העימות הגדול פרק כ׳׳ו – מלאכת תיקון

מלאכת תיקון השבת שתבוצע באחרית הימים, בושרה בנבואת ישעיהו: “כֹּה אָמַר יְהוָה, שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה: כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת, וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ; שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע.” “וּבְנֵי הַנֵּכָר, הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי” (ישעיה, נ”ו 1, 2, 6, 7).

מילים אלה חלות על עידן החסד המשיחי, כפי שעולה מן הנבואה המבשרת את קיבוץ הגויים באמצעות הבשורה. “נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו, לְנִקְבָּצָיו” (ישעיה, נ”ו 8). [כלומר, על נקבצי ישראל אוסיף לקבץ את יראי ה’ מבין הגויים.] ברכת ה’ מובטחת לגויים שיכבדו וישמרו את השבת. לפיכך, מצוות שמירת השבת על פי הדיבר הרביעי חלה על תקופה עתידית, שתתרחש זמן רב לאחר הצליבה, התחייה והעלייה לשמיים של המשיח – לתקופה שבה שליחיו יבשרו את הבשורה הטובה לכל העמים. ה’ ציווה על הנביא ישעיהו: “צוֹר תְּעוּדָה; חֲתוֹם תּוֹרָה, בְּלִמֻּדָי” (ישעיה, ח’ 16). חותם תורת ה’ טמון בדיבר הרביעי. דיבר זה, היחיד מבין עשרת הדיברות, מציג הן את השם והן את התואר של המחוקק העליון. הוא מכריז שה’ הוא הבורא, בורא השמיים והארץ, ולפיכך הוא ראוי ליראת כבוד ולסגידה, יותר מכל האלים האחרים. זולת דיבר זה, מיתר הדיברות לא ניתן להסיק באיזו סמכות ניתנה התורה. כשמועד השבת שונה בידי שלטון האפיפיורות, הוסר החותם מן התורה. תלמידי ישוע נקראים להשיב עטרה ליושנה באמצעות רוממות השבת, שצוותה בדיבר הרביעי, והשבתה לייעודה ולתפקידה החוקי כיום מנוחה וזיכרון לבורא, וכחותם לסמכותו. “לְתוֹרָה, וְלִתְעוּדָה.” בקרב שלל התורות והתיאוריות הרווחות, תורת ה’ היא אמת המידה היחידה שאינה טועה לעולם, ויש לבחון על פיה את כל ההשקפות, הדוקטרינות והתיאוריות.

הנביא מכריז: “אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר” (ישעיה, ח’ 20). שוב ניתנת לו הפקודה: “קְרָא בְגָרוֹן, אַל תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.” על הנביא להוכיח על חטא לא את העולם הרשע, אלא את “עמי” – חסידי ה’. עוד מוסיף ה’ לגביהם: “וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב” (ישעיה, נ”ח 1, 2). כאן מתוארת קבוצת אנשים המאמינים בצדיקותם ומפגינים עניין רב בשירות ה’. אך התוכחה הנוקבת, המחמירה של בוחן הלבבות, מוכיחה שהם מחללים את מצוות ה’ ברגל גסה. לפיכך, הנביא מצביע על חוקי התורה שהם זנחו: “וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר; אָז, תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה” (ישעיה, נ”ח 14-12). נבואה זו חלה גם על ימינו. הקרע [הפרץ בגדר], שנפער בתורת ה’, אירע כשמועד השבת המקראית שונה בידי שלטון האפיפיורות. אך הגיעה השעה שצו אלוהי זה ישוב אל כנו. יש לאחות את הקרע, ולרומם את המסד שעליו נבנו דורות רבים. השבת, שקודשה על ידי הבורא וזכתה לברכתו, נשמרה בידי אדם הראשון התמים והזך בגן העדן הקדוש. קדושתה נשמרה בידיו גם אחרי שחטא, התחרט על חטאו וגורש ממעונו המאושר בשמיים. קדושת השבת נשמרה בידי אבות אבותינו, מהבל ועד נוח הצדיק, מאברהם ועד יעקב. כשהעם הנבחר ישב בעבדות במצרים, רבים מבניו איבדו את הידע על תורת ה’, וזאת משום שהאלילות משלה בכיפה. אולם, כאשר ה’ הוציא את ישראל מעבדות לחירות, הוא הכריז את תורתו בפני קהל ישראל ברוב הוד וגבורה נוראה, כדי שיידעו את רצונו, יראו מפניו ויצייתו לו לעד. מן היום הזה ועד ימינו אנו, הידע של תורת ה’ נשמר בעולם, וקדושת השבת שצוותה בדיבר הרביעי נשמרה. על אף ש”איש הרשע” הצליח לרמוס ברגל גסה את היום הקדוש של אלוהים, אפילו בתקופה שבה הוא שלט נמצאו נשמות נאמנות שהסתתרו במקומות מחבוא, ושם כיבדו ושמרו את השבת. מאז ימי הרפורמציה, בכל דור ודור נמצאו תמיד כמה מאמינים ששמרו את קדושת השבת. על אף החרפה והרדיפות שהומטו עליהם כשעשו זאת, העולם זכה בעדות מתמדת על נצחיותה של תורת ה’ ועל החובה הקדושה לכבד את השבת שכונן ה’. אמיתות אלה, שהוצגו בפרק י”ד בספר ההתגלות בקשר לאותה “בשורת עולם”, יאפיינו וייחדו את קהילת המשיח בעת שיבתו. על התוצאה של בישור שלושת האזהרות, נאמר: “בָּזֶה סַבְלָנוּתָם שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים וֶאֱמוּנַת יֵשׁוּעַ.” המסר השלישי הוא האחרון שיוכרז לפני ביאת האדון. מיד אחרי הכרזתו, הנביא רואה את בן-האדם [המשיח] בא מן השמיים בכבוד והדר כדי לקצור את קציר הארץ. אלה שקיבלו את האור בקשר למקדש ה’ ולנצחיותה של תורת ה’, נמלאו שמחה ופליאה כשחזו ביופי ובשלמות של תורת האמת, שהאירה את שכלם וליבם.

הם השתוקקו לחלוק את האור היקר שנגה עליהם עם כל המשיחיים. הם לא יכלו שלא להאמין שהכול יקבלוהו בשמחה. אך האמיתות שהעמידו אותם במחלוקת עם העולם, לא התקבלו בברכה בידי רבים מן האנשים שהתיימרו להיות תלמידי המשיח. ציות לדיבר הרביעי דרש קורבנות וויתורים שרוב הנוצרים סירבו לעשותם. כשהוצגה מצוות השבת, רבים נימקו את הסתייגותם בהתאם להשקפותיהם החומרניות. הם אמרו: “מאז ומתמיד שמרנו את יום ראשון, אבותינו שמרו את יום ראשון, ואנשים טובים וישרים רבים מתו שמחים בעודם שומרים את יום ראשון. אם הם נהגו כשורה, כך גם אנו. שמירת השבת החדשה תנתק אותנו מאחדותנו עם העולם, ולא תהיה לנו יותר השפעה על אנשיו. אנו תוהים, מה מבקשת קבוצה קטנה של שומרי שבת להשיג מול העולם כולו השומר את קדושתו של יום א’?” טיעונים דומים הוצגו בידי עם ישראל שניסה לתרץ את מאיסתו במשיח. אבות האומה התרצו לה’ כשהעלו את קורבנותיהם ומנחותיהם, מדוע לא יוכלו הבנים למצוא גאולה באותה דרך? בדומה, הקתולים טענו שמשיחיים אמיתיים מתו בעודם דבקים בדת הקתולית, ולפיכך, די בדת זו כדי לרכוש גאולה. היגיון כזה ישמש מחסום יעיל מפני כל התקדמות רוחנית או דתית. רבים טענו ששמירת קדושתו של יום א’ כוננה כדוקטרינה שהפכה, הלכה למעשה, למנהג רווח בכנסייה במשך מאות בשנים. כנגד טענה זו הועלתה הטענה שהשבת ושמירתה היו עתיקות ורווחות יותר, שהן עתיקות כמו העולם עצמו, והן קודשו בידי אלוהים ומלאכיו.

כשהונחו יסודות העולם, כשכוכבי השחר ריננו יחדיו וכל בני האלוהים הריעו בשמחה, אז כוננה השבת. [איוב, ל”ח 6, 7; בראשית ,ב’ 3-1.]  יום קודש זה ראוי ליראת הכבוד שלנו, שכן הוא לא כונן בסמכות אנושית ואינו מבוסס על מסורות אנושיות; הוא כונן בידי עתיק היומין וצווה בדברו הנצחי. כשתשומת הלב הציבורית הוסבה לנושא תיקון השבת, כוהני דת פופולריים רבים סילפו את דבר ה’, והציגו פרשנויות על דברו שיניחו את דעתם של אנשים בעלי מוח חריף וסקרן. אנשים שלא התעמקו בעצמם בכתבי הקודש שמחו לקבל מסקנות שעלו בקנה אחד עם תשוקותיהם. רבים ניסו להצמית את האמת באמצעות ויכוחים, פלפלנות, מסורות האבות וסמכות הכנסייה. מגיני האמת פנו אל כתבי הקודש כדי להגן את תקפותו של הדיבר הרביעי. אנשים צנועים וענווים אלה, שהיו חמושים אך ורק בדבר האמת, עמדו בעוז כנגד מתקפותיהם של מלומדים, אשר להפתעתם וזעמם גילו שפלפלנותם הרהוטה חסרת אונים כנגד השכל הבריא והפשוט של אנשים שהיו בקיאים בכתבי הקודש, ולא בתורות המתוחכמות של מוסדות ההשכלה. האנשים שלא יכלו להסתמך על עדות דבר ה’ כדי להצדיק את טיעוניהם, התעקשו לטעון – תוך שהם שוכחים שאותו הלך חשיבה שימש כנגד המשיח ושליחיו – “כיצד ייתכן שאנשינו ומורינו הדגולים אינם מבינים את סוגיית השבת? רק קומץ אנשים מאמינים כמוכם. לא ייתכן שאתם צודקים, ואילו כל המלומדים והמשכילים שבעולם טועים.” כל מה שנדרש כדי להפריך טיעונים כאלה היה לצטט את כתבי הקודש ואת תולדות מגעיו של ה’ עם עמו לאורך הדורות. אלוהים פועל באמצעות אנשים השומעים את קולו ומצייתים לו, ובעת הצורך מכריזים אמיתות מרות שקשה לקבלן; אנשים שאינם פוחדים להוכיח את העולם על חטאים מקובלים. הסיבה לכך שהוא אינו בוחר לעיתים קרובות במלומדים ובאנשי שררה כדי שיובילו תנועות תיקון, היא שהם דבקים בעיקרי האמונה, בתיאוריות ובשיטות התאולוגיות שלהם, ואינם חשים שום צורך ללמוד מאלוהים. רק אנשים שמקיימים קשר אישי עם מקור החוכמה [אלוהים], מסוגלים להבין ולהבהיר את כתבי הקודש. לפעמים, דווקא אנשים שאינם בקיאים בידע הרחב הנלמד במוסדות הלימוד נקראים לבשר את האמת, לא משום שאינם משכילים, אלא משום שאין להם ביטחון עצמי מופרז שימנע מהם ללמוד מאלוהים. הם לומדים בבית מדרשו של המשיח, וענוותם וציותם מרוממים אותם. כשאלוהים מפקיד בידיהם את הידע של האמת שלו, הוא חולק להם כבוד, שבהשוואה אליו, הכבוד שחולק העולם והגדולה האנושית מחווירים ומתפוגגים.

הרוב הגדול של האדוונטיסטים דחו את האמיתות בקשר למקדש ולתורת ה’, ורבים אף התכחשו לאמונתם בתנועה האדוונטיסטית, ואימצו השקפות רעועות וסותרות לגבי הנבואות שניבאו על מלאכת קודש זו. חלק מהם אף הלך שולל אחרי השקר של קביעה מחדש, פעם אחר פעם, של מועד מוגדר לביאת המשיח. אילו בחנו את הסוגיה באור שזרח עתה על נושא המקדש, הם היו רואים שאף תקופה נבואית אינה מגיעה עד ביאת המשיח השנייה; שהמועד המסוים של אירוע זה לא נחזה מראש. אך משום שפנו עורף לאור, הם המשיכו לקבוע שוב ושוב מועד חדש לשיבת האדון, ולעיתים קרובות חוו מפח נפש. כשהקהילה בתסלוניקי קיבלה רעיונות מוטעים לגבי ביאת המשיח, שאול השליח יעץ לחבריה לבחון בזהירות את תקוותיהם וציפיותיהם לאור דבר ה’. הוא ציטט נבואות החושפות את האירועים שיתרחשו לפני ביאת המשיח השנייה, והראה שאין שום בסיס לציפייתם לשובו בימיהם. הוא הזהיר אותם: “אַל יַטְעֶה אֶתְכֶם אִישׁ בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא”  (תסל”ב, ב’ 3). אם הם ידבקו בציפיות שלא אוששו בכתבי הקודש, הם יפנו לדרך שגויה. האכזבה שתהיה מנת חלקם תחשוף אותם ללעגם של הכופרים, והם יימצאו בסכנת כניעה לייאוש, ויתפתו לפקפק באמיתות החיוניות לגאולתם. באזהרתו של השליח למאמינים בתסלוניקי טמון לקח מאלף לאנשי אחרית הימים. אדוונטיסטים רבים האמינו שאם לא יעלה בידם למקד את אמונתם במועד מוגדר של ביאת האדון, הם לא יוכלו לעסוק במלאכת ההכנה בלהט ובשקדנות. תקוותיהם שבו והתעוררו רק כדי להתנפץ, ואמונתם ספגה טלטלה כה עזה, עד שכמעט לא יכלו לקבל את האמיתות הנשגבות של הנבואות. בישור המועד המוגדר של יום הדין, שניתן במסגרת המסר הראשון, צווה בידי ה’. חישוב התקופות הנבואיות על סמך מסר האזהרה, שקבע כי תום 2300 הימים יגיע בסתיו של שנת 1844, נותר בעינו, ללא צל של ספק. המאמצים ששבו ונעשו כדי למצוא תאריכים חדשים לראשית ולתום התקופות הנבואיות, והלך החשיבה חסר היסוד הנחוץ לאישוש השקפות אלה, לא רק הובילו לבבות רבים לעזוב את האמת שהתבררה לאחרונה, אלא אף לבוז לכל המאמצים להבהרת הנבואות. ככל שהמועד לשיבת המשיח שב ונקבע בתכיפות רבה יותר, ומופץ באופן נרחב יותר, כך הוא הולם טוב יותר את מטרותיו של השטן. כשהמועד חולף, השטן מעורר לעג ובוז המופנים כלפי אלה שדגלו במועד זה. בדרך זו, הוא הטיל קלון על התנועה האדוונטיסטית הגדולה בין השנים 1843 ו-1844. אלה שחוזרים שוב ושוב על טעות זו, יקבעו לבסוף תאריך לשיבת המשיח אי שם בעתיד הרחוק. כך הם יחושו שלווים ורגועים בביטחונם הכוזב, ורבים מהם לא יתפכחו מאשלייתם, עד שיהיה מאוחר מדיי. תולדות ישראל הקדומה מהוות דוגמה מאלפת לחוויה שעברה על הקהילה האדוונטיסטית. אלוהים הוביל את חסידיו בתנועה האדוונטיסטית, כשם שהוציא את בני ישראל ממצרים. באכזבה הגדולה שהם נחלו נבחנה אמונתם, ממש כפי שנבחנה אמונתם של בני ישראל בים סוף. אילו היו ממשיכים לבטוח ביד ההשגחה שהנחתה אותם ושרתה איתם עד הלום, הם היו חוזים בתשועת ה’. אילו כל העושים במלאכה בלב אחד בשנת 1844 היו מקבלים את המסר של המלאך השלישי, ומכריזים אותו בגבורת רוח הקודש, האדון היו מחולל גדולות ונצורות במקביל למאמציהם. אור גדול היה זורח על העולם. אילו תושבי תבל היו מוזהרים לפני שנים רבות, מלאכת הסיום הייתה מתבצעת עד תומה והמשיח היה בא כדי לגאול את חסידיו. לא היה זה רצון ה’ שעמו ינדוד ארבעים שנה במדבר. הוא רצה להוביל את בני ישראל ישירות לארץ כנען, ליישבם על אדמתם ולהקים אומה קדושה ומאושרת. אולם, הם “לֹא יָכְלוּ לָבוֹא [אל נחלתם ומנוחתם] מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ” (האיגרת אל העברים, ג’ 19). משום שהם שבו לסורם ולכפירתם, הם מצאו את מותם במדבר, וה’ הקים אנשים אחרים שייכנסו אל הארץ המובטחת. בדומה, לא היה זה רצון ה’ שביאת המשיח השנייה תתעכב כל כך, ושחסידיו ייוותרו בעולם הזה, מוכה החטא והיגון, במשך שנים רבות כל כך. ואולם, חוסר אמונה גרם לנתק בינם לאלוהים. אחרי שהם סירבו לבצע את המלאכה שה’ יעד להם, נבחרו אנשים אחרים כדי לבשר את מסר האזהרה. ישוע, ברוב רחמיו וחסדו, מעכב את שיבתו לעולם, וזאת כדי שהחוטאים יזכו בהזדמנות לשמוע את האזהרה, ולמצוא בו מקלט מחרון אפו שיישפך על העולם. עתה, כפי שקרה בדורות קודמים, הצגת האמת אשר תגנה את החטא ותחשוף את השקרים הרווחים בעולם, תעורר התנגדות. “כָּל עוֹשֵׂה עַוְלָה שׂוֹנֵא אֶת הָאוֹר ואֵינוֹ בָּא אֶל הָאוֹר פֶּן יִוּכְחוּ מַעֲשָׂיו” (יוחנן, ג’ 20). כשאנשים מבינים שלא יוכלו לאשש את טענותיהם על סמך כתבי הקודש, רבים מהם מחליטים לדבוק בעמדתם חרף כל הסיכונים, ובזדון ליבם, הם מדברים סרה באופיים ובמניעיהם של מגיני האמת הלא-אהודה. ניתן לראות את אותו דפוס פעולה בכל הדורות. אליהו הנביא הוכרז כעוכר ישראל, ירמיהו הוכרז כבוגד, שאול השליח כמטמא המקדש. מאז ואילך, כל מי שדבק באמת הוכרז כמסית, כופר או פלגן. המוני בני אדם חסרי אמונה, הממאנים לקבל את דבר הנבואה המהימן, יקבלו ללא שום פקפוק כל האשמה כנגד אלה המעזים להוכיח את העולם על חטאים שנחשבים מקובלים. רוח זדונית זו תלך ותתעצם. בכתבי הקודש נאמר מפורשות כי קרבה העת שבה חוקי המדינה יסתרו את חוקי תורת ה’, וכל מי שיציית לצוו ה’ יוקע כרשע, ויאלץ להתמודד עם תוכחה, קלון ועונש. לאור דברים אלה, מהי חובתו של שליח האמת? האם עליו להסיק שאין להציג את האמת, שכן שלרוב התוצאה היחידה היא שאנשים מתקוממים נגדה, מתחמקים ממנה או מתנגדים לדרישותיה? מובן שלא. אל לו להסתיר את האמת הטמונה בעדות דבר ה’ בטענה שהיא מעוררת התנגדות, כשם שמתקני הדת שקדמו לו לא הסתמכו על טענה כזו. הצהרת האמונה של הקדושים והקדושים המעונים תועדה למען הדורות הבאים. אנשים אלה, שהיוו דוגמה חיה לקדושה ויושרה, באו לעולם כדי להפיח אומץ בליבם של אלה הנקראים להתייצב בעוז כעדי ה’. הם נחלו חסד ואמת, לא רק למענם, אלא כדי שדרכם תאיר דעת ה’ את העולם. האם נתן ה’ את אורו למשרתיו בימינו? אם כך, הרי שעליהם להניח לאורו לזרוח על העולם. בימי קדם, ה’ אמר לנביא שדיבר בשמו: “וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ, כִּי אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי.” ואף על פי כן, הוא הורה לו: “וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם, אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ” (יחזקאל, ג’ 7; ב’ 7). משרת ה’ בימינו מצווה: “קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.” כל אדם שקיבל את אור האמת נתון תחת אותה חובה קדושה “נוראה” שהוטלה על הנביא שנשלח לישראל בצו ה’: “וְאַתָּה בֶן אָדָם, צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר, וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי. בְּאָמְרִי לָרָשָׁע, רָשָׁע מוֹת תָּמוּת, וְלֹא דִבַּרְתָּ, לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, הוּא רָשָׁע בַעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, לָשׁוּב מִמֶּנָּה, וְלֹא שָׁב מִדַּרְכּוֹ, הוּא בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת, וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ” (יחזקאל, ל”ג 9-7).

המכשול הגדול, הן לקבלת האמת והן להפצתה, הוא העובדה שהדבר כרוך באי נוחות ובחרפה. זהו הטיעון היחיד נגד האמת, שחסידיה לא הצליחו להפריך מעולם. אך דבר זה אינו מרתיע את תלמידי המשיח האמיתיים. הם אינם מחכים עד שהאמת תהפוך לנחלת הכלל. הם משוכנעים בחובתם, ולכן הם מקבלים את הצלב ברצון, ומחשיבים [בדומה לשאול השליח] את “צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע,” כאמצעי שינחיל “לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֹד” (קור”ב ד’ 17). הם מתהללים בצרתם כמו איש האמונה בימי קדם, ש”חָשַׁב אֶת חֶרְפַּת הַמָּשִׁיחַ לְעֹשֶׁר גָּדוֹל מֵאוֹצְרוֹת מִצְרַיִם” (האיגרת אל העברים, י”א 26). רק אלה שמשרתים את העולם בכל ליבם ומאודם, תהא אשר תהא הצהרת אמונתם, נוהגים בענייני הרוח מתוך אינטרס אישי ולא מתוך עקרונות. עלינו לבחור בדרך הישר משום שהיא הדרך הנכונה, ולהפקיד את התוצאות ביד ה’. העולם אסיר תודה לאנשי אמונה, עקרונות ותעוזה, על תיקוני הדת הכבירים שהם חוללו. מלאכת התיקון בימינו חייבת להימשך ולהתקדם באמצעות אנשים כאלה. כה אמר ה’: “שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק, עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם: אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ, וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ. כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ, וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס; וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה, וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים” (ישעיה, נ”א 7, 8).