר: “רָאִיתִי אֶת הָאִשָּׁה שִׁכּוֹרָה מִדַּם הַקְּדוֹשִׁים וּמִדַּם עֵדֵי יֵשׁוּעַ” (ההתגלות, י”ז 6-4).

בנוסף, נאמר לגבי בבל ש”הִיא הָעִיר הַגְּדוֹלָה הַמּוֹלֶכֶת עַל מַלְכֵי הָאָרֶץ” (ההתגלות, י”ז 18). הרודן ששלט במשך מאות שנים ביד ברזל במלכי הארצות הנוצריות, הוא האפיפיור שישב על הכס הקדוש ברומא. בגדי הארגמן והשני, האבנים היקרות, הפנינים, עדיי הזהב וקישוטי הזהב מציגים בצבעים עזים את הפאר וההדר של הכס הקדוש היהיר, אשר עלו על פארם והדרם של המלכים. אין שום ריבונות אחרת ההולמת יותר את התיאור “שִׁכּוֹרָה מִדַּם הַקְּדוֹשִׁים,” מאשר הכנסייה שרדפה באכזריות כה רבה את תלמידי המשיח. בבל אף מואשמת בניאוף עם “מַלְכֵי הָאָרֶץ”. ישראל שזנחה את ה’ ודבקה בעובדי אלילים הפכה לזונה; ורומא, שהשחיתה עצמה וזנתה כשחיפשה את תמיכתם של המלכים ובעלי השררה, הואשמה בחטא דומה. נאמר שבבל היא “אֵם לְזוֹנוֹת”. את בנותיה מסמלות הכנסיות הכפופות לתכתיביה, לעיקרי האמונה ולמסורותיה, אשר לומדות מן הדוגמה הרעה שלה להקריב את האמת ואת שביעות רצונו של ה’ על מזבח קשריהן הלא-כשרים עם העולם. המסר בפרק י”ד בספר ההתגלות, המבשר את נפילת בבל, חל גם על קהילות ומוסדות דת, שבעבר היו טהורים ונעשו מושחתים. משום שמסר זה בא מיד אחרי האזהרה על משפט ה’, הוא חייב להתבשר באחרית הימים; לפיכך, לא ניתן להחילו על הכנסייה הקתולית, שכן כנסייה זו שרויה בחטא מזה מאות שנים. יתרה מכך, בפרק י”ח בספר ההתגלות, חסידי ה’ נקראים לצאת מבבל הגדולה. מפסוק זה עולה שרבים מאנשי ה’ עדיין נמצאים בבבל. לאיזה ארגון או זרם דתי משתייך החלק הארי של תלמידי המשיח בימינו? אין ספק שלכנסיות השונות הדוגלות באמונה הפרוטסטנטית. בזמן שכנסיות אלה נוסדו, הן  נטלו עמדה אמיצה ונעלה למען אלוהים והאמת, ולפיכך, ברכת ה’ שרתה עליהן. אפילו העולם החילוני נאלץ להודות בתוצאות המבורכות שנבעו מקבלת עקרונות הבשורה. הנביא אמר לישראל: “וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ: כִּי כָּלִיל הוּא, בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ, נאום ה’.” בדומה, כנסיות אלה חטאו כדי לממש את אותה תשוקה שהמיטה קללה וחורבן על עם ישראל – התשוקה לחקות את דרכי ומנהגי העולם הכופר, לשאת חן בעיני הכופרים ולהתיידד עימם.

“וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ.” כנסיות פרוטסטנטיות רבות הולכות בעקבות הדוגמה הרעה של הכנסייה ברומא, שכרתה בריתות לא כשרות עם “מלכי הארץ”. הכנסיות הממלכתיות, הקשורות למשטרים חילוניים, וכן זרמים אחרים בנצרות מבקשים לשאת חן בעיני העולם ולרכוש את ידידותו וחסדו. ניתן להחיל את המונח בבל, המסמל בלבול, גם על ארגונים דתיים אלה, אשר מתיימרים לבסס את עיקרי אמונתם על כתבי הקודש, ועם זאת, הם מחולקים לאינספור פלגים, זרמים וכתות, אשר דוגלים בשלל תורות ועיקרי אמונה סותרים. הכנסיות שהתנתקו מרומא מפגינות לא רק אחדות עם העולם הכופר, המבוססת על ברית לא כשרה, אלא גם מאפיינים אחרים של הכנסייה הקתולית. בספר קתולי בשםCatholic Christian Instructed,  נטען: “אם הכנסייה הקתולית הייתה אשמה בעבודת אלילים בהקשר לפולחן הקדושים, הרי שבתה, הכנסייה באנגליה, אשמה באותו חטא, שכן עשר מכנסיותיה הוקדשו למרים, ורק אחת הוקדשה למשיח.” ד”ר הופקינס מכריז בחיבור שכתב על אלף השנים של ימות המשיח: “אין שום סיבה לייחס את רוח צורר המשיח ואת פולחניו אך ורק לכנסייה המכונה בפינו ‘הכנסייה הקתולית’. הכנסיות הפרוטסטנטיות מפגינות לא מעט התנגדות ועוינות למשיח, והן רחוקות מלהיות חפות משחיתות ורשע.”

ד”ר גאטרי כותב בקשר להתנתקות הכנסייה הפרסרבטורית מן הכנסייה הקתולית: “לפני שלוש מאות שנים, כנסייתנו שציירה על דגלה את כתבי הקודש הפתוחים, וחרטה עליו את הסיסמה: ‘חקרו בכתובים!’ צעדה החוצה משערי רומא.” אז, הוא שואל את השאלה החשובה: “האם היא יצאה מבבל טהורה?” ספרג’ון אומר: “דומה שכנסיית אנגליה כולה נגועה בסקרמנטליזם [השקפה נוצרית שעל פיה פולחני הקודש מהותיים לגאולה.]; ואולם, דומה שאי קבלת מרות הכנסייה הקתולית נגוע כמעט באותה כפירה רעיונית. אלה שחשבנו עליהם טובות, נוטשים בזה אחר זה את עיקרי האמונה. אני מאמין שליבה של אנגליה כולה גדוש בוגדנות ארורה, המעזה לעלות על בימת הכנסייה ולכנות את עצמה ‘נוצרית’.” מה היה המקור של הכפירה הגדולה? כיצד זנחה הקהילה בפעם הראשונה את פשטות הבשורה? – כאשר אימצה את מנהגי ופולחני האלילות, וזאת כדי להקל על עובדי האלילים לקבל את האמונה המשיחית. שאול השליח הכריז: “הֵן סוֹד הָרֶשַׁע כְּבָר פּוֹעֵל” (תסל”א, ב’ 7). בימי השליחים, הקהילה המשיחית נשארה טהורה יחסית. “אך לקראת שלהי המאה השנייה, רוב הקהילות לבשו צורה אחרת, והפשטות הראשונית נעלמה; מבלי משים, התלמידים הקשישים הלכו לעולמם, וצאצאיהם, יחד עם מומרים חדשים… קמו ועיצבו מחדש את תכלית הקהילה.” (רובניסון, “ההיסטוריה של הטבילה”). כדי לזכות במאמינים חדשים הונמכו אמות המידה הנעלות של האמונה המשיחית, וכתוצאה מכך, “שיטפון אלילי שטף את הקהילה, והביא עימו את מסורותיו, מנהגיו, פולחניו ופסליו.” (הרצאותיו של גאוואזי, עמ’ 278). כשהנצרות זכתה באהדתם ותמיכתם של המושלים החילוניים, היא התקבלה בשם בלבד בידי ההמונים; ואולם, על אף שלמראית עין המאמינים החדשים נראו משיחיים, רבים מהם “נשארו במהותם עובדי אלילים, בעיקר כשסגדו בסתר לאליליהם.” (הרצאותיו של גאוואזי, עמ’ 278). האם לא שב על עצמו תהליך זה בכמעט כל כנסייה המכנה עצמה פרוטסטנטית? כאשר מייסדיה, שהיו חדורי רוח תיקון אמיתית, הלכו לעולמם, צאצאיהם קמו ו”עיצבו מחדש את התכלית.” בזמן שצאצאיהם של מתקני הדת דבקו בעיוורון בדת אבותיהם וסירבו לקבל אמיתות אחרות לשם קידום האמונה, הם סטו מאוד ממופת הענווה, ההתכחשות, הצניעות וההתנתקות מן העולם, שאפיינה את חיי אבותיהם. כך “נעלמה הפשטות הראשונית” של הקהילה. שיטפון חומרני שטף את הקהילה, “והביא עימו את מסורותיו, מנהגיו, פולחניו ואליליו.” אבוי, כמה נורא, האנשים שהתיימרו להיות תלמידי המשיח, אימצו עתה בחום את ידידותו של העולם, אשר “עוין את אלוהים”! באיזה קנה מידה עצום נטשו הכנסיות הפופולריות ברחבי העולם הנוצרי את מופת הענווה, הצניעות, הפשטות והחסידות של כתבי הקודש! ג’ון וסלי אמר בקשר לשימוש נאות בכסף: “אל תבזבזו שום חלק מן המשאב היקר הזה רק כדי לספק את תאוות העיניים, לרכוש בגדים יקרים רבים מדיי או עדיים וקישוטים מיותרים; אל תבזבזו שום חלק ממנו על חפצי נוי נדירים לקישוט בתיכם, על תמונות יקרות וחפצים ואביזרים מצופים זהב. אל תבזבזו כסף כדי להזין את גאוותכם, להאדיר את שמכם, להפגין את כבוד עושרכם ולזכות בהערצתם ותשבחותיהם של בני האדם. כל עוד תפגינו את כבוד עושרכם ורווחתכם, בני האדם ידברו עליכם טובות. כל עוד תלבשו כל יום בגדי שני וארגמן ומחלצות הדורות, ועל שולחנכם יעלו מיטב המעדנים והמזונות היקרים, אין ספק שרבים יהללו את טעמכם הטוב, לבושכם ההדור, נדיבות ליבכם והכנסת האורחים שלכם. אך אל תוקירו יותר מדיי את תשואותיהם. אדרבה, הסתפקו בכבוד שחולק לכם אלוהים.” לדאבוננו, בכנסיות רבות בימינו מתעלמים מתורה כזו. אנשים רבים נוהגים להצהיר על אמונתם. מנהיגים, פוליטיקאים, עורכי דין, רופאים וסוחרים מצטרפים לכנסייה כדרך להשגת כבוד, לרכישת אמון הבריות ולקידום ענייניהם ומטרותיהם החומריים. וכך, בעודם מתיימרים להיות משיחיים, הם מנסים לכסות את עסקותיהם הלא-כשרות במסווה של חסידות ויראת שמיים. המוסדות והארגונים הדתיים השונים, שהתחזקו בעזרת העושר והשררה של אנשים חומרניים אלה שנטבלו לנצרות, זוכים באהדה רבה יותר, ואנשים רבים מחזרים אחר פתחיהם ומבקשים את חסותם ותמיכתם. כנסיות מפוארות, מהודרות בקישוטים המרהיבים ביותר, קמות בכל שדרה נודעת. המתפללים מגיעים לכנסייה במיטב מחלצותיהם היקרות והאופנתיות. כוהן הדת המוכשר, שמצליח למשוך אליו קהל מאמינים, זוכה למשכורת נאה כדי לקבל את פניהם ולשעשעם. דרשותיו אינן אמורות לעסוק בחטאים פופולריים, אלא להיות מרגיעות ונעימות לאוזן. לפיכך, שמותיהם של אותם חוטאים אופנתיים נרשמים בכבוד רב בספרי הכנסייה, וחטאיהם האופנתיים מוסתרים תחת מסווה של יראת ה’. עיתונאי חילוני בולט, שדיבר על התנהגותם של נוצרים על פי הצהרתם, אמר: “מבלי משים, הכנסייה נכנעה לרוח הדור ושינתה את פניה ופולחניה בהתאם לצרכי השעה המודרניים. אכן, הכנסייה משתמשת כיום בכל הכלים והאמצעים המסייעים לדת להיות מושכת.” כותב ב”ניו יורק אינדיפנדנט” אמר בקשר לאמונה המתודיסטית: “קו ההפרדה החוצץ בין הדת לחילוניות מתעמעם והולך והופך לסוג של צל, כשהקנאים, הניצבים בשני צידי המתרס, עומלים כדי למחוק את ההבדלים בין אורחות חייהם, התנהגותם והנאותיהם. דומה שהפופולריות של הדת [הנוצרית] צוברת תאוצה ומגדילה את מספר חסידיה, המבקשים לזכות בטובותיה וביתרונותיה, אך אינם מהססים להפר את צוויה.” הווארד קרוסבי אומר: “קהילת ה’ בימינו מחזרת אחרי העולם. חבריה מנסים להורידה לרמה הירודה של הכופרים. אולמות הנשפים, התיאטראות, הגלריות המציגות אומנות גסה, עירומה ותאוותנית, מסיבות החשק חדורות המתירנות מינית – כל אלה סוללים את דרכם אל ‘קודש הקודשים’ בכנסייה; והנוצרים המתענגים על החומרנות הזו מתעקשים לקשט את כנסיותיהם ברוב פאר והדר בתקופת התענית הקודמת לפסחא, ובפסחא עצמה. מדובר בתכסיס ישן של השטן. עם ישראל היכה בסלע הזה; הכנסייה הקתולית התרסקה על הסלע הזה; והכנסייה הפרוטסטנטית עושה את דרכה במהירות לעבר אותו גורל מר. בגל החומרנות הגואה הזה, השטוף ברדיפה אחר תענוגות ומותרות, ההתכחשות העצמית וההקרבה העצמית למען המשיח כמעט פסו מן העולם. כמה מחברי הכנסיות הפעילים, גברים ונשים כאחד, חונכו משחר ילדותם להקריב קורבנות כדי שיוכלו להעלות תרומה או לעשות דבר מה למען המשיח.” ואולם, “כאשר הכספים מתמעטים… איש אינו נקרא לתת ולתרום. או, לא! תערכו יריד, הצגה, משפט מבוים, ארוחת ערב תנכ”ית, ערכו סעודה, עשו כל דבר כדי לשעשע את הקהל.” וושברן, מושל וינסקונסין, הכריז בדרשתו השנתית: “אירועים בחסות הכנסייה, כגון, ירידים, הגרלות למטרות צדקה, התרמות, מכירת כרטיסים לקונצרטים למטרות צדקה ומטרות אחרות, פרסים, ‘הגרלת מתנות’, משחקי מזל, שיעורי שבת ואירועים דתיים אחרים שהכניסה אליהם בתשלום, מהווים חממה לפשע ופשיעה, שכן הם מבטיחים תמורה כלשהי בעבור מאומה; הם מהווים משחקי מזל, ואינם אלא הימורים לכל דבר ועניין.” הוא טוען שאירועים כאלה מקדמים ומעודדים את הרוח ההרסנית של ההימורים, ושומרים על להבת חיותה, ולכן אזרחים טובים אינם מודעים לחומרת השפעתם המזיקה; אלמלא אירועים אלה, אנשים היו מפרים פחות את החוקים שנקבעו נגד הימורים, וניתן היה לאכוף אותם בקלות רבה יותר. הוא מכריז כי “אין לאפשר עוד את קיומם של אירועים כאלה אשר מדרדרים את הנוער.” רוח הקונפורמיזם החומרני חדרה לכל הכנסיות בעולם הנוצרי. רוברט אטקינס הציג תמונה אפלה על ההידרדרות הרוחנית הרווחת באנגליה, בדרשה שנשא בלונדון: “הצדיקים עוזבים את העולם הזה, ואיש אינו שם לב להסתלקותם. ראשי ומורי הדת בימינו, בכל כנסייה, הם אוהבי העולם, אוהבי הנוחות והתענוגות ורודפי כבוד. הם נקראים לסבול למען המשיח, אך הם נרתעים אפילו מתוכחה. המילים, ‘כפירה, כפירה, כפירה,’ חרוטות בשעריה של כל כנסייה; אילו ידעו זאת והבחינו בכך, ייתכן שהייתה להם תקווה; אך אבוי! הם זועקים: ‘עשירים אנו, שופעים כל טוב, ואיננו זקוקים לדבר’.” החטא הגדול שבבל מואשמת בו הוא, שהיא “הִשְׁקְתָה אֶת כָּל הַגּוֹיִים מִיֵּין חֲרוֹן תַּזְנוּתָהּ.” כוס יין החרון שבבל מגישה לעולם מייצגת את תורות השקר שהיא אימצה בעקבות קשריה הלא-כשרים עם שועי הארץ. ידידות עם העולם השחיתה את אמונתה, והיא עצמה משפיעה לרעה על העולם באמצעות תורות השקר שהיא מפיצה, הסותרות את המילים המפורשות של כתבי הקודש. הכנסייה הקתולית הסתירה את כתבי הקודש מן העם, ודרשה מכל בני האדם לקבל את תורותיה במקומם. תנועת הרפורמציה שביקשה להחזיר את דבר ה’ לבני האדם, השיגה את מטרתה; אך האם אין זה נכון שהכנסיות בימינו מלמדות את בני האדם לבסס את אמונתם על עיקרי האמונה שלהן ולא על כתבי הקודש? צ’ארלס ביצ’ר, שדיבר על הכנסיות הפרוטסטנטיות, אמר: “הן מזדעזעות מכל מילה חריפה נגד עיקרי אמונתן, באותה עוצמה שבה אבות הכנסייה הקדושים היו מזדעזעים מכל מילה חריפה נגד הסגידה המתעצמת של הקדושים והקדושים המעונים שהם כוננו… הזרמים האוונגליסטים השונים בכנסייה הפרוטסטנטית כה מחזקים זה את ידי זה, ומשלבים ידיים, שאיש אינו יכול להפוך למטיף, בשום מקום, בלי לקבל ספר דת כלשהו זולת כתבי הקודש… אין שום דבר דמיוני בהצהרה שעיקרי האמונה מתחילים לדחוק בעוצמה את כתבי הקודש ולאסור את לימודם, ממש כפי שעשתה רומא, על אף שבדרך מרומזת יותר.”

כאשר מורים נאמנים מפרשים את דבר ה’, קמים מלומדים וכוהני דת, המתיימרים להבין את כתבי הקודש, מוקיעים כל תורה מבוססת ככפירה, ובדרך זו מרחיקים את מחפשי האמת. אם העולם לא היה שיכור מיינה של בבל, רבבות בני אדם היו משתכנעים מן האמיתות הבהירות והחודרות של דבר ה’. אך האמונה הדתית נראית כה מבולבלת ומלאת סתירות, שבני האדם אינם יודעים במה להאמין, ומהי תורת אמת. החטא של חוסר חרטה שהעולם אשם בו רובץ לפתחה של הכנסייה. בשורתו של המלאך השני בפרק י”ד בספר ההתגלות, בושרה לראשונה בקיץ של 1844. מאז, היא הפכה רלוונטית יותר לכנסיות בארצות הברית, שבה אזהרת המשפט בושרה לאנשים רבים ונדחתה כמעט באופן גורף, והידרדרות הכנסיות התרחשה במהירות עצומה. אך בשורה זו לא התגשמה במלואה עד שנת 1844. בשנה זו חלה הידרדרות מוסרית בכנסיות, כתוצאה מסירובן לקבל את אור הבשורה על שיבת המשיח הקרובה; אך ההידרדרות לא הייתה מוחלטת. ככל שהכנסיות מאסו יותר ויותר באמיתות המיוחדות לימינו, כך הן הידרדרו יותר ויותר. אך באותן שנים עדיין אי אפשר היה לומר: “נָפְלָה בָּבֶל הַגְּדוֹלָה” משום ש”הִשְׁקְתָה אֶת כָּל הַגּוֹיִים מִיֵּין חֲרוֹן תַּזְנוּתָהּ.” בבל הגדולה עדיין לא גרמה לכל העמים לשתות “מיין חרון תזנותה.” רוח של הליכה בתלם בדרכי העולם ורוח של אדישות, שאינן בוחנות את האמיתית שיועדו לימינו, שרירות וקיימות גם היום וכובשות את הכנסיות הפרוטסטנטיות בכל הארצות הנוצריות; התוכחה החמורה והמרה של המלאך השני חלה גם על כנסיות אלה. אך מלאכת הכפירה טרם הגיעה לשיאה. על פי כתבי הקודש, לפני ביאת האדון יפעל השטן “בְּכָל גְּבוּרָה, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתֵי שֶׁקֶר,” ואלה “שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת אַהֲבַת הָאֱמֶת, אֲשֶׁר יָכְלוּ לְהִוָּשַׁע בָּהּ,” יקבלו “מַדּוּחִים לְהַטְעוֹתָם לְהַאֲמִין לַשֶּׁקֶר” (תסל”ב, ב’ 11-9). עד שתנאי זה יתמלא, ואחדות הכנסייה עם העולם החילוני תהיה מוחלטת ברחבי העולם הנוצרי, רק אז תהיה מפלת בבל מוחלטת וסופית. השינוי מתחולל בהדרגה, וההתגשמות המלאה של הנבואה שניתנה בפסוק 8 בפרק י”ד בספר ההתגלות, תתרחש בעתיד. חרף החשכה הרוחנית והנתק מה’ השוררים בכנסיות המרכיבות את בבל, מאמינים אמיתיים רבים בגוף המשיח עדיין מתחברים בכנסיות אלה. רבים מהם לא שמעו מעולם את האמיתות המיוחדות לימינו. רבים מהם אינם שבעי רצון ממצבם הנוכחי, ונכספים לאור בהיר יותר. הם מחפשים בכנסיותיהם אחר מופת המשיח, אך לשווא. כשגופים וארגונים דתיים אלה מתרחקים יותר ויותר מן האמת, ומתחברים יותר ויותר לעולם, ההבדל בין שני סוגי המאמינים הולך ומתעצם, הפער ביניהם הולך וגדל, ויסתיים לבסוף בנתק מוחלט. תבוא שעה שבה אוהבי ה’ בכל ליבם ומאודם לא יוכלו עוד להתחבר עם אנשים “פּוֹחֲזִים, יְהִירִים, אוֹהֲבִים תַּעֲנוּגוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁהֵם אוֹהֲבִים אֶת אֱלֹהִים, לִכְאוֹרָה בַּעֲלֵי יִרְאַת שָׁמַיִם, אַךְ כּוֹפְרִים בְּתָקְפָּהּ.” פרק י”ח בספר ההתגלות מציין את התקופה שבה, בעקבות דחיית שלוש האזהרות שהוצגו בפסוקים 12-6 בפרק י”ד בהתגלות, הכנסייה תגיע למצב שנובא באזהרת המלאך השני, וחסידי ה’ שיישבו עדיין בבבל ייקראו לצאת ממנה ולחדול מקשריהם עימה. מסר זה הוא המסר האחרון שיינתן לעולם, והוא יגשים את תכליתו. כאשר האנשים “אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ לָאֱמֶת אֶלָּא חָפְצוּ בָעַוְלָה” (תסל”ב, ב’ 12), יוותרו לנפשם כדי לקבל הטעיות חמורות ולהאמין לשקר, יזרח אור האמת על האנשים שלבבותיהם יהיו פתוחים לקבלו, וכל חסידי ה’ שנותרו בבבל, ישמעו את הקריאה: “צְאוּ מִמֶּנָּה, עַמִּי” (התג’, י”ח 4).