העימות הגדול פרק כ׳׳ז – תחיות רוחניות בעידן המודרני

בכל מקום שבו בושר דבר ה’ באופן נאמן, התוצאות שנבעו ממנו הוכיחו את מקורו האלוהי. רוח ה’ התלוותה למסריהם של משרתי ה’ ודברו הובע בעוצמה. מצפונם של החוטאים התעורר והם הכירו באשמתם. “הָאוֹר הָאֲמִתִּי, הַמֵּאִיר לְכָל אָדָם, בָּא אֶל הָעוֹלָם,” האיר את חדרי ליבם האפלים ואת צפונות נשמתם, וכל מה שהסתתר באפלה, נחשף. שכנוע עמוק באשמתם אחז בליבם ובנשמתם. הם היו בטוחים באשמתם על חטאיהם, והאמינו בצדקה ובמשפט העתיד לבוא. הם חשו בצדקת ה’ ונחרדו מאימת התגלותו של בוחן הלבבות הכביר לפניהם, בעודם שרויים באשמתם וטומאתם. הם זעקו בצער עז: “מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ?” כשלנגד עיניהם נחשף הצלב בגולגולתא וחשף את קורבן התמורה הנצחי שכיפר על חטאי בני האדם, הם ראו שדבר זולת זכויותיו של המשיח אינו יכול לכפר על עוונותיהם. רק קורבן התמורה יכול לפייס בין ה’ לאדם. באמונה וענווה, הם קיבלו את שה האלוהים, הנושא את חטאי העולם. הם קיבלו מחילה על “חטאי הֶעָבָר” באמצעות דם המשיח. (רומ’, ג’ 25). נשמות אלה הניבו פרי טוב של חרטה. הם האמינו במושיע, נטבלו והחלו את חייהם החדשים כבריות חדשות בישוע המשיח. הם חדלו להתהלך בדרכי הבשר ולמלא את תאוותיהם, אלא צעדו באמונה בעקבותיו של בן האלוהים כדי לשקף את אופיו, ולטהר עצמם כדי שיהיו טהורים כמוהו. עכשיו, הם אהבו את הדברים ששנאו בעבר, ושנאו את הדברים שאהבו בעבר. הגאוותנים ובעלי הביטחון העצמי הפכו ענווים, צנועים ושפלי רוח. הרברבנים והמתנשאים נעשו רציניים, עמוקים ולא מתבלטים. מחללי הקודש הפכו ליראי ה’, השיכורים נעשו פיכחים, המופקרים חזרו למוטב והפכו טהורים. המשיחי אינו אמור להתהדר ב”פְּאֵר חִיצוֹנִי שֶׁל מַחְלְפוֹת שֵׂעָר וַעֲדִי זָהָב וּבְגָדִים, אֶלָּא הָאָדָם אֲשֶׁר בְּסֵתֶר הַלֵּב, הַפְּאֵר הַבִּלְתִּי נִשְׁחָת שֶׁל רוּחַ עֲנָוָה וּשְׁקֵטָה אֲשֶׁר יְקָרָה הִיא מְאֹד בְּעֵינֵי אֱלֹהִים” (פטר”א, ג’ 3, 4).

תחיות רוחניות עוררו את בני האדם לערוך חשבון נפש עמוק ולהפוך ענווים. הן אופיינו בפניות נרגשות ורציניות אל החוטא, ובתחינות נכספות לחמלה ולחסד המשיח כדי לרכוש בעבור החוטא את דמו המכפר. גברים ונשים כאחד התפללו לה’ ונאבקו בה’ למען גאולת נשמות. פירותיהן של תחיות כאלה נחשפו בנשמות שלא נרתעו מהתכחשות עצמית ומוויתורים, אלא שמחו להיות ראויות לשאת חרפה וקשיים למען המשיח. אנשים חזו בשינוי שחל בחייהם של אלה שהאמינו במשיח והכריזו את שמו. החברה כולה נהנתה מיתרונות ומפירות השפעתם. הם זרעו עם המשיח וקצרו את רוח קודשו, כדי לנחול חיי עולם. ניתן לומר עליהם: “שֶׁהָעֶצֶב הַזֶּה הֵבִיא” אותם “לִידֵי תְּשׁוּבָה.” “הֵן הָעֶצֶב שֶׁהוּא כִּרְצוֹן אֱלֹהִים מְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה, אֲשֶׁר תּוֹצָאָתָהּ יְשׁוּעָה, וְעַל עֶצֶב כָּזֶה אֵין לְהִצְטַעֵר. אֲבָל הָעֶצֶב כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם גּוֹרֵם מָוֶת. רְאוּ מָה עוֹרֵר בָּכֶם הָעֶצֶב הַזֶּה אֲשֶׁר כִּרְצוֹן אֱלֹהִים! הוּא עוֹרֵר בָּכֶם חָרִיצוּת, הִתְנַצְּלוּת, הִתְלַהֲטוּת, יִרְאָה, כִּסּוּפִים, קִנְאָה, נְכוֹנוּת לַעֲשִׂיַּת דִּין. מִכָּל הַבְּחִינוֹת הוֹכַחְתֶּם שֶׁאֵין בָּכֶם דֹּפִי בָּעִנְיָן הַהוּא” (קור”ב, ז’ 11-9). זוהי תוצאת פועלה של רוח קודשו של אלוהים. ההוכחה לחזרה בתשובה אמיתית ניתנת רק כאשר היא מחוללת תיקון. כאשר החוטא מתקן את העוול שעשה, מחזיר את העירבון שלקח, מפצה את מי שגזל ממנו, מתוודה על חטאיו ואוהב את אלוהים ואת אחיו בני האדם, הוא יכול להיות סמוך ובטוח בהתפייסותו עם אלוהים. כאלה היו התוצאות בעבר בעקבות תקופות של תחיות רוחניות. אם לשפוט על פי פירותיהן, ניכר שהן בורכו בידי ה’ בכך שהצליחו להושיע נשמות ולרומם את האנושות. אולם, ברבות מן התחיות הרוחניות בתקופתנו, לא ניכרו אותן התגלויות של חסד ה’ שנגלו בעבר בעקבות מאמציהם של משרתי ה’. אומנם, אכן מתעורר עניין רב באמונה המשיחית, אנשים רבים טוענים שקיבלו את האמונה, וישנה נהירה רבתי לכנסיות. עם זאת, התוצאות אינן מאששות את האמונה בצמיחה ובהתעצמות, המתרחשות במקביל בחיי הרוח האמיתיים. האור שלהט לזמן מה יכבה במהרה, ויותיר אחריו אפלה כבדה יותר. תחיות רוחניות פופולריות מתרחשות לפעמים באמצעות פנייה לדמיון, שלהוב הרגשות וסיפוק התשוקה למשהו חדש ומסעיר. אנשים שקיבלו את האמונה בדרך כזו אינם משתוקקים לשמוע את האמת של כתבי הקודש, ומפגינים עניין קלוש בעדותם של הנביאים והשליחים. תפילות בציבור או טקסי דת שאינם מרגשים ומסעירים, אינם מושכים את ליבם. דרשה המופנית אל השכל אינה מעוררת אצלם שום תגובה. אזהרותיו הברורות של דבר ה’, המתייחסות ישירות לעתידם הנצחי, זוכות להתעלמות מוחלטת. כל נשמה שקיבלה את האמונה באמת ובתמים מביעה עניין רב בכל מה שקשור באלוהים ובענייני הנצח. אך היכן היא רוח ההתקדשות לאלוהים בכנסיות הפופולריות של ימינו? המאמינים החדשים שמצטרפים אליהן אינם מוותרים על גאוותם ועל אהבתם לעולם. הם אינם מפגינים רצון רב יותר להתכחש לעצמם, לקחת את צלבם ולצעוד בעקבות ישוע העניו ושפל הרוח, מאשר לפני קבלתם את האמונה. הדת הנוצרית הפכה לשעשוע של כופרים וספקנים, וזאת משום שרבים מאלה שנושאים את שמה, הם בורים גמורים לגבי עיקרי האמונה. כוחה של יראת ה’ כמעט פס ממרבית הכנסיות. הטיולים, הירידים וההצגות, הנערכים בחסות הכנסייה, בתי היוקרה והראוותנות האישית – כל הדברים האלה גירשו כל מחשבה על אלוהים. קרקעות, נכסים, סחורות ועסקים רווחיים מעסיקים את הלב, וענייני הנצח כמעט שאינם זוכים לתשומת לב. חרף ההידרדרות הגורפת של האמונה והחסידות, ישנם עדיין תלמידים אמיתיים של המשיח בכנסיות אלה. לפני שיומטו עונשי ה’ האחרונים על העולם, תתרחש בקרב חסידי ה’ תחייה כבירה של יראת ה’ קמאית שלא נראתה מאז ימי השליחים. רוח הקודש וגבורת ה’ ישפכו על חסידיו. בעת ההיא, רבים יתנתקו מכנסיותיהם, שבהן אהבה לעולם הזה תפסה את מקומה של אהבה לאלוהים ולדברו. רבים, הן מקרב הכמורה והן מקרב המאמינים מן השורה, יקבלו בשמחה את האמיתות הנשגבות ששלח ה’ לעת הזו כדי להכשיר את בני האדם לביאת האדון השנייה. אויב הנשמות חפץ לעצור את המלאכה הזו. בטרם יגיע הזמן לצמיחתה של תנועה כזו, הוא ישתדל למנוע זאת באמצעות החדרת הזיוף. בכנסיות שילכו שולל אחרי כוח ההטעיה שלו, הוא יגרום לכך שייראה כאילו ברכת ה’ המיוחדת מורעפת עליהן; יתחוללו בקרבן דברים שייראו כאילו הם מסייעים בקידום האמונה ומטרותיה. המוני בני אדם ישמחו על כך שאלוהים עושה גדולות ונצורות בעבורם, אך בפועל מלאכה זו תנבע מרוח אחרת. תחת מסווה דתי ינסה השטן להרחיב את השפעתו על העולם הנוצרי. בתחיות רבות שהתרחשו במחצית השנייה של המאה שעברה, פעלו אותן השפעות, שיתגלו, במידה זו או אחרת, בתנועות התחיות הנרחבות יותר שיפעלו בעתיד. התרגשות גדולה אוחזת בכל, ומהווה תמהיל של אמת ושקר שנועד להוליך שולל. ועם זאת, איש אינו חייב ללכת שולל. לאורו של דבר ה’, לא קשה לקבוע את טיבן של תנועות אלה. בכל מקום שבו נוטשים את עדות כתבי הקודש ופונים עורף לאמיתות הפשוטות הבוחנות את הלב, אשר דורשות התכחשות עצמית וויתור על העולם, נוכל לדעת לבטח שברכת ה’ אינה מורעפת עליו. על פי אמת המידה שקבע המשיח בכבודו ובעצמו: “בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם” (מתי, ז’ 16), ניתן לראות בעליל שתנועות אלה לא נולדו מפועלה של רוח הקודש. אלוהים נתן לאדם התגלויות על עצמו באמיתות הטמונות בדברו; הן יגנו על כל מי שיקבל אותן מפני שקריו של השטן. זניחת האמיתות האלה פתחה את הדלת לרעות החולות שהפכו רווחות כל כך בעולם הנוצרי. במידה רבה, טיבה וחשיבותה של תורת ה’ נשכחו לחלוטין. רעיון שגוי על טיבה, נצחיותה ומצוותיה של תורת ה’ הוביל לטעויות בנוגע לחזרה בתשובה והתקדשות, וכתוצאה מכך להידרדרות רוחנית ומוסרית בכנסייה. כאן טמון הסוד להעדרן של רוח הקודש וגבורת ה’ בתחיות הרוחניות המתחוללות בימינו. בזרמים השונים בנצרות ישנם חסידים ששמם הולך לפניהם, אשר מאששים ומגנים את העובדה הזו. פרופ’ אדוארד פארק, המצביע על הסכנות הרוחניות הנוכחיות, מטיב להבהיר זאת באומרו: “אחת הסכנות טמונה בכך שהמטיפים והרועים אינם אוכפים את תורת ה’ מעל בימת הכנסייה. בעבר, סביב בימת הכנסייה הדהד קולו של המצפון… מטיפינו המזהירים יצקו לדרשותיהם הוד ותפארת מופלאים, כאשר הלכו בעקבות אדונם ונתנו קדימות לתורה, למצוותיה ואזהרותיה. הם שבו וחזרו על שתי אמיתות נשגבות – התורה היא תעתיק של חוקת ה’ כלילת השלמות, ואדם שאינו אוהב את התורה, אינו אוהב את הבשורה, שכן הן התורה והן הבשורה משקפות את אופיו האמיתי של אלוהים. סכנה זו מובילה לסכנה אחרת: זלזול בחומרתו, בזדוניותו, בהיקפו ובתוצאותיו המרות של החטא. מול תורת ה’ הצודקת והחוקית מהווה חילולה צעד מוטעה ולא חוקי.” “בנוסף לסכנות שאוזכרו לעיל, קיימת הסכנה של המעטה בערכו של הצדק האלוהי. המגמה הרווחת בדרשות הכנסייה היא להפריד בין הצדק האלוהי לחסד האלוהי, ולגמד את החסד לרגש ותו לא, במקום לרוממו כעיקרון. התיאולוגיה החדשה מפרידה בין מה שאלוהים חיבר יחדיו. האם תורת ה’ טובה היא או רעה? היא טובה. מכאן שהצדק הוא טוב, שכן הוא מעניק תוקף לתורה. מתוך ההרגל להמעיט בערכם של תורת ה’ וצדק ה’, ובשל עוצמתו וחומרתו של המרי האנושי, בני האדם מתרגלים בקלות להמעיט בערכו של החסד המעניק כפרה על חטא.” כך מאבדת הבשורה את ערכה וחשיבותה בלבבות בני האדם, ובמהרה, הם מוכנים ומזומנים להיפטר מכתבי הקודש עצמם. רבים ממורי הדת טוענים שהמשיח ביטל את התורה באמצעות מותו, ולפיכך, בני האדם חופשיים ממצוותיה. ישנם אלה המציגים את התורה כעול כבד, ומציבים מול השעבוד לתורה את החירות שהבשורה מעניקה לאדם. אך זו לא הייתה הדרך שבה התייחסו הנביאים והשליחים לתורת ה’ הקדושה. דוד המלך אמר: “וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה [דהיינו, בחירות]; כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי” (תהילים, קי”ט 45). יעקב השליח, שכתב את אגרתו לאחר מות המשיח, התייחס לעשרת הדברות כאל “תּוֹרַת הַמַּלְכוּת,” ואמר שהתורה כלילת השלמות היא “תּוֹרַת הַחֵרוּת” (איגרת יעקב, ב’ 8; א’ 25). מקץ חצי מאה מצליבת המשיח, מחבר ספר ההתגלות מרעיף את ברכתו על שומרי מצוות ה’ ש”תִּהְיֶה לָהֶם זְכוּת עַל עֵץ הַחַיִּים וְיִכָּנְסוּ הָעִירָה דֶּרֶךְ הַשְּׁעָרִים” (ההתגלות, כ”ב 14). הטענה שהמושיע ביטל את תורת אביו שבשמיים באמצעות מותו היא משוללת כל יסוד. אילו ניתן היה לשנות את התורה או לבטלה, המשיח לא היה צריך למות כדי להציל את האדם מן העונש על חטאו. מות המשיח לא רק שלא ביטל את התורה, אלא אף הוכיח את נצחיותה. תכלית ביאתו של בן האלוהים הייתה למען “יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר” (ישעיה, מ”ב 21). המשיח אמר: “אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים… עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה” (מתי, ה’ 17, 18). הוא מכריז: “לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי; וְתוֹרָתְךָ, בְּתוֹךְ מֵעָי” (תהילים, מ’ 9). תורת ה’ מטבעה היא נצחית ובלתי משתנה. היא ההתגלות של רצונו ואופיו של מחברה האלוהי. אלוהים הוא אהבה, ותורתו היא אהבה. שתי המצוות הגדולות הן לאהוב את אלוהים ולאהוב את רעינו. “הָאַהֲבָה הִיא קִיּוּם הַתּוֹרָה בִּמְלוֹאָהּ” (אל הרומים, י”ג 10). אופיו של אלוהים הוא צדק ואמת, וגם תורתו מאופיינת בצדק ואמת. מחבר מזמורי התהילים אומר: “תוֹרָתְךָ אֱמֶת.” “כָל מִצְו‍ֹתֶיךָ צֶּדֶק” (תהל’, קי”ט 142, 172). שאול השליח מכריז: “וּבְכֵן, הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב” (אל הרומים, ז’ 12). תורה כזו, המבטאת את דעותיו ורצונו של האל, חייבת להיות נצחית כמו מחברה. היא מעוררת את האדם לחזור בתשובה ולהתקדש באמצעות ציות למצוותיה, וזאת כדי שיתפייס עם ה’. מבראשית, אדם הראשון נברא בצלם ה’. הוא שרה בהרמוניה עם הטבע ועם תורת ה’, ועקרונות הצדקה נחקקו על ליבו. אך החטא ניתק אותו מבוראו. עתה, הוא אינו משקף עוד את צלם ה’. ליבו שרוי במלחמה מתמדת עם מצוותיה של תורת ה’. “מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר עוֹיְנוֹת אֶת אֱלֹהִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן נִכְנָעוֹת לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַף אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִכָּנַע” (אל הרומים, ח’ 7). ואולם, “כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ,” כדי לפייס בין האדם לאלוהים. באמצעות זכויותיו של המשיח יכול האדם לשרות שוב בשלום ובהרמוניה עם בוראו. ליבו חייב להתחדש באמצעות חסד ה’; הוא חייב להיוולד מחדש “מִלְמַעְלָה” ולנחול את החיים החדשים באמצעות רוח הקודש. שינוי זה הוא הלידה מחדש, שבלעדיה, אומר ישוע, איש “לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים” (יוחנן, ג’  3). הצעד הראשון להתפייסות עם ה’ הוא להכיר בחטא ולהתוודות עליו. “הַחֵטְא הוּא עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה.” “הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא” (יוח”א, ג’ 4; רומ’, ג’ 20). כדי שהחוטא יראה את חטאו ואשמתו, עליו לבחון את אופיו על פי קנה המידה הנשגב של צדקת ה’. תורת ה’ היא מראה המשקפת את צדקת ה’ כלילת השלמות, המאפשרת לאדם להבחין בעזרתה בפגמים ובמגרעות שלו. התורה חושפת את חטאי האדם אך אינה מעניקה לו מזור. היא מבטיחה חיים למצייתיה, ומכריזה מוות על מחלליה. רק בשורת המשיח יכולה לשחרר את החוטא מאשמתו או מטומאת החטא. החוטא חייב לחזור בתשובה ולשוב לאלוהים (שתורתו חוללה), ולהאמין במשיח – קורבן התמורה שסיפק ה’. כך הוא ישיג כפרה “עַל חֲטָאֵי הֶעָבָר,” וינחל את האופי האלוהי. הוא הפך לילדו של האל, לאחר שקיבל “רוּחַ הַמַּקְנָה מַעֲמָד שֶׁל בָּנִים, וּבְרוּחַ זֹאת,” הוא קורא: “אַבָּא, אָבִינוּ!” (רומ’, ח’ 15). האם מותר לו כעת לחלל את תורת ה’? שאול השליח אומר מפורשות: “הַאִם אָנוּ מְבַטְּלִים אֵפוֹא אֶת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה? חַס וְחָלִילָה! אַדְּרַבָּא, אָנוּ נוֹתְנִים תֹּקֶף לַתּוֹרָה.” “אָנוּ שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא, אֵיךְ נַמְשִׁיךְ וְנִחְיֶה בּוֹ?” יוחנן מכריז: “הֵן זֹאת הִיא אַהֲבַת אֱלֹהִים, שֶׁנִּשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו. וּמִצְווֹתָיו אֵינָן קָשׁוֹת” (אל הרומים, ג’ 31; ו’ 2; יוח”א, ה’ 3). בעקבות הלידה החדשה, הלב שרוי בעצה אחת עם אלוהים ועם תורתו. כשמהפך כביר זה מתחולל בליבו של החוטא, הוא עובר ממוות לחיים, מחטא לקדושה, מחילול התורה וממרי לציות ונאמנות. חיי הניכור מאלוהים באו לקיצם, והחיים החדשים של פיוס, אמונה ואהבה החלו. או אז, “חֻקַּת הַתּוֹרָה תִּתְקַיֵּם בָּנוּ, הַמִּתְהַלְּכִים לֹא לְפִי הַבָּשָׂר, אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ” (אל הרומים, ח’ 4). הנשמה תכריז: “מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ! כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי” (תהילים, קי”ט 97). “תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ” (תהילים, י”ט 8). ללא התורה, בני האדם אינם יודעים דבר וחצי דבר על טהרתו וקדושתו של אלוהים, ועל אשמתם וטומאתם. הם אינם מודים באמת באשמתם, ואינם חשים בצורך בחרטה. הם אינם רואים כמה נואש ואבוד הוא מצבם בתור מחללי תורת ה’, ואינם מבינים שהם זקוקים לדם הכפרה של המשיח. הם מקבלים את בשורת הגאולה מבלי שהתחולל מהפך בליבם, וללא תיקון דרכם. וכך, שיחות בטלות נשמעות מכל עבר, וההמונים מצטרפים לכנסייה מבלי שהתאחדו מעולם עם המשיח. תורות שקר בנוגע להתקדשות, שנבעו אף הן ממאיסת תורת ה’, זכו למקום בולט בתנועות הדתיות הרווחות בימינו. תורות שקר אלה הן שגויות, מטעות, ואף מסוכנות בעליל; העובדה שהן נושאות חן בעיני הציבור מאששת את העובדה שהכול מבינים היטב מה נאמר בכתבי הקודש בנושא זה. התקדשות אמיתית מצווה בכתבי הקודש. שאול השליח מכריז באיגרתו אל הקהילה בתסלוניקי: “וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֱלֹהִים: שֶׁתִּתְקַדְּשׁוּ!” הוא מתפלל בעבורם: “יְקַדֵּשׁ אֶתְכֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה” (תסל”א, ד’ 3; ה’ 23). כתבי הקודש מלמדים מפורשות מהי התקדשות, וכיצד ניתן להשיגה. המושיע התפלל לאלוהים בעבור תלמידיו: “קַדֵּשׁ אוֹתָם בָּאֱמֶת; דְּבָרְךָ אֱמֶת!” (יוחנן, י”ז 17, 19). לדברי שאול, המאמין אמור “לִהְיוֹת מְשָׁרֵת קֹדֶשׁ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ” (אל הרומים, ט”ו 16). מהו פועלה של רוח הקודש? ישוע אמר לתלמידיו: “אֲבָל הוּא, אֲשֶׁר הוּא רוּחַ הָאֱמֶת, כְּשֶׁיָּבוֹא יַדְרִיךְ אֶתְכֶם אֶל כָּל הָאֱמֶת” (יוחנן, ט”ז 13). מחבר מזמורי התהילים אומר: “תוֹרָתְךָ אֱמֶת.” דבר ה’ ורוח קודשו של אלוהים חושפים בפני בני האדם את מצוות הצדקה הנשגבות שלו המגולמות בתורתו. ומכיוון שתורת ה’ היא “קדושה, ישרה וטובה,” ומהווה תעתיק של חוקת ה’ כלילת השלמות, מכאן שאופי המעוצב באמצעות ציות לתורה זו יהיה קדוש. המשיח הוא דוגמה מופתית לאופי כזה. הוא מעיד על עצמו: “שָׁמַרְתִּי אֶת מִצְווֹת אָבִי.” “אֶת הַטּוֹב בְּעֵינָיו אֲנִי עוֹשֶׂה תָּמִיד” (יוחנן, ט”ו 10; ח’ 29). תלמידי המשיח נקראים להידמות לו – לעצב את אופיים בעזרת חסד ה’ כדי שיהלום את מצוות תורתו הקדושה. זוהי התקדשות אמיתית על פי כתבי הקודש. ניתן לחולל אותה אך ורק באמצעות אמונה במשיח ובעזרת גבורת רוח הקודש השוכנת בלב המאמין. שאול השליח מזהיר את המאמינים: “הִשָּׁמְעוּ עַתָּה, וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת פַּעֲלוּ לְמִמּוּשׁ תְּשׁוּעַתְכֶם. וְאָמְנָם אֱלֹהִים הוּא הַפּוֹעֵל בָּכֶם גַּם שֶׁתִּרְצוּ וְגַם שֶׁתִּפְעֲלוּ כַּטּוֹב בְּעֵינָיו” (אל הפיליפים, ב’ 12, 13). תלמיד המשיח נאבק ללא הרף ביצר הרע הדוחק בו לחטוא. כאן אנו זקוקים לעזרת המשיח. חולשתנו מתמזגת עם גבורת ה’, ואנו מכריזים באמונה: “תּוֹדָה לֵאלֹהִים הַנּוֹתֵן לָנוּ אֶת הַנִּצָּחוֹן עַל יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ” (קור”א, ט”ו 57). כתבי הקודש מבהירים כי מלאכת ההתקדשות היא הדרגתית. כשהחוטא מאמין במשיח, חוזר בתשובה ומתפייס עם ה’ בזכות דם הכפרה של המשיח, הוא עושה את צעדיו הראשונים בחייו המשיחיים. עתה הוא אמור לצמוח “אֶל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ” (אל האפסים, ד’ 13). שאול השליח אומר: אני מתמקד ב”דָּבָר אֶחָד: אֲנִי שׁוֹכֵחַ אֶת אֲשֶׁר מֵאַחֲרַי וְנֶחֱלָץ קָדִימָה אֶל מַה שֶּׁלְּפָנַי. אֲנִי רָץ אֶל הַמַּטָּרָה כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַפְּרָס שֶׁבִּקְרִיאָה שֶׁל מַעְלָה, קְרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ” (אל הפיליפים, ג’ 13, 14). שמעון כיפא מציג לפנינו את הצעדים שדרכם ניתן להתקדש על פי כתבי הקודש: “שִׁקְדוּ בְּכָל מְאֹדְכֶם לְהוֹסִיף עַל אֱמוּנַתְכֶם אֶת הַמַּעֲלָה הַמּוּסָרִית, וְעַל הַמַּעֲלָה הַמּוּסָרִית אֶת הַדַּעַת, וְעַל הַדַּעַת אֶת כִּבּוּשׁ הַיֵּצֶר, וְעַל כִּבּוּשׁ הַיֵצֶר אֶת הַסַּבְלָנוּת, וְעַל הַסַּבְלָנוּת אֶת הַחֲסִידוּת, וְעַל הַחֲסִידוּת אֶת הָאַחֲוָה, וְעַל הָאַחֲוָה אֶת הָאַהֲבָה… שֶׁהֲרֵי אִם כָּךְ תַּעֲשׂוּ לֹא תִּכָּשְׁלוּ אַף פַּעַם” (פטר”ב, א’ 10-5). אלה שהתקדשו בהתאם לכתבי הקודש יפגינו רוח של ענווה. בדומה למשה רבנו, הם חוזים בהוד הנורא של הקדושה, ורואים עד כמה לא ראויים הם בהשוואה לטהרה ולכלילות השלמות הנעלה של האל הנצחי.

הנביא דניאל היווה דוגמה מופתית של התקדשות אמיתית. הוא חי חיים ארוכים בשירות אצילי לאלוהיו. הוא היה “אִישׁ חֲמֻדוֹת” ואהוב השמיים (דניאל, י’ 11). ואף על פי כן, במקום להתיימר להיות אדם טהור וקדוש, נביא מכובד זה הזדהה עם חוטאי ישראל בשעה שהתחנן לה’ בעבור עמו: “לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים.” “חָטָאנוּ, רָשָׁעְנוּ.” הוא אומר: “וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר, וּמִתְפַּלֵּל, וּמִתְוַדֶּה חַטָּאתִי, וְחַטַּאת עַמִּי יִשְׂרָאֵל; וּמַפִּיל תְּחִנָּתִי, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהַי…” מאוחר יותר, כשבן האלוהים הופיע בפניו כדי לתת לו הנחיות, הוא הכריז: “הוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ” (דניאל, ט’ 18, 15, 20; י’ 8). כשאיוב שמע את קולו של אלוהים בסערה, הוא הכריז: “עַל כֵּן אֶמְאַס, וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר” (איוב, מ”ב 6). כשישעיהו ראה את כבוד ה’ ושמע את הכרובים קוראים: “קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת,” הוא זעק: “אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי” (ישע’, ו’ 3, 5). אחרי ששאול השליח נלקח אל הרקיע השלישי ושמע דברים שנבצר מבן אנוש להגותם על שפתיו, הוא העיד על עצמו שהוא “הַקָּטָן מִכָּל הַקְּדוֹשִׁים” (קור”ב, י”ב 4-2; אל האפסים, ג’ 8). יוחנן, התלמיד האהוב שנשען על חזהו של ישוע וחזה בכבודו, היה האיש שנפל כמת לרגלי המלאך והשתחווה לו (ההתגלות, כ”ב 8). אלה הצועדים תחת צילו של הצלב בגולגולתא אינם יכולים להתהלל בצדקתם, לרומם את עצמם או לטעון שהם חפים מחטא. לדידם, חטאם הסב לבן האלוהים צער עז ששבר את ליבו, ובעקבות מחשבה זו הם נכלמים וחשים מושפלים. אלה החיים בקרבה יתרה לישוע מזהים בבהירות את חולשתה של האנושות ואת חטאיה, ותקוותם היחידה מסתמכת על מעלותיו וזכויותיו של המושיע הצלוב שקם לתחייה. ההתקדשות המקובלת כיום בעולם הנוצרי נושאת עימה רוח של האדרה עצמית וזלזול בתורת ה’ – דבר שמסמן אותה כזרה ושונה מתורת כתבי הקודש. חסידיה מלמדים כי התקדשות מתרחשת בין רגע, כאשר באמצעות אמונה בלבד הם משיגים קדושה מוחלטת. “רק תאמינו,” הם אומרים, “ותנחלו את הברכה.” מקבל הברכה לא נדרש לשום מאמץ נוסף. בעת ובעונה אחת, הם מתכחשים לסמכותה של תורת ה’, בטענה שהם חופשיים מחובת הציות לצוויה. אך האם יכולים בני האדם להיות קדושים, בקנה אחד עם רצונו ואופיו של אלוהים, בלי לקיים את המצוות המבטאות את אופיו ורצונו, ומראות מה טוב בעיניו? התשוקה לדת קלה שאינה דורשת שום מאמץ, שום התכחשות עצמית, שום התנתקות מהבלי העולם, הפכה את דוקטרינת “האמונה לבדה” לדוקטרינה פופולרית; יעקב השליח אומר: “מַה תּוֹעֶלֶת בַּדָּבָר אִם יֹאמַר אִישׁ, ‘יֵשׁ לִי אֱמוּנָה’, וְאֵין לוֹ מַעֲשִׂים? הֲתוּכַל הָאֱמוּנָה לְהוֹשִׁיעוֹ?… אִישׁ בַּעַר, הַאִם רְצוֹנְךָ לְהִוָּכַח שֶׁאֱמוּנָה בְּלִי מַעֲשִׂים עֲקָרָה הִיא? אַבְרָהָם אָבִינוּ, הַאִם לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִצְדַּק בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ? רוֹאֶה אַתָּה כִּי הָאֱמוּנָה עָזְרָה לְמַעֲשָׂיו וּמִתּוֹךְ הַמַּעֲשִׂים הֻשְׁלְמָה הָאֱמוּנָה… רוֹאִים אַתֶּם כִּי בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ” (איגרת יעקב ב’, 24-14). עדות דבר ה’ יוצאת נגד דוקטרינה מתעה זו, הדוגלת באמונה ללא מעשים. אין זו אמונה הטוענת שזכתה בחסדי שמיים ללא ציות למצוות שחסד ה’ מבוסס עליהן. זוהי יומרנות לשמה, שכן אמונה אמיתית מתבססת על ההבטחות ועל אמצעי החסד שניתנו בכתבי הקודש. בל ישלה איש את עצמו ויחשוב כי ביכולתו להיות אדם קדוש בעודו מחלל ביודעין אחד מדברותיו של האל. ביצוע חטא ביודעין משתיק את קולה המרשיע של רוח הקודש, ומנתק את הנשמה מאלוהים. “הַחֵטְא הוּא עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה.” “כָּל מִי שֶׁחוֹטֵא גַּם עוֹבֵר עַל הַתּוֹרָה.” “כָּל הַחוֹטֵא [המחלל את התורה] לֹא רָאָהוּ אַף לֹא יְדָעוֹ [את המושיע]” (יוח”א, ג’ 4, 6). על אף שיוחנן מתמקד באיגרותיו בנושא האהבה, הוא אינו מהסס לחשוף את פרצופם האמיתי של אלה שמתיימרים להיות טהורים וקדושים בזמן שהם חיים בחטא ומחללים את תורת ה’. “הָאוֹמֵר ‘אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ’ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת מִצְווֹתָיו, דּוֹבֵר שֶׁקֶר הוּא וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בּוֹ. אַךְ הַשּׁוֹמֵר אֶת דְּבָרוֹ, בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ נִשְׁלְמָה בֶּאֱמֶת אַהֲבַת אֱלֹהִים” (יוח”א, ב’ 4, 5). זה המבחן הבוחן את הצהרת האמונה של כל אדם. לא נוכל ליחס קדושה לאדם אם הוא לא נבחן באמת המידה היחידה של אלוהים לקדושה בשמיים ובארץ. אנשים שאינם מכבדים את תורת המוסר, שמזלזלים במצוות ה’, שמחללים אפילו אחת מן המצוות הפעוטות ביותר, ומלמדים את הזולת לנהוג כמותם, לא יכובדו בשמיים, ונוכל לדעת בוודאות שהצהרותיהם אינן מבוססות. הטענה שהם חפים מחטא היא כשלעצמה הוכחה לכך שהאדם המתיימר להיות נקי כפיים, רחוק מאוד מלהיות קדוש. לאדם כזה אין שמץ של מושג על טהרתו וקדושתו הנצחיות של אלוהים, או כיצד יוכל להידמות לאלוהים באופיו; אל לו לראות בעצמו קדוש, שכן אין לו שמץ של מושג על טהרתו וחינו הנשגב של ישוע, ועל חומרתו וזדוניותו של החטא. ככל שגדול המרחק בינו למשיח, ככל ששגויות יותר השגותיו על האופי האלוהי ומצוות האל, כך הוא נראה צדיק יותר בעיני עצמו.

ההתקדשות שכוננה בכתבי הקודש חלה על האדם כולו – רוח, נשמה וגוף. שאול השליח התפלל בעבור המאמינים בתסלוניקי, ש”תִשָּׁמֵר שְׁלֵמוּת רוּחֲכֶם וְנַפְשְׁכֶם וְגוּפְכֶם, לִהְיוֹת בְּלִי דֹּפִי בְּבוֹא אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ” (תסל”א, ה’ 23). ושוב, הוא כותב למאמינים: “אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים” (אל הרומים, י”ב 1). בימי ישראל הקדומה, כל קורבן שהובא לה’ נבדק בשבע עיניים. אם בבעל החיים התגלה מום כלשהו, הוא נפסל, שכן אלוהים ציווה שהקורבן יהיה “ללא מתום.” בדומה, המשיחיים אמורים למסור את גופם כ”קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים.” כדי לעשות זאת, עליהם לשמר את כל יכולותיהם ותעצומות הנפש שלהם במצב הטוב ביותר. כל מנהג המחליש את כוחות הגוף או הנפש פוסל את האדם מלשרת את בוראו. האם ישעה ה’ למנחה שהיא פחותה מן הטוב ביותר שנוכל להציע לו? המשיח אמר: “ואהבת את ה’ אלוהיך בכל לבבך.” אלה האוהבים את אלוהים בכל ליבם ישתוקקו לתת לו את השירות הטוב ביותר, וישתדלו לתאם בין יכולותיהם ותעצומות הנפש שלהם למצוות שיעצימו את יכולתם לעשות את רצון ה’. הם יתגברו על תאוות החיך ועל יצר הרע, וזאת כדי לא להחליש או לטמא את המנחה שהם מעלים לאביהם שבשמיים. שמעון כיפא אומר: “מַפְצִיר אֲנִי בָּכֶם לְהִנָּזֵר מִתַּאֲווֹת בְּשָׂרִים הַנִּלְחָמוֹת נֶגֶד הַנֶּפֶשׁ” (פטר”א, ב’ 11). כניעה ליצר הרע נוטה להקהות את יכולותינו ולהצמית את תפיסותינו השכליות והרוחניות. כתוצאה מכך, דבר ה’ או רוח ה’ יכולים להטביע על ליבנו רושם קלוש בלבד. שאול השליח כותב למאמינים הקורינתיים: “נְטַהֵר אֶת עַצְמֵנוּ מִכָּל טֻמְאַת גּוּף וְרוּחַ וְנַשְׁלִים קְדֻשָּׁתֵנוּ בְּיִרְאַת אֱלֹהִים” (קור”ב, ז’ 1). בין פירות הרוח שהם “אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, עֲנָוָה,” הוא מציין גם “רִסּוּן עַצְמִי” (אל הגלטים, ה’ 22, 23). חרף התכונות הנעלות הללו, המעוררות השראה, משיחיים מושבעים רבים מחלישים את כוחותיהם ברדיפה אחר הממון או בסגידה לאופנה; הם משחיתים את צלם האלוהים הטבוע בהם באמצעות זללנות, שתיינות או התמכרות לתענוגות אסורים. והכנסייה, במקום להוכיח אותם, דווקא מעודדת אותם להמשיך בדרכם הרעה כשהיא פונה לתאוות החיך, תאוות הבצע או אהבת התענוגות שלהם, וזאת כדי למלא מחדש את בית אוצרה, שהאהבה למשיח דלה מדי מכדי למלאו. אילו נכנס ישוע לכנסיות בימינו וחזה בחגיגות ובמסחר הטמא הנערכים בהן בשם הדת, האם לא היה מגרש את מחללי הקודש הללו כפי שגירש את חלפני הכספים מן המקדש? יעקב השליח מכריז כי “הַחָכְמָה אֲשֶׁר מִמַּעַל, רֵאשִׁית טְהוֹרָה הִיא.” אילו פגש השליח את האנשים, ששמו היקר של ישוע שגור על שפתותיהם שטומאו בטבק, שנשימתם ואישיותם זוהמו בריחו המבאיש, והם מזהמים את אוויר השמיים וגורמים לכל הסובבים אותם לנשום את הרעל הזה; אילו נתקל בהרגל מגונה זה, המנוגד כל כך לטוהר של הבשורה, האם לא היה מוקיע אותו כמנהג “אַרְצִי וְנוֹבַע מִן הַיֵּצֶר וְהַשֵּׁדִים?” אנשים אלה, המשועבדים לטבק, אשר טוענים כי זכו בברכת ההתקדשות, נוהגים לדבר על תקוותם השמיימית. אך בדבר ה’ נאמר מפורשות: “וְלֹא יִכָּנֵס אֵלֶיהָ [אל עיר הקודש השמיימית] כָּל טָמֵא…” (ההתגלות, כ”א 27). “הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי גּוּפְכֶם הוּא הֵיכָל שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹכְכֶם, אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵאֵת אֱלֹהִים, וְכִי אֵינְכֶם שַׁיָּכִים לְעַצְמְכֶם? הֲלֹא בִּמְחִיר נִקְנֵיתֶם, לָכֵן כַּבְּדוּ אֶת אֱלֹהִים בְּגוּפְכֶם” (קור”א, ו’ 19, 20). המאמין המשיחי, שגופו הוא היכל של רוח הקודש, לא ישתעבד להרגל מזיק ומסוכן. יכולותיו וכישוריו שייכים למשיח אשר רכש אותם בדמו. גופו הוא בבחינת נכס השייך לאדון. כיצד יוכל להיות אשם בבזבוז ההון היקר הזה שהופקד בידיו? אנשים המתיימרים להיות משיחיים, מבזבזים מדי שנה הון עתק על תענוגות סרק או תענוגות מסוכנים, בזמן שנשמותיהם גוועות ללא דבר-החיים. הם גוזלים מאלוהים את מעשרותיו ומנחותיו, בזמן שהם מכלים על מזבח תאוותם ההרסנית הרבה יותר כספים ומשאבים מאלה שהם תורמים לעזרת העניים או לקידום הבשורה. אילו כל האנשים שמתיימרים להיות תלמידי המשיח היו מקודשים באמת, הם היו מפנים את ממונם לאוצר ה’ במקום לבזבזו על תענוגות חסרי שחר ואפילו מזיקים, ומשמשים דוגמה משיחית מופתית של מתינות, התכחשות עצמית והקרבה עצמית. הם היו הופכים להיות אור העולם. העולם משועבד להתמכרויות, תאוות ותענוגות. “תַּאֲוַת בְּשָׂרִים, תַּאֲוַת הָעֵינַיִם וְגַאֲוַת הַנְּכָסִים” שולטות בהמונים. אך תלמידי המשיח נקראו לייעוד קדוש יותר. “צְאוּ מִתּוֹכָם וְהִבָּרוּ, נְאֻם יהוה, וְטָמֵא אַל תִּגָּעוּ.” לאורו של דבר ה’, אנו צודקים כשאנו טוענים כי התקדשות אינה אמיתית, אם היא אינה גורמת לאדם לוותר לחלוטין על הרגליו הרעים, תענוגותיו האסורים והבלי העולם הזה. הבטחתו של אלוהים למאמינים שיקבלו את התנאים האלה ויתבדלו מן הטמאים, היא: “וְהָיִיתִי לָכֶם לְאָב וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְבָנִים וּלְבָנוֹת, נְאֻם יהוה צְבָאוֹת” (קור”ב, ו’ 17, 18). זוהי זכותו וחובתו של כל משיחי להיות בעל חוויה רוחנית עשירה ומלאה. ישוע אמר: “אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. אִישׁ הַהוֹלֵךְ אַחֲרַי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, אֶלָּא אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לוֹ” (יוחנן, ח’ 12). “וְאֹרַח צַדִּיקִים, כְּאוֹר נֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר, עַד נְכוֹן הַיּוֹם” (משלי, ד’ 18). כל צעד של אמונה וציות מקרב את הנשמה לאור העולם, אשר “אוֹר הוּא וְכָל חֹשֶׁךְ אֵין בּוֹ.” קרני האור של שמש הצדקה זורחות על משרתי ה’, האמורים לשקף אותם. כשם שהכוכבים מלמדים אותנו על קיומו של מאור גדול בשמיים, המקנה להם את האור הזורח מהם, כך המשיחיים אמורים לגלות לעולם, באמצעות מופת חייהם, את אלוהים היושב על כס מלכותו ומושל ביקום, שאופיו ראוי לסגידה, הלל וחיקוי. חסדי רוח קודשו והטהרה והקדושה של אופיו יתגלו בחייהם של עדיו. שאול השליח מציג באיגרתו אל הקולוסים את הברכות השופעות שהובטחו לילדי האלוהים. הוא אומר: “אֵינֶנּוּ חֲדֵלִים לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וּלְבַקֵּשׁ שֶׁתִּמָּלְאוּ דַּעַת רְצוֹנוֹ, בְּלִוְיַת כָּל חָכְמָה וּתְבוּנָה רוּחָנִית, לְמַעַן תִּתְהַלְּכוּ כַּיָּאוּת לִפְנֵי הָאָדוֹן, כְּכָל חֶפְצוֹ, וּלְמַעַן תָּנִיבוּ פְּרִי בְּכָל מַעֲשֶׂה טוֹב וְתִגְדְּלוּ בְּדַעַת אֱלֹהִים, וְתִתְחַזְּקוּ בְּכָל כֹּחַ כְּפִי עֹצֶם כְּבוֹדוֹ, וְתִהְיֶה לָכֶם סַבְלָנוּת וְאֹרֶךְ רוּחַ בַּכֹּל, וּבְשִׂמְחָה” (אל הקולוסים, א’ 11-9). פעם נוספת הוא כותב על תשוקתו שאחיו באפסוס יבינו לעומק את זכות היתר שניתנה למשיחיים. הוא מבהיר להם מפורשות את העוצמה והידע המופלאים שהם עתידים לנחול כבניו ובנותיו של האל העליון. הוא מתפלל: “שֶׁיִּתֵּן לָכֶם כֹּחַ, כְּפִי עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ, לְהִתְחַזֵּק עַל יְדֵי רוּחוֹ בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁלָּכֶם,” וזאת, כדי ש”תִהְיוּ מֻשְׁרָשִׁים וּמְיֻסָּדִים בְּאַהֲבָה,” ו”כָּךְ תּוּכְלוּ לְהָבִין יַחַד עִם כָּל הַקְּדוֹשִׁים מָה הָרֹחַב וְהָאֹרֶךְ וְהַגֹּבַהּ וְהָעֹמֶק, וְלָדַעַת אֶת אַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ הַנִּשְׂגָּבָה מִדַּעַת.” אך גולת הכותרת של זכות היתר הזו מובעת בתפילתו של השליח כשהוא אומר: “לְמַעַן תִּמָּלְאוּ בְּכָל מְלוֹא הָאֱלֹהִים” (אל האפסים, ג’ 19-16). כאן נחשפים ההישגים והיתרונות הכבירים שנוכל לנחול דרך אמונה בהבטחותיו של אבינו שבשמיים, כאשר נציית למצוותיו. באמצעות זכויותיו ומעלותיו של המשיח, יש לנו גישה אל כס המלכות של מלך מלכי המלכים. “הוּא אֲשֶׁר לֹא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ, הַאִם לֹא יַעֲנִיק לָנוּ אִתּוֹ אֶת הַכֹּל?” (אל הרומים, ח’ 32). האב העניק לבן את רוח קודשו במלואו, וגם אנו יכולים לנחול את מלוא רוח הקודש. ישוע אומר: “הֵן אַתֶּם הָרָעִים יוֹדְעִים לָתֵת מַתָּנוֹת טוֹבוֹת לִבְנֵיכֶם, כָּל שֶׁכֵּן הָאָב שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתֵּן אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ!” (לוקס, י”א 13). “אִם תְּבַקְשׁוּ מִמֶּנִּי דָּבָר בִּשְׁמִי, אֲנִי אֶעֱשֶׂה.” “בַּקְּשׁוּ וּתְקַבְּלוּ לְמַעַן תִּמָּלֵא שִׂמְחַתְכֶם” (יוחנן, י”ד 14; ט”ז 24). החיים המשיחיים אמורים להתאפיין בענווה ובצניעות, ולא בדכדוך, בקדרות ובזלזול עצמי. זכותו של כל אדם לחיות בדרך הנושאת חן בעיני ה’ וליהנות מברכותיו. אין זה רצונו של אבינו שבשמיים שנחיה עם תחושות אשמה ונשרה באפלה. אם נתהלך בראש שחוח, כשליבנו גדוש במחשבות על עצמנו, אין בכך שום הוכחה לענווה אמיתית. מוטב שנבוא אל ישוע, ניטהר ונעמוד בגאון לפני תורת ה’, ללא בושה וחרטה. “לָכֵן, אֵין עַכְשָׁו שׁוּם הַרְשָׁעָה עַל אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ… הַמִּתְהַלְּכִים לֹא לְפִי הַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ” (אל הרומים, ח’ 1, 4). בזכות ישוע הפכו צאצאיו החוטאים של אדם הראשון ל”בני האלוהים.” “הֵן גַּם הַמְקַדֵּשׁ גַּם הַמְקֻדָּשִׁים, כֻּלָּם מֵאֶחָד הֵמָּה, וְלָכֵן אֵינוֹ בּוֹשׁ מִקְּרֹא לָהֶם אַחִים” (האיגרת אל העברים, ב’ 11). החיים המשיחיים אמורים להיות חיי אמונה, ניצחון ושמחה באלוהים. “כָּל הַנּוֹלָד מֵאֵת אֱלֹהִים מְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם. וְזֶהוּ הַנִּצָּחוֹן הַמְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם – אֱמוּנָתֵנוּ” (יוח”א, ה’ 4). צדק משרת ה’, נחמיה, כשאמר: “חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם” (נחמיה, ח’ 10). שאול השליח אומר: “שִׂמְחוּ בָּאָדוֹן בְּכָל עֵת; אֹמֵר שׁוּב, שִׂמְחוּ.” “שִׂמְחוּ תָּמִיד; הַתְמִידוּ לְהִתְפַּלֵּל; הוֹדוּ עַל כָּל דָּבָר; כִּי זֶהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים לְגַבֵּיכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ” (אל הפיליפים, ד’ 4; תסל”א, ה’ 18-16). אלה הם פירותיה הטובים של חזרה בתשובה והתקדשות על פי כתבי הקודש; משום שעקרונות הצדקה הנשגבים שכוננו בתורת ה’ זוכים להתעלמות כה גורפת בעולם הנוצרי, פירות אלה נדירים מאוד. מסיבה זו, רק לעיתים רחוקות ניתן לראות את פועלה העמוק והמתמיד של רוח הקודש, שאפיין את התחיות הרוחניות בעבר. אנו משתנים באמצעות התבוננות והתעמקות בתורת ה’. כאשר נזנחות המצוות הקדושות שבאמצעותן גילה ה’ לאדם את קדושתו ואופיו כליל השלמות, וליבם של בני האדם הולך שבי אחר תיאוריות אנושיות, אין להתפלא על ההידרדרות המוסרית והרוחנית בכנסייה. ה’ אמר: “אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם” (ירמיה, ב’ 13). “אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים… כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל. וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ” (תהילים, א’ 3-1). רק אם נשיב את תורת ה’ למעמדה החוקי תיתכן תחיה רוחנית של האמונה הקדומה ויראת ה’ שאפיינו את חסידי ה’. “כֹּה אָמַר יְהוָה: ‘עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם, אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ, וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם” (ירמיה, ו’ 16).