העימות הגדול פרק כ׳׳ג – סוגיית המקדש

בפסוק העיקרי ששימש כתשתית וכעמוד התווך של האמונה האדוונטיסטית, ניתנה ההכרזה: “‘עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ.'” (דניאל, ח’ 14). מילים אלה היו שגורות בפיהם של כל המאמינים בביאת המשיח הקרבה. משפתותיהם של אלפי אנשים שבה ונשמעה הנבואה הזו כסיסמה שתמצתה את אמונתם. הכול חשו כי בהתגשמות האירועים שנובאו בה תלויות ציפיותיהם ותקוותיהם הוורודות ביותר. הסתמן כי תקופה נבואית זו תגיע לקיצה בסתיו של 1844. בדומה ליתר הנוצרים בעולם, האדוונטיסטים האמינו שהעולם, או חלק ממנו, היה המקדש. לשיטתם, טיהור המקדש יתבטא בטיהור העולם באמצעות להבות האש של יום הדין הגדול האחרון; הם האמינו שאירוע זה יתרחש בעת ביאת המשיח השנייה. מכאן המסקנה שהמשיח ישוב לעולם בשנת 1844. ואולם, המועד המיועד חלף עבר והאדון לא בא. המאמינים ידעו כי דבר ה’ לא יכזב ולא יכזיב; אין ספק שפרשנותם לנבואה היא מקור הבעיה, אך היכן טמונה הטעות? רבים מיהרו לפתור את הסוגיה באמצעות התכחשות לטענה שגרסה כי 2300 הימים הסתיימו ב-1844. איש לא הצליח למצוא לכך סיבה הגיונית, אך העובדה היתה שהמשיח לא בא במועד שציפו לו. הם טענו שאם הנבואות הסתיימו ב-1844, המשיח היה שב כדי לטהר את המקדש על ידי טיהור העולם באש, ומאחר שהוא לא בא, לא ייתכן ש-2300 הימים הללו הסתיימו. קבלת המסקנה הזו, הווה אומר ויתור על החישובים הקודמים של התקופות הנבואיות. מניית 2300 הימים החלה מן הצו שהוציא ארתחששתא לשיקום ובנייה מחדש של ירושלים, בסתיו של שנת 457 לספירה. ההתייחסות לתאריך זה כאל נקודת המוצא עלתה בקנה אחד עם התגשמות כל האירועים שנובאו לגבי התקופה שצוינה בדניאל, ט’ 27-25. שישים ותשעה השבועות, המהווים את 483 השנים הפותחות את 2300 השנים, והיו אמורים להגיע עד טבילת המשיח במים ומשיחתו ברוח הקודש בשנת 27 לספירה, התגשמו במלואם. המשיח היה אמור להיכרת באמצע השבוע השביעי. שלוש וחצי שנים לאחר טבילתו נצלב המשיח באביב של שנת 31 לספירה. שבעים השבועות, דהיינו, 490 השנים, נובאו במיוחד בנוגע לעם ישראל. בתום תקופה זו, האומה חתמה את מאיסתה במשיח באמצעות רדיפת תלמידיו, והשליחים פנו לאומות הגויים בשנת 34 לספירה. בתום ארבע מאות ותשעים השנים הראשונות בתקופה בת 2300 השנים, נותרו עוד 1810 שנים. כאשר מונים 1810 שנים משנת 34 לספירה, מגיעים לשנת 1844. המלאך אמר שבמועד זה יטוהר המקדש, “וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ.” כל הפירוט הקודם של הנבואה התגשם במלואו במועדו. בחישוב זה, הכול נראה בהיר ותואם, זולת העובדה שאף אירוע שהתרחש ב-1844 לא הלם את טיהור המקדש. התכחשות לסיום השנים הללו בעת ההיא משמעה לעטות את הסוגיה כולה בערפל, ולוותר על עמדות שנקבעו באמצעות התגשמות מפורשת של הנבואות. אך אלוהים הנחה את חסידיו שפעלו בתנועה הכבירה שדגלה בביאת המשיח הקרובה; גבורתו וכבודו נלוו למלאכת הבישור, והוא לא יניח לה להסתיים באפלה ואכזבה, ולהיות מוקעת כהתרוממות רוח רגעית, כוזבת ופנאטית. הוא לא יניח לדברו להימהל בספקות וחוסר ודאות. על אף שרבים זנחו את חישובי הקיצים הקודמים שנערכו על סמך התקופות הנבואיות, והתכחשו לאמיתות שהתנועה האדוונטיסטית התבססה עליהן, היו אנשים שסירבו לוותר על אמיתות הקשורות לאמונתם ולחווייתם, שאוששו בכתבי הקודש ובעדות רוח הקודש. הם האמינו שהם השתמשו בעקרונות פרשנות מהימנים בזמן שלמדו את הנבואות, ושהייתה זו חובתם לדבוק באמיתות הללו שאוששו, ולהמשיך באותה השיטה בחקר כתבי הקודש. בתפילה יוקדת הם בחנו מחדש את עמדתם והשקפותיהם, והתעמקו בכתבי הקודש כדי לגלות את טעותם. על אף שהם לא מצאו שום טעות בחישוביהם לגבי התקופות הנבואיות, הם הונחו לבחון בקפדנות רבה יותר את סוגיית טיהור המקדש [ראו הערה 6 בנספח.] בעת לימודם, הם גילו שאין כל ראיה בכתבי הקודש המאששת את ההשקפה שהעולם הוא המקדש. ואולם, הם מצאו בכתבי הקודש הסבר מלא על נושא המקדש, טיבו, מיקומו, ועבודת הקודש שנערכה בו.  העדות של כתבי הקודש הייתה כה מפורשת ושופעת, שהיא יישבה את הסוגיה לחלוטין ולא הותירה צל של ספק.

שאול השליח אומר באיגרת אל העברים: “וּבְכֵן, לַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה הָיוּ גַּם דִּינֵי עֲבוֹדָה וְגַם מִקְדָּשׁ גַּשְׁמִי בָּאָרֶץ; כִּי הוּקַם מִשְׁכָּן חִיצוֹן אֲשֶׁר בּוֹ הַמְּנוֹרָה וְהַשֻּׁלְחָן וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְהוּא נִקְרָא קֹדֶשׁ. וּמִבֵּית לַפָּרֹכֶת הַשְּׁנִיָּה מִשְׁכָּן הַנִּקְרָא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וּבוֹ מִזְבַּח זָהָב לִקְטֹרֶת וַאֲרוֹן הַבְּרִית הַמְצֻפֶּה זָהָב סָבִיב. וּבָאָרוֹן צִנְצֶנֶת זָהָב, אֲשֶׁר הַמָּן בְּתוֹכָהּ, מַטֵּה אַהֲרֹן אֲשֶׁר פָּרַח, וְלוּחוֹת הַבְּרִית; וּמִמַּעַל לוֹ כְּרוּבֵי הַכָּבוֹד הַסּוֹכְכִים עַל הַכַּפֹּרֶת” (אל העברים, ט’ 5-1). המקדש ששאול מתייחס אליו כאן הוא המשכן שבנה משה בצו ה’, שנועד לשמש כמקום משכנו של האל העליון. “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות, כ”ה 8). היה זה הצו שניתן למשה כששהה על ההר עם ה’. בני ישראל נדדו במדבר, המשכן שנבנה באופן כזה שיוכל להיות נייד נישא עימם ממקום למקום, אך עם זאת היה מרשים ומפואר מאוד. קירותיו היו עשויים קורות ותומכות שצופו בזהב, גגו כוסה בסדרת וילונות או כיסויים, החיצונים שבהם היו עשויים עורות, והפנימיים, פשתן טהור שעוטר באופן יפהפה בדמויותיהם של הכרובים. חוץ מן החצר החיצונה שהכילה את מזבח העולה, במשכן עצמו היו שתי לשכות שכונו “קודש” ו”קודש הקודשים”, שהכפורת (מסך מרהיב ביופיו ועושרו) הפרידה ביניהן. מסך זהה חתם את הכניסה ללשכה הראשונה. בקודש, בצד הדרומי, הוצבה המנורה על שבעת נרותיה, המאירים את ההיכל יומם וליל; בצד הצפוני ניצב שולחן לחם הפנים; לפני הכפורת, שהפרידה בין הקודש לקודש הקודשים, ניצב מזבח הקטורת העשוי זהב, ממנו נישאו מדי יום אל ה’ ניחוחות הקטורת עם תפילות ישראל. בקודש הקודשים ניצב ארון הברית – תיבה מעץ יקר שצופתה זהב טהור, בתוכה הופקדו למשמרת שני לוחות הברית, שעשרת הדיברות של תורת ה’ נחקקו עליהם באצבע אלוהים. מעל ארון הברית שימשה הכפורת, העשויה זהב טהור, ככיסוי לארון הקודש. הכפורת הייתה מלאכת מחשבת מרהיבה שעליה סוככו שני כרובים שניצבו פנים אל פנים. אחרי שבני ישראל התיישבו בכנען הוחלף המשכן במקדש שבנה שלמה, שעל אף שהיה מבנה קבע ונבנה על שטח גדול יותר, היה זהה בממדיו למשכן, ורוהט ואובזר באותו האופן. בצורתו זו ניצב בית המקדש על מכונו (למעט התקופה בימי דניאל שבה עמד בחורבותיו), עד לחורבנו בידי הרומים בשנת 70 לספירה. בית המקדש הזה הוא המקדש היחיד שהיה קיים מעולם עלי אדמות, שכתבי הקודש  סיפקו עליו מידע. שאול השליח אמר שהוא נועד להיות בית המקדש בעידן הברית הראשונה. אך האם בעידן הברית החדשה אין מקדש? בבדיקה נוספת באיגרת אל העברים יגלו מחפשי האמת את קיומו של מקדש נוסף (בעידן הברית החדשה), שנרמז בדברי שאול שצוטטו לעיל: “וּבְכֵן, לַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה הָיוּ גַּם דִּינֵי עֲבוֹדָה וְגַם מִקְדָּשׁ גַּשְׁמִי בָּאָרֶץ.” המילה “גם” מרמזת ששאול כבר אזכר את המקדש הזה. אם נשוב לתחילת הפרק הקודם באיגרת נגלה שהוא מלמד על השרות בקודש בשמיים: “עִקַּר הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ הוּא: יֵשׁ לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל הַיּוֹשֵׁב לִימִין כִּסֵּא הַגְּדֻלָּה בַּשָּׁמַיִם, וְהוּא מְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וּבַמִּשְׁכָּן הָאֲמִתִּי אֲשֶׁר כּוֹנֵן אֱלֹהִים וְלֹא אָדָם” (אל העברים, ח’ 1, 2). כאן נחשף המשכן בעידן הברית החדשה. המשכן בעידן הברית הראשונה כונן ביד אדם ונבנה בידי משה; המשכן בשמיים כונן ביד ה’, לא ביד אדם. בבית המקדש בירושלים שירתו בקודש הכוהנים שעסקו בעבודת ה’; במקדש של מעלה משרת בקודש המשיח, הכהן הגדול העליון שלנו, לימין האלוהים. המשכן הארצי עמד עלי אדמות, המשכן הזה ניצב בשמיים. זאת ועוד, המשכן שבנה משה נבנה על פי תבנית. ה’ ציווה עליו: “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו; וְכֵן תַּעֲשׂוּ.” פעם נוספת ניתן הצו: “וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה: בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר” (שמות, כ”ה 9, 40). לדברי שאול, המשכן הראשון היה “מָשָׁל לַזְּמַן הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר מַקְרִיבִים מְנָחוֹת וּזְבָחִים;” שקודשיו היו “תַּבְנִית הַדְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בַּשָּׁמַיִם;” שהכוהנים שהעלו בו מנחות וזבחים לפי התורה שירתו “בַּקֹּדֶשׁ לְפִי תַּבְנִית וְצֵל שֶׁל הַדְּבָרִים הַשְּׁמֵימִיִּים.” שאול מכריז ש”הַמָּשִׁיחַ לֹא נִכְנַס אֶל מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם וַאֲשֶׁר הוּא בָּבוּאָה שֶׁל הָאַמִתִּי, כִּי אִם בָּא אֶל עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לְהֵרָאוֹת עַתָּה בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים” (אל העברים, ט’ 9, 23; ח’ 5; ט’ 24). ההיכל השמיימי שבו משרת המושיע בעבורנו, הוא המקדש המקורי הכביר שעל פי תבניתו בנה משה את המשכן. ה’ הניח את רוח קודשו על בוני המקדש עלי אדמות. הכישורים האומנותיים שהופגנו בבניית המשכן היו התגלות חוכמת ה’. הקירות שנצצו בזהב טהור שיקפו לכל עבר את אורם של שבעת הקנים של מנורת הזהב. שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת נצצו כזהב ממורק. המסך הנפלא שיצר את התקרה, שהיה מעוטר בדמויות מלאכים בצבעי תכלת, שני וארגמן, תרם ליופיו של המחזה המרהיב. מעבר למסך השני שכנה השכינה הקדושה, התגלות כבוד ה’, שאיש זולת הכוהן הגדול לא יכול היה לעמוד במחיצתה ולהישאר בחיים (שכן, איש זולת הכוהן הגדול לא הורשה להיכנס לקודש הקודשים). פארו של המשכן הארצי שאין לו אח ורע שיקף לעין אדם את יופיו, הדרו ותהילתו של ההיכל השמיימי, בו משרת בעבורנו המשיח, החלוץ שלנו, לפני כס הכבוד של ה’. לעומת מקדש שמיימי זה, המשמש מקום מושבו של מלך מלכי המלכים, בו “אֶלֶף אֲלָפִים” מלאכים משרתים אותו “וְרִבּוֹא רְבָבוֹת עוֹמְדִים לְפָנָיו” (דניאל, ז’ 10), ואשר הוא מלא בכבוד כס מלכותו הנצחי, כשהשרפים, שומריו הזוהרים, מכסים את פניהם בהערצה – יהווה המבנה המפואר ביותר שנבנה ביד אדם השתקפות קלושה גרידא לכבירותו, פארו ותהילתו. עם זאת, המקדש הארצי, על עבודת הקודש שנערכה בו, לימד אותנו אמיתות חשובות בקשר למקדש השמיימי והשירות בקודש הנשגב, הנערך בו למען גאולת האדם. הקודש וקודש הקודשים בשמיים יוצגו בשתי לשכות אלה במקדש עלי אדמות. כשיוחנן השליח זכה לראות בחיזיון את היכל ה’ בשמיים, הוא ראה שם “שִׁבְעָה לַפִּידֵי אֵשׁ בּוֹעֲרִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא” (ההתגלות, ד’ 5). הוא ראה מלאך, “בְּיָדוֹ מַחְתַּת זָהָב, וּקְטֹרֶת רַבָּה נִתְּנָה לוֹ כְּדֵי לָשִׂים אוֹתָהּ בִּתְפִלּוֹת כָּל הַקְּדוֹשִׁים עַל מִזְבַּח הַזָּהָב אֲשֶׁר לִפְנֵי הַכִּסֵּא” (התג’, ח’ 3). כאן זכה הנביא לחזות בלשכה הראשונה בהיכל השמיימי. הוא ראה שם “שִׁבְעָה לַפִּידֵי אֵשׁ” ואת “מִזְבַּח הַזָּהָב” שיוצגו בידי קני הזהב של המנורה ומזבח הקטורת במשכן עלי אדמות. ו”אָז נִפְתַּח הֵיכַל אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם” (התג’, י”א 19). הנביא הביט פנימה וראה מעבר לפרוכת את קודש הקודשים. כאן הוא חזה “בארון הברית” שיוצג בארון הברית הקדוש שבנה משה כדי להפקיד בו את תורת ה’. בדרך זו, המאמינים שחקרו את הנושא מצאו הוכחות חותכות לקיומו של היכל שמיימי. משה בנה את המשכן עלי אדמות על פי התבנית שהראה לו ה’. שאול השליח מכריז כי תבנית זו הייתה ההיכל האמיתי השוכן בשמיים. יוחנן מעיד שהוא ראה את היכל ה’ בשמיים. בהיכל השמיימי, משכנו של ה’, כונן כס מלכותו בצדקה ומשפט. בקודש הקודשים שוכנת תורתו, חוקת הצדקה הנשגבה, שכל האנושות נבחנת על פיה. ארון הברית הקדוש הצופן בחובו את לוחות הברית, מכוסה בכפורת, שלפניה מלמד המושיע זכות על החוטא בעזרת דמו המכפר. כך מיוצגת האחדות בין הצדק והחסד בתוכנית הגאולה של האנושות. את האחדות הזו רק החוכמה האלוהית יכולה להגות, ורק גבורתו הכול יכולה מסוגלת לממש. אחדות מופלאה זו ממלאת את השמיים כולם בפליאה והערצה. הכרובים במקדש עלי אדמות, המביטים למטה בהערצה לעבר הכפורת, מייצגים את העניין הרב שבו צבא השמיים הוגה בפועל הגאולה. זה הרז של חסד ה’, שהמלאכים נכספים לראותו – שאלוהים ממשיך למשול כאלוהי הצדק בעודו מצדיק את החוטא ששב בתשובה, ומתפייס עם האנושות החוטאת; שהמשיח יירד מרום מעמדו כדי לחלץ רבבות על גבי רבבות של נשמות מתהומות הנשייה והאבדון, ולעטותן בבגדי צדקתו הצחורים, כדי שיוכלו להתאחד עם המלאכים שלא חטאו מעולם ולשכון לעד בנוכחות ה’. פועלו של המשיח כסנגור המלמד זכות על האדם ומפגיע בעבורו, הוצג בנבואה המליצית של זכריה בקשר ל”אִישׁ, צֶמַח שְׁמוֹ.” הנביא אומר על אודותיו: “וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל יְהוָה, וְהוּא יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ [כס אביו שבשמיים]; וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ, וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם” (זכריה, ו’ 13). “וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל יְהוָה.” באמצעות קורבנו ותיווכו, המשיח הוא גם אבן הפינה וגם מייסדה של קהילת האלוהים. שאול השליח מעיד כי: “הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עַצְמוֹ הוּא אֶבֶן הַפִּנָּה; בּוֹ כָּל הַבִּנְיָן מְחֻבָּר יַחַד וְגָדֵל לִהְיוֹת הֵיכַל קֹדֶשׁ לַיהוה; וּבוֹ גַּם אַתֶּם נִבְנִים יַחְדָּיו לִהְיוֹת מִשְׁכַּן אֱלֹהִים עַל יְדֵי הָרוּחַ” (אל האפסים, ב’ 22-20). הוא מכריז כי: “לוֹ הַכָּבוֹד.” המשיח זוכה בכל הכבוד והתהילה על הגאולה שהעניק לאנושות החוטאת. לאורך כל דורות הנצח ישירו הגאולים מזמורי תהילה “לָאוֹהֵב אוֹתָנוּ, אֲשֶׁר בְּדָמוֹ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ מֵחֲטָאֵינוּ … לוֹ הַכָּבוֹד וְהַגְּבוּרָה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים” (ההתגלות, א’ 5, 6). המושיע יישב וימשול “עַל כִּסְאוֹ; וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ.” הוא עדיין לא יושב על “כס כבודו”, שכן עידן מלכות הכבוד טרם הגיע. רק בתום מלאכתו ככוהן המתווך בין ה’ לאנושות, “אֱלֹהִים יִתֵּן לוֹ אֶת כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו; וְאֵין קֵץ לְמַלְכוּתוֹ” (לוקס א’ 32, 33). בתפקידו ככוהן גדול, המשיח יושב עם האב בכיסאו (ההתגלות, ג’ 21). על הכס יחד עם האל הנצחי, הקיים מקדמת דנה עד הנצח, יושב המושיע אשר “חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם,” “אֶחָד שֶׁהִתְנַסָּה בַּכֹּל כָּמוֹנוּ מִבְּלִי חֵטְא,” וזאת כדי שיוכל “לַעֲזֹר לְאֵלֶּה אֲשֶׁר נְתוּנִים בְּנִסָּיוֹן.” “וְאִם יֶחֱטָא אִישׁ, יֵשׁ לָנוּ מֵלִיץ לִפְנֵי הָאָב – יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, הַצַּדִּיק” (ישעיה, נ”ג 4; אל העברים, ד’ 15; ב’ 18; יוח”א, ב’ 1). תפילת ההפגעה שהמושיע מעלה בעבורנו נובעת מגופו הרצוץ שנדקר ועונה, ומחייו כלילי השלמות שאין בהם כל רבב. הפצעים בידיו, הפצע בצידו ורגליו שהושחתה צורתם, מתחננים בעבור החוטא, שגאולתו נרכשה במחיר כה כבד, כה נצחי. “וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם.” אהבתו של אבינו שבשמיים כלפינו, שאינה פחותה מאהבתו של הבן, היא המעיין לגאולת האנושות האובדת. ישוע אמר לתלמידיו לפני שעזבם: “וְאֵינֶנִּי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאֲנִי אַעְתִּיר לָאָב בַּעַדְכֶם, שֶׁכֵּן הָאָב עַצְמוֹ אוֹהֵב אֶתְכֶם” (יוחנן, ט”ז 26, 27). “אֱלֹהִים הָיָה בַּמָּשִׁיחַ מְרַצֶּה אֶת הָעוֹלָם אֶל עַצְמוֹ” (קור”ב, ה’ 19). בשירות בקודש בהיכל השמיימי, “עֲצַת שָׁלוֹם” שורה בין ה’ למשיח. “כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם” (יוחנן, ג’ 16). לשאלה מהו המקדש ניתנת תשובה ברורה בכתבי הקודש. המונח מקדש, כפי ששימש בכתבי הקודש, מתייחס תחילה למשכן שבנה משה לפי “תַּבְנִית הַדְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בַּשָּׁמַיִם,” שהמקדש הארצי סימל ובישר אותם. עם מות המשיח חדלה עבודת הקודש הסמלית במקדש עלי אדמות. “המשכן האמיתי” בשמיים הוא המקדש בעידן הברית החדשה. וכשם שהנבואה בפסוק 14 בפרק ח’ בדניאל מתגשמת בעידן הנוכחי, המקדש שצוין בה חייב להיות המקדש בעידן הברית החדשה. בתום 2300 הימים, בשנת 1844, לא היה משכן לה’ עלי אדמות מזה מאות בשנים. מכאן שהנבואה: “עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ,” מצביעה בבירור על המקדש השמיימי. אך השאלה החשובה ביותר שנותרה בעינה היא: מה טיבו של טיהור המקדש? התנ”ך מדבר מפורשות על עריכת טקס טיהור במקדש ה’ עלי אדמות. האם ייתכן שיש בשמיים דבר הזקוק לטיהור? פרק ט’ באיגרת אל העברים דן בטיהור המקדש הארצי והשמיימי. “אָכֵן, עַל פִּי הַתּוֹרָה כִּמְעַט הַכֹּל מְטֹהָר בְּדָם, וּבְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה. לָכֵן הָיָה צָרִיךְ לְטַהֵר עַל יְדֵי אֵלֶּה [דם קורבנות בעלי החיים] אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֵם תַּבְנִית הַדְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בַּשָּׁמַיִם, אֲבָל הַדְּבָרִים הַשְׁמֵימִיִּים עַצְמָם דּוֹרְשִׁים זְבָחִים טוֹבִים מֵאֵלֶּה (עבר’, ט’ 22, 23) – דהיינו, דמו היקר של המשיח. הטיהור הנערך הן בעבודת הקודש הסמלית במקדש הארצי והן בעבודת הקודש האמיתית במקדש השמיימי, חייב להתבצע באמצעות דם; במקדש הארצי –  באמצעות דם קורבנות בעלי החיים, במקדש השמיימי – באמצעות דמו של המשיח. לדברי שאול השליח, טיהור זה חייב להתבצע באמצעות דם, שכן ללא שפיכת דם אין מחילה. מחילה או הסרת החטא היא מלאכת כפרה החייבת להתבצע. אך כיצד קשור החטא למקדש השמיימי או הארצי? ניתן ללמוד על כך מעבודת הקודש הסמלית במקדש עלי אדמות. הכוהנים שכיהנו במקדש עלי אדמות שירתו “בַּקֹּדֶשׁ לְפִי תַּבְנִית וְצֵל שֶׁל הַדְּבָרִים הַשְּׁמֵימִיִּים” (אל העברים, ח’ 5). השירות בקודש במקדש עלי אדמות נחלק לשניים: הכוהנים שירתו בקודש מדי יום;  הכוהן הגדול ביצע אחת לשנה בקודש הקודשים את מלאכת הכפרה המיוחדת, אשר נועדה לטיהור המקדש. מדי יום הביא החוטא שחזר בתשובה את מנחתו אל שערי המקדש, וכאשר הניח ידו על ראש הקורבן והתוודה על חטאו, הוא העביר את חטאו באופן סמלי לקורבן החף מחטא. או אז נשחט בעל החיים. “וּבְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה,” אומר שאול השליח. והתורה אומרת: “כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא… כִּי הַדָּם הוּא, בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר” (ויקרא, י”ז 11). חילול תורת ה’ מחייב את נטילת חיי החוטא. הדם, שייצג את החיים שאיבד החוטא בעטיו של החטא שחטא אשר הועבר עתה לקורבן, נלקח בידי הכוהן אל הקודש והוזה לפני הפרוכת, שמאחוריה ניצב ארון הברית שהכיל את התורה אשר חילל החוטא. בטקס זה הועבר החטא באמצעות הדם לקודש. היו מקרים שבהם הדם לא נלקח לקודש. במקרים אלה, הכוהנים נדרשו לאכול את בשר הזבח, בהתאם לצו שנתן משה לבני אהרון: “וְאֹתָהּ [אֶת הַחַטָּאת] נָתַן לָכֶם [ה’], לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהוָה” (ויקרא, י’, 17). שני הטקסים סימלו את העברת החטא מן החוטא ששב בתשובה אל הקודש במקדש. זו הייתה עבודת הקודש שבוצעה מדי יום לאורך כל השנה. כך הועברו חטאי עם ישראל לקודש, ומלאכה מיוחדת נדרשה לשם הסרתם. אלוהים ציווה לערוך טקס כפרה לכל אחת מלשכות הקודש. “וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם, לְכָל חַטֹּאתָם; וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.” בנוסף, נדרשה מלאכת כפרה למזבח; באמצעות הזיית הדם, הכוהן “טִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ, מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (ויקרא, ט”ז 16, 19).

פעם בשנה, ביום הכיפורים הנשגב, נכנס הכוהן הגדול אל קודש הקודשים לשם טיהור המקדש. המלאכה שבוצעה ביום זה השלימה את הסבב השנתי של השירות בקודש.

ביום הכיפורים הובאו שני “שְּׂעִירִם”  אל פתח אוהל מועד, והכוהן הטיל עליהם גורלות, “גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל” (ויקרא, ט”ז 8, 21, 22). “הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה,” נשחט כקורבן חטאת בעבור העם. ואז, הכוהן נדרש להביא את דמו לקודש הקודשים ולהזותו על הכפורת ולפני הכפורת. בנוסף, היה עליו להזות את הדם על מזבח הקטורת שניצב לפני הכפורת.

“וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר” (ויקרא, ט”ז 21, 22). הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל ששולח למדבר לא ישוב למחנה ישראל, והאיש ששילח אותו למדבר נדרש להתרחץ ולכבס את בגדיו לפני שחזר למחנה. הטקס כולו נועד להבהיר לבני ישראל את קדושתו של האלוהים ואת תיעובו מן החטא. זאת ועוד, הוא נועד ללמדם כי לא ניתן לבוא במגע עם החטא מבלי להיטמא. ביום הכיפורים נדרש כל אדם לענות את נפשו [לייסר עצמו] בזמן שמלאכת הכפרה התבצעה בעבורו. העדה כולה נדרשה לשבות מכל מלאכה ולהתייחד עם ה’ בענווה ובקדושה באמצעות תפילה, צום וחשבון נפש נוקב.

אמיתות חשובות על הכפרה הופקו מעבודת הקודש הסמלית במקדש עלי אדמות. קורבן תמורה התקבל במקום החוטא, אך החטא לא הוסר באמצעות דמו של הקורבן. ה’ סיפק אמצעי אחר להעברת החטא למקדש. כשהחוטא הקריב את הדם, הוא הכיר בסמכותה של תורת ה’; הוא התוודה על חטאו והביע את רצונו לזכות במחילה באמצעות אמונה בגואל העתיד לבוא, אך הוא טרם השתחרר לחלוטין מהרשעת התורה. ביום הכיפורים, הכוהן הגדול שלקח את זבחי העדה הלך לקודש הקודשים עם דם הזבחים, והיזה ממנו על הכפורת, דהיינו, ישירות על התורה, זאת כדי למלא את צוויה. ואז, בתפקיד המתווך בין ה’ לעם, הוא לקח על עצמו את חטאי העדה ונשאם החוצה מן המקדש. בהניחו את ידיו על ראשו של השעיר לעזאזל, הוא התוודה על כל החטאים הללו, וכך העבירם באופן סמלי אל השעיר לעזאזל. השעיר שולח אז למדבר בעודו נושא באשמת העם; העם האמין שבכך נותקו ממנו חטאיו לעד. זה היה השירות שנערך “בַּקֹּדֶשׁ לְפִי תַּבְנִית וְצֵל שֶׁל הַדְּבָרִים הַשְּׁמֵימִיִּים.” הדבר שבוצע סמלית בשירות בקודש במקדש הארצי, מתבצע הלכה למעשה בשירות בקודש במקדש השמיימי. לאחר שעלה השמיימה החל המושיע לשרת בקודש ככוהן הגדול שלנו. שאול השליח אומר: “הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ לֹא נִכְנַס אֶל מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם וַאֲשֶׁר הוּא בָּבוּאָה שֶׁל הָאַמִתִּי, כִּי אִם בָּא אֶל עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לְהֵרָאוֹת עַתָּה בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים” (האיגרת אל העברים, ט’ 24). השירות בקודש של הכוהן במהלך השנה בלשכת המקדש הראשונה, “הַקֹּדֶשׁ,” “מִבֵּית לַפָּרֹכֶת,” שחצצה בין הקודש לחצר החיצונה, ייצג את השירות בקודש שהמשיח החל בו לאחר עלייתו השמיימה.  מלאכתו של הכוהן בשירות בקודש היומיומי הייתה להציג לפני ה’ את דמו של קורבן החטאת, וכן את הקטורת שעלתה השמיימה יחד עם תפילות ישראל. בדומה, המשיח לימד זכות על החוטאים לפני אבינו שבשמיים באמצעות דמו המכפר, ואף הציג לפניו את הניחוח היקר של צדקתו ואת תפילותיהם של המאמינים ששבו בתשובה. זו הייתה מלאכת השירות בקודש בלשכה הראשונה במקדש השמיימי. לשם נישאה אמונת התלמידים בשעה שהמשיח עלה השמיימה ונעלם מעיניהם. כאן התמקדו תקוותיהם, כדברי שאול, “תִּקְוָה שֶׁהִיא כְּעֹגֶן בָּטוּחַ וְיַצִּיב לְנַפְשֵׁנוּ וּמַגִּיעָה אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ, הֶחָלוּץ הָעוֹבֵר לְפָנֵינוּ, נִכְנַס בַּעֲדֵנוּ וְהָיָה לְכֹהֵן גָּדוֹל לְעוֹלָם.” “וּבְדָמוֹ הוּא, וְלֹא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִשִּׂיג פְּדוּת עוֹלָמִים” (אל העברים, ו’ 19, 20; ט’ 12). במשך שמונה עשרה מאות נמשכה מלאכה זו בשירות בקודש בלשכת המקדש הראשונה בהיכל השמיימי. דם המשיח, המצדיק את המאמינים שחזרו בתשובה, מבטיח את מחילתם ואת קבלתם בידי האב בשמיים, אך עם זאת, חטאיהם עדיין רשומים בספרי השמיים. כשם שבעבודת הקודש הסמלית במקדש עלי אדמות נערכה מלאכת כפרה בתום השנה, כך, לפני שיושלם פועל הגאולה של המשיח, גואל האנושות, נדרשת מלאכת כפרה לשם הסרת החטא מן המקדש. זה השירות בקודש שהחל בתום 2300 הימים. בעת ובעונה אחת (כפי שניבא דניאל), הכוהן הגדול העליון שלנו נכנס לקודש הקודשים כדי לבצע את החלק האחרון בחובתו הקדושה בשירות בקודש – טיהור המקדש. כשם שבימי קדם הונחו חטאי העם באמונה על קורבן החטאת, באמצעות דמו שהועבר באופן סמלי למקדש הארצי, כך בעידן הברית החדשה חטאי החוזרים בתשובה מונחים באמונה על המשיח, ומועברים הלכה למעשה אל ההיכל השמיימי. וכשם שטיהור המקדש הסמלי שנערך במקדש עלי אדמות בוצע באמצעות הסרת החטאים שטימאוהו, כך הטיהור האמיתי של ההיכל השמיימי מתבצע באמצעות הסרת או מחיקת כל החטאים שתועדו בספרי השמיים. ואולם, לפני שיבוצע הדבר חייבת להיערך בדיקה יסודית של כל ספרי התיעוד בשמיים כדי לקבוע מי זכאי, באמצעות חרטה ואמונה במשיח, לקבל את כפרתו ולזכות ביתרונות ובברכות הנלווים אליה. לפיכך, טיהור המקדש כרוך במלאכת חקירה – דהיינו, בעריכת משפט. מלאכה זו חייבת להתבצע לפני ביאת המשיח לעולם כדי לפדות את גאוליו, שכן בבואו, הוא יביא עימו את גמולו, ויעניק לכל אדם גמול בהתאם למעשיו. [ההתגלות, כ”ב 12.] וכך, האנשים שהלכו בעקבות האור שזרח מן הנבואה, ראו שהמשיח לא היה אמור לשוב לעולם בקץ 2300 הימים, בשנת 1844, אלא שבמועד זה הוא נכנס לקודש הקודשים בהיכל השמיימי כדי לבצע את מלאכת הכפרה הסופית, בהכנה לקראת שיבתו לעולם. בנוסף, הם גם ראו שבזמן שקורבן החטאת הצביע על המשיח כעל קורבן התמורה שלנו, והכוהן הגדול ייצג את המשיח כמתווך בינינו לאלוהי השמיים, השעיר לעזאזל סימל את השטן, אבי החטא, שעליו יונחו חטאיהם של המאמינים שחזרו בתשובה בכל ליבם ומאודם. כאשר הכוהן הגדול הסיר את החטאים מן הקודש בזכות דמו של קורבן החטאת, הוא הניחם על השעיר לעזאזל. כאשר המשיח יסיר את חטאי חסידיו מן המקדש השמיימי באמצעות דמו המכפר, בתום שירותו זה, הוא יניחם על השטן שה’ גזר עליו במשפטו לשאת בעונשו הסופי. השעיר לעזאזל שולח למדבר, למקום שומם ומרוחק, וזאת כדי שלא ישוב לעולם לעדת ישראל. בדומה, השטן יודח לעד מנוכחות ה’ וחסידיו,  ויימחה לעד בהשמדה הסופית של החטא והחוטאים.