העימות הגדול פרק כ׳׳ה – תורת ה’ הנצחית

“אָז נִפְתַּח הֵיכַל אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וַאֲרוֹן בְּרִיתוֹ נִרְאָה בְּהֵיכָלוֹ” (ההתגלות, י”א 19). ארון הברית של ה’ שוכן בקודש הקודשים, הלשכה השנייה במקדש. בשירות בקודש במשכן עלי אדמות, אשר שימש כ”תַּבְנִית וְצֵל שֶׁל הַדְּבָרִים הַשְּׁמֵימִיִּים,”  לשכה זו [קודש הקודשים] נפתחה אך ורק ביום הכיפורים הגדול, וזאת לשם טיהור המקדש. לפיכך, ההכרזה על פתיחת היכל ה’ בשמיים וחשיפתו של ארון ה’ לעין כול, מצביעה על פתיחתו של קודש הקודשים בהיכל ה’ בשמיים בשנת 1844, בזמן שהמשיח נכנס לקודש הקודשים כדי להשלים את מלאכת הכפרה. אלה שצעדו באמונה בעקבות הכוהן הגדול העליון שלנו, שנכנס לקודש הקודשים והחל לשרת בקודש, חזו בארון הברית. כאשר הם התעמקו בסוגיית המקדש, הם הבינו את השינוי שחל בשירות בקודש של המושיע, וראו שעתה הוא שירת לפני ארון ה’ בעודו מלמד זכות על החוטאים באמצעות דמו המכפר. ארון ה’ במקדש עלי אדמות הכיל את שני לוחות הברית שעליהם נחקקו עשרת הדיברות של תורת ה’. הוא פשוט שימש ככלי קיבול ללוחות הברית, והמצוות הקדושות שנחקקו עליהם העניקו לו את ערכו הרב וקדושתו.

כשהיכל ה’ נפתח בשמיים נגלה ארון הברית לעיני כול. בקודש הקודשים בהיכל ה’ בשמיים נצורה תורת ה’ בקדושה יתרה – התורה שנהגתה מפיו של אלוהים בכבודו ובעצמו בקרב הרעמים שרעמו על הר סיני, ונכתבה באצבע אלוהים על לוחות האבן. תורת ה’ הצפונה בהיכל ה’ בשמיים, היא התורה המקורית הנשגבה, שדיברותיה נחקקו על לוחות האבן, תועדו בידי משה בחומש והיוו תעתיק נאמן מדויק. המאמינים שזכו בתובנה על נקודה חשובה זו, זכו בתובנות נוספות על טיבה הקדוש והנצחי של תורת ה’. הם ראו בבהירות רבה יותר את עוצמת דבריו של המושיע, שאמר: “עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה” (מתי, ה’ 18). תורת ה’, המהווה את התגלות רצונו ותעתיק של אופיו, חייבת  להישמר לנצח כ”עד נאמן בשמיים” (תהילים, פ”ט 38). אף דיבר לא בוטל; אף “יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד” לא שונו. מחבר מזמורי התהילים מכריז: “לְעוֹלָם יְהוָה, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.” “נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו. סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם” (תהילים, קי”ט 89; קי”א 7, 8). בלב ליבם של עשרת הדיברות טמון הדיבר הרביעי, כפי שהוכרז לראשונה מפי ה’: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי – שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבּת, וַיְקַדְּשֵׁהוּ” (שמות, כ’ 10-8). רוח קודשו של ה’ הטביעה את רושמה בלבבותיהם של תלמידי דבר ה’. עתה, הם הבינו שהם חיללו בשוגג את הדיבר הרביעי כאשר זלזלו ביום המנוחה שכונן הבורא. הם החלו לבחון את הסיבות לכך שיום המנוחה חל ביום הראשון בשבוע במקום ביום השבת, שכונן וקודש בידי ה’. הם לא מצאו שום תימוכין בכתבי הקודש לביטולו של הדיבר הרביעי, או לכך שמועד השבת השתנה ואינו חל עוד ביום השביעי בשבוע. הברכות שקידשו את היום השביעי מבראשית, לא השתנו מעולם. הם חיפשו בכל ליבם ומאודם אחר רצון ה’, כדי לדעת את רצונו ולציית לו; עתה, כשנוכחו לדעת שהם מחללים את תורתו, צער רב גדש את ליבם, והם החלו להפגין את נאמנותם לה’ באמצעות שמירת השבת כיום קודש ויום מנוחה. מאמצים רבים ונלהבים נעשו כדי להצמית את אמונתם. איש לא יכול היה שלא לראות שאם המקדש הארצי היווה סמל או תבנית של היכל ה’ השמיימי, הרי שהתורה, שהופקדה למשמרת בארון הברית עלי אדמות, הייתה תעתיק מדויק של התורה הצפונה בארון הברית בהיכל בשמיים, ושקבלת האמיתה הזו בקשר למקדש בשמיים הייתה כרוכה בהכרה והודאה במצוות תורת ה’, בתקפותו של הדיבר הרביעי ובחובה לשמור על קדושת השבת. כאן טמון הסוד להתנגדות המרה והנחושה לפרשנות הבהירה והמהימנה של כתבי הקודש, שחשפה את שירותו בקודש של המשיח במקדש בשמיים. בני האדם רצו לסגור את הדלת שה’ פתח ולפתוח את הדלת שה’ סגר. ואולם, “הַקָּדוֹשׁ הָאֲמִתִּי, אֲשֶׁר לוֹ מַפְתֵּחַ דָּוִד, הַפּוֹתֵחַ וְאֵין סוֹגֵר וְסוֹגֵר וְאֵין פּוֹתֵחַ,” מכריז: “הִנֵּה נָתַתִּי לִפָנֶיךָ דֶּלֶת פְּתוּחָה אֲשֶׁר אֵין אִישׁ יָכוֹל לסָגְרָהּ” (ההתגלות, ג’ 7, 8). כשפתח המשיח את הדלת והחל לשרת בקודש הקודשים זרח אור מן הדלת הפתוחה של היכל ה’ בשמיים, והדיבר הרביעי נחשף ככלול בתורת ה’ הנצורה בארון הברית שבשמיים. ואת מה שכונן ה’, איש אינו יכול להרוס. המאמינים שקיבלו את האור בקשר למלאכתו של המשיח, (המלמד זכות על בני האדם לפני ה’), ולנצחיותה של תורת ה’, גילו שאמיתות אלה הוצגו בפרק י”ד בספר ההתגלות. הבשורות בפרק זה מכילות שלוש אזהרות [ראו הערה 8 בנספח], שנועדו להכין את בני האדם לקראת ביאת המשיח השנייה. ההכרזה “בָּאָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ,” מצביעה על מלאכת הסיום של המשיח בגאולת האנושות. היא מבשרת אמיתה חשובה שיש להכריזה, עד שהמושיע יחדל לעתור ולהפגיע בעבור בני האדם וישוב לעולם כדי לאסוף אליו את חסידיו. מלאכת המשפט שהחלה בשנת 1844 חייבת להימשך עד שכל ה”תיקים” יוכרעו, הן של החיים והן של המתים. לפיכך, היא תאריך את תום תקופת המבחן שניתנה לאנושות. כדי שבני האדם יתכוננו לעמוד למשפט, האזהרה מורה להם: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד… הִשְׁתַּחֲווּ לְעוֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַיָּם וּמַעַיְנוֹת הַמַּיִם.” התוצאה שתנבע מקבלת האזהרות הללו, הובהרה במילים: “בָּזֶה סַבְלָנוּתָם שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים וֶאֱמוּנַת יֵשׁוּעַ.” כדי להתכונן למשפט ה’, על בני האדם לשמור את תורת ה’. התורה תשמש כמופת שעל פיו יבחן אופיים ביום המשפט. שאול השליח מכריז: “כָל אֲשֶׁר חָטְאוּ וְיֵשׁ לָהֶם תּוֹרָה, עַל פִּי הַתּוֹרָה יִשָּׁפְטוּ… בַּיּוֹם שֶׁיִּשְׁפֹּט אֱלֹהִים אֶת תַּעֲלוּמוֹת בְּנֵי אָדָם עַל יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.” הוא מוסיף: “הַמְקַיְּמִים אֶת הַתּוֹרָה הֵם אֲשֶׁר יֻצְדְּקוּ” (אל הרומים, ב’ 16-12). אמונה היא חיונית לשמירת התורה, שכן “בְלִי אֱמוּנָה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת רָצוּי לֵאלֹהִים,” “וְכָל מַה שֶּׁאֵינוֹ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה, חֵטְא הוּא” (אל העברים, י”א 6; אל הרומים, י”ד 23). בשורת המלאך הראשון מזהירה את בני האדם: “יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּתְנוּ לוֹ כָּבוֹד,” עבדו אותו והשתחוו לו כבורא השמיים והארץ. כדי לעשות זאת, עליהם לציית לתורתו. החכם באדם אומר: “אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם” (קהלת, י”ב 13). ללא ציות למצוות ה’, עבודת ה’ לא תתקבל ברצון. “הֵן זֹאת הִיא אַהֲבַת אֱלֹהִים, שֶׁנִּשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו.” “מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה” (יוח”א, ה’ 3; משלי, כ”ח 9). החובה לסגוד לה’ מבוססת על העובדה שהוא הבורא וכל הברואים חבים לו את קיומם. בכל מקום בכתבי הקודש שבו האל העליון דורש מן האדם לעבדו, לסגוד לו ולרחוש לו יראת כבוד יותר מכל אלילי הגויים, מוצגת הוכחה לכוחו היוצר. “כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים; וַיהוָה, שָׁמַיִם עָשָׂה” (תהילים, צ”ו 5). “‘וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה?’ יֹאמַר קָדוֹשׁ. ‘שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה.'” “כֹה אָמַר יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, הוּא הָאֱלֹהִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ… ‘אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד'” (ישעיה, מ’ 25, 26; מ”ה 18). מחבר מזמורי התהילים אומר: “דְּעוּ כִּי יְהוָה הוּא אֱלֹהִים: הוּא עָשָׂנוּ, וְלוֹ אֲנַחְנוּ.” “בֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה;  נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ” (תהל’ ק’, 3; צ”ה 6). המלאכים הקדושים הסוגדים לאלוהים בשמיים מכריזים: “לְךָ יָאֶה, אֲדוֹנֵנוּ וֵאלֹהֵינוּ, לְקַבֵּל אֶת הַכָּבוֹד וְהַיְקָר וְהַגְּבוּרָה, כִּי אַתָּה בָּרָאתָ הַכֹּל וּבִרְצוֹנְךָ הָיוּ וְנִבְרְאוּ” (ההתגלות, ד’ 11). בפרק י”ד בספר ההתגלות, בני האדם נקראים לעבוד את הבורא, והנבואה מציגה קבוצת אנשים שבעקבות בשורותיהם של שלושת המלאכים שומרים את מצוות ה’. באחת המצוות האלה (הדיבר הרביעי), נאמר מפורשות שאלוהים הוא הבורא. “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי, שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ… כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וַיְקַדְּשֵׁהוּ” (שמות, כ’ 9, 11). ה’ מוסיף ואומר בקשר ליום השבת: “וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי, קַדֵּשׁוּ; וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם – לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם” (יחזקאל, כ’ 20). הסיבה לכך שה’ כונן את השבת כאות היא: “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ” (שמות, ל”א 17). “חשיבותה של השבת כיום מנוחה, המנציח את הבריאה, נובעת מכך שהיא מציגה לעד את הסיבה האמיתית מדוע אלוהים ראוי לסגידתנו” – אלוהים הוא הבורא, ואנו ברואיו. “לפיכך, השבת היא לב ליבה של עבודת האל, שכן היא מלמדת את האמיתה הנשגבה הזו באופן המרשים ביותר, ואין אף מנהג אחר העושה זאת. הבסיס האמיתי לעבודת האל, לא רק לגבי שמירת השבת אלא לגבי עבודת האל כולה, טמון בהבדל בין הבורא לברואיו. עובדה נשגבה זו לעולם אינה מתיישנת, ואין לשכוח אותה לעולם.” אלוהים כונן את השבת בגן עדן כדי שבני האדם ייזכרו תמיד באמיתה זו; כל עוד עובדת היותו הבורא מהווה את הסיבה לכך שעלינו לסגוד לו, השבת תמשיך לשמש אות וזיכרון לכך. אילו הונהגה שמירת השבת בעולם כולו, מחשבותיו ורגשותיו של האדם היו מתמקדים בבורא כמושא הערצתו וסגידתו, ולא היה בעולם אף עובד אלילים, אתאיסט או כופר. שמירת השבת היא האות לדבקות באל האמיתי, “עוֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַיָּם וּמַעַיְנוֹת הַמַּיִם.” מכאן עולה שהמסר המצווה על בני האדם לעבוד את ה’ ולשמור את מצוותיו, אמור להורות להם במיוחד לשמור את הדיבר הרביעי. המלאך השלישי מציין קבוצה אחרת של אנשים (השונה מקבוצת האנשים השומרים את מצוות ה’ ומאמינים בישוע), שאותם הוא מזהיר באזהרה חמורה ומפחידה באשר לעונש הכבד שחטאיהם ימיטו עליהם: “כָּל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַחַיָּה וּלְצַלְמָהּ וּמְקַבֵּל תָּו עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל יָדוֹ, גַּם הוּא יִשְׁתֶּה מִיֵּין חֲרוֹן אֱלֹהִים” (ההתגלות, י”ד 9, 10). פרשנות נכונה של הסמלים שהובאו כאן תבהיר את משמעות המסר. מה מייצגים החַיָּה, צַלְמָהּ והתָּו? רצף הנבואה המציינת את הסמלים הללו מתחיל בפרק י”ב בספר ההתגלות, המתאר את התנין שמנסה להשמיד את המשיח ביום היוולדו (ההתגלות, י”ב 9). התנין הוא השטן; הוא היה זה שהאיץ בהורדוס להרוג את המושיע. אך הנציגה העיקרית של השטן, שנלחמה במשיח ובחסידיו במאות הראשונות של הנצרות, הייתה האימפריה הרומית, שהאלילות הייתה הדת הרשמית שרווחה בה. וכך, בזמן שהתנין מייצג בעיקר את השטן, מבחינה משנית הוא משמש סמל למלכות רומי האלילית. בפרק י”ג בספר ההתגלות [פסוקים 10-1], מתוארת חיה אחרת ה”דּוֹמָה לְנָמֵר,” ש”הַתַּנִּין נָתַן לָהּ אֶת כֹּחוֹ וְאֶת כִּסְאוֹ וְסַמְכוּת רַבָּה.” לשיטתם של פרוטסטנטים רבים, סמל זה מייצג את שלטון האפיפיורות אשר ירש את כוחה, סמכותה וכסאה של האימפריה הרומית הקדומה. על חיה זו, הדומה לנמר, נאמר: “נִתַּן לָהּ פֶּה מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וּנְאָצוֹת… הִיא פָּתְחָה אֶת פִּיהָ בִּנְאָצוֹת כְּלַפֵּי הָאֱלֹהִים, לְנָאֵץ אֶת שְׁמוֹ וְאֶת מִשְׁכָּנוֹ, אֶת הַשּׁוֹכְנִים בַּשָּׁמַיִם. הֻתַּר לָהּ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם הַקְּדוֹשִׁים וּלְנַצְּחָם, וְנִּתַּן לָהּ שִׁלְטוֹן עַל כָּל שֵׁבֶט וְעַם וְלָשׁוֹן וְאֻמָּה.” נבואה זו, שהיא כמעט זהה לתיאור הקרן הקטנה בפרק ז’ בספר דניאל, מצביעה ללא ספק על האפיפיורות. “נִתְּנָה לָהּ סַמְכוּת לִפְעֹל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים.” הנביא מעיד: “אֶחָד מֵרָאשֶׁיהָ הָיָה כְּשָׁחוּט.” הוא מוסיף ואומר: “הַמְיֻעָד לַשְּׁבִי, יֵלֵךְ בַּשְּׁבִי; וְהַמְיֻעָד לֵהָרֵג בַּחֶרֶב, יֵהָרֵג בַּחֶרֶב.” ארבעים ושניים החודשים זהים ל”מוֹעֵד, מוֹעֲדִים וַחֲצִי מוֹעֵד,” – שלוש וחצי השנים או 1260 הימים שנובאו בפרק ז’ בדניאל – פרק הזמן שבו שלטון האפיפיורות ידכא את חסידי ה’. תקופה זו החלה (כפי שצוין בפרקים קודמים) עם כינון שלטון האפיפיורות בשנת 538 לספירה, והסתיימה בשנת 1798. בשנה זו, כששלטון האפיפיורות בוטל והאפיפיור נשבה בידי צבא צרפת, הסמכות והכוח של שלטון האפיפיורות קיבלו מכת מוות ניצחת, והתמלאה הנבואה: “הַמְיֻעָד לַשְּׁבִי, יֵלֵךְ בַּשְּׁבִי.” הנביא אומר: “רָאִיתִי חַיָּה אַחֶרֶת עוֹלָה מִן הָאָרֶץ. הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי קַרְנַיִם דּוֹמוֹת לְקַרְנֵי שֶׂה” (ההתגלות, י”ג 11). הופעתה של חיה זו ואופן עלייתה מרמזים על כך שהאומה שהיא מייצגת שונה לחלוטין מאלו שיוצגו בסמלים הקודמים. הממלכות הכבירות ששלטו בעולם הוצגו בידי דניאל כחיות טרף העולות מן הים כאשר “אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם מְגִיחוֹת אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל” (דניאל, ז’ 2). בפרק י”ז בספר ההתגלות, המלאך מסביר שהמים מייצגים “עַמִּים וַהֲמוֹנִים,” “וְאֻמּוֹת וּלְשׁוֹנוֹת” (התג’, י”ז 15). רוחות מסמלות מחלוקות וסכסוכים. ארבע רוחות השמיים, הנאבקות בים הגדול, מייצגות את המחזות הנוראיים של כיבוש ומרד שיבואו בעטיין של האומות שעלו לשלטון. ואולם, החיה שקרניה כ”קַרְנֵי שֶׂה” עלתה “מִן הָאָרֶץ.” במקום לגבור על מעצמות אחרות ולכבוש את אדמותיהן, האומה המיוצגת בחיה זו חייבת לקום בטריטוריה שלא יושבה מעולם, ולצמוח בהדרגה ובשלווה. לפיכך, היא לא יכלה לקום בקרב האומות הצפופות והשרויות במלחמה של העולם העתיק – אותו ים סוער של “עַמִּים וַהֲמוֹנִים,” “וְאֻמּוֹת וּלְשׁוֹנוֹת.” היא חייבת להימצא בעולם המערבי. איזו אומה קמה בשנת 1798 בעולם החדש, בישרה עוצמה וגדולה ולכדה את תשומת הלב של העולם כולו? אין שום קושי לזהות את מי ייצג הסמל הזה. אומה אחת בלבד עונה על כל פרטי הפרטים של נבואה זו, אשר מצביעה בבירור על ארצות הברית. פעם אחר פעם השתמשו נואמים והיסטוריונים באופן לא מודע ברעיון שהגה מחבר כתבי הקודש, שצוטט כמעט מילה במילה בתיאוריהם את עלייתה וצמיחתה של מעצמה זו. החיה נראתה כעולה “מִן הָאָרֶץ,” במשמעות של צמיחה, כמו צמח העולה מן האדמה. כאמור, אומה זו חייבת לקום על אדמה שלא יושבה בעבר. מחבר ידוע, שתיאר את עלייתה של ארצות הברית, מדבר על “הרז של צמיחתה של האומה מן הריק,” ואומר: “כזרע חרישי צמחנו למעצמה.” [טאונסנד, בספרו, “The New World Compared with the Old”, עמ’ 462.] כתב עת שראה אור בדבלין בשנת 1850, תיאר את ארצות הברית כמעצמה נפלאה, אשר “עלתה מן האדמה הדוממת, וצמחה מדי יום בעוצמה ובגאון.”  אדוארד אוורט, בנאום על מייסדי האומה הצליינים, אמר: “האם הם תרו אחר מקום שלוו ומבודד, נידח ובטוח, חופשי מרודנותם של עריצים, שבו כנסיית ליידן הקטנה תוכל ליהנות מחופש דת ומצפון? הביטו באזורים המרוחקים הכבירים, שעל אדמותיהם צעדו הם בניצחון שלוו… בעודם נושאים את דגלי הצלב.” ל”חַיָּה האַחֶרֶת” שעלתה מן הארץ היו “שְׁתֵּי קַרְנַיִם דּוֹמוֹת לְקַרְנֵי שֶׂה.” הקרניים כקרני שה מציינות נעורים, תמימות, ואדיבות, ההולמים היטב את אופייה של ארצות הברית כאשר הוצגה לנביא כאומה ש”עלתה מן הארץ” בשנת 1798. הגולים המשיחיים הראשונים שנמלטו לאמריקה וביקשו למצוא בה מחסה מן הדיכוי של המלוכה ואי הסובלנות של הכמורה, היו נחושים בדעתם לכונן ממשלה המבוססת על תשתית רחבה של חירות אזרחית ודתית. הצהרת העצמאות של ארצות הברית כוננה את האמיתה הנשגבה שעל פיה, “כל בני האדם נבראו שווים,” וזכאים הם ל”חיים, חירות וחתירה אחר האושר.” אלה הן זכויות מושרשות שאין ליטול מבני האדם. החוקה מעניקה לעם את הזכות לשלטון עצמי, בתנאי שנציגיו ייבחרו בהצבעה כללית ויפעלו ליישום החוקים. בנוסף, הובטח חופש דת ואמונה – כל אדם רשאי לעבוד את אלוהים על פי צו מצפונו. הרפובליקניות והפרוטסטנטיות היו לעקרונות היסוד של האומה. עקרונות אלה הם סוד עוצמתה ושגשוגה. הנדכים והמדוכאים ברחבי העולם הנוצרי נשאו עיניהם לארץ זו בעניין ובתקווה. מיליוני בני אדם הגיעו לחופיה, וארצות הברית צמחה לאחת המעצמות החזקות ביותר בעולם. אולם, החיה שקרניה כ”קַרְנֵי שֶׂה,” “דִבְּרָה כְּתַנִּין. אֶת סַמְכוּת הַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה הִיא מוֹצִיאָה אֶל הַפֹּעַל לְפָנֶיהָ, וּמְאַלֶּצֶת אֶת הָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה, אֲשֶׁר מַכַּת הַמָּוֶת שֶׁלָּהּ נִרְפְּאָה… בְּאָמְרָהּ לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת צֶלֶם לַחַיָּה, אֲשֶׁר הֻכְּתָה מַכַּת חֶרֶב וְחָיְתָה” (ההתגלות, י”ג 14-11). הקרניים כקרני שה והקול כקול תנין מייצגים את הסתירה החדה בין הצהרותיה ומעשיה של האומה שהם מייצגים. “דיבורה” של אומה זו מתבטא בפועלן של הרשות המחוקקת, רשויות החוק ורשויות המשפט שלה. באמצעות פועל זה, היא תזים את העקרונות הליברליים ושוחרי השלום שעליהן מבוססת מדיניותה. הנבואה שניבאה שהיא תדבר כתנין ותוציא אל הפועל “אֶת סַמְכוּת הַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה,” מציינת מפורשות את התפתחותה של רוח של אי סובלנות ורדיפה שהופגנה בידי האומות שיוצגו בידי התנין ובידי החיה הדומה לנמר. האמירה שהחיה בעלת שתי הקרניים תכריח “אֶת הָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה,” מציינת את העובדה שאומה זו תשתמש בסמכותה כדי לאכוף טקסים ופולחנים מסוימים שישמשו כמחווה לשלטון האפיפיורות. צעד זה יעמוד בניגוד חד לעקרונות ממשלתה, לאופי של מוסדותיה החופשיים, להצהרות ולשבועות הישירות והרציניות של הצהרת עצמאותה, ולחוקתה. מייסדי האומה נהגו בחוכמה כשביקשו להפריד בין הדת למדינה, ובכך להימנע מן התוצאות הבלתי נמנעות: אי סובלנות דתית ורדיפות. החוקה קובעת ש”הקונגרס לא יאשר חוק שיאשש את מיסודה של דת או יגביל את חופש הפולחן של דת.” ו”שאיש [מעובדי הממשל הפדרלי] לא יידרש לקבל דת או דוקטרינה כלשהי כתנאי לקבלת משרה ציבורית בממשלת ארצות הברית.” רק על ידי חילול בוטה של חוקים אלה, המהווים אמצעי הגנה לשמירה על חירות האומה, יוכל השלטון החילוני לכפות על האומה לקיים פולחן או טקס דתי כלשהו. אך אי העקביות של פעולה כזו [דהיינו, חילול חוקים של סובלנות דתית שהממשל עצמו חקק] אינו שונה מחוסר העקביות שמיוצג בסמל החיה בעלת הקרניים כקרני שה, המתיימרת להיות טהורה, עדינה ולא מזיקה, אך מדברת כתנין, ואומרת “לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת צֶלֶם לַחַיָּה אֲשֶׁר הֻכְּתָה מַכַּת חֶרֶב וְחָיְתָה” (התגלות יג’:14).  כאן מוצג בבירור ממשל שבו הרשות המחוקקת נתונה בידי העם; זוהי הוכחה חותכת לכך שארצות הברית היא האומה שעליה מדברת הנבואה. אך מהו “צֶלֶם החַיָּה”? כיצד הוא נוצר? צלם החיה נוצר בידי החיה בעלת שני הקרניים, ומהווה צלם של החיה הראשונה. הוא אף מכונה “צלם החיה”. כדי ללמוד מה דמותו של הצלם וכיצד הוא נוצר, עלינו ללמוד את מאפייניה של החיה עצמה – האפיפיורות. כשהקהילה הקדומה נשחתה כאשר עזבה את פשטות הבשורה ואימצה טקסים ומנהגים אליליים, היא איבדה את רוח הקודש ואת גבורת ה’. כדי לשלוט במצפונם של בני האדם, היא ביקשה את תמיכת השלטון החילוני. התוצאה הייתה כינון שלטון האפיפיורות: כנסייה ששלטה במדינה, והשתמשה בממשל האזרחי כדי לקדם את מטרותיה, במיוחד לשם הענשת “הכופרים”. כדי שארצות הברית תייצר את צלם החיה, השלטון הדתי חייב לשלוט בממשל האזרחי באופן כזה שהכנסייה תוכל להשתמש בסמכות המדינה כדי לממש את מטרותיה.

בכל פעם שהכנסייה גובתה בממשל החילוני, היא השתמשה בו לשם ענישה על כל התנגדות לדוקטרינות שלה. הכנסיות הפרוטסטנטיות שצעדו בעקבותיה של הכנסייה הקתולית ברומא, בכך שכרתו בריתות עם השלטונות החילוניים, הפגינו תשוקה דומה החותרת להגביל את חירות המצפון. דוגמה לכך נמצא ברדיפות הממושכות של המתנגדים בידי כנסיית אנגליה. במאות השש עשרה והשבע עשרה אולצו אלפי כמרים שמרדו במוסכמות לעזוב את כנסיותיהם, ואנשים רבים, הן רועי קהילות והן המאמינים, חוו מאסרים, קנסות, עינויים ומות קדושים. כפירה הייתה הגורם שדחף את הקהילה הקדומה לבקש את עזרת הממשל האזרחי, דבר שסלל את הדרך להתפתחות האפיפיורות – החיה. שאול השליח אומר שתחילה תהיה “הָעֲזִיבָה וְיִתְגַּלֶּה אִישׁ הָרֶשַׁע” (תסל”ב, ב’ 3). לפיכך, הכפירה בכנסייה תסלול את הדרך ליצירתו של צלם החיה. כתבי הקודש מכריזים כי לפני שיבת האדון ישרור מצב של הידרדרות רוחנית שיהיה זהה לזה ששרר בדורות הראשונים. “בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יָבוֹאוּ זְמַנִּים קָשִׁים, כִּי יִהְיוּ הָאֲנָשִׁים אוֹהֲבֵי עַצְמָם, אוֹהֲבֵי כֶּסֶף, גַּאַוְתָנִים, שַׁחְצָנִים, מְגַדְּפִים, מַמְרִים אֶת פִּי הוֹרֵיהֶם, כְּפוּיֵי טוֹבָה, חַסְרֵי קְדֻּשָּׁה, קְשׁוּחֵי לֵב, בִּלְתִּי מִתְרַצִּים, מַלְשִׁינִים, הוֹלְלִים, אַכְזָרִים, שׂוֹנְאֵי טוֹב, בּוֹגְדִים, פּוֹחֲזִים, יְהִירִים, אוֹהֲבִים תַּעֲנוּגוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁהֵם אוֹהֲבִים אֶת אֱלֹהִים, לִכְאוֹרָה בַּעֲלֵי יִרְאַת שָׁמַיִם, אַךְ כּוֹפְרִים בְּתָקְפָּהּ” (טימ”ב, ג’ 5-1). השטן יפעל “בְּכָל גְּבוּרָה, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתֵי שֶׁקֶר וּבְכָל תַּרְמִית רֶשַׁע.” וכל  מי “שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת אַהֲבַת הָאֱמֶת אֲשֶׁר יָכְלוּ לְהִוָּשַׁע בָּהּ,” יקבלו “מַדּוּחִים לְהַטְעוֹתָם לְהַאֲמִין לַשֶּׁקֶר” (תסל”ב, ב’ 11-9).

לכשישרור מצב כזה של כפירה ואי יראת ה’, פרי הבאושים שיצמח ממנו יהיה זהה לזה שצמח בדורות הראשונים. מגוון האמונות השונות בכנסיות הפרוטסטנטיות נחשב בידי אנשים רבים כהוכחה חותכת לכך ששום מאמץ לא יוכל לעולם להביא לידי תמימות דעים ואחידות מאולצת. אך במשך שנים היו כנסיות פרוטסטנטית שהאמינו כי ניתן לייצר אחדות על בסיס עיקרי אמונה משותפים. אמונה זו הלכה והתעצמה. כדי להגיע לאחדות כזו, חובה לוותר על הדיון בסוגיות שלא הכול היו תמימי דעים לגביהן – חשובות ככל שהיו מנקודת המבט של כתבי הקודש. בדרשה שנשא בשנת 1846 הכריז צ’ארלס ביצ’ר בקשר לשירות הכמורה ב”זרמים פרוטסטנטיים אוונגליסטיים”, ש”הוא לא רק נוצר תחת לחץ עצום של פחד אנושי גרידא, אלא שהכמרים חיים, פועלים ונושמים אווירה מושחתת לגמרי, ומשתמשים ללא הרף ביצר הרע כדי להשתיק את האמת, ולכרוע ברך לפני שלטון הכפירה. האם לא היה זה בדיוק מה שקרה ברומא? האם איננו חיים שוב כמו רומא? ומה אנו רואים לנגד עינינו? – מועצה כללית נוספת! כנס דת עולמי! ברית אוונגליסטית ואמונה אוניברסלית!” לכשתושג אחדות כזו, אזי במאמץ להשיג אחדות מוחלטת, יהיה זה רק כפסע משימוש בכוח. כשהכנסיות הבולטות בארצות הברית יתאחדו על בסיס עיקרי אמונה משותפים כאלה, הן ישפיעו על המדינה לאכוף את חוקיהן ולתמוך במוסדותיהן. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה שארצות הברית הפרוטסטנטית תייצר צלם של ההיררכיה הרומית, ותטיל על מתנגדיה את העונשים האזרחיים. החיה בעלת שתי הקרניים תצווה “שֶׁהַכֹּל, הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, הָעֲשִׁירִים וְהָעֲנִיִּים, הַחָפְשִׁיִּים וְהָעֲבָדִים, יָשִׂימוּ לָהֶם תָּו עַל יַד יְמִינָם אוֹ עַל מִצְחָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל אִישׁ לִקְנוֹת אוֹ לִמְכֹּר, אֶלָּא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַתָּו, שֵׁם הַחַיָּה אוֹ מִסְפַּר שְׁמָהּ” (ההתגלות, י”ג 16, 17). אזהרתו של המלאך השלישי היא: “כָּל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַחַיָּה וּלְצַלְמָהּ וּמְקַבֵּל תָּו עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל יָדוֹ, גַּם הוּא יִשְׁתֶּה מִיֵּין חֲרוֹן אֱלֹהִים.” “החיה” המוזכרת באזהרה זו (שהחיה בעלת שתי הקרניים תאכוף את הסגידה לכבודה), שאוזכרה בפרק י”ג בספר ההתגלות כחיה הראשונה הדומה לנמר – היא האפיפיורות. “צלם החיה” מייצג את הפרוטסטנטיות הכופרת, שתתפתח כאשר הכנסיות הפרוטסטנטיות יבקשו את עזרת הממשל האזרחי כדי לאכוף את הדוגמות שלהן. עתה, עלינו להגדיר מהו “תו החיה”. אחרי האזהרה מפני הסגידה לחיה ולצלמה, הנביא מדבר על “הַקְּדוֹשִׁים הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים וֶאֱמוּנַת יֵשׁוּעַ.” מכיוון ששומרי מצוות ה’ הוצגו כאן בניגוד חד לעובדי החיה וצלמה, מכאן ששמירת תורת ה’ מחד וחילולה מאידך יציינו את ההבדל בין עובדי ה’ ועובדי צלם החיה. המאפיין שמייחד את החיה, ולפיכך את צלמה, הוא חילול חוקי ה’. דניאל אומר בקשר לקרן הקטנה, שלטון האפיפיורות: “הוּא יַחְשֹׁב לְשַׁנּוֹת מוֹעֲדִים וּמִשְׁפָּט” (דנ’, ז’ 25). שאול השליח תיאר באופן דומה את “איש הרשע” שירומם עצמו מעל אלוהים. נבואה אחת משלימה את האחרת. רק באמצעות שינוי תורת ה’ תוכל האפיפיורות לרומם את עצמה מעל אלוהים; מי שישמור את המצוות ששונו בדרך זו (ובצדק מבחינתו), יחלוק כבוד רב לסמכות שחוללה את השינוי. צעד כזה של ציות לחוקי האפיפיורות יהווה אות של נאמנות ודבקות באפיפיור במקום באלוהים. האפיפיורות ניסתה ומנסה לשנות את תורת ה’. הדיבר השני, האוסר על סגידה לצלמים, הושמט על ידה, והדיבר הרביעי שונה בידיה, וזאת כדי להעניק תוקף לשמירת יום א’ במקומה של השבת, היום השביעי בשבוע. אך הקתולים טוענים שהסיבה להשמטת הדיבר השני היא שאין בו כל צורך, ולפיכך, הם מציגים את התורה בדיוק כפי שאלוהים התכוון שהיא תובן. דבר זה אינו יכול להיות השינוי שהנביא ניבא עליו. הנביא מדבר על שינוי מחושב שייערך בכוונת מכוון: “הוּא יַחְשֹׁב לְשַׁנּוֹת מוֹעֲדִים וּמִשְׁפָּט.” השינוי שחל בדיבר הרביעי מגשים במדויק את הנבואה. הגורם היחיד שהשתמש בסמכותו כדי לחולל את השינוי הזה, הוא הכנסייה הקתולית. כאן, האפיפיורות מרוממת את עצמה קבל עם ועולם מעל אלוהים.

בזמן שניתן יהיה לזהות בבירור את עובדי ה’ בזכות שמירתם את הדיבר הרביעי (מאחר שהשבת היא האות לכוח היצירה של הבורא, המעיד על דרישתו מן האדם לחלוק לו כבוד), ניתן יהיה לזהות את סוגדי החיה בזכות מאמציהם לבטל כל זכר לבורא ולרומם את שלטון האפיפיורות. האפיפיורות הציגה את חוקיה היהירים הראשונים כשכוננה את יום א’ כיום קודש [ראו הערה 9 בנספח]. היא השתמשה לראשונה בכוחה של המדינה כדי לכפות את שמירת יום א’ בתור “יום האדון”. אך כתבי הקודש מציינים מפורשות את היום השביעי בשבוע, לא היום הראשון, כיום האדון. המשיח אמר: “בֶּן-הָאָדָם אָדוֹן גַּם לַשַּׁבָּת.” הדיבר הרביעי אומר: “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי – שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.” באמצעות הנביא ישעיהו, ה’ מכריז בקשר לשבת: ”  אִם־תָּשִׁ֤יב מִשַּׁבָּת֙ רַגְלֶ֔ךָ עֲשׂ֥וֹת חֲפָצֶ֖יךָ בְּי֣וֹם קָדְשִׁ֑י וְקָרָ֙אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג לִקְד֤וֹשׁ יְהוָה֙  ” (מרקוס, ב’ 28; ישעיה, נ”ח 13). הטענה ששבה ונשמעת שהמשיח שינה את מועד השבת, מופרכת באמצעות דבריו שלו. בדרשה על ההר, הוא אמר: “אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם. אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל. לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם” (מתי, ה’ 19-17). רוב הפרוטסטנטים מקבלים את העובדה שכתבי הקודש אינם מאששים את שינוי מועד השבת. עובדה זו מוצהרת מפורשות בפרסומים של כמה ממוסדות הדת בארה”ב. (the American Tract Society and the American Sunday-school Union). אחד מהם מאשש: “הברית החדשה מחרישה בכל הנוגע למצווה ישירה כלשהי על השבת [הנחגגת ביום א’, היום הראשון בשבוע], או לכללים מוגדרים של שמירתה.” (מתוך המאמר, “The Abiding Sabbath,” עמ’ 184). אחר אומר: “עד למות המשיח לא חל שום שינוי ביום הזה”, ו”ככל העולה מן הכתובים, הם [השליחים] לא נתנו מצווה מפורשת, המורה על זניחת השבת הנחגגת ביום השביעי, ושמירתה ביום הראשון של השבוע.” (מתוך המאמר, The Lord’s Day, עמ’ 185, 186). הקתולים מודים ששינוי המועד של השבת כונן בידי הכנסייה הקתולית, ומכריזים כי בכך שהפרוטסטנטים שומרים על קדושתו של יום ראשון, הם מכירים בסמכותה. ב”עיקרי האמונה של הדת הקתולית”, נאמר בתגובה לשאלה באיזה יום יש לקיים את הדיבר הרביעי: “בתקופת התורה הישנה, השבת היתה יום הקודש, אך הכנסייה, בהנחיית ישוע המשיח ובצו מאת רוח אלוהים החליפה את השבת ביום א’. עתה, אנו מקדשים את יום א’, לא את היום השביעי. יום א’ משמעו עתה יום האדון.” כאות לסמכותה של הכנסייה הקתולית כותב חבר בכנסייה הקתולית: “הפרוטסטנטים קיבלו את עצם הפעולה של שינוי מועד השבת ליום ראשון… שכן על ידי שמירת יום א’ בקפדנות, הם מאששים את סמכותה של הכנסייה הקתולית לכונן חגים ומועדים ולשלוט במצפונם.” אם כך, מהו שינוי מועד השבת אם לא סימן או אות לסמכותה של הכנסייה הקתולית – “תו החיה”? הכנסייה הקתולית לא ויתרה מעולם על טענתה לעליונות, וכאשר העולם והכנסיות הפרוטסטנטיות מקבלים את השבת שהיא הגתה וכוננה [יום א’], בעודם מואסים בשבת המקראית, הם מאששים את טענתה. הם אולי מסתמכים על סמכותם של המסורת ואבות הכנסייה בקשר לשינוי זה, אך בעשותם זאת, הם מתעלמים מעיקרון היסוד המפריד בינם לכנסייה הקתולית – דהיינו, ש”כתבי הקודש, ורק כתבי הקודש, הם דתם של הפרוטסטנטים.” הקתולים יכולים לראות שהם מרמים את עצמם ועוצמים את עיניהם במודע כדי לא לראות את העובדות הכרוכות בסוגיה זו. כשתנועה נוצרית הדוגלת באכיפת יום א’ צוברת תנופה, הקתולים שמחים, שכן הם בטוחים שבסופו של דבר כל העולם הפרוטסטנטי ייכנע לסמכותה של כנסיית רומא ויצעד תחת דגלה. הקתולים מכריזים: “שמירת יום א’ בידי הפרוטסטנטים היא מחוות הכבוד שהם חולקים (למורת רוחם) לשלטון הכנסייה [הקתולית].” (Plain talk about Prorestanrism,  page 213). כשהכנסיות הפרוטסטנטיות אוכפות את שמירת יום א’, הן למעשה אוכפות את סגידת האפיפיורות: החיה.

אלה שמבינים את הצו שניתן בדיבר הרביעי, ובוחרים לשמור את “השבת” השקרית במקום השבת האמיתית, חולקים בכך כבוד לכוח שכונן אותה וציווה עליה. אך בעצם המעשה של אכיפת חובה דתית בידי שלטון חילוני, יוצרות הכנסיות עצמן את צלם החיה. לפיכך, אילו רשויות החוק יאכפו את שמירת יום א’ בארצות הברית, צעד זה יממש את אכיפת סגידת החיה וצלמה. אולם, המשיחיים בדורות הקודמים שמרו את יום א’ מתוך הנחה שבכך הם שמרו את השבת המקראית. בימינו, ישנם משיחיים אמיתיים בכל הכנסיות, שאינם מוכנים לקבל את לחם ויין הקודש בטקס הקתולי, אך מאמינים בכנות שיום א’ הוא השבת שכונן ה’. אלוהים רואה את טוהר מניעיהם ואת יושרתם. אך כאשר השלטונות יאכפו את שמירת יום א’, והעולם ילמד על חובת שמירת השבת האמיתית, כל אדם שיחלל את צו ה’ כדי לציית לצו שכוננה רומא, יחלוק כבוד לשלטון האפיפיורות, ולא לאלוהים. כל מי ששומר את השבת ביום ראשון חולק כבוד לכס הקדוש ברומא, ולכוח הכופה את הנוהג הזה, שכונן בידי רומא. למעשה, הוא סוגד לחיה ולצלמה. כשבני האדם ימאסו בשבת שהוכרזה בידי אלוהים כאות לסמכותו, ויכבדו במקומה את היום שכוננה רומא כאות לעליונותה, הם יקבלו את האות המעיד על נאמנות לרומא: “תו החיה”. רק אחרי שסוגיה זו תובהר לבני האדם, והם יוכלו לבחור בין צו ה’ ל”מצוות אנשים מלומדה”, אלה שימשיכו בחטא זה יקבלו את “תו החיה”. האיום המפחיד ביותר שניתן אי פעם לבן תמותה, כלול בבשורת המלאך השלישי. חטא הסגידה לחיה ולצלמה וקבלת תו החיה חייב להיות חטא חמור במיוחד, המעורר את חרון אפו של ה’, שאינו מהול ברחמיו.

בני האדם לא ייוותרו באפלה בקשר לסוגיה חשובה זו. האזהרה בנוגע לחטא זה תינתן לעולם לפני שמשפטי ה’ יפקדו את העולם, וזאת כדי שהכול יידעו את הסיבה לכך ויזכו להזדמנות להימלט מהם. הנבואה מכריזה כי המלאך השלישי יבשר את בשורתו ל”עַמִּים וַהֲמוֹנִים,” “וְאֻמּוֹת וּלְשׁוֹנוֹת.” אזהרתו של המלאך השלישי, המהווה חלק מאותה בשורה משולשת, אף היא אמורה להתבשר ברחבי העולם. על פי הנבואה, היא מוכרזת בקול רם מפי מלאך ה”מְעוֹפֵף בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם,” ומסבה אליה את תשומת הלב של העולם כולו. בעיצומו של המאבק יחולק העולם הנוצרי לשתי סיעות גדולות – שומרי מצוות ה’ ואמונת ישוע, וסוגדי החיה וצלמה שקיבלו את תו החיה. על אף שהכנסייה והמדינה יאחדו כוחות כדי לאלץ את כולם, את “הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, הָעֲשִׁירִים וְהָעֲנִיִּים, הַחָפְשִׁיִּים וְהָעֲבָדִים” לקבל את תו החיה (ההתגלות, י”ג 16), חסידי ה’ יסרבו לקבלו. הנביא מפטמוס חזה במאמינים “הַמִּתְגַּבְּרִים עַל הַחַיָּה וְעַל צַלְמָהּ וְעַל מִסְפַּר שְׁמָהּ, אשר עוֹמְדִים עַל יָם הַזְּכוּכִית, כִּנּוֹרוֹת אֱלֹהִים בְּיָדָם וְהֵם שָׁרִים אֶת שִׁירַת מֹשֶׁה… וְשִׁירַת הַשֶּׂה” (ההתגלות, ט”ו 2, 3).